השתלשלות ההליכים

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם בשתי תאונות אופנוע שהן תאונות דרכים, כמשמעות מושג זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). מדובר באדם צעיר שנפצע בתאונה הראשונה (בגיל 17 וחצי), וכשנתיים ורבע לאחר מכן, בתאונה השנייה - קופדו חייו טרם הגיעו לגיל 20 (להלן: "המנוח"). הוריו של המנוח, התובעים 2 ו-3 (להלן: "ההורים"), תובעים פיצויים בכתב התביעה שתוקן - בשם עזבונו - כיורשיו, וגם בטענת "נפגעים" מהתאונה.
2. תיק זה נפתח בתביעה שהוגשה מטעם צעיר בן 18 באפריל 2015 בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים מיום 6.4.14 - בה פגע רכב צד ג' באופנוע בו נהג (להלן: "התאונה הראשונה"). לבדיקת המנוח וקביעת פגיעותיו ונכותו בגין התאונה הראשונה מונו שלושה מומחים רפואיים, שעל חוות דעת שנתנו בעניינו - לא מצאו הצדדים לזמן מי מהם לחקירה.
3. לדאבון הלב, תוך כדי התנהלות התביעה הנדונה בגין התאונה הראשונה, מצא התובע הצעיר את מותו בדמי ימיו - בתאונת דרכים נוספת בה היה מעורב (ביום 25.7.2016), שארעה בהתנגשות חזקה בין האופנוע בו נהג לבין רכב אחר (להלן: "התאונה השנייה").
4. בהתאם, תוקנה התביעה הנדונה - בהוספת הוריו של המנוח כתובעים ישירים לצד היותם הזכאים לעזבונו, כיורשיו - בכתב תביעה מתוקן מיום 7.9.17 (להלן: "כתב התביעה").
5. יובהר כי, בכתב התביעה בתיקונו, תובעים הורי המנוח הן כיורשיו, והן בשם עצמם - בטענה כי ניזוקו בנזק גוף (נפשי) שנגרם להם כ"נפגעים" בתאונת דרכים (כהגדרת בחוק הפלת"ד) בה נהרג בנם, וכי על כן הם זכאים לפיצויי בגין הנזק שנגרם להם.
6. מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה שמונה לבקשת התובעים, בדק את כל אחד מההורים ונתן חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו. הצדדים לא מצאו לזמן מומחה זה לחקירה.
7. מבחינת פרשת הראיות בנדון, לבד מתיקי מוצגים מטעם הצדדים, הוגשו מטעם התובעים - תצהירי האם והאב, שגם העידו בבית המשפט. עוד הוגש מטעם התובעים תצהיר שנתן חברו של המנוח, שהנתבעת ויתרה על העדתו.
8. בפסק דין זה להלן, קבעתי את סך הפיצויים להם זכאי העזבון שירשו ההורים - בגין כל אחת מהתאונות. אקדים ואומר, כי לא מצאתי כי בנסיבות, בחיתוך הדין - זכאים התובעים לפיצוי בגין טענתם לנזק נפשי של ממש שנגרם להם בגין תוצאותיה הטרגיות של התאונה השנייה; זאת - באשר לא עמדו במכלול התנאים שהתוו בהלכת אלסוחה, גם בהתחשב בפרשנות שהוספה בפסיקה מאוחרת יותר.
9. עוד אעיר, כי הדגשות בקו תחתון הן תוספות של הח"מ, למעט - אם נאמר אחרת.

התאונה הראשונה

הנכות הרפואית בתאונה הראשונה

1. ביום 6.4.14 נפגע המנוח בתאונת דרכים בה רכב צד ג' פגע באופנוע בו נהג, והוא נחבל ונפצע; בעיקר נפגע - בגבו ובעמוד השדרה. המנוח פונה לחדר מיון ואושפז משך 9 ימים. בבית החולים אובחן שנגרם לו שבר ב- SPINAL PROCES L4-5, וכן נגרמה לו פגיעה ברקמה הרכה במנגנון DEQLOVING.
2. בגין תאונה זו מונו שלושה מומחים רפואיים לבדיקת המנוח בשלושה תחומים: בתחום האורתופדיה, בתחום הכירורגיה הפלסטית ובתחום הראומטולוגיה.
3. בתחום האורטופדיה, קבע המומחה הרפואי שמונה, ד"ר ישראל כספי [בעמ' 4 לחוות הדעת מיום 26.12.15]: "[המנוח] היה מעורב בת.ד.... היה "משותק" ופונה לבית החולים [ ] שם אושפז בטיפול נמרץ 9 ימים. במהלך אשפוזו בירור הדמייתי שאבחן שברים בחוליות ופצע בגב. טופל על ידי חבישה מיוחדת כחודש ימים. המשיך לסבול מכאבי גב תחתון וטופל במסגרות שונות ללא הטבה... לאור כל האמור לעיל... ל[תובע] נגרמה בעקבות ת.ד....פגימה תחום האורטופדי – שבר זיזים קוציים L5/L4 אשר אמנם התאחה אך מלווה בכאבי גב תחתון חלקם עם הגבלות תנועה וטיפולים במסגרות שונות ללא הטבה – דרגת הנכות המומלצת הינה 5% צמיתה עפ"י תקנה מותאמת 37(9)...".
4. מנכות זו הפחית המומחה 1% בגין מצב קודם של כאבי גב תחתון - עובר לתאונה. אעיר, כי אכן הוצגו במסמכים הרפואיים תלונות עבר חוזרות לגבי כאבי גב תחתון.
5. מעיון בממצאי הבדיקה הקלינית, מעלה כי המומחה מצא כי תנועות עמוד השדרה של המנוח מלאות. הוא גם לא קבע למנוח תקופות אי-כושר.
6. הנתבעת מפנה לכך שבמענה לשאלות הבהרה מטעם המנוח הבהיר המומחה כי הנכות הרפואית שקבע הינה "כימות של השבר זיזים וכאבי גב תחתון..."; ומאידך, בתשובה לשאלת הבהרה מטעם הנתבעת, אישר המומחה כי האבחנה של המומחה בתחום הראומטולוגיה של "תסמונת כאב כרוני מקומי" היא למעשה אותה אבחנה, שבגינה הוא עצמו קבע נכות אורתופדית בשיעור 5%.
7. בעקבות המלצת המומחה הרפואי בתחום האורטופדיה, מונה גם מומחה רפואי בתחום הראומטולוגיה, פרופ' מרדכי פרס, שקבע בחוות דעת מיום 20.3.16, שבעקבות התאונה התפתחה אצל המנוח תסמונת כאב כרוני מקומי, שחומרתו מתאימה להוראת סעיף 35(1)ג לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), שהוא "סעיף סל" לפגימות שאין להם סעיף ספציפי, כשסוג ההגבלה המתוארת בתת-הסעיף שציין, היא: "קיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה הכללי – נכות 20%"; וציין גם כי נכות זו יכולה להשתנות בעקבות טיפול בקנאביס רפואי, כמפורט להלן.
8. מעיון בחוות הדעת עולה כי, לאחר ששמע מהמנוח שבעקבות אישור שקיבל לשימוש בקנאביס רפואי [22.2.2106 – ת/5] כבר כחודש הוא החל להשתמש בו להשתלטות על כאביו, מצא המומחה להבהיר כי לכשיקבל המנוח אישור להגדיל את מנת פרחי הקנאביס ולעשן 30 גרם של תפרחת קנאביס בחודש, ניתן יהיה לדעתו - להגדיר את מצבו של המנוח כתלותי בסם הקנאביס; ואז יהיה צורך לבחון את תוצאות ההפרעה שיכול שתגרם לו, כפי שנצפה אצל משתמשים בסמים נרקוטיים, בהם הקנאביס, למול הוראת סעיף 34ב(3)(20) לתקנות המל"ל. סעיף 34ב לתקנות המל"ל עוסק בהפרעות פסיכונוירוטיות, כשהפגימה מתוארת: "ישנם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה – נכות 20%". מאידך, צופה המומחה, כי בעקבות השימוש המסיבי יותר בקנאביס, כאמור, חומרת כאביו של המנוח בגין תסמונת הכאב - תרד באופן בולט, וניתן יהיה להוריד את שיעור נכותו בגין תסמונת הכאב הכרוני שאובחנה אצלו – ל-10%.
9. התובעים טוענים כי יש לייחס למנוח בתחום זה נכות כוללת בשיעור של 30% בגין צירוף או שילוב הנכויות בתחום הכאב יחד עם הנכות בגין תלותו בסם הקנאביס [10% + 20%].
10. מאידך, הנתבעת מפנה לכך, שהמומחה לא מצא ממצאים המתאימים לתסמונת פיברומיאלגיה, וכי התסמונת שכן אבחן – תסמונת כאב מקומי כרוני, היא, לשיטתה אבחנה תיאורטית, שלא קיימים עבורה קריטריונים אבחנתיים ברורים.
11. אפנה לכך, שמכל מקום, בפועל אושרו למנוח 30 גרם קנאביס החל מיום 14.4.16 [כשלושה וחצי חודשים בלבד טרם פטירתו; ת/5], וגם אם כטענת התובעים יש להעמיד את נכות המנוח על הצטרפות הנכויות בתחום הראומטולוגיה, הרי שמדובר ב-28% משוקלל - למשך תקופה קצרה יחסית, כאמור.
12. בתחום הכירורגיה הפלסטית, קבע פרופ' דניאל האובן: "בשל הצלקת בגב התחתון אשר במרבית הזמן היא נסתרת ניתן להניק למנוח נכות בהתאם לאמור בק"ת המל"ל הדן בצלקות 75(1)(ב) המעניקות 5% נכות מתאומת לצמיתות".
13. הנתבעת מפנה לכך שהמומחה קבע בחוות הדעת שהפצע החלים באופן שמרני, שהצלקת ברוב הזמן - נסתרת, ושהצלקת איננה רגישה למגע. כן היא מפנה לכך, שהמומחה בתחום הארתופדיה ציין כי לא התרשם מהצלקת הקטנה באזור גב תחתון.
14. הצדדים, אם כן, חלוקים בענין סך הנכות הרפואית שיש לייחס למנוח בשנתיים ורבע שחלפו בין פגיעתו בתאונה הראשונה לבין מועד פטירתו בתאונה השניה.
15. בנסיבות בהן הצדדים לא מצאו לחקור את המומחים על חוות הדעת ותשובות ההבהרה שנתנו בנדון, ולאחר שעיינתי בממצאים ובקביעות שבחוות הדעת שנתנו המומחים הרפואיים ובתשובות לשאלות ההבהרה, אני מוצא כי יש לייחס למנוח נכויות רפואיות צמיתות לתקופה המדוברת, כדלקמן:
    1. נכות אורתופדית בשיעור 4%; היינו, בגין כאבי גב תחתון נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי הוראת תקנה 37(9) (מתואמת) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (לעיל ולהלן: "תקנות המל"ל"), בניכוי 1% בשל מצב קודם.
    2. נכות בגין תסמונת הכאב הכרוני המקומי והשפעות השימוש בקנאביס בשיעור 18% [זאת – משום שעד 13.4.16 – מדובר ממילא ב-20%; ומ-14.4.16 למשך כשלושה וחצי חודשים -28% (20% + 10% משוקלל); ואז – בשתי התקופות יש להתחשב בדעת המומחה בתחום האורתופדיה ולשקלל הפחתה מסויימת בשל 4% בגין - חפיפה לאורתופדי].
    3. בגין צלקת - נכות קבועה בשיעור 5% לפי הוראת סעיף 75(1) (ב) מותאם לתקנות המל"ל.
16. משמע – בגין התאונה הראשונה, היתה נכותו הרפואית הקבועה המשוקללת של המנוח למשך כשנתיים ורבע 26% (25.216% - בעיגול; כולל - צלקתית].

הפגיעה התפקודית בתאונה הראשונה

1. אזכיר כי אנו דנים בפגיעה התפקודית שנטען כי נגרמה בגין התאונה הראשונה - למשך כשנתיים ורבע האחרונות בחייו הקצרים של המנוח; היינו – מגיל 17 וחצי עד לגיל 19 ותשעה וחצי חודשים, מועד פטירתו.
2. לפי עדות ההורים, בעת התאונה הראשונה היה המנוח תלמיד תיכון ועבד כשליח פיצה. לגרסתם, לאחר התאונה שהה באי-כושר מוחלט משך כשנה, ולאחר מכן ועד למועד פטירתו, המשיך ללמוד בתיכון שהוא גם מכללה טכנולוגית - בכיתות י"ג ו-י"ד (מה שזיכה אותו בדיפלומה של הנדסאי), ובמקביל עבד לפרנסתו ולעזרה בבית בהיותו בן בכור.
3. הנתבעת מפנה לכך שאף אחד מהמומחים לא פעל לקבוע למנוח בחוות דעתו - נכות זמנית או תקופת אי-כושר; וכן - כי לא הוצגו במסמכים רפואיים לאישורים רפואיים בהקשר של מחלה/מנוחה/אי-כושר, לרבות לא – אישורי מחלה, אישור רופא תעסוקתי או אישור מעביד; מעביד שהתובעים אף בחרו שלא להביאו למתן עדות.
4. מכל מקום, בשל פציעתו בתאונה קיבל המנוח תעודת פטור משירות ביטחון [ת/32]. המנוח עבד טרם התאונה, והציג תלוש שכר אחד, מחודש התאונה, אפריל 2014 – בו שולם לו סך 600 ₪; כאשר מעיון בתלוש ניתן לראות שבאותו מקום עבודה התחיל לעבוד אך כשבוע ימים טרם התאונה.
5. התובעים הציגו גם תלושי שכר של המנוח מאוחרים למועד התאונה, לפיהם - החל מ-26.3.2015 החל (לפי גרסת התובעים – "חזר") המנוח לעבוד והשתכר ברציפות משך כל שנת 2015 (משך כ-9 חודשים) סך מצטבר של 33,763 ₪ ברוטו; היינו - סך ממוצע של כ-3,751 ₪ לחודש עבודה. שני תלושי משכורת מתחילת 2016 מציגים התייצבות שכרו של המנוח על סך של כ-4,400 ₪ לחודש. האם מצהירה כי בנה אף עבר לעבוד בעבודה מסודרת יותר בחודשים האחרונים לחייו, אך לגבי תקופה זו - לא הוצגו תלושים לביסוס השכר או אובדנו.
6. לפי גרסת ההורים, עיקר הכנסתו של המנוח, שעבד כשליח, היתה בטיפים, ובסיכומים מטעמם הם מעמידים את שכרו על סך של כ-7000 ₪ לחודש. הנתבעת מפנה לכך שבמקרה של הכנסה לא מדווחת, על הטוען לנזק מיוחד בגין הפסד שכר בפועל – מוטל נטל מוגבר שעליו להרימו בראיות מתאימות, שלשיטתה – לא הובאו בנדון.
7. אזכיר את הכלל הידוע, כי קביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 5 (12.6.2011)]. כמובן, קיימים מצבים בהם הנכות התפקודית שיש לקבוע לתובע עולה על הנכות הרפואית שנקבעה לו, כפי שמובהר שוב ב-ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ. רמזי ואח' פ"ד נב (3) 792, בסעיף 7.
8. אכן, לא הורם הנטל להוכחת שיעור השתכרותו של המנוח טרם התאונה, וגם לא ברור מהתצהיר האם, האם לגרסתה לאחר התאונה הרוויח המנוח בטיפים כנטען (סך מהביא אותו להשתכרות ממוצעת של 7,000 ₪), ומבכל מקום – לא הובא סיוע ל"עדות בעת דין יחידה" זו. התובעים גם לא מצאו להביא עדים רלוונטיים, כגון מעסיקו של המנוח - לסיוע.
9. אני מוצא כי תפקודו של המנוח נפגע בתאונה הראשונה. בענייננו, בהתחשב בסוג ושיעורי הנכות הרפואית שנקבעה בגין התאונה הראשונה, בטיב פגיעותיו של המנוח בתאונה זו ובתסמונת הכאב שליוותה אותו מאז התאונה, במיוחד בשנה וחצי הראשונות - בהן טרם השתמש בקנאביס רפואי, אני מוצא לנכון לייחס מבחינה תפקודית – אי-כושר מלא למשך שלושה חודשים, ונכות זמנית בשיעור של 50% למשך ארבעה חודשים נוספים; וליתרת התקופה המדוברת בענייננו – אייחס נכות תפקודית בשיעור של 25%.

ראשי הנזק והפיצוי בגין התאונה הראשונה

1. בגין התאונה הראשונה, מבקשים התובעים לפסוק להם פיצויים בגין הנזק שנגרם למנוח משך כשנתיים ורבע - בראשי הנזק הבאים: אובדן שכר, עזרת הזולת, כאב וסבל והוצאות רפואיות ונסיעות.
2. להלן סיכום ביניים של נתוני היסוד טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים – בכל הקשור לתוצאות התאונה הראשונה:

המנוח יליד – 16.10.1996.

מועד התאונה – 6.4.2014.

גיל המנוח במועד התאונה – 17 וחצי.

שיעור הנכות הרפואית המשוקללת בגין התאונה – 26%.

שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה - 25%.

מועד פטירתו של המנוח: 25.7.16.

בסיס השכר

1. כאמור, התובעים טוענים לבסיס שכר בשיעור 7,000 ₪ נטו, והנתבעת טוענת כי בסיס זה לא הוכח, וכי – בפועל - מדובר בתלמיד תיכון שעבד גם כשליח פיצה, ואין לפצותו בגין היקף שכר שלא הוכיח שקיבל טרם התאונה.
2. כידוע, הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין מושתתות, בינתיים, על הגישה האינדיווידואליסטית. על בית-המשפט לבחון את הנזק האינדיווידואלי שנגרם לניזוק במעשה הנזיקי, ובענייננו – בתאונה, כדי להחזיר, בקביעת הפיצוי, ככל הניתן, את מצבו של הניזוק לקדמותו [ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, בעמ' 772; ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, בעמ' 688-687; א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", בעמ' 255-249].
3. בענייננו, מדובר אמנם בתלמיד שנפגע בתחילת דרכו התעסוקתית, אך בהתנהלותו, בעיקר החל ממרץ 2015, יש כדי להצביע שסביר שהוא שאף כבר בגיל הצעיר הזה - להרוויח בעצמו את לחמו, ואולי אף לסייע למשפחה, כגרסת ההורים.
4. מאידך, לא ברור מהעדות של האם משך כמה זמן טרם התאונה עבד המנוח כשליח פיצה, ועל מה מבוססת הערכתה לגבי שיעור שכרו, כאשר הוצג תלוש שכר שמשקף עבודה של כשבוע ימים. שם המעסיק בתלושי השכר מ-2015 שונה משם המעסיק שבתלוש השכר מ-2014. כאמור שכרו החודשי הממוצע של המנוח ב-2015 (מאפריל) עמד על סך של 3,751 ₪, ובחודשיים הראשונים של 2016 טיפס השכר לסך של כ-4,400 ₪ לחודש.
5. כלומר בכל הקשור לקביעת בסיס השכר, ענייננו במקרה בו חסרים לנו נתונים ברורים או חזקות שניתן בקלות לעשות בהן שימוש. בהקשר זה, אפנה לכך שקיימים מקרים בהם בית המשפט מצא להשתמש במדד של שכר מינימום, מקום בו לא ברור לו כושרו המקורי של תובע שנפגע. כך, בקביעות בסיס שכר לקטינים או צעירים בתחילת דרכם [ע"א 7029/93 משה חזות נ. ברושנטיין דרור (13.7.97)], מקרים שבהם פוטנציאל ההשתכרות של תובע - עדיין בבחינת "אינו ידוע". או, למשל, עניין ת"א (חי') 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם; 31.10.18), שבו נקבע לצעיר שהתפרנס מעבודות מזדמנות שכר שהוא מתחת לשכר הממוצע במשק, בסיס שכר בגובה שכר מינימום בסך 5,300 ₪.
6. אשר על כן, בהתחשב בכל האמור לעיל, אני קובע כי יש להעמיד את בסיס שכרו החודשי של המנוח לצורך ביצוע חישוב הנזק - על סך 5,300 ₪ - נכון להיום.

הפסד השכר

1. בהקשר למציאות המורכבת שתיארתי של צעיר שאין לו רקע תעסוקתי מסוים טרם התאונה, אך נראה כי הוא מתאמץ לעבוד ולהשתכר במקביל ללימודיו, כאמור, אפנה לכך שנפסק לא פעם, שכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד-משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו. השווה בהתאמה ל-ת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (פורסם; 18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים:

"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)".

[ראה גם: ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (פורסם;5.3.84)].

1. אף שקבעתי בנדון כמדד בסיס שכר מסוים (שכר מינימום), בהיעדר ראיות בעין לרצף תעסוקתי טרם התאונה, והעובדה שעבד בתקופה המדוברת במקביל ללימודיו לתעודת הנדסאי, אני מוצא כי בשל העובדה שחלק ניכר מהתקופה המנוח עבד, כשהפסדו היחסי לבסיס זה בשנת 2016 נחזה להיות אך כ-17% (שכר של כ-4,400 ₪ לעומת 5,300 ₪), ראוי ליתן הערכה גלובלית של הפסד שכרו, על דרך האומדן.
2. על כן, אעמיד את הפסד השכר בגין התאונה הראשונה על סך כולל של 40,000 ₪ [לשם ההתרשמות - 5,300 X (3 חודשים + 4 חודשים X50% + 5 חודשים X25% + 16 חודשים X17%) = 47,541 ₪], כשסכום זה כולל בתוכו גם הפרשות לפנסיה שאיבד בצד השכר, והתחשבות בשבעה הימים שבגינם הפוליסה איננה נותנת פיצוי, ובהיעדר בהירות לגבי הרצף התעסוקתי שהיה צפוי במקביל ללימודיו.
3. לסיכום, בגין ראש הנזק של הפסד השכר של המנוח בתאונה הראשונה אני קובע פיצוי בסך 40,000 ₪; סכום זה כולל בתוכו הפסד הפרשות לפנסיה ותנאים סוציאליים.

עזרת הזולת

1. בעקבות התאונה אושפז המנוח משך תשעה ימים בבית חולים.
2. בעת התאונה היה המנוח נער בן 17 וחצי, ומשך כל התקופה הרלוונטית התגורר עם הוריו.
3. לא הובאו ראיות בעין להוצאות בגין עזרת הזולת או להפסדי שכר של ההורים בגין הטיפול בבנם; כאשר מעדות האב בבית המשפט עולה כי משכורתו לא השתנתה, ומעדות האם עולה כי ביוני 2015 היא עצמה עברה תאונת עבודה, שהשביתה אותה ושבגינה ממילא נותרה בבית משך שארית התקופה המדוברת.
4. עם זאת, יש להניח שלפחות במשך השנה הראשונה לאחר התאונה, נאלצו ההורים לתמוך בבנם בפעולות לעזרה הנדרשת למי שסבל שבר בזיזי שתי חוליות, וסובל מתסמונת כאב כרונית. ומאידך, יש לזכור כי מצופה מהורים שיטפלו בבנם, וודאי – כל עוד הוא קטין.
5. אזכיר כי, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק [דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ פ"ד כח (1) 277]. לכן השאלה איננה אם המנוח קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת, ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
6. לאור האמור לעיל, כאמור, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש הנזק של עזרת הזולת בגין התאונה הראשונה לתקופת הרלוונטית בענייננו – על סכום כולל של 12,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. התובעים טוענים, בין היתר, כי למנוח נגרמו הוצאות בגין טיפולים אינטנסיביים וביקורים רפואיים רבים, ומפנים לתיעוד הרפואי הרב לאחר התאונה, כאשר נאלץ לשלם לעתים בעצמו בגין הטיפול התרופתי והנסיעות.
2. את עיקר ההוצאה רואים התובעים בתשלום המסובסד של הקנאביס שעמדה לגרסתם על סך של 400-500 ₪ לחודש; אזכיר כי האישור לקנאביס הרפואי ניתן בפברואר 2016, והמינון הוגבר – ביוני 2016.
3. למרות שהמנוח או התובעים לא השכילו לשמור את כל קבלותיו להוכחת ראש נזק זה, יש להניח כי בתקופות הסמוכות לתאונות הדרכים נזקק המנוח לשימוש מוגבר בתחבורה וכן נאלץ להוציא הוצאות יתרות על תרופות ועל טיפולים ועל קנאביס – מעבר למה שממומן בסל.
4. אשר על כן, ראיתי לנכון לקבוע בראש נזק זה של הוצאות רפואיות והוצאות ניידות - פיצוי גלובאלי לעבר בסך 6,000 ₪.

כאב וסבל

1. אזכיר, כי על פי הפלת"ד שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיווידואלית [ר' גם: תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון); ע"א 184/80 אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ]. זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע הפלת"ד.
2. בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונה, גילו של המנוח בעת התאונה, שיעורי הנכות הרפואית, וימי האשפוז - הפיצוי בגין כאב וסבל בגין התאונה לפי נכות רפואית בשיעור 26% ו–9 ימי אשפוז, הוא 52,046 ₪. אך, הנתבעת מפנה לכך שבגין סעיף השתתפות עצמית בפוליסה שחלה בעניינה של התאונה הראשונה, יש להפחית סך של 25,000 ₪ מהפיצוי המגיע בראש נזק זה.
3. על כן, סכום הפיצוי לתשלום בפועל בגין כאב וסבל בגין התאונה הראשונה הוא 27,000 ₪ [52,046 פחות 25,000 ₪ - בעיגול].

סך הפיצויים בגין התאונה הראשונה

1. הסכום לו זכאים התובעים כפיצוי בגין התאונה הראשונה הוא סך של 85,000 ₪ , הכולל את סכומם של סך הפיצויים בראשי הנזק השונים, כדלקמן:

התאונה השנייה

בסיס השכר

1. כאמור המנוח, יליד 16.10.1996, היה בן 19 ותשעה חודשים ועשרה ימים במותו בתאונה השנייה, ביום 25.7.2016; רווק ללא תלויים.
2. מהנתונים שעולים מחומר הראיות בנדון עולה כי המנוח השתכר עובר לתאונה "במומו" (מהתאונה הראשונה) סך חודשי שהגיע לסך של כ-4,400 ₪ לחודש (ראה ניתוח בפרק הקודם). המנוח סיים תיכון ואף השלים כחודשיים לפני התאונה את שנת הלימודים ה-י"ד בלימודי תעודה, וקיבל דיפלומה של הנדסאי [ת/24].
3. יכול להיות שכטענת הנתבעת התכוון המנוח במקור לשרת בחייל טכני מתאים לכישוריו, כולל חתימת קבע לשנה, אך תכניות לחוד ומציאות לחוד; בעקבות התאונה הראשונה - קיבל המנוח פטור משירות צבאי; פטור - מיום 20.7.2016 [כחמישה ימים טרם פטירתו; ת/32].
4. הצדדים מסכימים שיש לחשב את הפסדיו של המנוח בתקופת "השנים האבודות" לפי המתווה שבהלכת ע"א 10990/05 דוד פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 11.4.06) (להלן: "הלכת פינץ") בעניין אובדן השתכרותו של רווק במותו, אך חלוקים ביחס לבסיס השכר שיש להביא בחישוב הפיצוי.
5. התובעים - טוענים שיש לחשב את הפסדי השכר בגין פטירתו של המנוח לפי כפל השכר הממוצע במשק בשל העובדה שכבר רכש מקצוע בגילו הצעיר, והוכיח את עצמו כמי שמסוגל לעבוד וללמוד בו-זמנית; ולחילופין - לפי השכר הממוצע במשק, אך על בסיס השכר הממוצע במשק הידוע כיום (שהוא יחסית גבוה מזה שלפני תקופת הקורונה).
6. ואילו הנתבעת - טוענת כי יש להעמיד את בסיס שכרו של המנוח לכל היותר על סך 8,000 ₪ נטו, זאת - בשל הציונים הממוצעים שבגיליון הציונים שהוצג, הפרעות קשב וריכוז מהם סבל המנוח כבר בעברו וסקוליוזיס וכאבי גב שליוו אותו תקופה ממושכת טרם התאונות, וכן - בהיעדר הוכחה על פוטנציאל השתכרות גבוה. הנתבעת טוענת, לחילופין, כי גם אם ימצא בית המשפט לייחס בענייננו למנוח הפסד על בסיס השכר הממוצע במשק, יש להעמיד את בסיס השכר לצורך חישוב הפיצוי – על שיעור השכר הממוצע במשק שהיה ידוע ב-29.3.2020, כפי שלשיטתה מלמדת חקיקת הכנסת של הוראת השעה מיום 28.12.2020, שקבעה כי "השכר הממוצע במשק" לענין חישוב גובה שילוש השכר לפי הוראת סעיף 4 לחוק הפלת"ד יהיה השכר הממוצע במשק שהיה ידוע ביום 29.3.2020 (טרם הושפע בגין תופעות תקופת הקורונה).
7. טרם הכרעה נפנה לדין. כידוע, הדין לגבי בסיס השכר לגבי קטינים, הוא - כניסוחו של כב' הש' עמית בענין רע"א 4681/17 מוסא אבו זאיד נ. מוחמד אלקאדי (פורסם [פורסם בנבו]; 31.7.17) הוא:

"ככלל, קטין שנפגע, עדיין לא החל לכתוב את "סיפור חייו" התעסוקתי. לטעמי, יש סתירה מובנית בין קביעתו של בית משפט השלום כי ההיסטוריה התעסוקתית של המבקש מעידה על כך שאינו יכול להגיע לשכר ממוצע במשק, לבין קביעתו כי ההיסטוריה התעסוקתית של המבקש הושפעה מהתאונה. כבר נזדמן לי בעבר לעמוד על כך ש"חזקת השכר הממוצע במשק היא מעין פיקציה שבתי המשפט עושים בה שימוש בתיקי נזיקין, שהרי גלוי וידוע כי פחות מ-50% מהמועסקים במשק מגיעים לשכר הממוצע במשק. למרות זאת, ולשם האחידות, בתביעות נזיקין של קטינים מקובל לחשב את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק" (ע"א 3175/11 דביר נ' ציון, [פורסם בנבו] בפסקה 5 (1.2.2011)). הפסיקה חזרה וקבעה כי ככלל אין "מקום לסטות מההלכה לפיה יש להעמיד את בסיס השכר של קטינים בכלל, וקטינים-ילדים בפרט, על השכר הממוצע במשק" (ע"א 3573/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, [פורסם בנבו] בפסקה 8 (2.12.2014); ע"א 354/12 פלונית נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (18.7.2012) (להלן: עניין פלונית))."

1. לענין הנטל הנדרש להוכחת כישורים מיוחדים על מנת לחרוג מהחזקה של השכר הממוצע במשק, אפנה לדבריו של המשנה לנשיא, כב' השופט ריבלין ב-ע"א 9980/06 עיזבון המנוח אטינגר נ' עיריית ירושלים (פורסם; 26.1.2009)

"החישוב המבוסס על רמת השכר הממוצע במשק בא אפוא לשקף את מגוון סיפורי החיים שהיה פתוח בפני הנפגע הקטין. הסטייה מן הנתון הזה צריכה להישען על אינדיקציות כבדות-משקל המלמדות כי הקטין בחר בדרך מסוימת והתכוון גם להתמיד בה. ודוק: מדובר על בחירה אישית פוזיטיבית של הקטין, שיש לה ביטוי במציאות, בניגוד לייחוס תיאורטי של בחירה בדרך חיים פוטנציאלית. הצלחה בלימודים בבית-הספר, דרך למשל, אינה מגדירה סיפור חיים מסוים, ואינה משקפת בחירה אינדיבידואלית של הקטין בדרך מסוימת. בהקשר זה, לא הרי ילד רך בשנים שהצטיין בלימודי החשבון כהרי נער המתקרב לגיל הבגרות ומשתלב, דרך קבע, בקבוצת ספורט מקצוענית. ובדומה, לא הרי נערה המגלה כשרון רב בחוגי ההעשרה כהרי ידידתה שהשתלבה בפועל בתחום ההי-טק ובית המשפט משתכנע כי לכך כיוונה את מסלול חייה. המדובר בנתונים אשר, ככלל, מלמדים כי הנפגע, חרף היותו קטין, רכש לו, בפועל, "היסטוריה תעסוקתית", לאמור פיתח כישורים מיוחדים שאינם מאפיינים, ברגיל, ילד או ילדה בישראל, או שעסק בפועל בעיסוק שעתיד להמשך גם בחייו הבוגרים. (שם, בפסקה 7)"

1. ועוד בענין זה הבהיר כב' הש' ריבלין בענין ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (פורסם; 27.9.05; ס' 49) (להלן: "עניין רים אבו חנא"):

"לדעתי, ראיות ואינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק – לכאן או לכאן – רק במקום בו יש להן משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או, לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה). אכן, בנטיות, כישורים ושאיפות בעלמא לא בהכרח סגי (ראו למשל ע"א 6431/96 אן בר זאב נ' ג'ומעה מוחמד, פ"ד נב(3) 557);".

1. התובעים מפנים בסיכומיהם לענין ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר, חברה לביטוח בע"מ פ"ד נד(4) 450 (5.9.2000), כדוגמא לכך שבית המשפט מצא לייחס למי שנפגע בגיל 18 ונותר קוודרופלג – בסיס שכר בשיעור של כפל השכר הממוצע במשק. ובכן, נראה כי יש לאבחן את ענייננו מהקביעות בענין אקסלרד. אפנה לכך שבעניין אקלסרד, בו כאמור התובע נותר בחיים, נוהלו ראיות לענין גובה השכר העתידי האפשרי בהתחשב בכישוריו של התובע, וכי נקבע כממצא שמדובר בתובע בעל כישורים אינטלקטואליים יוצאי דופן, ונתפס כמי שהחל את מסלול חייו התעסוקתי מקצועי, כפי שעולה ממובאה זו [בסעיף 9 לפסה"ד]:

"בית-המשפט המחוזי סבר, שבענייננו נמצאה הצדקה לסטייה כאמור. התובע היה תלמיד מחונן ובשל כך "הוקפץ" כיתה, מכיתה ח' לכיתה י'. בבחינה פסיכומטרית קיבל ציון 721, הנחשב לציון גבוה. התובע גם התקבל לעתודה האקדמית ללימודי כלכלה ומינהל עסקים".

1. ובענייננו, נחזה שהמנוח פעל בנמרצות למיצוי התקדמות מהירה ברכישת השכלה וכישורים (והשיג דיפלומה של הנדסאי), ואף נחזה להיות בחור חרוץ ונבון ששאף לעבוד למחייתו כבר בגיל צעיר; אך בהתחשב בראיות שהוצגו - לא הוכח שכישוריו יוצאי דופן למול רבים אחרים שמסיימים כיתות י"ג ו-י"ד במוסד חינוכי דומה, ולא הוכח שברכישת הדיפלומה יש כדי רכישת מקצוע; כאשר אופי עבודתו בפועל כפי שהוצג בתצהיר האם - לא נחזה להיות בהקשר מקצוע שכבר בחר לעצמו. אפנה לכך שלפי הדין, ככלל, הנטל הוא להוכיח מעורבות, כשרון ורכישה בפועל של "היסטוריה תעסוקתית". התובעים לא הוכיחו בראיות כי המנוח עתיד היה להשתכר במהלך הכולל של חייו - שכר ממוצע אשר עולה על השכר הממוצע במשק. בשל האמור, אף שהמנוח השתלם ולמד והשיג דיפלומה של הנדסאי בלימודי שנת י"ג ו-י"ד בבית ספרו – אינני מוצא שיש בכך כדי ללמד שיש לחרוג מהחזקה בענייננו. בעת פטירתו נמצא המנוח בפתח כתיבת סיפור חייו, ולא הובאו ראיות לכשרון ייחודי בולט, שלפי הדין יש להתחשב בו בסיס לחריגה מהחזקה כאמור.
2. על כן, אינני מוצא לסטות בענייננו מהחזקה של ייחוס השכר הממוצע במשק כבסיס שכר לתחשיב אובדן ההשתכרות. אעיר, כי קביעת בסיס השכר כשכר הממוצע במשק ביחס לעבר (בענייננו כבר מעת פטירתו – טרם הגיעו לגיל עשרים) ולעתיד - לוקחת בחשבון גם את האפשרות שהמנוח היה יכול בשלב מסוים להשתכר שכר גבוה יותר מהשכר הממוצע במשק בעתיד, כך שממוצע השכר יהא השכר הממוצע במשק [עניין רים אבו חנא; ענין פינץ].
3. ומהו שיעור השכר הממוצע במשק שיש לייחס בענייננו כבסיס שכר? לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וחומר הראיות שהונח לפניי, באתי לידי מסקנה כי יש להעמיד את בסיס השכר של המנוח לתקופת העבר והעתיד לפי השכר הממוצע במשק שהיה ידוע ביום 29.3.2020, היינו - סך 10,592 ₪ ברוטו, שהוא, בנתוניו של המנוח - 9,764 ₪ נטו; כמפורט להלן.
4. אמנם הוראת השעה מתייחסת, כאמור, לכאורה רק לקביעת בסיס שכר לרכיב בחישוב שילוש השכר לפי הוראת סעיף 4 לחוק פלת"ד, אך מפסיקת בית משפט המחוזי ניתן ללמוד שראוי בתקופה הנוכחית – לוודא קביעת שיעור השכר הממוצע במשק בתביעת קטין, שתהיה מנוטרלת מהשפעות השינויים של תקופת הקורונה, שנתפסת כחריגה, ומשבשת את האחידות שבקביעת השכר הממוצע הידוע במועד מתן פסק הדין – ששיקפה יציבות שניתן לבסס עליה פרדיקציה (תחזית) לעתיד. ההפניה לשכר הממוצע הידוע טרם תקופת הקורונה מאפשר אחיזה בוודאות יחסית.
5. ולפירוט ההנמקה לעיל ראוי להביא מתובנות כבוד השופט א. דראל בענין ת"א (המחוזי ב-י-ם) 24237-02-15 פלונית נ' אלמוני (פורסם; 12.8.20) שקובע [ס' 70 לפסה"ד]:

"ד. יחד עם זאת, מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי אין מקום להישען על נתון השכר הממוצע במשק כפי שהתפרסם לאחרונה אלא להיזקק לשכר נמוך ממנו, המשקף את הממוצע לאורך זמן ולא את הממוצע לתקופה מוגדרת של מצב החירום. השכר הממוצע במשק, העדכני, כפי שפורסם ביום 2.7.20 הוא 12,110 ₪ והוא משקף את נתוני חודש אפריל 2020. מתוך הבהרת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי שכר זה עלה ב-14% לעומת השכר בחודש שלפני כן, כאשר הגורם לעלייה זו הוא ההנחה כי שכרם של העובדים שפוטרו או הוצאו לחל"ת בשל מצב החירום הוא נמוך מהממוצע (ראה ההודעה לתקשורת מיום 2.7.20 כפי שהיא מפורסמת באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באינטרנט).

ה. מכל מקום סמוך לפני מתן פסק הדין פורסם נתון עדכני שהעמיד את השכר הממוצע במשק על 11,495 ₪ (נתון זה פורסם ביום 4.8.20 והוא משקף את נתוני חודש מאי 2020. משכך פני הדברים נראה כי נכון להישען על השכר הממוצע בחודשיים שקדמו למצב החרום שעמד על כ-10,650 ₪ וכ- 9,800 ₪ (לאחר ניכוי מס הכנסה)".

1. אבהיר שוב, כי תחשיב הפסדי ההשתכרות בגין פטירת המנוח יהיה מלא כבר מרגע פטירתו גם בתקופה שבה היה אמור להיות מחויל (ולא – שליש, כנטענת הנתבעת), באשר ניתן לו פטור משירות צבאי – טרם פטירתו, כאמור. ועוד אזכיר, כי חישוב הפסדי השכר בהתאם להלכת פינץ כולל כבר בתוכו - גם את הפסדי הפנסיה (ואין להוסיפם).

ראשי הנזק בגין התאונה השנייה והפיצוי

הפסד השתכרות -"השנים האבודות", לעבר ולעתיד

1. הפסדי השתכרות לעבר יחושבו כדלקמן:

מיום התאונה (25.7.16) ועד למועד מתן פסק הדין (10.3.21), ארבע שנים ושבעה חודשים, היינו - 55 חודשים:

30% * 9,764 ₪ *55 חודשים = 161,106 ₪.

1. הפסדי השתכרות לעתיד יחושבו כדלקמן:

ממועד מתן פסק הדין (10.3.21) ועד למועד בו היה אמור המנוח לפרוש לגמלאות (גיל 67; 16.10.), 42 שנים וכשבעה חודשים, היינו – כ-510 חודשים; כשמקדם ההיוון לתקופה זו לפי בסיס של 3% הוא 288.0496:

30% *9,764 *288.0496 = 843,755 ₪.

נזק לא ממוני

1. בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, עומד הפיצוי במקרה של מוות, בנסיבותיו של המנוח - נכון להיום, על סך – 45,733 ₪.
2. אך, הנתבעת מפנה לכך שבגין סעיף השתתפות עצמית בפוליסה שחלה בעניינה של התאונה השנייה, יש להפחית - גם בתאונה השנייה - סך של 25,000 ₪ מהפיצוי המגיע בראש נזק זה.
3. על כן, סכום הפיצוי לתשלום בפועל בגין כאב וסבל בגין התאונה השנייה הוא 20,733 ₪ [45,733 פחות 25,000 ₪].

הוצאות לוויה וקבורה

1. התובעים לא צירפו אסמכתאות ביחס להוצאות בהן נשאו במהלך ההלוויה וימי האבל; אולם יש להניח כי הוצאו הוצאות לצרכים אלה, ומקובל לפסוק בראש נזק זה על דרך האומדנה. בענין זה מציין כב' הש' יוסף שפירא בענין ת"א (י-ם) 2265/08 עזבון המנוח זהר דפן ז"ל נ' המאגר חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 20.1.10) כי אף שההוצאות אשר בגינן ניתן פיצוי בראש נזק זה [מכוח הוראת סעיף 19 לפקודת הנזיקין[, הינן הוצאות הקבורה בלבד, הרי שנקבע לא אחת, כי כאשר עסקינן בפיצוי בגין הוצאות הקבורה והלוויה, יכול בית המשפט לפסוק על דרך האומדנה [דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, 2003); ת"א (מחוזי, ת"א) 1924/99 צרור אורנית נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 31.3.2005)].
2. על כן, כפיצוי גלובאלי אני מוצא לייחס בראש נזק זה סך של 15,000 ₪ על דרך האומדנה.
3. בשולי הדברים, אעיר כי לא מצאתי שהוכחה טענת ההורים לתמיכה שנהגו לקבל מבנם שנות חייו האחרונות, וציפו להמשיך לקבל ממנו גם בעתיד. על מנת להוכיח טענת תמיכה שהיא בעצם טענת תלות, נדרשות ראיות נכבדות יותר מאשר אזכור הענין בתצהיר שנותן "בעל דין בעדות יחידה". לא הוצגו חשבונות בנק או תיעוד להעברות כספים. ועוד, בהתחשב בשכר ההורים, כפי שהיה בעת התאונה הראשונה, למשל, הסבירות שההורים אכן היו נזקקים לתמיכה חלקית מבנם או תלויים בה, עולה מהנטען מטעמם – נמוכה; זאת - להבדיל מרצונו הטוב של הבן הבכור שמיוזמתו ביקש לסייע – באותן תקופות בהן עבד בפועל - לקופה המשפחתית בבית שבו התגורר; שהיא - גרסה סבירה.
4. לאור כל האמור בפרק זה לעיל, סך הפיצוי בגין נזקי התובעים בגין התאונה השנייה הוא כדלקמן:

הפסד שכר "בשנים האבודות" לתקופת העבר 161,106 ₪

הפסד שכר "בשנים האבודות" לתקופת העתיד 843,755 ₪

נזק לא ממוני - 20,733 ₪

הוצאות לוויה וקבורה - 15,000 ₪

סה"כ פיצוי בגין התאונה השנייה: 1,040,594 ₪

תביעת ההורים מכוח "הלכת אלסוחה"

הטענות והעובדות

1. כאמור, ההורים, התובעים 2 ו-3, תובעים גם בטענה כי ניזוקו בנזק גוף (נפשי) שנגרם להם כ"נפגעים" בתאונת דרכים (כהגדרת בחוק הפלת"ד) בה נהרג בנם.
2. נטען בכתב התביעה כי מותו של המנוח נקבע על ידי צוות מד"א שהגיע למקום התאונה. עוד נטען, כי "התאונה ארעה מספר דקות לאחר צאתו של המנוח מביתו ודבר מותו בתאונה פורסם סמוך לקרות התאונה בערוצי הטלויזיה. חברו הקרוב של המנוח הבחין במנוח והגיע באופן מיידי לביתו של המנוח ודיווח לאמו של המנוח, התובעת 2, בדבר בתאונה הקטלנית ופירט בפניה פרטי התאונה".
3. עוד נטען מטעם ההורים, ש"הגיעו מיד אחרי התאונה לבית החולים", כי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה הם סובלים מבעיות נפשיות, "שמתבטאות, בין היתר בדיכאון, חרדות, פחדים, סיוטים בלילות, עצבנות יתר, נדודי שינה וירידה בתיאבון".
4. כרקע לדיון אבהיר, כי אין מחלוקת כי ההורים לא היו נוכחים בתאונה עצמה או ברגע פטירתו של בנם, ועל כן, על פי הדין על מנת להיחשב "נפגעים" בתאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד עליהם לעמוד תחילה בתנאים שהתוו בפסיקה שיסודותיה בהלכת רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990) (לעיל ולהלן: "הלכת אלסוחה" או "אלסוחה").
5. בעקבות הגשת כתב התביעה המתוקן, הוגשה מטעם התובעים בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה לבדיקת ההורים ומתן חוות דעת רפואית פסיכיאטרית בעניינם; זאת, בטענה כי נגרם להם נזק נפשי של ממש, שלפי הפסיקה הינו בר-פיצוי בתנאים שמתקיימים גם בענייננו.
6. נעתרתי לבקשת התובעים למינוי מומחה רפואי (במימון ביניים שהם יישאו בו), תוך הבהרה כי מינוי זה נעשה - על אף ש"ספק אם במסמכים הרפואיים הדלים שהוצגו מטעם התובעים 2 ו-3 קיימת ראשית ראייה לנכות נפשית, להבדיל - מנזק נפשי, שנגרמה בגין השפעת התאונה ותוצאותיה על הניזוקים המישניים בענייננו", על מנת לאפשר לתובעים 2 ו-3 את יומם מ"תוך איזון אינטרסים בין האינטרס של יציבות הדין לבין האינטרס של זכות הגישה לערכאות", לאחר ייחוס ייתכנות אפשרית לעמידה בתנאי אלסוחה (שעדיין צריכה להיבחן במבחן הראיות).
7. לאחר שבדק כל אחד מההורים נתן המומחה חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו. המומחה קבע כי האם "סובלת מהפרעת הסתגלות בעקבות מותו של בנה בתאונה ב-25.7.16 ותגובת אבל פתולוגית נמשכת. הפרעה באה לביטוי בתסמיני דיכאון ופוסט-טראומה. מטופלת מאז בשיחות וכן בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה. אני מעריך את חומרת הנכות הנפשית המיוחסת למותו של הבן ב15% למשך 5 שנים ו10% מאז ואילך".
8. בעניינו של האב, קבע המומחה כי הוא "סובל מהפרעת הסתגלות בעקבות מותו של בנו בתאונה ב-25.7.16 ותגובת אבל נמשכת. ההפרעה באה לידי ביטוי בתסמיני דיכאון. אני מעריך את חומרת הנכות הנפשית ב10% למשך 5 שנים וב5% מאז ואילך".
9. אבהיר כבר עתה, כי מאחר שהצדדים לא מצאו לזמן את המומחה לבית המשפט למתן עדות בחקירה על חוות דעתו, ולאחר עיון בחוות הדעת ובתשובות לשאלות ההבהרה שנתן המומחה – אני מוצא כי המומחה מצא לייחס לאם נכות רפואית של 10% לצמיתות, ולאב – 5% לצמיתות; האחוזים האחרים שציין מתייחסים לנכויות זמניות. בהתייחס לתשובתו לשאלת ההבהרה, אעיר כי האפשרות להחמרה או לשיפור קיימת במידה משתנה בכל קביעת נכות צמיתה על ידי מומחה רפואי, וודאי - בתחום הפסיכיאטריה. האפשרות הזאת – איננה משנה לענין שיעורה של הנכות הצמיתה שנקבעה, כאמור. כפי שאתייחס בהמשך, לא מצאתי לשנות מקביעות המומחה לענין שיעור הנכות הפסיכיאטרית שיש לייחס לכל אחד מההורים בענייננו.
10. מבחינת הנסיבות של היוודע מותו של המנוח להורים, עולה מתצהיריהם ומתצהיר החבר של המנוח (שהנתבעת ויתרה על חקירתו), המארג הנסיבתי הבא: לחבר של המנוח נודע על התאונה מתוך תמונה ממסרון SMS ששלח לו חבר אחר מתוך כתבה "מאיזשהו אתר עם תמונה של האירוע הקטלני". אמנם היה כתוב שם על גבר כבן 30 שנפגע, אך החבר זיהה מיד את הקסדה והאופנוע של המנוח, שישן אצלו אך בלילה הקודם. בשל קרבת מגוריו של החבר למקום התאונה הוא נסע לשם באופנועו, וראה את האופנוע והקסדה של המנוח וכתמי דם על הכביש. כשהגיע כבר היו במקום אנשי זק"א והמשטרה [בדו"ח המשטרה נכתב כי התאונה ארעה ב-13:27; לא הוצג מסמך חדר המיון]. מתיאור החבר עולה, כי כאשר הוא הגיע למקום - המנוח כבר לא היה במקום. אנשי המשטרה סירבו למסור פרטים לחבר, אך שאלו לגבי הקשר של החבר למנוח, ולפרטים של מגורי המנוח ושם וכתובת של אמו. לגרסתו של החבר מהאמירה "זהו" שאמר לו חבר זק"א - הבין שהמנוח מת במקום.
11. לאחר שסירב למסור לחבר פרטים, לא נעתר החבר לבקשת המשטרה לבצע שחזור באמצעות האופנוע שלו, ועזב משם דחוף לבית הורי המנוח שגרים ממקום התאונה "ממש מספר דקות".
12. אמו של המנוח שאלה מהחלון את החבר מה הוא עושה אצלה כי המנוח בדיוק יצא מהבית. "אמרתי לה שהמצב לא טוב ושצריך לנסוע דחוף לבית חולים ושראיתי את הקסדה והאופנוע שלו על הכביש ושהוא מרוסק. [האם] יצאה מהבית ובלי להחליף בגדים , כמו שהיא התקדמה לכביש מהיר...".
13. מתצהיר האם עולה כי לאחר ששמעה שאמר החבר, כאמור, חברה שלה הגיעה אליה לבקשתה ולקחה אותה לבית החולים. עד להגיעה לבית החולים עברו על האם רגעים קשים, כשהיא מצהירה: "מהתיאורים והדיווחים בחדשות אפשר היה להבין שאני עומדת לאבד את היקר לי מכל. את בני".
14. אך רק כשהגיעה האם למיון וראתה שמתייחסים אליה כ"האמא", ושהרופא חיבק אותה "הבנתי מה קרה והוא התחיל לשאול אותי אם אני לבד. התמוטטתי. התקשרתי ל[ ] בעלי והוא הגיע לבית החולים תוך כ-15 דקות".
15. האב הגיע בהול לבית החולים בעקבות טלפון מהאם וטלפון מבתו; "הגעתי לבית החולים כשהיתה בי עוד תקווה. בבית החולים נאצלתי לשמוע את הגרוע מכל...".
16. טרם דיון, יש להזכיר כי, ככלל, המעמד בו הורה שומע על מות בנו בתאונה לא צפויה - הוא טרגי מעצם טיבו. למקרא הדברים הקונקרטיים לעיל בהקשר זה, בענייננו, נחמץ הלב.
17. ההורים מתארים בתצהיריהם את הקשיים שמלווים אותם בחיי היום יום מאז מות בנם; קשיים שהם תוצר ומבע של מצבם הנפשי לאחר התאונה.
18. בעקבות מות בנה, מתארת האם בתצהירה תמונה של דכאון מתמשך, צרך בטיפול תרופתי נפשי, נדודי שינה, היעדר חדוות חיים, ומועקה קשה.
19. בעקבות מות בנו, מתאר האב בתצהירו תמונה של איבוד של חדוות החיים, אי-התקדמות בעבודה (מאידך - אישר בחקירתו כי שכרו לא ירד לאחר ארוע התאונה), עליה במשקל ירידה במצב הבריאות, וקשיים בזוגיות.
20. ממכלול הראיות - ניכר כי ההורים נפגעו נפשית בגין התאונה; אך השאלה הנשאלת בענייננו היא: האם לפי הדין הם נחשבים כ"נפגעים" לפי חוק הפלת"ד, ולו - משניים?
21. ניסיון החיים מלמד כי בכל אירוע נזק גוף משמעתי, לבד מהנפגע עצמו נפגעים גם אחרים שקרובים אליו משפחתית או מכל סיבה אחרת. כמו טיפת מים הנוטפת למים עומדים - האירוע הנזיקי יוצר מהפגיעה עצמה בניזוק הישיר, מעגלי פגיעה הולכים ומתרחקים. בהקשר זה, השאלה מהו המעגל שנכון לפצות (אם – נזיקית, ואם - מכוח חוק הפלת"ד), היינו – השאלה האם ומתי לזכות את הנפגעים סביבו של הנפגע הישיר, היא שאלה נזיקית נכבדה. בענייננו השאלה מצומצמת יותר – למקרה של מוות של בן להורים שטוענים לנזק נפשי. הואיל, וכל קביעה קשיחה בתשובה לשאלה זו יש לה "מחיר" סופי וקבוע, והואיל ומטיבם אירועים נזיקיים שונים בנסיבותיהם, מצאה הפסיקה לקבוע מבחנים נסיבתיים על מנת לתת לשופט המפעיל את שיקול הדעת כלים - על מנת לקבוע האם הניזוק המשני שלפניו זכאי לפיצוי בגין נזק שנגרם לו.
22. הכלים הללו רוכזו בהלכת אלסוחה, שבה נקבעו ארבעה תנאים שנדרש שיתקיימו על מנת שניזוק עקיף יוכר כזכאי לפיצוי בגין נזק נפשי שנגרם לו בעקבות תאונה (גם - תאונת דרכים) בה לא היה מעורב ישירות, שהם:
23. היותו של הניזוק העקיף קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי;
24. התרשמות עצמאית של הניזוק העקיף מן האירוע;
25. קיומה של קרבה במקום ובזמן בין הפגיעה בניזוק העיקרי לבין היווצרות הנזק הנתבע על ידי הניזוק העקיף;
26. נדרש כי הפגיעה נפשית, אצל הניזוק העקיף תהא חמורה, עד שתעלה כדי מחלת נפש או הפרעת נפש, שיש בהן משום נכות ניכרת, שניתן להוכיחה באמצעות חוות דעת רפואית.
27. ובכן נבחן להלן את התקיימות התנאים בענייננו. ברור מאליו שכאשר מדובר בהורים שכולים, כבעניינו, מתקיים התנאי הראשון.

האם התקיימו בענייננו התנאים השני והשלישי בהלכת אלסוחה

1. בענין היקפו הנורמטיבי של התנאי השני אפנה לדבריו של כב' הנשיא השופט שמגר, לענין אופן ההתרשמות העצמאית הנדרש, כאמור בפסק דין שניתן בעניין אלסוחה [כפי שהובאו בפסקה 20 לפסק הדין]:

"התרשמות ישירה מן האירוע המזיק – הדרישה בפסיקה הזרה היא, כי התובע יהיה עד ראייה ושמיעה לאירוע הטראומטי או שיעמוד בחושיו על תוצאותיו המיידיות. מאידך גיסא, ראינו, כי נמתחת ביקורת רבה על הצבה הדרישה בדבר התרשמות ישירה מן האירוע המזיק כמגבלה מהותית להטלת אחריות. כנטען על פי אותם דברי ביקורת, אין לשלול מדעיקרא את האפשרות להכיר בנזק נפשי, אשר נגרם כתוצאה מקבלת מידע מכלי שני. ברור ומובן לכאורה, כי ככל שהתובע קרוב לאירוע המזיק וחווה את החוויה הטראומטית בחושיו, הנזק הנפשי אשר נגרם לו, צפוי יותר, כתוצאה מסתברת בנסיבות העניין. כאשר ישנו מרחק מן האירועים בהתהוותם והמידע מתקבל מכלי שני, מותר להניח באופן סביר, כי עוצמת האירועים הקשים מתקהה ומתרככת, ובנסיבות אלה צפיות נזק נפשי ממשי הולכת ופוחתת. כך – דרך כלל, אולם לא תמיד. איני סבור כי יש מקום להצבתו של תנאי מקדמי, לפי תישלל על הסף זכותו לפיצוי של קרוב, אשר לא היה נוכח במקום התאונה ואשר אינו עומד, על כן, בתנאי ההתרשמות הישירה, אך נזקו היה צפוי בנסיבות העניין. ראינו, כי רבות הדוגמאות לנסיבות אשר הדמיון יכול להעלות, בהן העמידה על דרישת החוויה החושית הישירה מן האירוע המזיק עלולה להביא לתוצאות שאינן צודקות. משום כך ראוי, לטעמי, לדבוק בעניין זה במבחן הצפיות, היינו, יש לבחון ככל מקרה ומקרה, אם נזקו של התובע, אף אם נגרם על ידי קבלת אינפורמציה מכלי שני – היה צפוי ממכלול הנסיבות של אותו מקרה, כתוצאה מסתברת מהתנהגותו הרשלנית של הנתבע...".

1. בפסיקה מאוחרת יותר, קבע כב' הנשיא השופט שמגר, כי העקרונות שהותוו בהלכת אלסוחה, עוד טעונים פיתוח והרחבה, וכי במתכוון לא נקבעו קווים מדויקים לתחימת הסוגיה, המצויה בשלבי התפתחות ועיצוב ראשוניים במשפטנו [ע"א 642/89 שניידר נ. עיריית חיפה (פורסם;13.01.1992)].
2. התובעים מפנים לאמור ב-ת"א (י-ם) 49955-12-11 מרות נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם; 4/12/2014) (להלן: "ענין מרות"); שם נקבע כי ההתרשמות העצמית של הניזוק מהאירוע יכולה להתקבל בצורה מילולית גם מ"כלי שני".
3. עיון בענין מרות מגלה כי מדובר במקרה שונה מענייננו, שבו בסופו של דבר האם שהתה ליד בתה הפצועה בבית החולים והיתה עדה לפטירתה שם [ס' 2 ו-19 לפסה"ד], ובנסיבותיו לא דווח לאם על פציעת בתה, אלא לאחר שהתעקשה שגם בתה אמורה להיות מעורבת בתאונה (עם סבה שנפטר במקום) ונודע במאוחר כי אכן הבת פצועה בבית החולים.
4. עוד מפנים התובעים לענין ת"א (המחוזי ב-חי') 3326-03-10 עיזבון המנוחה ל' ש' ז"ל נ' בי"ח בני ציון (פורסם; 11.8.2015), שבו מקרה של אם שזמן קצר לאחר ששכלה את בתה שנולדה פגה, חזתה בסרט טלוויזיה שבו נראה פג בכיס חלוקה של אחות בית החולים, ונגרמה לה בשל החשש הלכאורי לחיי הפג -טראומה נפשית. התביעה נדחתה, אך הדיון בפסק הדין מלמד שיכול שבית המשפט רואה אפשרות עקרונית להרחיב את הפרשנות של ההתרשמות העצמית, גם למראה אחר שלא קשור לאירוע המוות עצמו. ואכן, לצורך הדיון בענייננו, נשאלת השאלה – היכן הגבול?
5. דיון הנוגע למהותו והגיונו של התנאי השני מתקיים בהחלטה בענין בש"א (המחוזי ב-חי') 11412/06 י.ג נ' שלום יוסף (פורסם; 1.11.2006) בו כב' השופטת בלהה גילאור מבהירה בפסק דינה המנחה בנדון:

"אין ספק שהורים שבנם נפצע קשה בתאונה, וגם אם לא צפו בה, עוברים טלטלה נפשית לרבות צפייה בסבלו של הילד ודאגה אמיתית לגורלו ובריאותו, תוך שהם נוטלים חלק מהותי מהטיפול בו, וכתוצאה מכך משתנה שגרת חייהם.

אולם, עניינינו בתחימת מעגלי הנפגעים הזכאים לפיצוי בגין תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1976 (להלן: "חוק הפיצויים"). אחד מתפקידיו של המשפט הוא לתחום גבולות לזכאות לפיצויים מתוך שיקולים של מדיניות משפטית.

בעבר, בהיעדר מגע פיזי בין הנפגע לבין הרכב, לפחות בנסיבות בהן הנפגע היה מרוחק ממקום התאונה, נתעורר ספק בדבר זכאותו לפיצויים. בעקבות הדין האנגלי התנתה הפסיקה בארץ בעבר את זכאותם של נפגעים משניים לפיצוי בהיותם קרובים נוכחים. סטייה מדרישת הנוכחות במקום התאונה התגבשה במסגרת עניין אלסוחה. (ראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים עמ' 282-287 (מהדורה שלישית, 1999)) במסגרת אותו עניין נקבעו אמות מידה התוחמות את זכותו של קרוב נוכח וקרוב נעדר כאחד לפיצוי בגין נזק נפשי. ההגבלות שנקבעו, הם "המחיר" שיש לשלם עבור הרחבת מעגל הנפגעים הזכאים לפיצוי כזה, שמלכתחילה לא באו באופן טבעי בגדרה של צפיות המזיק בדיני הנזיקין ובגדרו של "נפגע" לפי חוק הפיצויים (ראו רע"א 5803/95 ציון שרה נ' צח אברהם ואח' פ"ד נא(2), 267).

המבחנים שנקבעו הותירו שיקול דעת לבית המשפט אשר נדרש לנסיבותיו הספציפיות של כל עניין ועניין, כדי לסייע בידי השופט לפסוק פיצוי רק באותם מקרים מיוחדים בהם ראוי לפסוק פיצוי לנפגע המשני בגין נזקיו הנפשיים בעקבות התאונה.

שיקולי מדיניות מחייבים תחימת מעגל הנפגעים הזכאים לפיצוי והגבלתו. ראו דבריה של השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 5803/95 הנ"ל:

"מעגל הנפגעים נפשית מפגיעת יקיריהם עשוי להיות רחב ורב היקף והפגיעה הנפשית בהם אמיתית היא והיא מתבטאת בצער, ביגון, באבל ובכאב. זוהי פגיעה שהיא לצערנו חלק מחיינו, איתה על כל נפגע להתמודד בכוחות עצמו ואין לתרגמה לערכים כספיים אלא אם הגיעה לדרגת פגיעה חמורה. אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה קלה לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים".

יש ליתן את הדעת גם לכך שחוק הפיצויים הוא תוצר של איזונים. בגין תחולת עקרון האחריות המוחלטת נקבעו הגבלות על מעגל הניזוקים וסכום הפיצויים. תחולתה של ההלכה בדבר פיצוי נפגע משני על פגיעתו הנפשית במקרה של תאונת דרכים לא הייתה מובנת מאליה, והוכרעה בעניין אלסוחה. נקבע שהפגיעה הנ"ל נכנסת בגדר חוק הפיצויים ושהמבחנים יהיו זהים. עם זאת, ומתוך האיזונים על בסיסם נחקק חוק הפיצויים, ראוי, לדעתי, לנקוט בפרשנות מצמצמת".

1. לאור כל האמור לעיל, אינני מוצא כי בסופו של יום עמדו הנסיבות הקשורות למי מההורים בתנאי השני של הלכת אלסוחה. מהעדויות שפירטתי לעיל, לא עולה כי האופן בו נודעה התאונה לראשונה להורים היה ויזואלי, אלא - באופן בו מרבית בשורות האיוב מגיעות – במסירה על ידי מי שלוקח על עצמו להיות השליח, כמו – החבר בענייננו. לא נטען בתצהירי התובעים לחשיפה למראות או פריטים שיכולים להוות תחליף לתפיסה חושית של ראיה או שמיעה.
2. לשון אחר; התובעים לא נכחו באירוע התאונה, וחשיפתם לפרטי התאונה כפי העולה מגרסתם היא חלק מתהליך שדומה לו עובר כל מי שמאבד את היקר לו מכל. בנסיבות כאלה, קביעה המקבלת את התקיימות התנאי עלולה לסייע ביצירת מדרון חלקלק בו מעגל הנפגעים המשניים שעלולים לטעון לזכויות יגדל , ויהווה "מחיר" שהציבור איננו יכול לעמוד בו.
3. לענין התנאי השלישי, מפנים התובעים לכך שהתאונה ארעה בסמיכות זמנים ליציאת המנוח מהבית, ובצומת שקרוב "ממש מספר דקות" (כלשון החבר) ממקום מגורי ההורים. קיימת מחלוקת עובדתית האם לקבל את עדות האם, שהחבר הגיע לביתה "כעשר דקות לאחר יציאתו" של המנוח כממצא (כי לא היו כל חקירות מטעם הנתבעת בהקשר זה), כשהם מפנים גם לעדות החבר שממנה עולה כי פעל באופן מהיר להגיע לבית אמו של המנוח. אני מתרשם שסביר שאמרת האם שמשך הזמן של עשר דקות הוא יותר תחושה סובייקטיבית מאשר מציאות אובייקטיבית; אך, מאידך - אינני יודע לקבוע שעבר חלף משך זמן משמעותי מאז יציאתו של המנוח ועד למועד הגעתו של החבר עם הבשורה המאוד מדאיגה, אלא משך זמן שנחזה קצר.
4. בכל הקשור ליישום הדין מפנים התובעים לענין מרות שבו נקבעה "קרבה סיבתית" כי הסב והבת יצאו מביתה והתאונה ארעה ליד ביתה של האם. מאידך, אפנה לכך שבענין מרות הוכח כי האם חשה אשמה שבגינה יצאו הסב והבת מהבית (לבקשתה – על מנת לפשר במחלוקת משפחתית).
5. מכל מקום, אפנה לכך שב - ת"א 898/92 אוקנין ישראל נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ (פורסם; 21/11/99), נקבע כי: "זירת האירוע אשר גרמה לנזק הנפשי מתרכזת במקום התאונה אולם ניתן להרחיבה גם מעבר לכך למקומות ולזמנים "מישניים" שאינם ישירים, ובלבד שמתקיימת "קירבה סיבתית" בין המקום והזמן לבין האירוע המזיק וכן מצויה הוכחה ברורה לנזק נפשי ממשי ומוגדר.".
6. לאור האמור, בנסיבות ענייננו - ניתן לקבוע כי התנאי השלישי מתקיים בנסיבות ענייננו לגבי האם, בהן המנוח עזב את ביתו בסמוך לתאונה, כשהאם נותרת בבית ומופתעת לשמוע לאחר זמן לא רב על התאונה שארעה בסמיכות מקום לביתה. הנסיבות של היוודע דבר התאונה לאב אינם ממלאים אחר התנאי השלישי.

האם התקיים בענייננו התנאי הרביעי בהלכת אלסוחה – חומרת הפגיעה

1. בכל הקשור לתנאי הרביעי הציבה הלכת אלסוחה הציבה רף גבוה במיוחד לענין הניזוקים והנזקים שיפוצו במעגל השני, וגם בחלוף עשור מהלכה זו, נקבע, ב – רע"א 5803/95 שרה ציון נ. אברהם צח ואח' (פורסם;18/03/97), כי "אין החברה ערוכה לשלם פיצויים בגין פגיעה קלה לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים. לפיכך, ראוי לסייג בדבר חומרת הפגיעה שיישאר על כנו", ואולם, בהמשך הדרך נקבע, כי הדרישות המחמירות שנקבעו בהלכת אלסוחה, אינן מהוות רשימה סגורה, ואין בהן כדי לפסול את האפשרות ליצירת קטגוריית ביניים עתידית נוספת של ניזוקים משניים חריגים, הכל כפי שיתברר מעניין לעניין, ובנסיבות כל מקרה לגופו: "במסגרת תהליך קביעתה של חובת הזהירות המושגית, נדרשת, אפוא, פעולת סינון אשר תבוא מבין כלל הנזקים הנפשיים הצפויים, את אלה אשר ראוי כי יכללו בתוך גבולות מעגל האחריות. ניתן לנסות ולמנות את מערכת השיקולים על פיהם יש לבדוק דבר קיומה של אחריות לפיצוי בגין נזקים נפשיים. כמובן אין זו רשימה ממצה, והיא תעמוד במבחן העשייה השיפוטית והתפתחות ההלכה מעניין לעניין (ע"א 9466/05 יעקב שוויקי נ. מדינת ישראל ).".
2. בענין רע"א 5803/95 ציון שרה נ' צח אברהם ואח' פ"ד נא(2), 267 (18.3.1997) מבהירה כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן את עמדתה לגבי הדומיננטיות שיש לייחס לבחינת התקיימות התנאי הרביעי, במלים: "אינני מוצאת כי יש עילה לצמצמה, לשנותה או לבטלה. מעגל הנפגעים נפשית מפגיעת יקיריהם עשוי להיות רחב ורב-היקף, והפגיעה הנפשית בהם אמיתית היא והיא מתבטאת בצער, ביגון, באבל ובכאב. זוהי פגיעה שהיא לצערנו חלק מחיינו, ואתה על כל נפגע להתמודד בכוחות עצמו ואין לתרגמה לערכים כספיים אלא אם הגיעה לדרגת פגיעה חמורה. אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה קלה לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים. לפיכך, ראוי לו לסייג בדבר חומרת הפגיעה, שיישאר על כנו, ויחול על ה"קרוב הנוכח" ועל ה"קרוב הנעדר", כאחד".
3. בענין ע"א 2935/98 דריז נ' אררט (1999) הוכרה נכות בשיעור 20% כנכות שהיא בבחינת נכות מהותית ובעלת משמעות תפקודית. עוד נקבע, כי נכות בשיעור 15%, אינה מהווה לעניין זה נכות חמורה: "נכות נמוכה - בדרך כלל בין 5% ל15%- - שהשפעתה על חי יום יום על כושר העבודה ועל אפשרויות התפקוד אינה רבה במיוחד, לא נמצאו עונים על הקריטריון הדורש פגיעה נפשית קשה וחמורה".
4. באותו עניין נקבע כי בגין נכות של 20% נפשי על פי הוראת סעיף 34 ג' לתקנות המל"ל ניתן לייחס עמידה בתנאי תנאי הרביעי באלסוחה (באותו מקרה - בעלה של התובעת נפטר לנגד עיניה), באשר נכות כזו נקבעת "כאשר יישנם סמנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה".
5. הפסיקה חזרה על תנאי זה בפסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים [ע"א 3662/05 עזבון המנוח שרוין נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 5.9.2007) – הכיר במקרה של 30%; ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (פורסם; 5.6.2007)) – שבו מובהר לגבי התנאי הרביעי: "נדרשת פגיעה נפשית חמורה, אשר עולה כדי מחלת נפש (פסיכוזיס) או הפרעת נפש (נוירוזיס) שיש בהן משום נכות ניכרת (באחד המקרים נפסק כי אין די בנכות נפשית בגובה 15% ובעניין אחר נפסק כי די בנכות נפשית בגובה 20%)"; ענין מרות (בו נקבעו 20% בגין התאונה); ת"א (מחוזי – י-ם) 1751/96 גרוס נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ (פורסם; 26.5.2002) – בו בית המשפט חוזר על 20% נכות – כשיעור סף).
6. בעניינו, כאמור, יוחסו על ידי המומחה להורים נכויות נפשיות נמוכות מהסף שמציבה הפסיקה כאמור. בחנתי את הנסיבות ואת חוות הדעת של המומחה שלא נחקר, ולא מצאתי לחרוג מקביעותיו לענין שיעור הנכות הצמיתה שנגרמה בגין התאונה השנייה בענייננו.
7. מהראיות עולה שהאם היתה במעקב פסיכיאטרי טרם התאונה בגין תאונת עבודה שארעה לה בשנת 2015, והמומחה היה מודע לכך בעת מתן חוות דעתו, כששמע ישירות מהאם כי שבגין המעידה בעבודה בה שברה באוגוסט 2015 את פיקת ברך שמאל הייתה "במצוקה נפשית עם מצבי רוח ירודים, הפרעות בשינה ותסמיני חרדה" [עמ' 2 לחווה"ד].
8. האב פנה לטיפול נפשי רק כשנה וחצי לאחר מועד התאונה, בנובמבר 2017, ולפי המסמכים הרפואיים אף שנמצא שהוא מגלה סימנים דיכאוניים סביב מותו של הבן, נרשם "...ללא סימנים פסיכוטיים, ללא נטיות אובדניות או תוקפניות, שיפוט שמור מגלה תוכנה למצבו...".
9. האב גם שלל באנמנזה שנתן למומחה את העזרה שלכאורה טמונה בטיפול הזוגי אליו פנו ההורים, והמומחה מצא גם שהאב לא התמיד בנטילת התרופות שנרשמו לו על ידי הפסיכיאטר. האב גם אישר בחקירתו בבית המשפט כי שכרו איננו שונה מזה שטרם התאונה.
10. הנתבעת מפנה לכך שהאם שהתה בעת התאונה ופטירת בנה בחופשת מחלה (שהחלה ב-31.8.15, ונמשכה בפועל עד ליוני 2017), וחזרה לעבודה בחצי משרה "בשל המגבלה בעמידה ותנועה", כדבריה למומחה.
11. בהתחשב באמור לעיל, לא עמד מי מההורים בענייננו בתנאי הרביעי בהלכת אלסוחה. התוצאה הסופית היא שאני מוצא לקבוע כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח עמידה בתנאי הלכת אלסוחה, וכי בראיית מכלול הנסיבות כפי שפורטו לעיל, לא יהיה בקביעה כזאת כדי להביא לתוצאה בלתי צודקת בענייננו; וזאת, הן – בעקבות תוצאות הבחינה הדקדקנית של עמידה בתנאים שהתווה הדין ככלי לבדיקה פרטנית של כל מקרה של הטוען להיותו "נפגע" בהיותו "ניזוק משני", כאמור, והן - בראייה הכוללת של המקרה ובחינת חריגותו הנטענת לעומת ההתחשבות הנדרשת ב"מחיר" לקופת הציבור - שעליו מדברת הפסיקה.
12. בכל הקשור למימון הסופי של עלות שכרו של המומחה הרפואי בגין שתי חוות הדעת הפסיכיאטריות, בשל תוצאותיהן, בנסיבות (שקיימת נכות, אך לא כזו שבית המשפט מצא לפצות בגינה), אני סבור שיש לחלק את הנשיאה בעלותן בין הצדדים.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן:

1. תביעתם הישירה של התובעים 2 ו-3 בטענת "נפגעים" לפי חוק הפלת"ד – נדחית.
2. תביעת העזבון באמצעות יורשיו מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך 1,125,594 ₪.
3. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעים החזר שכר טרחת עורך דין בסך 171,203 ₪, וכן - החזר האגרה ששילמו התובעים בנדון, והחזר מחצית מהסכום הכולל ששילמו התובעים בגין חוות הדעת הפסיכיאטריות שניתנו בעניינם בנדון.
4. הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

זכות ערעור – כדין.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים כמקובל.

ניתן היום, כ"ז אדר תשפ"א, 11 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.