לפני בקשה לזיכוי המבקש מטעמים של הגנה מן הצדק.

נגד המבקש הוגש ביום 8.6.15 כתב אישום, שבו מיוחסות לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה שיפוטית, נהיגת רכב ללא פוליסת ביטוח תקיפה, נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה תקף ועקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף.

בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 6.6.15, בשעה 15:45, נהג המבקש ברכב פרטי, תוצרת "ניסן", מ.ר. 64-487-35, בכביש 70. המבקש נהג בפסילה, שכן ביום 6.5.15, במסגרת תת"ע 5745-12-13, נפסל רישיונו למשך 11 חודשים, בנוכחותו, והוטלו עליו עונש מאסר מותנה בן 7 חודשים למשך 3 שנים וקנס. באותו מעמד נהג המבקש ללא פוליסת ביטוח תקפה, כשהוא עוקף רכב אחר, תוך חציית קו הפרדה רצוף.

אפנה תחילה להשתלשלות הדיונים בתיק:

התיק החל להישמע ביום 30.6.15 לפני כב' השופט אבישי קאופמן. ביום 6.3.16 כפר המבקש בעובדות כתב האישום. לטענתו, אשתו נהגה ברכב בעת ביצוע העבירה והוא לא ידע כי הוא בפסילה מאחר שלטענתו סנגורו מסר לו כי הפסילה תחל חודשיים לאחר שהוטלה.

התיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 30.10.16. בקשתה של המשיבה לדחיית דיון מהטעם שאחד מעדיה לא יכול היה להתייצב, נדחתה, וביהמ"ש פטר את העד מהתייצבות.

לדיון ההוכחות לא התייצבו 2 עדי המשיבה. המשיבה טענה כי לא ידועה לה סיבת היעדרם, העדים מתנדבים והיא אינה מצליחה ליצור עמם קשר.

אציין כי בכתב האישום נרשם כי עדה מס' 3 בלבד היא מתנדבת.

ביום 21.12.16 נקבע התיק לדיון הוכחות בשנית. לציין כי בקשתו של הסנגור לדחיית הדיון מטעמים אישיים נדחתה על ידי מותב זה.

דיון ההוכחות שאמור היה להתקיים ביום 21.11.17 נדחה בהודעה טלפונית של המזכירות לצדדים ובהסכמתם ליום 2.1.18. בהחלטה המורה על דחיית הדיון מיום 5.9.17 צוין כי על המשיבה לוודא הופעת עדיה.

בדיון שהתקיים לפני, ביום 2.1.18, התייצב עד תביעה מס' 1. ב"כ המשיבה טענה כי מבירור עם עדי התביעה עלה כי הם לא זומנו לדיון. עד תביעה 2, נוכח אי זימונו, לא יכול היה להתייצב, ועדה מס' 3, אישרה התייצבותה, אך במהלך הדיון, בעת בירור עמה, הודיעה כי חלתה ערב קודם לכן ולא תוכל להתייצב. התביעה מסרה כי אישור רפואי בעניינה ישלח בפקס לביהמ"ש עוד במהלך הדיון. האישור הרפואי לא הועבר עד כתיבת שורות אלה.

נוכח התנהלות התביעה ועינוי הדין שנגרם למבקש, לשיטת הסנגור, ביקש הסנגור לזכות המבקש מטעמים של הגנה מן הצדק.

לשיטתו, כתב האישום בתיק הוגש בשנת 2015, עדי המשיבה לא התייצבו לשני דיוני הוכחות, ובמצב דברים זה המשכות ההליכים בתיק גורמת למבקש עינוי דין, בפרט כשלחובתו עומד מאסר מותנה בר הפעלה. כן סובר הסנגור כי העבירה המיוחסת למבקש היא עבירה מסוג חטא בלבד, ובנסיבות אלה על ביהמ"ש להיעתר לבקשתו. ככל שעד תביעה חולה, על התביעה היה להודיע על כך לביהמ"ש טרם הדיון, ולהגיש בקשה לדחותו, על מנת שזמנו של ביהמ"ש וזמנם של ב"כ הצדדים והמבקש לא ירד לטמיון.

הסנגור הפנה לפסיקה תומכת, לפיה, לצורך הוכחת קיומה של טענת הגנה מן הצדק, אין חובה להוכיח התנהלות זדונית של הרשות אלא מספיק להוכיח כי זו התרשלה.

ב"כ המשיבה ביקשה לדחות הבקשה ולקיים דיון הוכחות נוסף, תוך שהיא מתחייבת לזמן העדים ולדאוג להתייצבותם. לשיטתה, בעבירות המיוחסות למבקש, יש חשיבות כי הצדק יצא לאור, ואין לזכות המבקש מהטעמים בגינם לא התייצבו העדיים – אי זימון לדיון ומחלה.

דיון והחלטה

המסגרת המשפטית:

טענת הגנה מן הצדק

דוקטרינת "הגנה מן הצדק", המעוגנת בס' 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב] התשמ"ב-1982, מכירה בסמכותו של בית-המשפט לבטל כתב-אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. בע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ פ"ד נט(6) 776 קבע ביהמ"ש מבחן תלת שלבי להחלת הדוקטרינה:

בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום.

לציין כי בעטיה של טענת הגנה מן הצדק רשאי בית המשפט להורות על ביטולו של כתב האישום, ככל שלא מצא לדחותה או להורות על תיקונו של כתב האישום כמצוות סעיף 150 לחוק. קבלת טענה של הגנה מן הצדק משמעה ביטולו של כתב האישום ולא זיכוי הנאשם.

אי התייצבות עדי תביעה

בע"פ (י-ם) 4471/09 מדינת ישראל נ' עאמר קדמאני (להלן – עניין קדמאני), קיבל ביהמ"ש ערעור על ביהמ"ש קמא אשר זיכה משיב לו יוחסו עבירות של סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בלבד, נוכח אי התייצבותם של 6 שוטרים לדיון. ביהמ"ש שם קבע כי לצד עינוי הדין שנגרם למשיב והשחתת זמנו השיפוטי של ביהמ"ש לריק, יש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי במיצוי ההליך נגד הנאשם. בנוסף, נקבע, על התרופה הניתנת ע"י ביהמ"ש להיות מידתית ועליה להביא בחשבון את מכלול השיקולים הרבלנטיים ולאזן ביניהם, בין היתר, יש לשקול האם ניתן לרפא את הפגם או את הנזק באמצעים חריפים פחות, כגון, פסיקת הוצאות לנאשם. ביהמ"ש שם עשה היקש מסוגיית אי התייצבות תובע, וכך בלשונו שם:

"אי התייצבותם של שוטרים למתן עדות, כמו גם אי התייצבותו של תובע, אינה מובילה באופן אוטומטי לזיכויו של הנאשם, אלא בית המשפט מצווה לשקול שיקולים נוספים. וכך סוכמה ההלכה בסוגיית אי התייצבות תובע בע"פ 834/79 נוף נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 141, בעמ' 142-143:

"אין מקום לספק, שבמקרה דנא התקלה היתה כולה באשמת הפרקליטות וההסבר שניתן אינו יכול לחפות על העובדה, שמצד התביעה היה טיפול רשלני בתיקו של המערער.

במקרה כגון זה ניתן להגיד שקיים ניגוד בין אינטרסים ציבוריים שונים. מצד אחד האינטרס.... שכאשר מדובר במשפט פלילי שבו מתבררת האשמה רצינית, ביטול ההאשמה מבלי לברר אותה לגופה בגלל אי התייצבות התובע, גורם עיוות דין לציבור. לעומת זאת, אף זה הוא אינטרס ציבורי, שזמנו של בית המשפט לא יבוזבז לריק, שלא יגרם ללא סיבה מצדיקה עינוי דין לנאשם, שלא יבוזבז זמנם של עדים שמוזמנים לבית המשפט ושהפרקליטות תפעל ביעילות ולא תתרשל במילוי תפקידיה. לא תמיד קל להכריע איזה מבין אינטרסים ציבוריים אלה הוא העדיף וההכרעה תהיה בהכרח מושפעת על ידי הנסיבות של כל מקרה ומקרה, וביניהן סיבת אי ההתייצבות, חומרת העבירה והשתלשלות ההליכים עד קרות התקלה." (הדגשה שלי – א' טפטה- גרדי).

בדומה לכך, בע"פ 417/87 מדינת ישראל נ' אלבז, פ"ד מב(4), 385, פסק כב' השופט גולדברג (בדעת רוב) בערעור על החלטת בית משפט לזכות נאשם מאשמה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה לאחר שנציג המדינה לא הופיע למשפט, כדלהלן:

נקודת המוצא לשיקוליי בערעור זה היא, כי לא היה לפרקליט, שאמור היה להופיע בדיון מטעם המדינה, כל טעם מבורר לאי-התייצבותו במועד שנקבע למשפט. ואף-על-פי-כן, אין אנו פטורים מלבחון, אם איזן כראוי בית המשפט קמא בין האינטרסים השונים, שעה שהפעיל את סמכותו לפי סעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] וזיכה את המשיב. סבורני, כי בשיקלול האינטרסים... רב ביותר הוא משקלה הסגולי של חומרת העבירה. עוד סבור אני, כי משך הזמן השיפוטי שיתבזבז לריק, אם יידחה הדיון כתוצאה מאי-התייצבות התובע, ומספר העדים שהופיעו ושייפגעו מכך כי יהא עליהם לחזור שנית לבית המשפט - ראויים אף הם לבוא במניין השיקולים להפעלת סעיף 133 הנ"ל (שם, עמ' 391).

ובהמשך נאמר כדלהלן:

המסקנה המתחייבת היא, כי הכף נוטה במקרה כזה, לדחיית הדיון ולנקיטת אמצעים משמעתיים נגד התובע שסרח (אם יתברר כי לא היה צידוק למחדלו), ולא לזיכויו של הנאשם מאשמה כה חמורה. עוד יש להוסיף, כי לאחר תיקון תקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, רשאי בית המשפט 'להטיל על בעל הדין שבעטיו נגרמה הדחייה הוצאות בפועל לטובת הצד שכנגד', לאחר שנתן הזדמנות לבעל הדין להשמיע דברו (שם, בעמ' 392). (הדגשה שלי – א' טפטה- גרדי).

בעפ (י-ם) 30763/06 מדינת ישראל נ' יעקב בלביסי, (להלן- עניין בלביסי) ביטל ביהמ"ש את פסק דינו של ביהמ"ש קמא, לאחר שהמשיב זוכה מעבירות של נהיגה בקלות ראש ואי ציות להוראת שוטר במדים, נוכח אי התייצבות עד התביעה היחיד לדיון שהוזמן כדין. ביהמ"ש קבע כי במקרה זה האינטרס הציבורי זוקף ראש, נוכח העבירות המיוחסות למשיב, בציינו כי על ביהמ"ש קמא, אליו מוחזר התיק, לנקוט באמצעים המבטיחים התייצבותו של העד, לרבות, קביעה כי אי התייצבותו לישיבה הנדחית, תביא לזיכויו של הנאשם. בנוסף נקבע כי אם יווכח בפני ביהמ"ש קמא כי בשל השתלשלות ההליכים נגרם למשיב הפסד, לא מן הנמנע להטיל הוצאות על התביעה.

בהתייחסו לאיזון בין השיקולים השונים שעל ביהמ"ש להביא בחשבון, קובע ביהמ"ש:

הפסיקה הכירה בשני מצבים שונים: האחד, במסגרתו ביצע המזמין הזמנה כדין לעד מטעמו – אז תגרור אי התייצבות העד דחיית הדיון למועד אחר, תוך נקיטת אמצעים, אשר יהא בהם כדי לחייב העד להתייצב; השני, אי מסירת הזמנה כדין לעד המבוקש – אז יהא על המזמין לשאת בתוצאות אי משלוח ההזמנה.

בית המשפט העליון הבהיר לעניין זה, כי משהוגש הליך פלילי נגד נאשם, אין המדובר בעניין שבין המתלונן ובענייננו – השוטר, לנאשם, אלא בעניין שבין המדינה כמאשימה לבין הנאשם. על כן יש לאפשר למדינה, היא המערערת בענייננו, להביא מלוא הראיות, הרלבנטיות לעניין, במגבלות המוצבות (ע"פ 247/87 מדינת ישראל נ' נסאסרה, פ"ד מא(4) 783, 784 (1987)). נוסף לאמור, יש לבחון המטרה - לשמה זומן העד. כך למשל, אם המדובר בעדות, בעלת חשיבות רבה לשירות האינטרס הציבורי, יטה בית המשפט להיעתר לבקשת הדחייה. למותר לציין, כי הדבר ייעשה במידתיות תוך שקילת זכויות הנאשם מחד, אל מול האינטרס הציבורי מאידך (ע"פ 30688/06 מדינת ישראל נ' אנדשאו)."

החלטה

על יסוד ההלכות הנ"ל, עולה כי לצד עינוי הדין שנגרם למבקש והשחתת זמנו השיפוטי של ביהמ"ש לריק, יש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי במיצוי ההליך נגדו. בתוך כך יש לשקול את חומרת העבירה, סיבת אי ההתייצבות, משך הזמן השיפוטי שיתבזבז לריק, אם יידחה הדיון כתוצאה מאי התייצבות עדי התביעה, השתלשלות העניינים עד קרות התקלה, ומספר העדים שהופיעו ושייפגעו מכך כי יהא עליהם לחזור שנית לבית המשפט.

בנוסף, נקבע כאמור כי על התרופה הניתנת ע"י ביהמ"ש להיות מידתית ועל ביהמ"ש לשקול האם ניתן לרפא את הפגם או את הנזק באמצעים חריפים פחות, כגון, פסיקת הוצאות למבקש.

בענייננו, מבדיקת מזכירות התעבורה עולה כי המזכירות זימנה את עדי התביעה בנהלים המקובלים בינה לבין המשיבה. המזכירות הותירה את זימוני העדים של המשיבה בתא המשיבה במזכירות והזימונים נלקחו מהתא. משנמסרו הזימונים למשיבה, על המשיבה חלה החובה למסור אותם לעדיה. המשיבה בדיון טענה כי עדיה לא זומנו, משמע, הזימונים שנמסרו למשיבה לא נמסרו לעדים.

לצערנו, ביהמ"ש נתקל, לא אחת, בתופעה של אי התייצבות שוטרים, עדי תביעה, שזומנו כדין, לדיונים. הדבר פוגע ביכולתו של ביהמ"ש לנהל דיונים ביעילות וללא סחבת, בזכויותיהם של נאשמים, להם נגרם עינוי דין במשפטם ובתביעה המשטרתית.

במקרה דנן, לעדים שלא התייצבו הופקו זימונים כדין על ידי המזכירות, אלא שאצל התביעה חלה תקלה כלשהי במסירתם. על התביעה היה לוודא עם עדיה, זמן סביר לפני מועד הדיון כי הם קיבלו זימון לדיון.

וכפי שקבע ביהמ"ש בעניין בלבליסי: על הרשויות, כחלק ממערכת האכיפה הכללית, לסייע בידי בית המשפט, לקיים הדיונים כסדרם ולוודא, זמן סביר לפני מועד הדיון, כי העד הרלבנטי קיבל ההודעה ומודע לדבר חובתו להתייצב.

לא שמעתי כל הסבר מטעם המשיבה מדוע לא וידאה עם עדיה, זמן סביר לפני המועד, האם מודעים הם לדיון ההוכחות.

כפי שציין ביהמ"ש בע"פ (י-ם) 30688/06 מדינת ישראל נ' מלקמו אנדשאו:

"גם כאשר בית המשפט אינו כולל בהחלטתו הוראות לגבי נוהל הזמנת העדים, מוטלת על בעלי הדין חובה לפעול בענין זה, כך שהעדים יוזמנו מבעוד מועד, שהמזמין יוודא דבר קבלת ההזמנה על ידם ושיהיה זמן מספיק לפנות לבית המשפט במקרה של תקלה בזימון."

אין ספק כי התנהלותה של המשיבה בענייננו, פגע באינטרסים של המבקש, הזכאי לכך שמשפטו יתקיים במועד שקבע ביהמ"ש ועניינו יסתיים באותו מועד, ללא שיגרם לו עינוי דין בהתארכות המשפט מעבר לנדרש.

בענייננו, יש לשקול, מחד את האינטרס הציבורי בבירור עניינו של המבקש לו מיוחסות עבירות תעבורה חמורות - נהיגה בזמן פסילה שיפוטית, נהיגת רכב ללא פוליסת ביטוח תקיפה, נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה תקף ועקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף.

מאידך, יש להביא בחשבון את עינוי הדין שנגרם למבקש נוכח התנהלות התביעה: כתב האישום נגדו הוגש ביום 8.6.15, תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה וציפייתו כי משפטו יסתיים במועד נפגעה נוכח שני דיוני הוכחות שבוטלו, עקב אי התייצבותם של עדי התביעה, לאחר שהתביעה לא מסרה הסברים המניחים את הדעת לאי התייצבותם.

לאחר ששקלתי את האינטרסים השונים, אני בדעה כי בנסיבות דנן, נוכח חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, האינטרס הציבורי גובר ויש מקום לשמוע את התיק.

עם זאת, נוכח מחדלה של התביעה ועינוי הדין שנגרם למבקש, בהתאם לתקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד-1974, אני משיתה הוצאות על התביעה בסך 1,500 ₪ לטובת המבקש אשר ישולמו תוך 30 יום.

אני קובעת את התיק לשמיעת ראיות ליום 4.2.18 בשעה 14:00.

על הנאשם להביא את עדיו וראיותיו לאותו מועד. מובהר לנאשם כי אם לא יופיע רשאי בית המשפט לדון אותו שלא בפניו.

המזכירות תזמן את עדי התביעה למועד שמיעת הראיות, המאשימה תוודא הופעתם 10 ימים לפחות עובר לדיון.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ז טבת תשע"ח, 14 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.