זוהי תביעה לתשלום חוב ארנונה, הרובץ על הדירה ברח' מוריה 7א בנתניה, לתקופה של שלושה חודשים (מרץ-יוני 2009), בצירוף ריבית והצמדה עפ"י חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם – 1980.

סלע המחלוקת בשאלה – האם מסרה הנתבעת לתובעת הודעה על חדילת החזקה בדירה.

להלן, העובדות הצריכות לעניין, שאינן שנויות במחלוקת:

1. הדירה הייתה בבעלות אלפונסו זרוג ז"ל, והושכרה לנתבעת למגוריה, למשך שנה, החל מיום 9.3.08 ועד 8.3.09, עם אופציה לשנת שכירות נוספת. אין חולק שתקופת האופציה לא מומשה.

2. ביום 27.1.09 שילמה הנתבעת את חוב הארנונה לשנת 2008 ואת הארנונה לחודשים ינואר ופברואר 2009.

3. התובעת פנתה לנתבעת בשנים 2012 ו- 2013, בדרישה לפרוע את החוב נשוא התביעה. הנתבעת השיבה לתובעת ביום 10.3.2013. במכתבה טענה, שכבר בחודש מרץ 2009 הודיעה בכתב, על חדילת החזקה בדירה (להלן: "ההודעה"), באמצעות משלוח בפקסימיליה, לאחר שיחה טלפונית עם נציגת התובעת, זהבה.

טענות הצדדים

4. לשיטת התובעת, שינוי רישום המחזיקים בדירה, בוצע ביום 25.1.2010, עם קבלת הודעה על חילופי מחזיקים, ובאופן רטרואקטיבי ליוני 2009. הודעת הנתבעת בפקסימיליה מעולם לא התקבלה אצל התובעת. על כן, רשומה הנתבעת במרשמי התובעת בתור מחזיק הדירה עד ליום 1.6.09, ועליה לשלם את יתרת הארנונה לתקופת החזקתה.

5. הנתבעת מבקשת לדחות התביעה. לשיטתה, בזמנים הרלוונטים לתביעה לא החזיקה בנכס, לאחר שהודיעה הן טלפונית והן בכתב על חדילת החזקה, ביום סיום השכירות, ובסמוך לו.

היה על התובעת לבצע את שינוי רישום המחזיקים בהתאם לאותה הודעה.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, שמכתבה הנ"ל לתובעת בתשובה לדרישות התשלום, מעיד על עצמו ויש בו משום אימות לטענתה, כי ההודעה נשלחה לתובעת על פי ההוראות שקיבלה מנציגת התובעת במועד הרלוונטי.

דא עקא, שהשיהוי הניכר שנקטה התובעת במשלוח הדרישות לתשלום, כמו גם בהגשת התביעה (כשש שנים ממועד היווצרות החוב) הסב לה נזק ראייתי מהותי, משום שבחלוף הזמן לא הצליחה לאתר את ההודעה עצמה, ואת אישור הפקסימיליה.

הדין

6. חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ב – 1992 (להלן:

"חוק ההסדרים") קובע את חובת הרשות המקומית להטיל ארנונה כללית מדי שנת כספים, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין. בסעיף 8(א) לחוק ההסדרים נקבע כי הארנונה: "..תשולם בידי המחזיק בנכס".

7. סע' 7 לחוק ההסדרים מפנה, לענין הגדרת "מחזיק", לסע' 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") הקובע את ההגדרה: "מחזיק" – למעט דייר משנה;". יש לשים לב לכך שבפקודה הגדרה נוספת ל"מחזיק", בסע' 1 כדלקמן: "מחזיק" – אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון;"

כאמור, חוק ההסדרים מצא להפנות לסע' 269 לפקודה ולא לסע' 1 לפקודה.

8. סע' 325 לפקודה, קובע את דין תשלום הארנונה במצב בו נערך שינוי בבעלות או בחזקה:

"325. חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".

9. מן הכלל אל הפרט – מאחר ואין מחלוקת שהנתבעת היתה "מחזיק" הדירה, הרי שהפסקת

החיוב בארנונה כללית, מבחינתה, היא מן היום שבו נמסרה על ידה, או על ידי מי מטעמה,

הודעה על כך שחדלה להיות מחזיקה.

10. אשר לנטל הראייה והשכנוע, קובע סע' 318 לפקודה, כי פנקסי העיריה מהווים ראיה לכאורה

לאמיתות תוכנם. על המבקש לסתור את האמור בהם – נטל הראייה והשכנוע.

הראיות

11. מטעם התובעת העידו לפני הגב' שורה אלכסנדרה דוידסון, המשמשת כמנהלת מחלקת שרות לקוחות (שומת מגורים, טאבו ומיסי עקיפין) בתובעת, החל משנת 2001 (להלן: "מנהלת השרות") והגב' דינה חלפון, שהינה מנהלת מחלקת הארנונה בתובעת (להלן: "מנהלת הארנונה").

12. מנהלת השרות הצהירה שמתוקף תפקידה היא אחראית על רישום ותיעוד בספרי התובעת של חילופי מחזיקים בנכסים שבתחום העיריה, בהתאם להודעות בכתב המתקבלות במחלקה. בענין הדירה, התקבלה הודעה על חילופי מחזיקים ביום 25.1.2010, רטרואקטיבית ליום 1.6.2009, וממועד זה הופסק חיוב הנתבעת בארנונה. עוד ציינה, כי במחלקה קיים מכשיר פקסימיליה מספר 09-8358811, באמצעותו מתקבלות הודעות על חדילת חזקה, המטופלות ומתועדות ברישומי התובעת, אך לא התקבלה באמצעותו הודעה מהנתבעת.

13. מנהלת הארנונה ציינה את העולה מתדפיסי התובעת (נספחים א1-5,ב לתצהירה מיום

4.4.16) והוסיפה את התשלום הנזכר בסע' 2 לעיל (נספח ג' לתצהיר). לשיטתה, ביום

4.2.2013 נשלחה לנתבעת דרישה לתשלום החוב, שהתקבלה אצלה ביום 18.2.13. כן נשלחה

דרישה נוספת ביום 30.10.13 שהוחזרה מחמת שלא נדרשה ע"י הנתבעת.

14. המנהלות הנ"ל העידו באופן די דומה כי לא בדקו באופן יסודי אם בחודש מרץ 2009 עבדה בתובעת, באחת מהמחלקות הרלוונטיות, פקידה בשם זהבה. מנהלת השרות העידה כי לא עבדה במחלקתה עובדת בשם זה בשנת 2009, אך לא זכרה את שמות העובדות מאותה שנה (הגם שזכרה כי מדובר בשבע מזכירות). מנהלת הארנונה השיבה כי בעבר היתה פקידה העונה לשם זה, אך היא פרשה. מנהלת הארנונה לא זכרה אם היו מזכירות נוספות העונות לשם "זהבה", וגם לא בדקה זאת לפני מתן התצהיר. יחד עם זאת, אישרה כי פקידה בשם "סוניה" אמנם עבדה אצל התובעת.

15. מנהל השרות ציינה כי היא זו שמטפלת במסמכים שהיו מגיעים למחלקתה בפקס', אולם בהעדרה המסמכים מטופלים בידי פקידה אחרת. לשיטתה, בדקה ומצאה כי לא הגיע פקס' מאת הנתבעת, אולם לא ברור כיצד בדקה זאת. מאידך, הנתבעת מסרה, כבר בתצהירה הראשון, את מס' הפקס' אליו נשלחה ההודעה, והוא מס' הפקס' של מחלקת השרות, המיועד לקבלת מסמכים מסוג זה, עד היום.

16. מנהלת הארנונה אימתה בחקירתה הנגדית את הדרישות שנשלחו בעניין החוב וציינה שככל הנראה התובעת צירפה לכתבי הטענות שלה, צאת כל מה שהיה קיים. אי בידי אפוא עדות לדרישות נוספות שנשלחו בעניין החוב.

17. פרט לאמור, לא נערך מצד התובעת ניסיון לברר עם הבעלים של הדירה, או עם יורשיו, את תקופות החיוב, או את טענת הנתבעת כי פינתה את הדירה בראשית מרץ 2009. לשיטת מנהלת הארנונה:

"למה אני צריכה לפנות אליו. לא ראיתי כל צורך. אנו לא פונים לבעלים או השוכר או הבעלים צריך להודיע על עזיבה" (עמ' 9 ש' 10-12 לפרוט').

18. עדותה של הנתבעת היתה עקבית לכל אורך ההליך, החל בהתנגדותה המקורית ועד לעדותה בבית המשפט. לדבריה, במועד פינוי הדירה, או סמוך לו, שוחחה עם נציגת התובעת שהנחתה אותה לשלוח את ההודעה למספר הפקס' הנ"ל וכך עשתה. הנתבעת העידה שלא עלה בידה לאתר את ההודעה ואת אישור הפקס', למרות שנשמרו אצלה החוזים הרלוונטים, חשבונות ארנונה וחשמל, ואף העתקי השיקים שמסרה בשעתו למשכיר. לדבריה:

"לא יכול להיות שלא שלחתי. יש לי קלסר של הדירות שאני שוכרת. שלחתי בוודאות ולכן לא מצאתי בתוך הבלגן עם כל מעברי דירות. אני מסודרת. את זה לא מצאתי לצערי"

(עמ' 10 ש' 26-27 לפרוט').

הנתבעת הסבירה כיצד ידעה למסור את שם הפקידה עמה שוחחה ומס' הפקס':

"את הפתק הזה שמרתי. אני יכולה להראות את הפתקים" (שם, בש' 28-29)

19. יש להעיר כי תשובה זהה מסרה הנתבעת בחקירתה הנגדית בשלב ההתנגדות (עמ' 1 ש' 15-18 לפרוט' מיום 8.11.15).

דיון

בהביאי בחשבון את טענות הצדדים, את המסמכים שהובאו לעיוני ואת האמור בתצהירי העדות וחקירותיהן הנגדיות, ובהתבסס על הטענות בסיכומי ב"כ הצדדים, תוך בחינת הפסיקה אליה הופניתי, אני סבורה כי דין התביעה להתקבל, בחלקה, לעניין הארנונה החלה בתקופה 1.3.09 ועד 22.3.09 בלבד. אלה טעמיי:

20. אין חולק כי לפי רישומי התובעת, הנתבעת החזיקה בדירה עד ל- 1.6.09. כאמור מעלה, הרישום מהווה ראיה לכאורה לאמיתותו, אולם זו ניתנת לסתירה. משמע, כי שאלת מתן הודעת חדילת חזקה, היא שאלה שבעובדה, והנטל על הטוען אחרת מן הרישום, קרי – הנתבעת – להוכיח כי היה על הרישום להשתנות מיום 22.3.09.

21. שוכנעתי, מהראיות שהובאו לפני, ובפרט עדותה הקוהרנטית של הנתבעת, כי דבריה אמת הם. הנתבעת העידה כי היא בטוחה בכך ששלחה הודעה בפקסימיליה על חדילת החזקה ביום 22.3.2009, למספר הפקס', שהינו המס' של מכשיר הפקסימיליה במחלקת השרות, המיועד למשלוח הודעות על חדילת חזקה, עד היום.

22. הנתבעת ציינה כי קדמה למשלוח ההודעה שיחה טלפונית עם פקידה בשם זהבה, לה הודיעה כי פינתה את הנכס והחזירה את החזקה בו לבעליו (ז"ל). עפ"י עדות מנהלת הארנונה, יתכן ועבדה אצל התובעת פקידה נוספת בשם זה, פרט לפקידה שזכרה כי פרשה לפני כ- 15 שנה.

בנסיבות אלה, ראוי היה, לטעמי, שהתובעת תערוך בירור יסודי במחלקת משאבי אנוש של התובעת, לעניין פקידות בשם זה שעבדו בתובעת במועדים הרלוונטים. משלא עשתה כן, לא נשללה טענת הנתבעת כי אמנם שוחחה עם פקידה בשם האמור. מה גם שבידי הנתבעת פתק שנרשם בזמן אמת, התומך בגרסתה.

23. מנהלת השרות העידה כי ההודעה לא התקבלה במכשיר הפקס'. איני יכולה להסתמך על עדותה זו, שכן הנ"ל לא שללה את האפשרות, כי ההודעה התקבלה במועד שבו לא היתה נוכחת במחלקה. לא מן הנמנע כי פקידה אחרת, טיפלה במסמכים שנתקבלו במכשיר זה בהעדרה, אולם העדה לא ידעה לציין מי היא אותה פקידה בתקופה הרלוונטית.

העדה אישרה שלא ערכה בירור מעמיק לעניין קיומה של ההודעה או של חוזי השכירות הרלוונטים. מנהלת הארנונה העידה כי אין תיעוד על ההודעה, אך גם בכך אין רבותא, שכן אין היא יכולה להעיד מידיעתה האישית שהמשלוח בפקס' לא צלח, ומנגד לא ערכה בדיקה מעמיקה לעניין זה.

24. נוסף על האמור, מתברר כי התובעת עצמה איננה מקפידה על קיום הוראת סע' 325 הנ"ל. מנהלת הארנונה אישרה כי התובעת רשמה מועד חדילת חזקה באופן רטרואקטיבי (מינואר 2010 ליוני 2009), הגם שלפיה וראות הסעיף רק עם קבלת ההודעה משוחרר המחזיק הקודם מחיובי ארנונה. במקרה דנא, פעל הרישום לזכותה של הנתבעת אולם הדבר מצביע על מנהל בלתי תקין בביצוע הרישומים, המשליך על ענייננו. לכן, מסופקני אם ניתן להסיק, מהתיעוד הקיים בתובעת, מסקנות לחובת הנתבעת.

25. אין חולק כי התובעת לא יכולה היתה להצביע על דרישות לתשלום הארנונה שבמחלוקת, הקודמות לאפריל 2012. לטעמי, התובעת כשלה בשיהוי בהפניית הדרישות לנתבעת, באופן שגרם לה לנזק ראייתי. הנתבעת העידה כי בשל פרק הזמן שחלף, ונוכח מעבר בין דירות והבלגן שנוצר, לא איתרה את ההודעה ואת אישור הפקס'. ודוק, מסירת ההודעה בוצעה, לשיטתה, בתוך החודש בו עזבה את נתניה ועברה להתגורר בבת-ים, מה שמעיד כי אמנם באותה תקופה היתה בפועל נתונה לאי סדר הנובע באופן טבעי משינוי מקום מגורים.

26. אינני סבורה כי יש לזקוף לחובתה של הנתבעת את היותה אדם מסודר, המקפיד לשמור על מסמכים חשובים. אמנם נכון, כי דרך כלל מצופה שאדם מסודר יוכל לאתר, גם לאחר פרק זמן ארוך, מסמכים שונים. אמנם הנתבעת הקפידה לשמור חוזים, העתקי שטרות, העתקי חשבונות ארנונה וחשמל. אך, בנסיבות המקרה דנא, בו עסקינן בנתבעת הנוהגת להחליף מען בתדירות גבוהה, אין לצפות שיישמר כל מסמך ומסמך. וכפי שקבעתי בהחלטתי מיום 4.1.16: "חסרונו של המסמך אינו מחמיר עם המבקשת בנסיבות האמורות".

התרשמתי כי הנתבעת, מסודרת ואחראית. הנתבעת הקפידה להתייחס למכתבי הדרישה ולא התעלמה מהם. עולה ממכתבה לנתבעת (נספח ו' לתצהירה) כי טיפלה הן בדרישה שקיבלה באפריל 2012 והן בדרישה שקיבלה בפברואר 2013. משלוח מכתבים בפקס' נעשה על ידה כל אימת שנדרשה לכך (סע' 7 למכתב האמור). הנתבעת ידעה לציין את שמות הפקידים עימם שוחחה ואף נוהגת לתעד את תאריכי השיחות עמם.

27. הנתבעת העידה, ועדותה בנקודה זו לא נסתרה, כי מטרת השיחה עם זהבה היתה להודיע על כך שפינתה את הנכס והחזירה את החזקה לבעליו. משנדרשה לשלוח הודעה בכתב בפקס', עשתה כן, על מנת להגשים את מטרת השיחה. מאופייה של הנתבעת דנא, ניתן להתרשם כי היא דואגת לבצע "עד הסוף" את הנאמר לה ע"י פקידי הרשות. על כן, אני נותרת אמון בדבריה שאמנם שלחה את ההודעה למכשיר הפקס' כפי שציינה, ביום 22.3.09.

28. תמיכה נוספת לגרסת הנתבעת אפשר למצוא בעובדה שמסרה לבעלי הדירה, במסגרת חוזה השכירות, צ'ק לבטחון, לפקודת התובעת. יש להניח, כי לו סבר המשכיר כי הנתבעת נותרה חייבת חוב ארנונה לתקופה בה החזיקה בדירה, היה דואג לממש את זכותו עפ"י הצ'ק הנ"ל, אך אין חולק שהוא לא עשה זאת.

29. אם מהנתבעת מצופה לתעד את פעולותיה, קל וחומר שכך מצופה מהתובעת. לא ברור אם נערך רישום על פניותיה של הנתבעת, אך התובעת איננה חולקת על מסירת מכתבה של הנתבעת מיום 10.3.2013 למשה, או על השיחה עמו ביום 17.4.2012.

דא עקא, שחרף האמור באותן פניות, לעניין מסירת ההודעה במרץ 2009, לא ראתה התובעת להחזיר לנתבעת תשובה, ולהעמיד אותה על כך שהודעת חדילת החזקה לא הגיעה למכשיר הפקס', כביכול. האם לא ראוי שכך ייעשה? מחדלה של התובעת תומך אף הוא בגרסת הנתבעת כי שלחה הודעה שנתקבלה.

30. לשיטתי, די בכל האמור על מנת להביא לדחיית התביעה, למעט התקופה שעד מסירת ההודעה, כדברי הנתבעת. איני מתעלמת מהאמור בסע ' 20 לסיכומי ב"כ הנתבעת, אך איני מקבלת טענתו זו, משום שהעדה השיבה מפורשות כי רישום מחזיק שהנו שוכר נעשה עפ"י הסכם שכירות, אך עזיבתו נרשמת עפ"י הודעה על חדילת חזקה.

כך, ההלכה שנקבעה בבר"ע 867/06, שככלל כוחה יפה למקרים דומים, אינה ישימה בענייננו. שתי עדות התביעה אישרו כי אמנם הכירו את הבעלים של הדירה, אך, לטעמי, אין ללמוד מכך "ידיעה בפועל של הרשות המוסכמת לגביית ארנונה בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס בפועל" כנדרש בפסק הדין.

31. על מנת שלא יצא הנייר חסר, אתייחס למספר עניינים שהעלתה התובעת בסיכומיה:-

א. לעניין עת"מ 2389/05 אני סבורה כי אין להחיל גזירה שווה. ראשית, שם עסק פסק הדין בעתירה של הנישום ולא כפי המקרה דנא, בתביעתה של הרשות. שנית, שם נקבע כי הנישום לא הוכיח משלוח ההודעה שהציג. כאן אני סבורה כי הנתבעת הוכיחה ששלחה את ההודעה לתובעת בפקסימיליה. שלישית, שם נקבע כי תמוה שהנישום לא עקב אחר בקשתו לפטור מארנונה. במקרה דנא, הנסיבות מלמדות שלא נשלחו לנתבעת דרישות לתשלום ארנונה ולטעמי לא ה ייתה לה סיבה לחשוש או לדעת שהודעתה לא התקבלה, כביכול. ודוק, בניגוד לנאמר בסיכומים, בפסק הדין לא נקבעה חובתו של מי ששולח הודעה בפקסימיליה לעירייה, לשמור ולהציג את אישור המשלוח. לכל היותר העדר אישור הפקס' תמך במסקנה אליה הגיע בית המשפט כי המסירה לא הוכחה.

ב. לעניין אי הגשת השגה, הדברים שאוזכרו מתוך עת"מ 2389/05 יפים ונכונים למקרה שבו הנישום פותח בהליך עתירה כנגד הרשות. איני מוצאת לכך מקום כאשר הנישום הינו הנתבע. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 4.1.16, אין מניעה שהנתבע יקבל את רשותו של בית המשפט להעלות טענת "איני המחזיק" במסגרת הגנתו, וכאמור, הרשות לכך ניתנה לנתבעת בהחלטה הנ"ל.

ג. מקובלת עלי עמדתה של התובעת, כי לא היה בשיהוי בהגשת התביעה (דצמבר 2013) משום ליצור מצג בפני הנתבעת, כי התובעת מחלה על החוב או ויתרה על תביעתה. די בדרישות אשר נשלחו בשנים 2012 ו- 2013 כדי ללמד על כך שהתובעת לא מחלה ולא ויתרה על תשלום הארנונה לתקופות מושא המחלוקת.

עם זאת, כאמור, היה בשיהוי כדי לגרור נזק ראייתי, כמו שציינתי לעיל (אגב, לשני הצדדים). הרי ברי, כי לו היתה התובעת שולחת דרישות החל מאפריל 2009 או סמוך לכך, יכול והיה בידי הנתבעת להשיג סימוכין על משלוח ההודעה בפקסימיליה, דבר שנמנע ממנה לעשות שלוש שנים מאוחר יותר, עת קיבלה את הדרישה באפריל 2012.

ד. בעע"ם 8329/14 עיריית קרית אתא נ. נילי קורן (ניתן ביום 31.5.16), קובעת כב' נשיאת בית המשפט העליון: "דחיית טענת ההתיישנות אינה משמיעה כי לא היה בענייננו שיהוי. למעשה, אף על פי שבית משפט קמא הכריע בתיק על יסוד טענת ההתיישנות, הוא דן במקרה תוך שימוש ברטוריקה של דיני השיהוי ותוך יישום מבחנים רלוונטים לדינים אלה....גם אני סבורה כי המערערת השתהתה בגביית חובותיה מהמשיבות, וכי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה היא הימנעות מנקיטה בהליכי גבייה מנהליים לגביית החוב". משמע, כי גם במקרה בו לא ניתן לטעון להתיישנות, ניתן לבחון את התביעה לפי כללי השיהוי (וראו גם: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי ואח' נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז (5) 433, שם נקבע כי הגשת תביעה בתוך תקופת ההתיישנות אינה הופכת אותה חסינה מיניה וביה מטענת שיהוי).

לכן, לגישתי, התובעת כרשות מנהלית אינה יכולה לחמוק מתוצאותיו של שיהוי ומטענות המבוססות על דיני השיהוי, כשהן עולות בהליך אזרחי כספי, אף אם תביעתה הוגשה, כפי זכותה, תוך שבע שנים, ממועד היווצרות החוב. לענין זה, אין היא שונה מכל בעל דין אחר במשפט אזרחי שתביעתו אשר לא התיישנה, אינה חסינה מפני טענות של שיהוי, ובפרט הטענה לגרימת נזק ראייתי. במצב דברים זה, התובעת מנועה להסתמך על הטענה כי הנתבעת לא הציגה את ההודעה ואת אישור הפקס', להוכחת המשלוח.

32. בסיכומו של דבר, התביעה מתקבלת בחלק המתייחס לחיוב ארנונה (קרן) לתקופה שבין 1.3.2009 ועד 22.3.2009 בלבד. על הקרן יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כאמור בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם – 1980. לפי נסיבות המקרה ונוכח התוצאה, ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, ג' כסלו תשע"ז, 03 דצמבר 2016, בהעדר.