1. תביעה כספית בסך של 145,300 ₪, שעניינה הסכם נטען לביצוע שיפוצים, בדירת התובע ברחוב נוף כנרת 205 בטבריה (להלן: הדירה).

התובע דרש מהנתבע את הסכומים ששולמו בגין השיפוץ (בניכוי סכומים שונים) (להלן: העילה החוזית) וכן נזקים שנגרמו במהלך השיפוץ (להלן: העילה הנזיקית).

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם אכן נכרת הסכם – שהופר תוך גרימת נזקים (כטענת התובע), או שמא הנתבע סייע לתובע ללא תמורה ואינו חייב לו דבר (כטענת הנתבע).

העדויות

2. הצדדים העידו בעצמם ולא הובאו עדויות נוספות.

3. התובע העיד כי ביקש לערוך שיפוץ מקיף ורחב בדירה, המשמשת אותו ואת בני משפחתו לנופש. הנתבע, קבלן שיפוצים, הסכים לבצע את השיפוץ, ובין הצדדים הוסכם כי לנתבע ישולם סך של 100,000 ₪ עבור השיפוץ. עוד הוסכם, לטענת התובע, כי התובע ישלם מכיסו עבור עבודות האלומיניום והזכוכית, ועלות עבודות אלו, 36,000 ₪, תופחת מתוך סכום התמורה (100,000 ₪).

לפי עדותו של התובע, הנתבע קיבל את מלוא התמורה המוסכמת. אף ששולמה התמורה, הנתבע לא מסר חשבונית כנדרש בחוק. בהמשך, באחד הימים הנתבע הגיע למשרדו של התובע, בכפר סבא, וביקש מהתובע הלוואה. לטענת התובע, הוא לא הבין את פשר הבקשה, היות ששילם לנתבע את מלוא סכום התמורה. הנתבע טען שביצע הזמנת שיש מ"שיש חברון", וכדי שיוכל לקבל את השיש, הוא נדרש להלוואה בסך של 15,000 ₪, תשלום עבור השיש, ועוד סך של 300 ₪ להובלה. לטענת התובע, באותה נקודת זמן לא נותרה לו ברירה כלשהי, שכן הנתבע מסר לנהג את כתובת משרדו של התובע, הנהג התייצב במקום, והמתין לקבל את כספו. כך, התובע נאלץ לשלם לנתבע סך של 15,300 ₪, שהועברו לנהג ישירות (להלן: ההלוואה עבור השיש).

לאחר מתן ההלוואה לצורך קניית השיש, התובע החל לחשוד שהנתבע אינו עומד בהתחייבויותיו, והחל לברר מה מצב השיפוץ. לטענת התובע, הנתבע אמר כי השיפוץ מצוי בשלבים מתקדמים וכי הוא סיים את התקנת הריצוף החדש. התובע הגיע למקום, ואז מצא כי הנתבע כלל לא התקדם בביצוע השיפוץ ואף הרס את הדירה. לפי עדותו של התובע, הנתבע הרס את כלל מתקני הדירה, גרם לנזקים קשים לדירה הנמצאת בקומה שמתחתיה כתוצאה מפיצוץ הצנרת, הותיר בדירה זבל ופסולת וכן הותיר את דלת הדירה פתוחה ופרוצה בעת עזיבתו.

לאחר שהתובע גילה את מצב הדירה, הוא פנה לנתבע וביקש לדעת מדוע הנתבע לא ביצע דבר, אך האחרון התחמק בתירוצים שונים. התובע אף דרש מהנתבע להשלים את השיפוץ, אך הנתבע לא עמד בהתחייבויותיו, נעלם מהדירה והותיר את הדירה, סביבתה וכלל מתקניה הרוסים. נוכח האמור, התובע נאלץ לשכור קבלן שיפוצים אחר, שסיים את השיפוץ.

4. הנתבע טען כי הרקע לתביעה הוא יחסי קרבה בינו לבין התובע, שהתחזקו לאחר שבנו של התובע התארס לבתו של הנתבע לפני כמעט שנתיים. לדבריו, נוכח האירוסין, ולפי דרישת התובע לסייע לו, הנתבע נאלץ לסייע לתובע ללא תמורה. הנתבע טען כי לא עבד אצל התובע כקבלן שיפוצים אלא עבד ללא כל תמורה, וזאת למשך מספר ימים ולא יותר משבוע, לא רצוף. לטענת הנתבע, הסכסוך הנוכחי התגלע בין השניים כאשר בתו נפרדה מבנו של התובע.

יצוין כי הנתבע לא העיד דבר בנושא ההלוואה עבור השיש, וכן בנושא מצבה של הדירה במועד שבו הפסיק לעבוד בה.

דיון והכרעה

5. דין התביעה להתקבל, בכל הקשור לעילה החוזית, ולהידחות בעילה הנזיקית.

6. אמנם, עסקינן בגרסה מול גרסה, אלא שגרסתו של התובע הייתה עקבית ואף התחזקה במהלך החקירה הנגדית, בעוד שגרסתו של הנתבע הייתה רוויה סתירות, תמיהות והתחמקויות. נוכח האמור, ראיתי להעדיף את גרסתו של התובע על פני גרסתו של הנתבע.

מנגד, בכל הקשור לעילה הנזיקית, מאחר שהתובע לא הביא ראיות לגובה הנזק, כנדרש, אני רואה לדחותה.

העילה החוזית:

7. נפתח בכך שאין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע עבד בדירה. גדר המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה, האם הנתבע עשה כך כ"טובה" עקב היחסים המשפחתיים, כגרסתו, או עקב הסכם שבמסגרתו קיבל תמורה ובסופו של דבר לא ביצע את חלקו, כגרסת התובע.

8. גרסתו של התובע חוזקה והובהרה היטב במהלך חקירתו הנגדית. לפי עדותו של התובע, לא היה כל קשר בין האירוסין שבין ילדיהם של הצדדים (שבוטלו) לבין עבודת השיפוצים (עמ' 5 ש' 15 – 17). התובע הצליח לשכנע בתשובתו לשאלה מדוע לא נחתם הסכם כתוב בין הצדדים (נוכח היכרות עם משפחתו של הנתבע ואופן ההתנהלות הרגיל של התובע ביחס לענייניו האישיים – עמ' 4 ש' 20 – 21, 32). כך גם, התובע שכנע בגרסתו באשר להיעדר קבלה על המקדמה (עמ' 6 ש' 16). התובע השיב לכל אחת ואחת מהשאלות תשובות מלאות ועקביות, ובכלל זה, בנושא האופן שבו נוצר ההסכם בין הצדדים (עמ' 5 ש' 21 – 25) ובנושא הפרשה המשפחתית, שאינה קשורה להתקשרות בין הצדדים (עמ' 5 ש' 2 – 11). התובע הסביר כיצד הצדדים ישבו וערכו רשימה של עבודות, ובה התייחסו לעלויות השונות. לאחר מכן הנתבע קיבל מהתובע מפתח של הדירה, והחל בביצוע העבודות (עמ' 6 ש' 4 – 14). מספר פעמים, כאשר התובע לא יכול היה לדייק בסכומים או במועדים מדויקים (להבדיל מעצם ההתרחשות, שהייתה זכורה לו), הוא הקפיד לציין באופן מפורש שאינו יכול להתחייב לסכום או מועד מדויק (עמ' 6 ש' 8, 11 – 12).

9. לעומת זאת, גרסתו של הנתבע הייתה רצופה סתירות והתחמקויות. הנתבע טען כי אינו מכיר את הפועלים שעבדו בדירה (עמ' 9 ש' 17). לאחר שנשאל האם הוא מרצה עונש מאסר על כך שהסיע את אחד מפועלים ש"אינו מכיר" לטענתו (נימר), הנתבע השיב בשלילה (עמ' 10 ש' 13). לאחר מכן הנתבע חזר בו פעם ראשונה, והודה שהכיר את נימר ואת הפועלים האחרים, בעבודה עצמה (עמ' 10 ש' 14). בהמשך, חזר בו בפעם השנייה, והודה כי הוא אסיר בעקבות ההרשעה עקב הסעת אותו נימר (עמ' 10 ש' 29 – 30). לא זו אף זו, הנתבע הודה כי נתפס מספר פעמים עם אותו נימר, שבתחילת עדותו טען שכלל אינו מכיר אותו (עמ' 11 ש' 8 – 10). בחקירתו הנגדית, הנתבע טען כי "אינו יודע" כיצד התובע שילם עבור חומרים או עבור הפועלים (עמ' 11 ש' 11 – 19) והכל מתוך כוונה להרחיק את עצמו מקשר לביצוע העבודות. לעומת זאת, בקדם המשפט, תחת אזהרה, הנתבע הפגין ידיעה בשאלה כיצד בוצעו התשלומים (עמ' 4 ש' 22 – 23). בחקירתו הנגדית, הנתבע טען כי לא הגיע אליו סכום כסף כלשהו (עמ' 11 ש' 20 – 21) ואילו בקדם המשפט, תחת אזהרה, הנתבע הסכים שקיבל כסף עבור "אבנים" (עמ' 4 ש' 24). באותו קדם משפט, הנתבע העיד כי היה בדירה "לא יותר מחודש ולא כל יום" (עמ' 4 ש' 24) ואילו בחקירתו הנגדית, טען שעזר "מספר ימים" (עמ' 9 ש' 11) (ובסעיף 7 לתצהירו – לא יותר משבוע). הנתבע התחמק משאלות רבות. בשאלת מצבה של הדירה כאשר עזב אותה (עמ' 12 ש' 1 – 9). הנתבע השיב תחילה "זה לא מעניין אותי". לאחר מכן שוב התחמק. בפעם השלישית שנשאל, השיב כי הדירה הייתה "בסדר". כאשר התבקש לפרט טען "אני לא הייתי שם... אותי לא מעניין". הווה אומר: מספר תשובות שונות, באותו נושא, כולן מתחמקות. בדומה, הנתבע "לא זכר" מה ביצע בדירה ובמקום אחר, טען כי התשובה לשאלה זו "אינה מעניינת" אותו (עמ' 14 ש' 22 – 25). כך גם, הנתבע התחמק ממתן מענה לשאלה כיצד נתן שתי גרסאות שונות ביחס לידיעתו כיצד בוצעו התשלומים, וטען כי הוא "לא זוכר כל דבר. לפעמים אנחנו מדברים, לפעמים אני זוכר דברים, לפעמים לא זוכר דברים." (עמ' 11 ש' 27 – 28). הנתבע התחמק מספר פעמים כאשר נשאל האם הייתה לו עבודה מקבילה באותה תקופה (עמ' 13 ש' 21 – עמ' 14 ש' 9). הנתבע גם התחמק כאשר נשאל ביחס לעמדתו כפי שהובעה לגבי ניסיון ליישוב הסכסוך (עמ' 8 ש' 16 – 19). הנתבע הודה שקיבל את המפתח של הדירה, דבר שאינו מתיישב עם מי שבסך הכול אמור "לעזור" לפועלים "בלתי קשורים" אליו שנמצאים במקום, וכאשר נשאל כיצד הוא מסביר שקיבל את המפתח, לא נתן תשובה משכנעת (עמ' 12 ש' 12 – 13). כך גם, הנתבע טען שלא קיבל את מכתב ההתראה, אף שהוצג אישור קבלה בדואר רשום, והתייחס אך ורק לפסק הדין שניתן בהיעדר (שבוטל לפי בקשה שהוגשה על ידי הנתבע) (עמ' 7 ש' 29 ואילך).

גרסתו של הנתבע, לפיה עקב אירוסין צפויים הסכים "לעזור" בשיפוץ של דירה, ולשם כך "טיילו" הוא והתובע כל הדרך עד לטבריה (כדי לראות את הדירה) אינה מתיישבת עם ניסיון החיים. יתרה מכך, גרסה זו התמוטטה בחקירה הנגדית. תחילה, כאשר הנתבע הודה כי הוא עצמו שקל את האפשרות לתבוע את התובע בגין עבודתו בדירה (עמ' 12 ש' 23 – 26). לאחר מכן, כאשר הנתבע לא הצליח לתת מענה עקבי לשאלה האם עבד באותה תקופה. הסיבה לכך ברורה: אם התובע עבד, ממילא לא היה פנוי "לעזור" לתובע באופן "חברי" או אחר. מנגד, אם הנתבע לא עבד, יש בכך כדי לחזק את הגרסה לפיה העבודות בדירה נעשו במסגרת הסכם בין הצדדים. גם בנושא זה תשובותיו של הנתבע היו מתחמקות וסותרות. תחילה, התחמק, מספר פעמים (עמ' 13 ש' 22, ש' 24). לאחר מכן, טען כי עבד "בהרבה מקומות" (עמ' 13 ש' 26). לאחר מכן, טען כי אינו צריך להסביר היכן עבד (עמ' 13 ש' 31). לאחר שבית המשפט הסביר לנתבע את סיבת השאלה, השיב כי "עבד" אבל אינו זוכר במה עבד, והוסיף "בטח אני כל הזמן עובד". כלומר: לאחר חמש פעמים, עדיין לא השיב על השאלה. בהמשך, טען שהוא עצמו לא עבד, אלא החזיק פועלים בשני מקומות (אשדוד ואשקלון) והם עבדו כאשר עזר לתובע (עמ' 14 ש' 3). לאחר מכן, הוסיף כי החזיק פועלים במקום נוסף (חולון) (עמ' 14 ש' 5) ומיד לאחר מכן, כאשר התבקש לאשר (לפי תשובותיו הקודמות) כי עבד (באמצעות הפועלים) בשלושת המקומות האמורים, חזר בו וטען כי אינו זוכר (עמ' 14 ש' 7).

10. גרסתו של התובע בנושא ההלוואה עבור השיש עומדת כגרסה יחידה. הנתבע לא חלק עליה ולא הציב גרסה נגדית, ואפילו לא חקר נגדית את התובע בנושא זה. נוכח האמור, ומאחר שייחסתי לתובע מהימנות רבה, אני מקבלת את גרסתו וקובעת כי התובע שילם סך נוסף של 15,300 ₪.

11. לפיכך, אני קובעת כי גרסת התובע עדיפה, ובין הצדדים נכרת הסכם, שבמסגרתו הנתבע קיבל סך של 100,000 ₪ עבור ביצוע עבודת שיפוצים, וכן סך נוסף של 15,300 ₪ כהלוואה עבור חומרים (השיש).

12. ההפרה:

מול גרסתו המלאה של התובע, שנותרה איתנה, לפיה ההסכם הופר, והנתבע לא ביצע את העבודות המוסכמות, הנתבע עצמו לא הציג כל גרסה בתצהירו, והסתפק בגרסה לפיה עזר ללא תמורה. טענה זו דחיתי נוכח התמיהות והסתירות הרבות שעלו בעדותו של הנתבע. לא זו אף זו, במהלך החקירה הנגדית ניתנה לנתבע הזדמנות להציג גרסה משלו ביחס למצבה של הדירה בעת שעזב אותה, אך גם כאן, הנתבע הסתפק בהתחמקויות, ובטענה הכללית שלא היה שם ומצבה של הדירה בעת עזיבתו "לא מעניין" אותו (עמ' 12 ש' 1 – 9).

נוכח האמור, אני מקבלת את גרסתו של התובע, וקובעת כי הנתבע הפר את ההסכם, ולא ביצע את העבודות כפי שהוסכם.

העילה הנזיקית:

13. התובע טען כי נותרו נזקים בדירה. יש להבחין בין העובדה שהוכח כי הנתבע לא ביצע את חלקו בהסכם בין הצדדים, ובשל כך חייב להחזיר את התמורה ששולמה לו, לבין נזקים נוספים שנגרמו בעבודתו. כידוע, נזק נחשב תמיד כמוכחש ויש להוכיחו.

14. התובע לא הציג חוות דעת שמאי האומדת את הנזקים, ואף לא הציג תמונות המשקפות את הנזקים. כך גם, לא הובאו ראיות באמצעות דיירים שהיו במקום והיו ערים לנזקים הנטענים (עמ' 6 ש' 27) ואף לא קבלות עבור ביצוע התיקונים או הקבלנים שביצעו אותם (עמ' 7 ש' 5). בנסיבות אלו, הנזק שטען לו התובע לא הוכח, ולכן, איני רואה מקום לפסוק אותו.

סיכום

15. נוכח קבלת גרסת התובע, אני קובעת כי על הנתבע להחזיר את הסכומים שהתובע שילם לנתבע עבור השיפוץ וכן את ההלוואה עבור השיש, 100,000 ₪ ו- 15,300 ₪ בהתאמה.

16. מאחר שהנזקים לא הוכחו, כמפורט לעיל, התביעה לפסיקת נזקים בסך של 50,000 ₪ נדחית.

17. התובע דרש סך של 25,000 ₪ בגין עגמת נפש. מדובר בתביעה כספית חוזית, והתובע לא התגורר בדירה או עמד להתגורר בדירה בזמנים הרלבנטיים. מנגד, אין ספק שהתנהלותו של הנתבע גרמה לתובע לנזקים הכרוכים בטורח, אובדן זמן ועיכוב הבנייה, ולכן, אני רואה לפסוק סכום של 5,000 ₪ ברכיב זה.

18. התובע הסכים כי יש לקזז את הסכומים הבאים: סך של 36,000 ₪ שקוזז מהתמורה בגין אלומיניום, סך של 6,000 ₪ ששולם עבור הריצוף, וסך של 3,000 ₪ ששולם בגין אבן מסוג "מקדם" וסך הכול – 45,000 ₪.

סיכום

19. התביעה מתקבלת בחלקה.

20. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 75,300 ₪ וכן את הוצאות המשפט (אגרה ועלויות מסירה) ובנוסף, שכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי מרכז בתוך 45 ימים מקבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין גם לב"כ הצדדים ונוכח היותו של הנתבע אסיר – לנתבע עצמו באמצעות שב"ס.

ניתן היום, ב' אדר תשע"ז, 28 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.