1. האם הנסיעה בה נפגעו התובעים באה בגדר "הסעה בשכר", המוחרגת מפוליסת הביטוח שהוצאה על ידי הנתבעת 2? זוהי השאלה העומדת לדיון בענייננו.

העובדות הרלוונטיות

1. התובעים נפגעו בתאונת דרכים שארעה ביום 22.3.12 בשעות הבוקר. הנתבע 1 (הוא גם התובע 2), ראמי דמירי (להלן: "דמירי") נהג ברכב. מלבד הנהג היו ברכב נוסעים נוספים, שמרביתם (לרבות הנהג עצמו, כפי שיפורט להלן) היו עובדים של חברת ש.ח.א בניה וייזום בע"מ. נתבעת 2, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה") היא מבטחת הרכב בפוליסת ביטוח חובה. עקב טענת מנורה להיעדר כיסוי ביטוחי בשל שימוש ברכב למטרה עסקית של הסעת נוסעים בשכר, הוגשה התביעה גם כנגד קרנית.
2. התובעים השונים הגישו תביעותיהם על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, במסגרת 9 תביעות נפרדות, אך מאחר והשאלה הנוגעת לכיסוי הביטוחי היתה משותפת לכל התביעות שהוגשו, הוחלט על איחוד הדיון בשאלה זו.
3. לאחר שנשמעו עדויות עדי הצדדים, הודיעו התובעים (למעט התובע 2, שהוא גם הנתבע 1 והצד השלישי), שאף כי לשיטתם ועל פי מבחני הפסיקה נראה שהחריג של הסעה בשכר אינו מתקיים במקרה זה, אין הם נוקטים עמדה, באשר המחלוקת היא למעשה בין מנורה לבין קרנית והנהג.
4. מנורה טענה בסיכומיה כי במועד התאונה הרכב שימש להסעת נוסעים בשכר, כאשר לשיטתה מדובר היה בעסק של הסעות שפעל על ידי דמירי והבעלים הרשום של הרכב (גב' אמינה אחמד), בשיתוף פעולה עם עאטף אבו נדיר שהיה אחראי על העובדים בחברה. קרנית (הנתבעת 3) טענה, מנגד, כי מעבר לספקולציות לא מבוססות, לא הוכח קיומו של עסק הסעות שפעל למטרות רווח ולפיכך לא מתקיים תנאי הפטור. לטענת קרנית, מן העדויות ניתן היה להיווכח כי מדובר בפועלים קשי יום, תושבי שטחים, שהגעתם למקום העבודה בתחומי ישראל אינה פשוטה ומאוד יקרה ולכן היתה התאגדות של הפועלים להגיע יחדיו למקום העבודה ברכב אחד. הנתבע 1, דמירי, ביקש אף הוא לדחות את עמדת מנורה וטען כי גירסת מנורה הוכחה כלא נכונה ולא הובא בדל ראיה לקיומו של עסק הסעות למטרות רווח.

הסעה בשכר - כללי

1. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי מנורה כללה תנאי פטור הנוגע לשימוש ברכב למטרה עסקית של הסעת נוסעים בשכר.
2. בפסיקת בתי המשפט נקבע כי המושג "הסעה בשכר" מכוון למצבים בהם הרכב המבוטח משמש לעסק של הסעות. המבחן, כך נקבע, כרוך באופי הנסיעה: נסיעה שהיא למטרות רווח ובעלת צביון עסקי תהא בגדר "הסעה בשכר". לא די בכך שמשתלם כסף על ידי הנוסעים או על ידי צד שלישי לבעל הרכב לשם כיסוי הוצאותיו. על מנת שיתקיימו תנאי הפטור יש להראות כי קיימים אלמנטים עסקיים בהפעלת הרכב (ע"א 559/91 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' עיסא, פ"ד מז(3) 788). כן ראו פסק דינה של כב' השופטת י' וילנר בת.א. (חי') 1092/04 עזבון המנוח Kibben נ' חג'אזי (פורסם במאגרים), שם הושם הדגש על כך שמדובר בשני תנאים מצטברים: (1) ההסעה נועדה למטרות רווח, (2) במסגרת עסק של הסעות.
3. ההגיון העומד בבסיס החרגת ההסעה בשכר נעוץ בכך שהסעת נוסעים בשכר טומנת בחובה סיכונים נוספים על הסיכונים המקובלים של נסיעה רגילה ברכב. זאת, משום שהמסיע בשכר עשוי להימצא שעות רבות על הכביש, נסיעתו אינה למטרת מעבר ממקום למקום גרידא, ולכן סביר שרכב המסיע בשכר יגמא מרחקים גבוהים יותר מרכב רגיל. סיכון אחר, נוגע לתמריץ שיש למסיע בשכר להסיע מספר רב ככל האפשר של נוסעים (עניין עיסא הנ"ל, בפסקה 4).
4. נטל השכנוע להוכיח כי ברכב המבוטח הוסעו נוסעים בשכר רובץ על המבטחת. ואולם, אין פירושו של דבר כי המבוטח פטור בלא כלום. מאחר שדבר ההסעה בתמורה או שלא בתמורה מצוי בידיעתו המיוחדת של הנוהג ברכב, הוא נושא בנטל הבאת הראיות. לכן אם נמנע מלהביא ראיה כלשהי בדבר הסעה שלא בתמורה הוא עלול לשאת בסיכון כי תביעתו תידחה על יסוד כמות הוכחה מופחתת מצד המבטח בדבר הסעה בשכר (רע"א 143/98 דיב נ' הסנה, פ"ד נג(1) 450).

מן הכלל אל הפרט

1. בחינת הראיות על רקע הדברים שהובאו לעיל מביאה למסקנה כי מקרה זה אינו נופל בגדר "הסעה בשכר".
2. מן הראיות עולה כי הנהג דמירי ויתר הנוסעים ברכב, למעט שניים, עבדו בעת הרלוונטית בחברת ש.ח.א בניה וייזום בע"מ (להלן: "החברה") כפועלי בניין, ובעת התאונה היו בדרכם לאשדוד, לאתר בו עבדה החברה. דמירי העיד כי עם תחילת עבודתו בחברה פנה אליו עאטף אבו נדיר (להלן: "עאטף"), שעבד כמנהל עבודה בחברה, וביקש ממנו להסיע את העובדים לאתר העבודה ובחזרה ברכב השייך להם מסוג פורד טרנזיט (להלן: "הרכב"), רכב שאינם רשאים לנהוג בו בהיותם תושבי שטחים. דמירי, המחזיק בתעודת זהות כחולה ורישיון נהיגה ישראלי, נעתר לבקשה ומידי בוקר היה מגיע עם רכבו הפרטי למעבר תרקומיה, משם מסיע את העובדים ברכב לאתר הבניה באשדוד ובסיום יום העבודה מחזיר אותם בחזרה לאותה נקודה. על פי עדותו של דמירי, הרכב לא היה ברשותו או בשימושו מעבר לשעות העבודה, וכאשר סיים את יום העבודה והגיע למעבר תרקומיה החנה שם את הרכב ונסע חזרה לביתו ברכבו הפרטי, וחוזר חלילה. לדבריו, הוצאות הרכב – לרבות דלק, תיקונים וכיו"ב – לא שולמו על ידו אלא טופלו על ידי עאטף והעובדים, מבלי שידע לומר כיצד בוצע הדבר ומי בדיוק נשא בעלויות.
3. העדים האחרים שעבדו בחברה בעת הרלוונטית ציירו כולם תמונה דומה, לפיה הגיעו מידי בוקר למעבר תרקומיה באופן עצמאי (בהסעות פרטיות) ומשם נסעו ברכב לאתר העבודה ובחזרה. העדים סיפרו כי דמירי עבד איתם באתר הבניה (ר', למשל, התובע 1 בעמ' 15 שו' 7; התובע 5 בעמ' 28 שו' 12-10; התובע 6 בעמ' 30 שו' 5; התובע 8 בעמ' 48 שו' 19-18) וטענו כי לא שילמו לו בעבור הנסיעות אלא העניין הוסדר על ידי עאטף או באמצעות המעביד, כאשר לא תמיד ידעו לומר כיצד נעשה הדבר (ר', למשל, התובע 5 בעמ' 28 שו' 4-1; התובע 6 בעמ' 31 שו' 30-24 ועמ' 32 שו' 25-18; התובע 4 בעמ' 34 שו' 22-19; התובע 7 בעמ' 43 שו' 7-4; התובע 8 בעמ' 48 שו' 1). כן העידו העובדים שהרכב היה חונה באתר עד סוף יום העבודה ולכל היותר היו משתמשים בו לצורך הבאת ציוד או אוכל לעובדים (ר', למשל, התובע 1 בעמ' 14 שו' 14-13; התובע 2 בעמ' 25 שו' 24-11; התובע 5 בעמ' 29 שו' 6-3; התובע 7בעמ' 43 שו' 21-16; התובע 8 בעמ' 48 שו' 21-20).
4. שני הנוסעים הנוספים ברכב שלא היו עובדי החברה, פחרי גחאישה (תובע 3) וסאמי אבו גחישה (תובע 10), העידו כי ביום התאונה ביקשו להגיע להר הבית להתפלל. לדבריהם, הם עלו לרכב במחסום תרקומיה לכיוון בית שמש, משם התכוונו להגיע לירושלים באוטובוס. התובעים 3 ו-10 העידו, שניהם, כי בבוקר התאונה הגיעו למחסום, שאלו למי יש מקום פנוי לכיוון בית שמש וכך עלו כ"טרמפיסטים" לרכב שבנדון, מבלי ששילמו עבור הנסיעה. גם דמירי בעדותו אמר דברים דומים וציין כי אינו מכיר את השניים הללו וסבר שהם קרובי משפחה של העובדים האחרים. לדבריו, השניים רצו להגיע לירושלים להתפלל וביקשו שיוריד אותם בבית שמש (עמ' 24 שו' 3-1).
5. דמירי, על פי עדותו ועדותם של כל יתר עובדי החברה, לרבות בעלי החברה ומנהלה מר שמואל אבידור (שהובא לעדות על ידי מנורה; להלן: "אבידור"), עבד בחברה כפועל בנין פשוט (עוזר לטפסן, ניקיון וכו'), וכעולה מאישור המעסיק שמוען למוסד לביטוח לאומי (נק/2) ביום תאונת הדרכים, 22.3.12, היה אמור לעבוד באתר באשדוד החל מהשעה 07:30.
6. בעדויות העובדים נתגלו אמנם סתירות בכל הנוגע לפרק הזמן בו עבד דמירי בחברה עד לתאונה. ואולם, אין לתת לסתירות אלה משקל רב ולא מצאתי כי יש בהן כדי להפחית ממהימנות החלק המרכזי בעדותם של אותם עדים המלמד על אופי הנסיעות או כדי לשנות ממסקנתי לפיה הנסיעה לא בוצעה במסגרת עסק להסעות, וזאת בעיקר על רקע התרשמותי מהעדים עצמם ובהתחשב בשנים הרבות שחלפו מאז התאונה ועד למתן העדויות בבית המשפט. ניתן לומר כי דווקא הסתירות בנקודה זו והיעדר התחכום שניכר בעדויותיהם של העדים, שוללים את טענת מנורה ל"קנוניה" לה שותפים כל התובעים ואחרים.

בנקודה זו, יש לקבל את עדותו של דמירי לפיה החל לעבוד בחברה זמן קצר לפני התאונה (ביום 11.3.12), עדות הנתמכת בתלוש המשכורת מהחברה (נק/1); בדו"ח רציפות ביטוח ותלושי שכר ממקום עבודתו הקודם, המעידים על כך שעבד אצל מעסיק אחר עד לסוף חודש פברואר 2012 (זמן קצר לפני שהתחיל לעבוד בחברה); וכן בעדותו של עאטף ובעדותו החד משמעית של אבידור, אליה התייחס ב"כ מנורה בסיכומיו כעדות אמינה.

1. עאטף, מנהל עבודה בחברה, ואבידור, בעלים ומנהל בחברה, הובאו לעדות מטעם מנורה. בעדותם של עדים אלה לא היה דבר שיצביע על קיומה של 'הסעה בשכר', ולהיפך – עדותם של עדים אלה דווקא חיזקה את טענת התובעים לעניין אופי ההסעות.
2. מעדותו של עאטף עלה כי הרכב שבנדון נרכש במשותף על מנת שישמש את הפועלים "כדי שכולם יבואו יחד לעבודה ובזמן" (עמ' 88 שו' 16-14). יש לזכור כי מדובר ברכב ישן, שנת ייצור 1993, שעלותו מטבע הדברים אינה גבוהה במיוחד, בעוד שניתן להבין את התועלת הגדולה בסידור מעין זה לעובדים ולמעביד. אמנם, קשה היה לקבל מפי עאטף גירסה סדורה ומפורטת בנוגע לאופן רכישת הרכב וכיצד תופעל, אך ניתן היה להבין בבירור כי עאטף, ששימש (ומשמש עד היום) כמנהל עבודה והיה אחראי, בין היתר, על סידור העבודה ועל גיוס עובדים חדשים, הוא הרוח החיה מאחורי רכישת הרכב והוא שדאג לתשלום הוצאות הרכב. מעדותו ניתן היה להבין כי תשלום הוצאות הרכב נעשה בדרך של ניכוי כספים מתוך כספי המשכורת של העובדים. עאטף הסביר כי העובדים היו מקבלים את משכורתם במזומן, ומידי חודש, כאשר היה מעביר לעובדים את כספי המשכורת שכללו גם הוצאות בגין נסיעות (ר' לעניין זה, לדוג', תלוש משכורת נק/1, בו מצויין תשלום בגין הוצאות נסיעה בסך של 25 ₪ ליום, ובחישוב חודשי כ-500 ₪), לקח מכל אחד מהם סכום מסויים של כמה מאות שקלים (לדבריו, בין 100 ל-400 ₪) לטובת הוצאות הרכב, בהתאם להוצאות שהיו באותו חודש. עאטף הבהיר כי הוא זה ששילם את ההוצאות, ערך רישום ובסוף חודש היה מחזיר את ההוצאות מתוך הכספים שהיה מקבל מהמעסיק עבור העובדים. עאטף הסביר שהרכב נרשם על שם אמינה אחמד, שבעלה הוא חבר טוב שלו, באופן פורמלי בלבד, כיוון שהיא מחזיקה בתעודת זהות כחולה. יש לציין, כי הדברים שאמר עאטף בעדותו לעניין השימוש ברכב וחלוקת ההוצאות בין העובדים מתיישבים עם דבריו לחוקר מטעם מנורה לאחר התאונה (למעט בעניין שולי הנוגע לקשר עם אמינה אחמד: בעוד שלחוקר אמר שהיא קרובת משפחה, בחקירתו בבית המשפט הסביר כי מדובר באשתו של חבר קרוב).
3. אבידור טען בעדותו כי החברה לא נטלה חלק בנושא ההסעות לעבודה וכי העובדים הם שדאגו לעצמם בעניין זה. לדבריו, החברה שילמה לעובדים הוצאות נסיעה בתלוש, אך מעבר לכך לא היתה כל מעורבות בנושא ההסעות. אבידור אישר כי העובדים היו מגיעים לעבודה עם רכב טרנזיט לבן או אפור (מבלי שזכר באיזה תקופה הגיעו עם הרכב הלבן ומתי עם הרכב האפור), כאשר במהלך השנים היה נהגים שונים וכל תקופה מסויימת היה הנהג מתחלף. ביחס לנהג ביום התאונה, דמירי, העיד אבידור, כי הוא היה אחד מעובדי החברה והחל לעבוד בה זמן קצר קודם לתאונה כ"פועל פשוט, עוזר".
4. למעשה, טענתה של מנורה להסעה בשכר נסמכה ברובה, אם לא כולה, על דברים שאמר לכאורה אחד העובדים, יוסף אלעמלא (התובע 1; להלן: "אלעמלא"), לחוקר שערך מטעמה חקירה לאחר התאונה. אפתח ואומר כי חקירה זו היא משענת קנה רצוץ, שהמעט שניתן לומר עליה הוא שהיא נעשתה באופן לא מקצועי, וטוב היה אילולא חברת הביטוח היתה נסמכת עליה כבסיס לטענתה בנוגע להסעה בשכר.
5. על פי טענת מנורה בסיכומיה, מחקירת אלעמלא ניתן להבין כי כל אחד מהעובדים היה משלם על ההסעות לעבודה ובחזרה כ-50 ₪ מידי יום, ומאחר ולטענתה מדובר ברכב היכול להסיע 16 נוסעים הרי שמדובר בסכום כולל העולה על הוצאות תפעול הרכב ומעיד על עסק רווחי להסעות, עסק המנוהל, כך טענה מנורה, על ידי הנהג דמירי ואמינה אחמד (שעל שמה רשום הרכב), ובשיתוף "כזה או אחר" עם עאטף. כאמור, טענה זו נסמכת בעיקרה על שיחת טלפון בין החוקר מטעם מנורה, מר שרון מועלם (להלן: "החוקר"), לבין אלעמלא. בחינת תמליל השיחה מעלה כי החוקר (שאישר בחקירתו כי אינו דובר ערבית), התקשר בטלפון לאלעמלא, ומיד בתחילת השיחה העביר אלעמלא את הטלפון לאדם בשם אבו-זכי, שהסביר לחוקר שאלעמלא אינו דובר עברית. המשך השיחה מתנהל ב"טלפון שבור" בין החוקר, אבו-זכי ואלעמלא, כאשר אבו-זכי נשאל שאלות בעברית, מתרגם לכאורה לאלעמלא, אלעמלא עונה לאבו-זכי בערבית ואבו-זכי משיב לחוקר בעברית. אלא שבדיעבד מתברר כי הדברים אינם באמת מתורגמים כיאות. כך לדוגמה כאשר החוקר שואל אם היו משלמים עבור הנסיעה ואבו-זכי מתרגם לאלעמלא את השאלה כך: "כמה אנשים היו איתכם ברכב? כמה ימים היית בבית ולא עבדת?". בהמשך שוב שואל החוקר כמה אלעמלא היה משלם בעבור הנסיעה, ואבו-זכי שוב מתרגם לאלעמלא דברים שונים לחלוטין: "ביום שהיה לך התאונה ברכב כמה היית מרוויח ביום?", אלעמלא משיב "180 שקל על כל יום", וכך ממשיכה להתנהל השיחה כאשר החוקר סבור בתחילה שהתשובה שניתנה מתייחסת לשאלתו שלו לגבי התשלום עבור הנסיעה. בהמשך, החוקר מבין כי יש "קצר" בתקשורת אך ממשיך בשיחה ומבקש שוב לשאול את אלעמלא כמה היו משלמים על הנסיעה ואלעמלא ענה ששילמו 600 ₪. החוקר המשיך ושאל שאלות בקשר לתשלום זה, וניתן להיווכח שמרבית השיחה מתנהלת עם אבו-זכי עצמו, כאשר ברור שהוא עצמו אינו יודע דבר מידיעתו האישית. אבו-זכי אף משיב על מרבית השאלות מבלי שהוא טורח לתרגם אותן לאלעמלא ואף מתבל ומוסיף דברים משלו. כך, למשל, כאשר אלעמלא אומר שהיו נותנים כספים על ההסעה לעאטף, הוסיף אבו-זכי ואמר שעאטף היה מעביר את הכספים לנהג, ובהמשך מוסיף ומתאר כיצד עאטף מגיע לעבודה (עם "נהג ספיישל") ועוד כהנה וכהנה דברים שעל פניו אינם מידיעתו האישית ולא ברור מקורם.
6. בחקירתו, הסביר אלעמלא שהוא אינו דובר את השפה העברית ולכן כאשר קיבל שיחת טלפון מאדם דובר עברית העביר את השיחה לחברו אבו-זכי שהיה לידו באותה עת. אלעמלא טען כי היתה אי הבנה בשיחת הטלפון וכאשר נשאל לגבי תשלום עבור נסיעות התייחס באופן כללי לעלות נסיעות מהמחסום למקום עבודה, אלא שהוא עצמו לא שילם דמי נסיעה ולא העביר כספים לעאטף עבור הנסיעות.
7. החוקר אישר, כאמור, בחקירתו כי אינו דובר את השפה הערבית וטען כי המשיך בשיחת הטלפון, באמצעות גורם מתווך, למרות שהנחקר אינו דובר עברית כדי שהתובעים "לא יתאמו גרסאות" וכי הוא "מכיר את התיק" (עמ' 62 שו' 7-2). בהתחשב בכך שהחקירה נערכה, לטענת החוקר, ביוני 2013 (יותר משנה לאחר התאונה) והעדים לא נחקרו כולם באותו יום, הרי שהחשש לתיאום גירסאות אינו מסביר מדוע היה מקום להמשך החקירה באופן בו נוהלה. מכל מקום, נוכח התנהלות השיחה ותוכנה, המשקל שיש לתת לחלקי הדברים שנאמרו במהלכה הוא נמוך עד מאוד, ובודאי שלא ניתן לבסס על דברים אלה תזה שלמה לגבי הסעה בשכר וניהולו של עסק רווחי להסעות, לו שותף הנהג ואחרים, אלא לכל היותר ניתן לומר כי יש בדברים אישוש מה לטענת עאטף כי הועברו אליו כספים עבור הוצאות הנסיעה.

החוקר טען בתצהירו כי מבדיקה שערך, תשלום של כ-50 ₪ ליום עבור הסעה הלוך וחזור (קרי, כ-600 ₪ ביום) אינו בגדר החזר הוצאות בלבד אלא "נשאר לנהג רווח כתוצאה מהתשלום" (סעיף (ד) לתצהיר החוקר). בחקירתו הנגדית בבית המשפט, תיקן עצמו החוקר ואמר שהרווח אינו לנהג אלא לעאטף (עמ' 63 שו'29-27), וכאשר נתבקש להסביר מהי הבדיקה שערך לא היו בפיו תשובות מספקות ולא הוצג תחשיב כלשהו שיכול להוליך למסקנה אליה הגיע בתצהירו. בהמשך חקירתו, ולאחר עיון בדו"ח החקירה, אמר החוקר שהאמור בתצהיר מתבסס על דברים שרשם בדו"ח החקירה לפיהם להערכתו "עלויות הדלק כולל תחשיב הביטוח והבלאי אינן עולות על 200 עד 250 ₪ ליום, בנסיעה ממחסום תרקומיה לאשדוד", והסביר כי דברים אלה מתייחסים לעלויות לכיוון אחד בלבד (עמ' 69 שו' 12). אם כך, הרי שגם בחישוב הזהיר שערך לכאורה החוקר (שכאמור, אינו מפורט ואינו מגובה במסמך כלשהו), העלויות עבור יום בו מבוצעת נסיעה הלוך וחזור למקום העבודה הן 400 עד 500 ₪ (וזאת אף מבלי להתייחס לעלות רכישת הרכב עצמו ולעלויות הנוספות שעשויות להיות כרוכות בטיפול ברכב כה ישן). מכאן שאף אם תאמר שעאטף הפריש מהשכר תשלומים כלשהם עבור הוצאות הנסיעות, הרי שבהתחשב במספר הנוסעים המשתנה בכל יום, הסכום המדובר, אם הועבר, היה לכל היותר לכיסוי ההוצאות ובהיעדר ראיה לרווח או לקיומו של אלמנט עסקי אחר כלשהו, לא ניתן לדבר על עסק להסעות שמנוהל למטרות רווח.

1. לסיכום – ממכלול העדויות עולה כי הרכב שבנדון, רכב טרנזיט ישן שנת ייצור 1993, נרכש (ככל הנראה על ידי עאטף) על מנת לשמש להסעת העובדים לעבודה ובחזרה, סידור שהיה בו יתרון גדול לעובדי החברה שהיו צריכים להגיע ממחסום תרקומיה לאתרים בהם עבדה החברה באשדוד (ושלא היה באפשרותם להגיע עם רכבם או לנהוג בתחומי ישראל). הוצאות הרכב שולמו על ידי עאטף, וכפי שלמדנו מעדותו של עאטף, הוא דאג להחזיר הוצאות אלה מתוך כספי המשכורת שהועברו דרכו לעובדים וכללו תשלום עבור נסיעות. תשלום כספים לכיסוי הוצאות הרכב, אחזקתו ותפעולו (שכלל לא שולם לנהג עצמו), אין בו די על מנת שייקבע כי מדובר בהסעה בשכר הפוטרת את המבטחת מאחריות. על מנת להראות שהתקיימו תנאי הפטור יש להראות כי קיימים אלמנטים עסקיים בהפעלת הרכב, וקיומם של אלה לא הוכח. הנסיעה ברכב לא היתה למטרת רווח, ודאי לא של דמירי שהוכח כי היה אחד מן העובדים בחברה כמו יתר העובדים ולא שולם לו שכר בעבור נסיעותיו, ובטח ובטח לא של גב' אמינה אחמד שכלל לא הובאה לעדות והטענה בעניינה הועלתה בעלמא וללא כל בסיס ראייתי מינימלי. גם הטענה כי עאטף שותף לעסק ההסעות "בדרך כזו או אחרת" לא הוכחה. ראשית, לא הוכח קיומו של "עסק" שעאטף עשוי להיות שותף לו. שנית, עאטף עבד בעת הרלוונטית ועובד עד כיום כמנהל עבודה בחברה שבבעלות אבידור, ואחראי, בין היתר, לגיוס עובדים והשמתם בעבודה. מתוקף תפקידו, אך ברור כי סידור הכולל הגעת העובדים לעבודה בזמן, ללא תקלות ובעלויות סבירות (בעיקר כאשר מדובר בעובדים המגיעים מהשטחים לתוך שטחי ישראל, על כל הכרוך בכך) היא גם אינטרס שלו. לא הובא בדל ראיה לכך שההסעות לעבודה ובחזרה נעשו לשם הפקת רווח במסגרת פעילות עסקית של הסעות, ולא הוכח כי נעשה שימוש ברכב להסעות נוספות, מלבד הסעת עובדי החברה הספציפית למקום העבודה ובחזרה. ההיפך הוא הנכון: מן העדויות עלה כי במהלך יום העבודה הרכב חנה באתר ושימש לעתים את הפועלים לצורך הבאת ציוד או אוכל, דבר המאשש את הטענה כי הרכב היה בשימוש העובדים ושולל את הטענה להיותו רכב הסעות המשמש לצרכים עסקיים. כמו כן לא הונח כל בסיס ראייתי לטענת מנורה כי מדובר ב"קנוניה", לה שותפים כל העובדים ושני הנוסעים הנוספים, ומלבד השערות בלתי מבוססות אין לטענה כי הנסיעות היו למטרה עסקית של הסעה בשכר, על מה שתסמוך.
2. נוכח כל האמור, יש לקבוע כי מקרה זה אינו בא בגדר "הסעה בשכר", ולפיכך מנורה (הנתבעת 2) היא הנושאת בחבות לפיצוי התובעים.

התביעה כנגד קרנית נדחית, וכך גם ההודעה לצד שלישי שהוגשה על ידי קרנית.

הנתבעת 2, מנורה חברה לביטוח בע"מ, תשלם לנתבעת 3 (קרנית) ולנתבע 1 (דמירי) הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪, לכל אחד; וכן תישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ לכל אחת מארבע קבוצות התובעים האחרות, על פי ייצוגם (תובע 1 (עו"ד אבראהים); תובעים 3, 5, 13-7 (עו"ד עוידה); תובע 4 (עו"ד אבו לבדה); ותובע 14 (עו"ד דראושה)).

ההליכים יימשכו במסגרת התיקים הפרטניים. המזכירות תפריד את התיקים.

ניתנה היום, כ"ד אב תשע"ח, 05 אוגוסט 2018, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק לב"כ הצדדים.