01 מאי 2016

1. לפנינו תביעתו של אבי ברנע (להלן: "התובע") להכיר בפגיעתו מיום 30.05.13 כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי" ו/או "החוק"). זאת נוכח החלטת המוסד לביטוח לאומי, (להלן:"הנתבע") מיום 3.11.14, בה נדחתה תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה, זאת משלא הוכח לדעת הנתבע כי אירעה לתובע פגיעה בעבודה ולא הוכח קיומו של אירוע חריג ביום 30.5.13 תוך כדי ועקב עבודתו של התובע, כנדרש בהתאם להוראת סעיף 79 לחוק.
2. ביום 18.10.15 התקיים דיון מקדמי בתיק והוסכם כי הפלוגתאות הן: א. האם אירע לתובע אירוע חריג במשלח ידו בעבודתו ביום 30.5.13 ואם כן – נסיבותיו. ב. שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג במשלח ידו מיום 30.5.13, ככל שאירע, לבין מצבו הלבבי של התובע בגינו אושפז באותו יום, לרבות קשר של זירוז או החשה. ג. לאור הוראת סעיף 83 סיפא -האם השפעת האירוע החריג מיום 30.5.13 על מצבו הלבבי של התובע כאמור, לרבות זירוז או החשה, ככל שהייתה, הינה השפעה משמעותית לעומת גורמים אחרים, לרבות מצב בריאות קונסטיטוציונלי.
3. התיק נקבע לישיבת הוכחות לאחר שניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי התובע. ביום 13.01.16 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נשמעה עדות התובע וכן עדות העדים מטעמו, מר אריק דפן ומר ישראל מור. תצהירו של מר אביכזר אשר הוגש, לא נכלל בחומר הראיות משלא התייצב לדיון ההוכחות ולא נחקר עליו וזאת לאחר שב"כ התובע הבהיר במהלך הדיון כי: "אנו מבקשים לשמוע את הדיון היום ולכן נוותר על תצהירו של מר אסף אביכזר" .
4. הרקע העובדתי כפי שהוא עולה מחומר הראיות:
5. התובע, יליד שנת 1969, הינו עורך דין וחוקר בעל משרד חקירות עצמאי במקצועו.
6. ביום 30.5.13 ניהל התובע מעקב כחלק מתיק חקירה אשר ניהל.
7. ביום 30.5.13 אובחן התובע כסובל מאוטם שריר הלב והוא עבר צנתור בבית החולים "מאיר" בכפר סבא.

טענות הצדדים בתמצית

1. לטענת התובע האירוע אשר התרחש ביום 30.5.13 כמתואר לעיל, הינו אירוע חריג, שכן תיק החקירה הנדון היה מאד חשוב למשרד התובע, והרגע אותו התבקש מר דפן לתעד היה רגע קריטי בחקירה וברגע שסרב, הרגיש התובע כי החקירה יורדת לטמיון, ומשכך החל ויכוח בינו לבין מר דפן אשר הגיע לטונים גבוהים. והדבר גרם לטענתו להתרגשות חריגה מאד וזה היה הרגע בו החל להרגיש שלא בטוב. עוד טוען התובע כי בהמשך, כשהחל לבדו במעקב אחר אובייקט החקירה, חש כי שאר החוקרים אינם מסייעים לו במעקב ומצב זה יצר לחץ עצום אצל התובע הואיל ופחד שהאובייקט יברח לו. התובע טוען כי התעצבן מאד, טלפן לחוקרים והחל לצעוק עליהם. ודבר זה יצר אצלו התרגשות חריגה נוספת הואיל והרגיש כי החקירה מתפספסת ברגע הקריטי שלה ומצבו החריף. לטענתו של התובע, יש לקבל את גרסתו ולקבוע כי עקב ההתרגשות החריגה שנגרמה לו עקב ותוך כדי עבודתו הוא עבר אירוע לבבי ומדובר בתאונת עבודה. עוד טוען התובע כי יש להפעיל בעניינו את הרישא של סעיף 83 לחוק, בדבר חזקת הסיבתיות הואיל ומדובר באירוע חריג שארע תוך כדי עבודה.
2. לטענת הנתבע, לא עלה בידי התובע להרים את הנטל להוכיח כי ביום 30.5.13 התרחש אירוע חריג בעבודתו, שכן הדבר לא נזכר בחומר הרפואי שצירף התובע, הסמוך להתרחשות האירוע הנטען. עוד טוען הנתבע, כי התובע נמנע מלהציג ראיות רלוונטיות דוגמת העד המרכזי לטענתו, מר אסף אביכזר, אשר נעדר מדיון ההוכחות ולא בכדי וכן את דוח החקירה הנדון. לטענת הנתבע בין גרסאות התובע התגלו סתירות, ועדותו אינה עולה עם עדותם של עדיו. עוד טוען הנתבע כי הוויכוח הנטען היה מקצועי, ולא חריג ולראיה, המשיך התובע בעבודתו אף לאחריו. לפיכך לטענת הנתבע, יש לדחות את תביעת התובע ללא מינוי מומחה.

דיון והכרעה

1. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, מגדיר תאונת עבודה כך:

"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

1. סעיף 83 לחוק קובע חזקת סיבתיות לגבי תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה שאז רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך.

חזקה זו חלה רק על עובד ואינה חלה על עובד עצמאי ולפיכך עליו להוכיח כי התאונה ארעה לו "תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו" כאמור בהגדרה שבסעיף 79 לחוק.

1. הלכה פסוקה היא כי על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על התובע להוכיח קרות אירוע חריג בעבודה בסמוך לפני קרות האוטם. לשם כך על התובע להוכיח התרחשות של מאורע אובייקטיבי בעבודתו, אשר היה בגדר אירוע חריג לגבין באופן סובייקטיבי (ר' עב"ל 415/09 חיים שלי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 05.09.10; עבל 45023-09-11 שאול בירן – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 04.12.12).
2. יפים לענייננו קביעת בית הדין הארצי בעניין סידה:

"על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על התובע להוכיח קרות אירוע חריג בחיי עבודתו בסמוך לפני קרות האוטם. משמעות הדבר:

ראשית - שעל התובע להוכיח קרות מאורע אובייקטיבי בעבודתו. כלומר, מאורע הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום כך שניתן יהיה לקבוע שביום זה וזה בשעה כזאת וכזאת אירע כדבר הזה והזה.

שנית - על התובע להוכיח קרות אירוע חריג לגביו. אירוע חריג כאמור יכול למצוא ביטויו אצלו; או בדחק נפשי בלתי רגיל או במאמץ גופני יוצא דופן. ....

שלישית - על התובע להוכיח, כי אותו מאורע חיצוני אובייקטיבי בעבודתו גרם לו לדחק הנפשי הבלתי רגיל.

רביעית - משמעות חובת הוכחת האמור הינה, שעל התובע להוכיח ובסבירות העולה על 50% את גרסתו לדחק נפשי בלתי רגיל הנגרם לו בעטיו של מאורע בעבודתו" (ר' עב"ל 502/09 משה סידה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 21.10.10 (להלן: "עניין סידה").

1. יפים לענייננו דברי של בית הדין הארצי, בעב"ל (ארצי) 458-99 פלבסקי מאיר – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (11.3.2002) נקבע כי: "ד. אין ספק, כי קביעת חריגות הדחק הנפשי, או עוצמת ההתרגזות, צריכה להיבחן סובייקטיבית אצל האדם בו מדובר... משאין בית הדין, לצערו, בוחן כליות ולב ואין הוא יודע המתרחש בנפש האדם, אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לעניין זה בעצם אמירת המערער, כי התרגז התרגזות חריגה". חזר על כך, כב' השופט איטח ב... בעב"ל 48684-11-14 אבא יעקב גולדרייך- המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 21.6.15) (להלן: "פרשת גולדרייך") ,

1. אין חולק כי התובע לקה באוטם שריר הלב ויתכן שסימני האוטם הופיעו במהלך עבודתו. ברם, כפי שהובהר לעיל, על פי הפסיקה נדרשת הצבעה על אירוע חריג, ועל התובע להביא "ראשית ראיה" המצביעה על הקשר בין האוטם שהתרחש לבין העבודה, אף אם יהיה זה אירוע חריג במובן הסובייקטיבי.
2. לאחר שמיעת העדויות ושקילת הראיות שהובאו בפנינו, הגענו לידי מסקנה כי

לא עלה בידי התובע להוכיח, בסבירות העולה על 50%, את גרסתו לדחק נפשי בלתי רגיל ו/או התרגזות חריגה ויוצאת דופן אשר נגרמה לו, בעטיו של האירוע שאירע בעבודתו (וראה את שנפסק בעניין סידה). ונפרט.

1. גרסאותיו של התובע באשר לאופן התרחשות האירוע החריג הנטען לא התיישבו זו עם זו ואף לא עם חומר הראיות והעדויות הנוספות שהוגשו בתיק באופן המעורר ספק ממשי בדבר קיומו של אירוע חריג שהתרחש בעבודה סמוך לפני קרות האוטם.
2. בכתב תביעתו ובטופס ההודעה ציין התובע כי בשל סירובו של מר דפן לחזור ולצלם את האובייקט, בינו לבין מר דפן : "התפתח ויכוח קולני חריף וחריג.. שגלש לטונים צורמים וכתוצאה מכך התרגש התובע בצורה חריגה והחל להרגיש שריפה באזור החזה וצריבה המלווה גם בהקאות" (ר' סעיף 3 לכתב התביעה, וכן את טופס התביעה וההודעה על פגיעה בעבודה בנספח ב' לכתב התביעה).

ואילו בחקירתו אל מול חוקר הנתבע טען התובע כי: ".. אריק נכנס ויצא ממש אחרי זמן קצר עם סרט שהוא צילם, ואמרתי לו שזה לא מספיק ואני צריך שהוא יחזור חזרה ויתן לי תיעוד רציף של האובייקט ... ואז אריק אמר לי שהוא פוחד להיחשף.. ואני אמרתי לו שזה בעצם הרגע החשוב ביותר בחקירה .. והוא ניסה לשכנע אותי שלא להיכנס אלה לצלם מבחוץ ואני התחלתי להתעצבן והתחיל ויכוח ביני בטלפון ... וכך זה המשיך עד שהאובייקט עזב את האתר ... והחל בנסיעה ... במהלך הנסיעה והמעקב לא ראיתי את החוקרים אשר עבדו יחד איתי בתיק אריק ואסף והרמתי טלפון לאריק שהיה עם רכב דו גלגלי והוא בכלל לא ראה שהאובייקט יצא ופה התחיל העצבים שלי עליו, והתחלתי לצעוק על אריק ..., ובמהלך הנסיעה אני התחלתי להרגיש לא טוב, התחלתי להרגיש לחצים בחזה והתחלתי להזיע, ותחושה ששורף לי בחזה ..., ואז אני התחלתי להקיא".

וכשנשאל התובע מה היה חריג באותו היום השיב: "השיחה שהייתה לי עם אריק אחרי שיצא מהאתר בו צילם זמן קצר את האובייקט וההמשך של השיחה שהייתה לי עם אריק במהלך המעקב עצמו על כביש ת"א לכוון כביש 4" אולם התובע לא ידע להשיב כמה זמן ארכה השיחה, אלא שהיא היתה "בטונים גבוהים, הרמתי את הקול והוא התווכח איתי" (ר' ע"מ 3 וכן בע"מ 4 שורות 5-11 לחקירה, אשר צורפה לכתב ההגנה, ההדגשות אינן במקור – א.ר.ב).

בחקירתו הנגדית ובתצהירו הצהיר התובע, בניגוד לגרסתו הראשונית, כי מר דפן הוא זה שהחל בוויכוח והרים עליו את הקול.

כך בתצהירו: "... . אריק אמר לי שהוא מפחד להיחשף ולפגוע בתיק החקירה אבל הדגשתי לו שזה הרגע הקריטי של החקירה ודרשתי שיחזור לאלתר. אריק התחיל להתווכח איתי"(ר' סעיף 8 לתצהיר התובע) ובחקירתו הנגדית: "..הוא פחד לעשות את זה והתחיל להתווכח איתי... ש. אתה טוען שבגלל אותו הויכוח הענייני התחלת להרגיש לא טוב? ת. כן. זה אירוע מתמשך איתו יחד. התחלנו להחליף דין ודברים. האירוע התחיל בהגעה של האובייקט למקום ושל אריק ביחד, כל התקופה שהייתי עם אריק ביחד היו ביננו כל הזמן ויכוחים. הוא הרים עליי את הקול. הוא התווכח איתי טלפונית וגם פיזית " (ר' ע"מ 11 שורות 1-2; 18-21 לפרוטוקול, ההדגשות אינן במקור – א.ר.ב).

1. ניתן לראות כי גרסתו של התובע את האירוע, לא הייתה עקבית, שכן בתחילה – בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה – טען כי ההתרגשות החריגה נבעה מהוויכוח שנבע מכך שמר דפן סרב לבצע את הוראתו לחזור ולצלם את האובייקט ואילו מהודעתו לחוקר הנתבע עולה כי האירוע המשמעותי היה: "במהלך הנסיעה והמעקב לא ראיתי את החוקרים אשר עבדו יחד איתי בתיק אריק ואסף והרמתי טלפון לאריק שהיה עם רכב דו גלגלי והוא בכלל לא ראה שהאובייקט יצא ופה התחיל העצבים שלי עליו, והתחלתי לצעוק על אריק" (ר' ע"מ 3 שורות 6-9 לחקירה, ההדגשה אינה במקור – א.ר.ב).

הדבר אף מתיישב עם הודעתו של מר דפן לחוקר הנתבע, ממנה עולה כי השלב בו התעצבן התובע משמעותית היה כאשר הרכב של החוקר השני, אסף, לא נדלק. כמצוטט: "הוא כעס בעיקר על הקטע שאסף נתקע עם הרכב... הוא בהמשך כעס על זה שאנחנו לא יכולים למשוך זמן צילום בתוך המסעדה – בשלב זה לא התפוצץ" (ר' ע"מ 6 שורות 7-8;12-13, נ/1).

1. לעניין זה נציין כי נפסק זה מכבר כי "בית הדין מייחס משקל רב להתבטאויותיו של תובע בסמוך לאחר האירוע הנטען, מועד שניתן להניח, כי האיש מסיח לפי תומו. בית הדין יעדיפן, בדרך כלל, על פני התבטאויות מאוחרות יותר של תובע בעת הגשת התביעה לבית הדין" (עב"ל 248/98 מקסים פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו](13.7.00); עב"ל 51252-09-11 ורד לוי נ' המוסד [פורסם בנבו] מיום 25.8.13).
2. כמו כן, מחומר הראיות עולה כי קיימות סתירות באשר למועד בו החל התובע לחוש ברע.

בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה נכתב כי: ".. במהלך השיחה הודיע לי החוקר שאינו מבצע את אחת הפעולות שדרשתי ממנו לבצע, דבר שגרם לי לחשוש שהעדר הפעולה תכשיל את החקירה, כתוצאה מכך התפחת ויכוח קולני חריף וחריג ביני לבינו שגלש לטונים צורמים וכתוצאה מכך התרגשתי באופן חריג ומיד התחלתי להרגיש שריפה באזור החזה.." (ר' סעיף ג' לטופס ההודעה).

1. עיון בתצהיר התובע מעלה כי אומנם ציין כי התפתח בינו לבין מר דפן הוויכוח האמור, אולם לא צוין כי הדבר גרם לו לתחושה פיזית כלשהיא, או ללחץ מכל סוג, כמצוטט: ".. אריק נכנס לאתר ויצא לאחר זמן קצר עם סרט שצילם. אמרתי לו שזה לא מספיק ואני צריך שהוא יחזור חזרה וייתן לי תיעוד רציף של האובייקט... . אריק אמר לי שהוא מפחד להיחשף ולפגוע בתיק החקירה אבל הדגשתי לו שזה הרגע הקריטי של החקירה ודרשתי שיחזור לאלתר. אריק התחיל להתווכח איתי ורצה בכלל לצלם מבחוץ ואז אסף רצה לפשר ואמר שהוא יכנס ויצלם את האובייקט ואריק ימשיך לתעד מבחוץ תוך ששומר על קשר עין עם האובייקט וכך זה המשיך עד שהאובייקט עזב את האתר" (ר' סעיף 8 לתצהירו) הלחץ שתואר שויך לעובדה שהאובייקט יצא מהאתר בנסיעה והתובע החל במעקב לבד, כמצוטט: "ביקשתי מהחוקר ישראל לרדת מהרכב כדי להתחיל במעקב ואז במהלך הנסיעה והמעקב לא ראיתי את אריק ואסף, אז טלפנתי לאריק שהיה עם רכב דו גלגלי והוא פתאום אמר לי שהוא לא ראה את האובייקט יוצא מהאתר. זה פתאום יצר לי לחץ עצום כי פחדתי שהאובייקט יברח לנו. נורא התעצבנתי על אריק "שנרדם בשמירה" ובמיוחד כי זה הצטרף לזה שהוא לא היה מוכן לבצע את מה שביקשתי ממנו קודם לכן. התחלתי לצעוק עליו ... התעצבנתי מאוד והתרגשתי התרגשות חריגה מאוד כי הרגשתי שהחקירה מתפספסת בדיוק ברגע הקריטי שלה ... הבנתי שאריק התחיל להדביק את הפער ואני כבר התחלתי להרגיש לא טוב, חשבתי לחצים בחזה והתחלתי להזיע, הרגשתי ששורף לי בחזה" (ר' סעיף 8 לתצהירו). נציין כי גרסה זו דומה לגרסה שמסר התובע בהודעתו לחוקר הנתבע שם ציין כי החל לחושב ברע במהלך הנסיעה אחר האובייקט, לאחר שצעק על החוקרים בטלפון (ר' ע"מ 3 שורות 6-11).

אולם בחקירתו הנגדית טען התובע, לראשונה, כי עובר למרדף אחר האובייקט, כאשר שהה עימו מר מור ברכב, אמר לו כי הוא אינו חש בטוב, כמצוטט: "אמרתי לו שאני לא מרגיש טוב, אולי אכלתי משהו לא טוב ואריק הזה מעצבן אותי" (ר' ע"מ 13 שורות 2-3). נציין כי הדבר לא צוין בתצהיר מטעם מר מור, אולם בהודעתו לחוקר הנתבע ציין כי "בשלב מסוים בנמל ת"א כאשר אני איתו באוטו הוא ... התלונן כי לא מרגיש טוב וחזר על זה כמה פעמים חשב שאכל משהו מקולקל, אמר שכואב לו בחזה ושורף לו הבטן" (ר' ע"מ 3 שורות 15-19 ובע"מ 4 שורה 1, נ/2) וכאשר נשאל בחקירתו הנגדית האם כאשר הגיע למקום התובע כבר לא חש בטוב, השיב כי הוא לא יודע, אולם הוא הדגיש כי בזמן שהיה עמו ברכב התובע התלונן שאינו חש בטוב (ר' ע"מ 18 שורות 17-19).

1. בהודעתו לחוקר הנתבע העיד מר דפן כי התובע אמר לו כי לא חש בטוב וכי כנראה אכל משהו מקולקל וזאת עוד במהלך התצפית על האובייקט (ר' ע"מ 4 שורות 9-13 לנ/1) עוד ציין בהודעה לחוקר כי התובע היה עצבני בין היתר בשל העובדה שהיה צריך לעבוד כשהוא לא מרגיש טוב (ר' ע"מ 6 שורה 8 לנ/1).

ובחקירתו הנגדית נשאל מר דפן: "נכון שהגעת וישבת עם אבי באוטו – שמת לב שהוא כבר לא מרגיש טוב, הוא אמר שהוא אכל משהו מקולקל? ת. הוא דיבר על זה, כן. ... הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב" (ר' ע"מ 7 שורות 17-20).

1. ערים אנו לטענת התובע כי מר דפן לא נכנס לרכב ובאותו השלב, בנמל, כלל לא אמר לו כי לא חש בטוב, אלא רק למר מור (ר' ע"מ 13 שורות 6-8) אולם נוכח חוסר עקביות גרסת התובע ולאור עקביות גרסת מר דפן, גרסתו של מר דפן מקובלת עלינו.
2. זה המקום לציין כי התובע אף העיד כי בסופו של יום החקירה הצליחה והם הצליחו להביא ראיות מאותו יום, כמצוטט:

"ש. אז אם כך, אותו יום לא היה כישלון?

ת: כישלון למה? לא היה כישלון של החקירה כי הצלחנו להביא ראיות מאותו יום."

1. יתרה מכך, עיון במסמכים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה מעלה כי המסמכים מיום האירוע וכן המסמכים הסמוכים ליום האירוע אינם מציינים כי לתובע ארע ויכוח, אירוע חריג, אירוע בעבודה או אירוע כלשהוא אשר כתוצאה ממנו חווה לחץ או התרגשות יתרה.
2. ביום 30.05.13, יום האירוע הנטען, פנה התובע לבית החולים מאיר. בגיליון הקבלה נרשם כך: ".. ביום קבלתו, בשעות הצהריים, הופיע תוך כדי נהיגה תחושת שריפה בבית החזה מלווה בבחילות ובהקאה בודדת. ..... החולה הועלה ישירות לחדר צנתור". כגורמי הסיכון נרשמו יתר לחץ דם ודיסליפידמיה לא מטופלים. בסיכום קבלה נרשם : " .. החולה הגיע בעקבות כאבים בחזה אשר הופיעו באופן פתאומי במהלך נהיגה ברכב.." (ר' נספח א' לכתב התביעה).

ביום 05.06.13 נבדק התובע אצל רופא המשפחה, ד"ר גיל פלדמן, אשר הוציא לתובע מספר הפניות לבדיקות ולמכון שיקום. בבדיקה זו לא נרשם מפי התובע כי הכאבים החלו בעקבות לחץ, בעבודה. כמו כן הוצא לתובע במועד הבדיקה אישור מחלה למשך 40 ימים.

התובע נבדק ע"י ד"ר פלדמן ביום 11.6.13 וכן ביום 26.6.13.

רק ביום 26.6.13, הוצאה לתובע תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, שם צוין לראשונה מפי התובע כי ביום 30.5.13, במהלך עבודתו "נסע ברכב ודיבר עם אחד מעובדיו בנייד. מאוד התעצבן והשיחה הגיעה לטונים גבוהים. לאחר זמן קצר מסיום השיחה הופיעו הכאבים בחזה" (הטעות במקור – א.ר.ב).

1. הלכה פסוקה היא כי: "בבוא בית הדין להכריע בשאלת הוכחת האירוע בעבודה, עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על- מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו" (ר' עב"ל (ארצי) 51252-09-11 ורד לוי- המוסד לביטוח לאומי (25.8.13)). כמו כן, בית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה. (ר' עב"ל (ארצי)680/07 אנעאמה עבדאללה – המוסד לביטוח לאומי, מיום13.12.2008; עב"ל (ארצי) 295/06קאסם מוחמד כעביה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 10.5.2007).

ערים אנו לכך כי ההלכה בעניין משקל האנמנזה אינה מאיינת ראיות אחרות המוכחות בפני בית הדין, אלא משמשת כאחת העדויות והראיות מתוך המכלול הכולל של הראיות אשר בפני בית הדין. כמו כן אין ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית התביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח במפורט ובמדויק בהיותו בבית חולים את אירועי העבודה (עב"ל 176/99 דניאל גרץ-המל"ל, לא פורסם; עב"ל 37/03 משה פרומברג – המל"ל , לא פורסם).

אולם בענייננו אין כל ראיות נוספות מלבד העדויות שפורטו לעיל. אין מדובר במקרה בו התובע לא הזכיר ב"מפורט ובמדויק" בהיותו בבית חולים את אירועי העבודה אלא התובע התקבל בשל כאבים בחזה הא ותו לא, ללא כל אזכור לאירוע החריג בעבודה.עוד נציין כי ככל שהדברים נאמרו לרופא, כטענת התובע (ר' ע"מ 15 שורות 1-16) חזקה על הרופא כי היה הוא רושם את דברי התובע.

1. לפי הפסיקה כפי שהובאה לעיל, אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די בעצם אמירת התובע כי התרגז באופן חריג. כך שבטענות התובע כי בעבודתו נדרש להיות רגוע ונינוח וכי רק אדם אשר הינו רגוע מטבעו יכול לבצע עבודה זו על הצד הטוב ביותר ולאורך שנים רבות (ר' סעיפים 4-5 לתצהירו) וטענתו הכללית של מר מור כי התובע אינו "מהעצבניים" בהודעה לחוקר הנתבע (ר' ע"מ 3 שורה 15 בנ/2), אין די בכדי להוכיח קיומו של אירוע חריג אשר הוביל לאוטם שריר הלב, בצורת הוויכוח בין התובע לבין מר דפן. שכן בחינת הראיות האובייקטיביות בתיק מעלה כי אומנם התקיימו ויכוחים בין התובע לחוקריו באותו היום, אולם על סמך הראיות והעדויות שבתיק נראה כי הוויכוח היה ענייני ומקצועי.

כך עולה אף מעדותו של התובע בעצמו אשר הודה כי ברגע שמר דפן סרב לחזור פנימה ולצלם, עשה זאת החוקר השני אשר שמע את הוויכוח, מר אסף אביכזר וכי הכל היה בסדר, למעט הוויכוח. כך שבפועל, ניתן לראות כי צילום האירוע אשר התובע סבר כי הוא קריטי לחקירה, בוצע, על ידי חוקר אחר שנכנס לצלם. עוד הוסיף התובע כי לאחר מכן נכנס בעצמו לצלם את האובייקט (ר' ע"מ 11 שורות 1-5 וכן ע"מ 12 שורות 16-18 לפרוטוקול). בנוסף העיד מר דפן כי בשלב זה התובע התעצבן עליו ועל מר אביכזר והרים את הקול אך ציין כי הוא לא התרגש מכך. עוד הוסיף מר דפן בהודעתו לחוקר הנתבע כי "כל מעקב מתנהל בלחץ" (ר' סעיף 7 לתצהירו וכן ע"מ 4 שורה 9 לנ/1). באשר לוויכוח שהתנהל במהלך המרדף אחר האובייקט עם הרכב, מהודעתו של מר דפן לחוקר עולה כי אכן התובע התעצבן בשלב זה, אולם בעיקר על מר אביכזר אשר נתקע עם רכבו ועל העובדה כי הוא נאלץ לעבוד כאשר לא חש בטוב (ר' ע"מ 6 שורות 7-13 לנ/1).

1. לאור כל האמור לעיל, בשים לב לסתירות שמצאנו בגרסאות התובע ובשים לב לתיעוד העולה מהחומר הרפואי אנו קובעים כי התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה הנדרש להוכחת תביעתו. אי לכך התביעה נדחית.
2. משמדובר בתביעה בתחום הביטחון הסוציאלי – לא יינתן צו להוצאות.
3. זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ו, (01 מאי 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.