1. המשיבה , שאיננה מיוצגת, הגישה המרצת פתיחה כנגד הבנק, על מנת שבית המשפט יצהיר כי הבנק מסכל את זכויותיה הקנייניות והחוקתיות בשל כך שאיננו משלם לה חוב בסך 36 מיליון ₪ שהוא חב לה, וגובה ממנה כספים במסגרת הליכי הוצל"פ. המשיבה הגישה ביחד עם תביעתה בקשה למתן סעד זמני לעכב הליכי תיק הוצל"פ 02-01913-86-0 ועיכוב ביצוע החלטת כב' השופט וגנר מיום 12.1.15 בתיק עש"א 17539-12-13 .

2. הבנק הנתבע, הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף משני טעמים מרכזיים :

א. כנגד המשיבה ניתן ביום 23.3.14 צו כינוס נכסים במסגרת תיק פשיטת רגל 6479-07-13 ולא הוגש אישור בית המשפט להגשת התובענה.

ב. לא ניתן לבקש פסק דין הצהרתי כי פסק דין של ערכאת השלום בטל בחוסר סמכות עניינית, כאשר בקשת רשות ערעור שהגישה , בה נטענה טענה זו – נדחתה בשל אי הפקדת ערבון .

3. עובדות הרקע

מתוך המרצת הפתיחה והבקשה לדחיה על הסף, עולות לכאורה העובדות הבאות –

3.1 בין הצדדים הליכים סבוכים ומורכבים, על פני תקופה של שלושה עשורים, פרושים בפני ערכאות רבות. המבקש צרף תרשים (נספח 7) המפרט השתלשלות העניינים מאז שנת 1985.

3.2 ביום 24.11.85 ניתן פסק דין (ת.א. 797/85 ) הקובע כי המשיבה חייבת לבנק סכום של כ-28 מיליון שקל ישן (להלן "פסק הדין הראשון") ונפתח בשנת 1986 תיק הוצל"פ לגביית הסכום (להלן "תיק הוצל"פ א"). פסק הדין ניתן בקשר לחשבון 67313 שהתנהל בסניף בית הקרנות של הבנק, ובקשר לעסקת ליסינג עם חברת הפועלים ליסינג בע"מ. עסקת הליסינג היתה מיום 9.10.83 על סך כולל של 90,000$. הבטוחה לעסקה היתה ערבות בנקאית בשווי של 60% מעלות הציוד. המשיבה התחייבה כלפי הבנק כדי ערבות זו. (ערבות של 54,000$ (נכון לאוקטובר 1983). פסק הדין הראשון שניתן ביום 24.11.85 קבע בהעדר התייצבות המצהירים אשר בקשו רשות להתגונן, כי החוב עומד על סך של כ-28 מיליון שקלים ישנים וישא ריבית של 20% עשרים אחוז) לכל חודש, החל מיום 1.5.85.

3.3 בשנת 1991 הגישה המשיבה תביעה כנגד הבנק בגין אותה מסכת עובדתית. נקבע בפסק דין מיום 14.4.05 כי החשבון 67313 היה חשבון החברה ולא חשבון אישי של המשיבה והחיובים שבו מכח עסקת ליסינג היו חיובי החברה ולא חיובי המשיבה באופן אישי. יחד עם זאת נקבע כי המשיבה ערבה באופן אישי ל-60% מהסכום אך ערבות זו הוקטנה כנגד חילופי ערבויות לכדי 45% מהעסקה, דהיינו 40,500$. ניתן לזכותה פסק דין, במסגרתו נפסקו לזכותה 4 רכיבי פיצוי שכן נקבע שהבנק התרשל בכך שלא התייחס לחשבון כחשבון החברה, וכל סכום מעבר לסך של 40,500$ ששלמה המשיבה, יש לשלם לה כפיצוי. (להלן "פסק הדין בתביעת וינשטין"). לגביית הסכום נפתח תיק הוצל"פ שהמשיבה היא הזוכה בו. (להלן "תיק הוצל"פ ב' ").

3.4 בעקבות פסק הדין בתביעת וינשטין ניתנו החלטות שונות במסגרת תיק הוצל"פ וערכאות ערעור, באופן שחובה של המשיבה לבנק אופס, ונפתח תיק הוצל"פ לפיו הבנק חייב למשיבה כ-30 מיליון ₪. הבנק טוען כי החלטות אלו, לרבות קביעות ערכאות הערעור היו מוטעות, ונובעות מאי הבנה של פסק הדין בתביעת וינשטין.

3.5 ביום 8.3.09 דן בית משפט עליון (רע"א 2237/06 ) בסוגיה האם פסק הדין הראשון מהווה מעשה בית דין המשתיק את המשיבה מלטעון כי חשבון הבנק לא חשבונה הוא, אלא חשבון החברה וקבע כי אכן היא מושתקת מלטעון טענה זו. לפיכך פסק הדין בתביעת וינשטין בוטל. נקבע כי נשארה פתוחה טענתה של המשיבה כי 45,000$ הועברו מחשבונה ללא רשותה ונקבע כי ענין זה יידון בהוצל"פ או בהליך נפרד. ביטול פסק הדין בתביעת וינשטין משמעו ביטול כל הליכי ההוצל"פ שנפתחו בעקבותיו.

3.6 לכן הגיש הבנק בקשה לבטל את כל ההחלטות בתיק הוצל"פ א' מיום 1.12.04 (על אף שפסק הדין בתביעת וינשטין הוא מיום 14.4.05) , לסגור את תיק הוצל"פ ב' ולבטל את העיקולים שהטילה המשיבה על הבנק. הרשמת בהוצאה לפועל דחתה את בקשות הבנק. (להלן "החלטת הרשמת מיום 27.5.09").

3.7 הרשמת ציינה בהחלטתה כי כל אשר נקבע בבית המשפט העליון הוא כי פסק הדין הראשון שריר וקיים ולכן גם תיק ההוצל"פ שנפתח מכוחו שהוא תיק 02-01913-86-0 (תיק הוצל"פ א). לכן אין לבטל החלטות בתיק זה . הרשמת התייחסה גם לעובדה שנטענה טענת פרעתי וניתנה בה החלטה.

3.8 הבנק ערער על החלטה זו בפני כב' השופט וגנר בבית משפט השלום (רע"צ 10210-06-09 ) אשר החזיר ביום 20.5.10 את הדיון לרשמת לאחר שקבל את הערעור.(להלן "פסק דין הראשון של כב' השופט וגנר ") כב' השופט הורה על דרך פתיחת תיק ההוצל"פ א ועריכת החישוב שבו, באופן שרק תשלומים של המשיבה (שאינם קשורים לפסק הדין בתביעת וינשטין) ילקחו בחשבון לצורך הפחתתם. על כך הוגשה בקשת רשות ערעור על ידי הבנק שסבר כי היה מקום לתת הנחיות אופרטיביות לענין סגירת תיק הוצל"פ ב' והסרת העיקולים שהוטלו מכוחו. בקשה זו נדחתה על ידי כב' השופט רניאל אשר סבר כי אין הצדקה לשמיעת הערעור, ותפקיד עריכת החשבון בתיק הוצל"פ מוטל על רשם ההוצאה לפועל ולא על ערכאת הערעור.

3.9 או אז התקבלו החלטות של כב' הרשמת (1.6.10; 6.6.10; 8.6.10; ועל בקשות אלו הגיש הבנק בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום (רע"צ 19166-06-10). ניתן פסק דין על ידי כב' השופט וגנר ביום 22.9.11 (להלן "פסק הדין השני של כב' השופט וגנר ") אשר חזר בעקרון על הוראותיו בפסק דינו הקודם, שמשמעותן החייאת תיק הוצל"פ א ושחזור כל טענות פרעתי, שאינן קשורות לפסק הדין בתביעת ויינשטין. המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור שנדחתה בשל כך שלא הופקד העירבון.

3.10 המשיבה לא השלימה עם החלטות חדשות של רשמת ההוצל"פ שבקשה ליישם את פסק הדין של כב' השופט וגנר, והגישה בקשות נוספות ושונות, שנדחו. רשמת ההוצל"פ ניהלה הליך לקביעת הסכומים ששולמו במסגרת תיק הוצל"פ א' . המשיבה פעלה לנסות לעכב את החלטתה בדרכים שונות, לרבות הגשת בקשה לסעד זמני לבית המשפט המחוזי ביום 17.4.13, שנדחתה.

3.11 ביום 18.11.13 ניתנה החלטת רשמת ההוצאה לפועל שמינתה רואה חשבון כמומחה לחישוב החוב בתיק, לאחר שנתנה הוראות מדויקות בענין. עוד נקבע כי ההכרעה בקשר ל-45,000$ תנתן לאחר מתן חוות דעת המומחה. המשיבה בקשה אורכה להגשת ערעור על החלטת הרשמת, אך בפועל, למרות אורכות שניתנו לא הגישה בקשת ערעור.

3.12 ביום 5.2.14 ניתנה חוות דעת המומחה מטעם ההוצל"פ אשר קבעה כי חוב המשיבה לבנק עומדת על סך של כ-17 מיליון ₪ אשר תוקנה בעקבות שאלות הבהרה לסכום של 19.8 מיליון ₪. כמו כן עומדת להנתן החלטת ההוצל"פ בענין 45,000$ וזאת מבלי שהמשיבה התייצבה לדיון.

4. טענות המבקשת בהמרצת הפתיחה

דברי המשיבה בהמרצת הפתיחה אינם סדורים. היא מתייחסת להחלטות שונות בבקשות רשות ערעור שהוגשו שהתייחסו לאופן חישוב הסכומים במסגרת טענת פרעתי וחישוב הריבית שם (בר"ע 1928/07 כב' השופטת נתנאל שרון). נטען כי הבנק מנע ממנה לקבל את דפי חשבון הבנק נשוא המחלוקת ממאי 1985 ועד שנת 2003.נטען כי החוב הפסוק נפרע כבר במרץ 1987. המשיבה מתייחסת להליכים קודמים שנקט הבנק במהלך ההתדיינויות משנת 2009,2010 ,ומייחסת לבנק התנהלות בדרך של "מירוץ סמכויות". עיקר טענתה של המשיבה בהמרצת הפתיחה מתייחסת לכך כי פסק הדין של כב' השופט וגנר השני ניתן בחוסר סמכות ולכן בטל, והסתמכות על פסק דין זה בלשכת ההוצל"פ מביא לפגיעה בזכויותיה הקנייניות והחוקתיות. לטענת המשיבה פסק הדין השני של כב' השופט וגנר ניתן בהעדר סמכות כי הוא סותר החלטה של כב' השופט רניאל שדחה בקשת רשות ערעור כל פסק הדין הראשון של כב' השופט וגנר, כי ההחלטה בבר"ע 1928/08 הפכה לחלוטה משדחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור עליה, בשל כך שהוא סותר החלטה חלוטה של ראש ההוצל"פ מיום 9.12.09, ובשל כך שכב' השופט וגנר פרש בפסק הדין השני את עצמו בפסק הדין הראשון שנתן ובשל השתק שיפוטי שכן הבנק טען טענות סותרות.

5. הבנק המבקש פרט את השתלשלות ההליכים על פני שלושה עשורים, ובקש לדחות את תביעת המשיבה על הסף מהטעם שניתן כנגד המשיבה צו כינוס נכסים ביום 23.3.14 ולא הוגש אישור בית המשפט להגשת תביעה זו, וכן מהטעם שדחיית בקשת רשות ערעור על פסק דינו השני של כב' השופט וגנר (מטעמים של אי הפקדת ערבון) איננה מאפשרת דרך עוקפת באמצעות המרצת פתיחה.

6. דיון והכרעה

6.1 ראשית, אני סבורה שהמשיבה טועה טעות מרה שאיננה נעזרת בעורך דין בהליכים המשפטיים. למקרה של קושי כספי, יש אפשרות לפנות לסיוע המשפטי (רח' פל ים 15א חיפה, טלפון 1-700-70-60-44 (שלוחה 4), ולאחר בחינת המצב הכלכלי לקבל עזרת עורך דין, ללא תשלום. במקרה כזה יש גם אפשרות לקבל פטור או פטור חלקי מאגרה. המשיבה מנסה את כוחה המשפטי כנראה באופן עצמאי, וכפי שעולה מההמרצה שהוגשה, ללא הצלחה. התוכן איננו סדור, הטענות המשפטיות הינן טענות בעלמא ואף שגויות ברובן, מדובר בעיסה דביקה של נתונים, שאין בהם כדי להועיל. יודגש, כי אין בדברי אלו כדי לקבוע מאום לגבי צדקת עניינה של המשיבה, אלא להמליץ בפניה להיעזר בכח משפטי מקצועי.

6.2 מההליכים שהתקיימו עד כה עולה באופן ברור כי פסק הדין מיום 24.11.85 תקף באופן שסכום החוב שעל המשיבה לשלם לבנק נקבע כ- 28,000 ₪ (שקל חדש) נכון ליום 1.5.85. מסגרת המחלוקת בין הצדדים אכן שייכת להליכי הוצל"פ ואפשרות הערעור עליהם, על מנת לקבוע -

א. טענת המשיבה לגבי סכום של 45,000$ שהעביר הבנק מחשבונה שלא כדין

ב. מהו סכום החוב שניתן היה לפתוח בגינו תיק הוצל"פ, אם בכלל

ג. מהו חישוב הריבית הנכון

ד. אלו סכומים יש להפחית מסכום החוב הראשוני בשל סכומים שנפרעו .

6.3 טענה לבטלות פסק דין של ערכאת קמא שלא בדרך של ערעור - המשיבה טוענת למעשה כנגד פסק הדין השני של כב' השופט וגנר ועותרת לביטולו. ענין זה צריך להיעשות בדרך של ערעור, כפי שמתווה החוק. אם המשיבה איננה ממצה את זכותה לערער על פסק הדין בדרך שנקבעה בחוק ואיננה מפקידה את הערבון שנדרשה להפקיד, אין היא יכולה לעקוף דרך זו באמצעות הגשת המרצת פתיחה לסעד הצהרתי. לפי גישה זו, כל מי שהחמיץ מטעם זה או אחר הגשת ערעור על פסק דין של ערכאת השלום בטענה שניתן בחוסר סמכות, יפנה לערכאת המחוזי בבקשה לפסק דין הצהרתי המצהיר על בטלות פסק הדין. ראו לענין זה עא 8625/06 דורון עותמי נ. מעברי ברכה (5.11.08) –

"בית משפט שמובאת בפניו תובענה שאינה אלא ערעור על תוקף פסק דינו של בית משפט אחר, לא יזקק לתובענה שכזו אלא אם מצויה היא בסמכותו הערעורית על פי דין. גם אם מצויה היא בסמכותו הערעורית, לא ידון בה בית המשפט אלא אם הוגש ההליך מלכתחילה כערעור ואם התמלאו תנאי היסוד לדון בו כבערעור".

המסלול העוקף, לפיו צד שנפגע בפסק דין יהיה רשאי לפתוח בתביעה חדש למתן פסק דין הצהרתי המצהיר על בטלותו, דינו להדחות על הסף בהעדר סמכות עניינית.

הפסיקה הכירה במספר חריגים לכלל זה –כמו השגת פסק דין בדרך של מרמה, ביטול פסק הדין בעילה הנפרדת מעילת התביעה המקורית, או תקיפה עקיפה במהלך דיון אחר הנמצא בסמכות בית המשפט שדן.

כאן עילת התקיפה היא ערעורית באופייה, ואיננה מתאימה לתקיפת פסק דין חלוט.

6.4 טענה למעשה בית דין בדחיית בקשת רשות ערעור כאשר הדחייה בשל אי הפקדת עירבון –

לגבי אי תשלום עירבון במסגרת הליך ערעור ,נקבעה תקנה ספציפית- תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הקובעת סנקציה של "רישום הערעור לדחייה" -

"431. לא קיים המערער הוראה בדבר הערבון או הערובה, יירשם הערעור לדחיה לפני בית המשפט או הרשם ותומצא על כך הודעה לכל בעלי הדין."

תקנה 431 מוחלת על בקשת רשות ערעור מכח תקנה 404 (ב) לתקסד"א. בבע"מ 160/12 פלונית נ' פלוני (23.04.2012) נקבע כי פירושה של התיבה "ירשם הערעור לדחייה" הוא כי הערעור לא יידחה באופן אוטומטי אלא רק לאחר שתינתן הזדמנות לבעלי הדין להשמיע את טענותיהם. הערעור נדחה על ידי כב' השופטת בר זיו ללא שמיעת טענות הצדדים (רעא 17652-11-11) . ראו בבבע"מ 160/12 הנ"ל -

"כפי שהבהיר בית משפט זה לאחרונה, הפרקטיקה לפיה ערעורים נדחים בלא שניתנת לצדדים הזדמנות להשמיע את טענותיהם אינה הולמת את הקבוע בתקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו: הלכת חטיב, בפסקה 8 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל). כן נקבע כי גם לאחר שנדחה הערעור עקב אי הפקדת ערבון, ניתן "להחיותו" בנסיבות המתאימות לצורך הפקדת הערבון ובירור הטענות לגופן, ויש להעדיף זאת על פני סיום ההליך מטעמים פרוצדוראליים (ראו: הלכת חטיב, בפסקה 6 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל)."

יתכן, שאי שמיעת הצדדים תוקנה בע"ר 55613-01-12 אשר נשמע בפני כב' השופטת וסרקרוג במסגרת ערעור על הרשמת, אשר נתנה אורכה של 45 יום להפקדת הערבון, ואם לא יופקד, יהיה בתוקף פסק הדין הדוחה את בקשת רשות הערעור.

יש ממש בטענת המבקשת כי דחייה זו משמעותה מעשה בין דין (וראו גם בש"א 367/89 פרנק ב' הול נ' יעקב דננברג (3.10.1989).

6.5 צו כינוס נכסים – כנגד המשיבה ניתן צו כינוס נכסים בתיק פש"ר 6479-07-13 ביום 23.3.14, ומונה מנהל מיוחד. הבנק המבקש סבור כי התביעה הוגשה על ידי המשיבה בחוסר סמכות, בשל קיומו של צו כינוס הנכסים. עולה כי ביום 15.6.14 התקיים דיון בתיק פשיטת הרגל וניתנה אפשרות כי בנסיבותיו של תיק זה "המסגרת הראויה והיעילה להשלמת הבירור בכל הנוגע לנשייה הדדית בין בנק הפועלים לבין החייבת ימשיך להתנהל בהליכי ההוצל"פ הקיימים, תוך שתשמר לצדדים הזכות להגיש ערעור על הליכים אלה בפני בית משפט השלום בחיפה המהווה ערכאת ערעור על רשמת ההוצל"פ."

עולה, כי לפי נוסח הדברים ההסכמה לא כללה הגשת תביעות שאינן במסגרת סמכות ההוצל"פ והערעור עליה. אלא, שההסכמה בתיק פשיטת הרגל באה בשל עיכוב ההליכים שהשיתה החלטת הכינוס על כל תביעות נושים, לרבות בנק הפועלים. (להבדיל מתביעת החייב).

בנסיבות ענין זה, נוכח קיומו של ס' 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם 1980, ונוכח מינויו של מנהל מיוחד, על המבקשת לפנות למנהל המיוחד על מנת לקבל אישורו להגשת התביעה, ועל מנת שידריך את המשיבה לגבי הצעדים הנחוצים.

סיכום ביניים –

המשיבה איננה פועלת באופן נכון. התייעצות עם עורך דין היתה מיטיבה עמה. טענות כנגד פסק הדין של ערכאת השלום, צריכות להשמע בדרך של בקשת רשות ערעור במקרה זה. הגשת המרצת פתיחה מנסה לפתוח חזית חדשה בבית המשפט המחוזי, שאין לה מקום. כל הליך תביעה על ידי המשיבה, צריך להיות מאושר על ידי המנהל המיוחד. די באלו כדי להביא למחיקת תביעתה של המשיבה על הסף. יחד עם זה, ברור כי טענות המשיבה השונות חייבות להתברר בהליכי ההוצל"פ ובמסגרת הערעור עליהם.

7. תמיהה גדולה

אינני יכולה שלא להתייחס לנושא המספרים בתיק זה. הסכום שנפסק בפסק הדין ביום 24.11.85 (בהתייחס למועד 1.5.85) היה שווה לסכום של כ- 29,490 $. (יש לזכור כי סכום הגג של ערבותה של המשיבה עמד על סך של 54,000$ נכון לאוקטובר 1983). די אם יקבע שסכום של 45,000$ הועברו שלא כדין מחשבונה, כדי לאיין לכאורה את חובה כולו.

אין בפני נתונים מהו סכום הפתיחה של תיק ההוצל"פ, ומה שיעורי הריבית שהתווספו. פסק הדין מיום 24.11.85 שקבע ריבית של 20% כל חודש, בא לתת ערך נכון לכסף בתקופת אינפלציה של כ-450% שנתית, אינפלציה שפחתה לאחר מכן והגיע למצב של אינפלציה חד ספרתית, נמוכה במיוחד. ברור שאין זה שיעור הריבית שיש להשית על הסכום כשפחת שיעור האינפלציה.

החשבון שערך רואה החשבון מתייחס לריבית על פי טבלת הריבית בחשבון חזור דביטורי של בנק הפועלים לתקופה הרלוונטית, באופן שמדי חודש נערך חשבון ריבית דריבית. כך סכום של כ- 29,490 $ מגיע ביום 27.9.13 (לאחר 28 שנים) לסכום של 5,552,902 $. (כחמשה וחצי מליון דולר ארה"ב !) . תשומת לב שאין פסק הדין בכתב יד החתום על ידי כב' השופטת גילאור מיום 24.11.85 זהה לפסיקתא המודפסת החתומה (שלכאורה נושאת תאריך 24.11.05) במיוחד לענין שיעור הריבית. עוד עולה השאלה האם נכון לחייב בריבית דביטורית או בריבית כלשהי עבור התקופה במהלכה נדונה המחלוקת בבתי המשפט ואף נפסק לתקופה מסוימת בפסק דין כי אין חוב למשיבה.

כאמור, טוב תעשה המשיבה אם תפנה לייעוץ משפטי, וטוב יעשו הערכאות הדנות בענין אם ידונו בזהירות ובתשומת לב בענין זה.

8. לסיכום

8.1 התביעה נמחקת מהנימוקים שהובהרו לעיל.

8.2 בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

8.3 המזכירות תודיע לצדדים על פסק הדין.

ניתן היום, ד' ניסן תשע"ה, 24 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי מיכל זבטני