האישום

1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא ביטוח תקף, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, ועקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף.

2. בהתאם לכתב האישום, ביום 6.6.15, סמוך לשעה 15:45, נהג הנאשם ברכב פרטי, מסוג "ניסאן", מ.ר. 64-487-35, בכביש 70, מצפון לדרום, בהיותו בפסילה, ועקף רכב אחר, תוך חציית קו הפרדה רצוף, שלא נמצא לצדו הימני קו קטעים, ללא רישיון נהיגה תקף וללא תעודת ביטוח תקפה.

הפסילה היא מתת"ע 5745-12-13, שם נגזרו על הנאשם עונשים שכללו, בין היתר, עונש פסילה לתקופה של 11 חודשים. הנאשם הפקיד את רישיונו ביום 6.5.15.

העובדות שאינן במחלוקת

3. אין מחלוקת כי הנאשם היה פסול מנהיגה בעת האירוע.

המחלוקת

4. לשיטת המאשימה, הנאשם נהג באירוע, בהיותו בפסילה, וחצה קו הפרדה רצוף. לשיטת ההגנה, אשתו של הנאשם נהגה ברכב בעת האירוע ומכאן שהנאשם לא ביצע כל עבירה ויש לזכותו.

טיעוני הצדדים

5. המאשימה גורסת כי הנאשם נהג ברכב, לבדו תוך שהוא חוצה קו הפרדה לבן. בהגיעו לחניית ה"סופר פארם" בכפר יאסיף, החנה את רכבו, ירד מהרכב ונכנס לסניף ה"סופר פארם" במקום. השוטר שצפה בביצוע העבירות, הלך בעקבותיו, פגש אותו בסניף ה"סופר פארם", והתגובה הראשונה שמסר לו הנאשם הייתה "לא אני נהגתי אני בפסילה". תעודת הזהות של הנאשם לא היה ברשותו, והנאשם התקשר לאשתו, אשר הביאה עמה את תעודת הזהות שלו.

מנגד, ביקשה ההגנה לזכות את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לאחר, שלטענתה, התביעה לא הצליחה להוכיח כי הנאשם הוא שנהג ברכב. לשיטתה, אשתו של הנאשם נהגה ברכב עד החניון. שם מסרה את מפתחות הרכב לבעלה, יצאה לקנות ירקות בחנות סמוכה, כשבעלה יוצא למשוך כסף בכספומט שב"סופר פארם", ולאחר מכן היה אמור להמתין לה ברכב. לאחר שהשוטר פנה אליו, הנאשם התקשר לאשתו, אשר הייתה בחנות הסמוכה, זו הגיעה למקום, תוך זמן קצר, ומסרה לשוטר את תעודת הזהות של הנאשם.

הראיות

6. מטעם המאשימה העידו:

הבוחן אדי דרגוביצקי (להלן – הבוחן דרגוביצקי), גובה הודעת הנאשם (ת/1).

השוטר שלום דהן (להלן – השוטר דהן), עורך דוח פעולה ת/3.

המתנדבת, לילי מוראני (להלן – מוראני), עורכת מזכר ת/5.

באמצעות עדי התביעה הוגשו:

ת/1 – חקירתו של הנאשם, מיום 6.6.15.

ת/2 – טופס הודעה על זכויות חשוד טרם חקירה.

ת/3 – דוח פעולה של השוטר דהן.

ת/4 – דוח עיכוב.

ת/5 – מזכר של מוראני.

מטעם ההגנה העיד הנאשם בעצמו.

דיון והכרעה

7. לאחר שהאזנתי לטיעוני ב"כ הצדדים, שמעתי את העדים לפני ועיינתי בחומר הראיות, מצאתי כי הוכח לפני, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, מהנימוקים שלהלן:

1. השוטר דהן והמתנדבת מוראני תיעדו את האירוע בפרוטרוט, ומסרו עדויות מפורטות ומהימנות, המשתלבות זו בזו ומתיישבות עם הראיות שהונחו בפני.

2. מדוח הפעולה, שערך השוטר דהן, עולה כי הבחין ברכב הנאשם, בכביש 70, בק"מ 70, בכפר יאסיף, נוסע מכיוון דרום לצפון, מבצע סטייה שמאלה, חוצה קו הפרדה לבן, "עם 4 גלגלי הרכב", ופונה לחניון ה"סופר פארם". בשלב זה כרז לנהג (אשר זוהה כבעל צבע עור שחום ולבוש חולצה שחורה עם פסים לבנים ופס ירוק דק ומכנסיים שחורים), הנהג ירד מהרכב לעבר ה"סופר פארם", השוטר הלך בעקבותיו, וכשפגש אותו, תגובתו הראשונה של הנהג הייתה: "לא אני נהגתי אני בפסילה". הנאשם לא החזיק בידו תעודת זהות, ואשתו הגיעה למקום ומסרה את תעודת הזהות שלו. בדיקה במסוף העלתה כי הנהג, שזוהה כנאשם, נהג בפסילה, ביודעין, ולא הפקיד את רישיונו. צוין כי הראות טובה, אור יום, והפס הלבן בולט.

3. דהן העיד כי הוא זוכר את האירוע ושב וציין בעדותו את הפרטים שמסר בדוח (עמ' 24, ש' 19-25). כן ציין כי מפתחות הרכב היו אצל הנאשם בכיס (עמ' 24, ש' 19-25). העד דחה את טענת הסנגור כי הוסיף, בכתב ידו, לדוח, לאחר רישומו, את המיקום "ק"מ 70" ומסר כי רשם זאת במעמד ביצוע העבירה (עמ' 26, ש' 19-24). כך גם דחה את טענת הסנגור כי לא נשמר קשר עין רציף עם הנאשם. ובלשונו: "הלכתי הוצאתי אותו מתוך סופר. נכון שלא רשמתי זאת, זה לא אומר שלא ראיתיו" (עמ' 26 לפרו', ש' 26).

4. באשר לפרק הזמן בו נמשך האירוע - דהן הסביר בעדותו כי האירוע נמשך פרק זמן קצר ביותר ועל כן נרשמה שעה זהה, 15:45, לעניין זמן קבלת האירוע, הגעתו למקום, וההודעה שנמסרה למוקד. כך לדבריו: "אותו רגע שעצרתי אותו, זה גם היה שעת הגעה בדיוק. דיווחתי למוקד חצי דקה אחרי אולי. לא מעבר לזה" (עמ' 26, ש' 5-6). כשנשאל האם מרגע שראה את ביצוע העבירה, וביצע פרסה ונכנס לחניה ודיווח למוקד, חלפו רק 30 שניות, השיב בחיוב (עמ' 26, ש' 7-9) ובהמשך: "זיהיתי עבירה עצרתי את הרכב, נכנסתי אחריו, באותה דקה ירדתי מהרכב עכבתי את הנהג בתוך הניידת, מפה ביצע את השיחה שלו, אשתו הביאה לו את תעודת הזהות התחלתי לרשום את הדו"ח כדי לא לשכוח את הדברים, כל זה אירע בשעה 3:45" (עמ' 32, ש' 4-6).

יוער כי ככל שהפעולות הללו נערכו בפרק זמן מעט ארוך מזה שצוין, התרשמתי כי האירוע ארע במשך פרק זמן קצר יחסית, ואין בכך כדי להטיל ספק במהימנותו של העד.

5. לעניין טענת הסנגור כי בדוח העיכוב לא ציין השוטר דהן כי העיכוב נעשה בשל חשד לעבירה שעלולה לסכן את שלום הציבור – ראשית, עיון בסעיפי הדוח מעלה כי רישום זה נעשה כאשר מתבצע מעצר. שנית, השוטר דהן מילא טופס עיכוב (ת/4), בו צוין כי הודע למעוכב כי הוא מעוכב וכן הודעה לו סיבת העיכוב: "נהיגה בפסילה".

6. כך, גם לא מצאתי תימוכין לטענת ההגנה כי הדוח שערך השוטר דהן נעדר פרטים מהותיים - שיחת טלפון שביצע הנאשם, הסכמתו לחיפוש על גופו וציון השעה בו הועבר להמשך טיפול אצל הבוחן. לעניין העדר רישום שיחת הטלפון ושעת ההעברה לבוחן, אין בחסרונם של אלה כדי לפגום במהימנות הדוח. בדוח צוין כי הנאשם הובא בפני הבוחן אדי, מלשכת בוחנים עכו, להמשך טיפול. בנוסף, דהן הבהיר בעדותו כי העביר את המשך הטיפול בנאשם לבוחן ומשלב זה הטיפול שלו בנאשם מסתיים, ומשכך, לא ציין את עניין שחרור המעוכב בדוח העיכוב (עמ' 31 לפרו', ש' 1-2).

לעניין החיפוש, השוטר מסר בעדותו כי קיבל הסכמתו של הנאשם לעריכת החיפוש על גופו (עמ' 28 לפרו', ש' 19-20), וציין בדוח העיכוב כי בוצע חיפוש בגופו של הנאשם. זאת ועוד, בעדותו לפני אישר הנאשם כי הסכים לעריכת החיפוש על גופו (עמ' 21 לפרו', ש' 6-7). גם העובדה כי הנאשם לא התנגד לעיכוב ולא היה צורך לאוזקו, כפי שעולה מעדותו של השוטר (עמ' 28 לפרו', ש' 15-18), מחזקת את עדותו של דהן, לפיה, הנאשם לא התנגד לחיפוש בגופו.

7. עדותה של מוראני – עדה זו מסרה גרסה המשתלבת ומחזקת את גרסתו של השוטר דהן. במזכר שערכה (ת/5), תואר האירוע באופן דומה לדוח שערך השוטר דהן. בנוסף צוין בו כי הנאשם היה לבדו ברכב, ונשמר עמו קשר עין רצוף. מוראני העידה כי רשמה את המזכר בעצמה (עמ' 36 לפרו', ש' 15-16) ומכאן שטענת הסנגור כי המזכר לא נחתם על ידה, אין בה כדי לפגום במהימנות המזכר.

העובדה שלא צוין במזכר המיקום המדויק של האירוע, גם היא אינה פוגמת בו. העדה ציינה בחקירתה כי היא מכירה היטב את מקום האירוע ומסרה תיאור של המקום (עמ' 40 לפרו', ש' 21-24).

כן ציינה כי האירוע זכור לה היטב מאחר שדובר בעבירה של חציית קו לבן רצוף ובשל דבריה של אשת הנאשם. כך בלשונה: "אני גם זוכרת בגלל שאשתו של הנאשם הגיעה ואמרה "אני יודעת שבעלי פסול, ביקשתי ממנו לנסוע לסופר להביא לי משהו" זה נכנס לי לראש". (עמ' 36, ש' 7-9).

העדה מסרה כי היא והשוטר דהן צפו באירוע (עמ' 38, ש' 32), והבהירה כי השוטר דהן ראה את העבירה ומיהר וירד לעבר הנהג, על מנת שזה לא יברח לו ממקום אחר (עמ' 39, ש' 4, עמ' 39, ש' 6). כן ציינה כי שניהם צפו בנאשם יורד מהרכב ונכנס ל"סופר פארם" (עמ' 37, ש' 2). לדבריה, היא והשוטר דהן המתינו לאשת הנאשם מספר דקות וכשנשאלה האשה מדוע איחרה השיבה כי היא "חיכתה שמישהו יביא אותה" מאחר שהרכב היה עם בעלה (עמ' 39 לפרו', ש' 22-25). עדות זו מחזקת את גרסת התביעה, לפיה, הנאשם הגיע למקום בנהיגה, ברכב, לבדו.

8. לא מצאתי כי בסתירות, עליהן הצביע הסנגור, בין עדויותיהם של השוטר דהן ומוראני, יש כדי לפגום פגימה של ממש במהימנותם.

באשר ללבוש הנאשם, העדים מסרו תיאור שהוא כמעט זהה - חולצת פסים, ועליה פס ירוק דק, ומכנסיים שחורים. השוני בין דוחות הפעולה הוא קל – חולצה לבנה או שחורה - ואינו בגדר סתירה מהותית.

כך גם בסתירה שנמצאה בין עדותו של דהן, לפיה, לפניהם נסעו 3 רכבים (עמ' 26, ש' 31) לעדותה של מוראני, לפיה, לא היו רכבים לפניהם ורכב הנאשם "חתך אותם" (עמ' 37, ש' 8), אין כדי להטיל דופי במהימנות גרסתם.

כעולה מהפסיקה, רק בסתירות מהותיות, היורדות לשורשו של עניין – יש כדי לפגום פגימה של ממש במהימנותו של עד (לעניין זה ראה י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי (מהדורה משולבת, התש"ע-2009), בעמ' 1843).

בענייננו, לא מצאתי כי הסתירות עליהן עמד הסנגור, אכן יורדות לשורשו של עניין, ומכאן שאין בכוחם לפגום במהימנות עדי התביעה.

9. הבוחן אדי דרגוביצקי, אשר גבה את הודעתו של הנאשם, עדות אשת הנאשם, והיה אחראי על טופס הודעה על זכויות חשוד טרם חקירה, מסר עדות מקצועית ומהימנה.

העד הסביר כי טרם גביית הודעה, הוא נוהג לברר עם נאשמים, האם הם דוברי השפה העברית. במקרה בו נאשם מתקשה בעברית או שאינו דובר השפה, החקירה מועברת לדובר השפה (עמ' 22 לפרו', ש' 27-32). העד ציין כי בחקירה באזהרה, באופן קבוע נשאל הנחקר האם הוא דובר עברית. לעומת זאת, בחקירה שאינה באזהרה, כפי שארע עם אשת הנאשם, ככל שהעד מוסר את גרסתו, הוא רושם את גרסתו. עם זאת, כאשר עד מתקשה ועדותו אינה מובנת, בשל קשיי שפה, הוא לא יגבה ממנו עדות (עמ' 23 לפרו', ש' 8-13). כשהוטח בו כי אשת הנאשם אינה דוברת עברית, ובמקרה שלה לא ברר עמה האם היא דוברת את השפה, השיב: "אני סבור שהשפה של רעייתו הייתה מספיק טובה על מנת שאני יבין ויכתוב כל מילה שהיא אמרה" (עמ' 23, ש' 21-22).

יוער כי העובדה שהבוחן העיד בתחילה כי הנאשם מסר בהודעתו שישב בבית קפה, ואחר כך תיקן כי הלה מסר שישב בסופר, (עמ' 22, ש' 6-16), אינה פוגמת במהימנותו. הבוחן, בהגינותו, הודה כי "התבלבל" וציין שאינו זוכר את האירוע. יצוין כי הודעתו של הנאשם נגבתה ביום 6.6.15 והבוחן העיד ביום 7.3.18, כ – 3 שנים לאחר האירוע. בנסיבות אלה, אין זה מן הנמנע כי הבוחן לא יזכור את פרטי העדות שגבה.

10. התרשמתי כי בגרסתו של הנאשם נפלו סתירות מהותיות, ואין לתן בה אמון.

להלן אסקור את הסתירות שנפלו בין הודעת הנאשם במשטרה לעדותו בפני:

א. בהודעתו טען הנאשם כי עורך דינו מסר לו כי הפסילה תחל בעוד חודש בלבד (עמ' 2, ש' 9), וכשנשאל, אם כך, מדוע השיב לשוטר "אני בפסילה", מסר שהתכוון כי רישיון הנהיגה אינו עמו (עמ' 2, ש' 11). לעומת זאת, בעדותו טען כי ידע שהוא בפסילה, בעת ביצוע העבירה (עמ' 42 לפרו', ש' 28-31).

כשנשאל על סתירה זו בבית המשפט, השיב תשובה מתחמקת: "זה מה שהיה כתוב שם שאני פסול. אז אני פסול" (עמ' 44 ש', ש' 13-14). כך או כך, התאריך בו עוכב הנאשם, 6.6.15 הוא חודש ויום לאחר שנפסל בתת"ע 5745-12-13 (6.5.15), מכאן שלטענתו כי סבר שאינו בפסילה, בשל דחייה, אין כל יסוד.

ב. בהודעתו מסר כי בעת שישב בסופר פנה אליו שוטר וביקש ממנו למסור לו את רישיונו. בעדותו טען כי השוטר פנה אליו בעת שעמד בתור למשיכת מזומנים (עמ' 43, ש' 11). כשנשאל לפשר הסתירות, השיב: "אני לא זוכר בדיוק מה היה. מה שכתוב זה מה שאמרתי באותו זמן" (עמ' 45, ש' 3).

ג. כשנשאל בהודעתו במשטרה לגבי חציית קו הפרדה לבן, השיב כי לא נהג ברכב והשוטר ראה אותו בסופר (עמ' 3 להודעה, ש' 57). בעדותו בבית המשפט מסר גרסה שונה וטען כי כלל לא היה קו הפרדה לבן במקום האירוע (עמ' 45 לפרו', ש' 8).

גרסתו זו של הנאשם תמוהה, שהרי ככל שעמדה לו טענת הגנה כלשהי, מדוע שימנע ממסירתה בעת שהודע לו על ביצוע העבירה. משקלה של עדות כבושה וערכה הינם מועטים ביותר וזאת משום החשש שיש לאמיתותה ומהימנותה של עדות זו (ראה: ע"פ 677/84 דוד אביטן ואח' נ' מ"י , פד"י מא (4) 33).

יתירה מכך, ההגנה לא הציגה כל ראיה התומכת בגרסתו זו של הנאשם.

12. זאת ועוד, הנאשם, בחקירתו הנגדית, העדיף "לשכוח" פרטים בעניינים מהותיים, בעוד שפרטים מסוימים היטיב לזכור.

כך, כשנשאל כיצד הגיעו לכיסו המפתחות, אם לטענתו אשתו היא שנהגה ברכב, השיב: "לא זוכר בדיוק. היא נתנה לי את המפתחות לא זוכר" (עמ' 47, ש' 18).

כשנשאל לגבי הודעתו בה מסר כי הוא אינו בפסילה, השיב "לא זוכר בדיוק" (עמ' 49, ש' 22). כשנשאל האם בעת האירוע לא הייתה ברשותו תעודת זהות והיה עליו להתקשר לאשתו על מנת שתבוא ותמסור את הפרטים הללו, השיב: "לא זוכר" (עמ' 49 לפרו', ש' 27).

כשנשאל מדוע השוטר פנה דווקא אליו ותגובתו הראשונה הייתה שהוא בפסילה, השיב: "אני לא זוכר מה הוא שאל אותי ומה היה" (עמ' 50, ש' 15). ובהמשך, כשנשאל האם מיוזמתו פנה לשוטר ומסר כי הוא פסול לנהיגה, השיב: "לא זוכר" (עמ' 50, ש' 18).

כשנשאל כמה זמן נמשך האירוע השיב: "לא זוכר בדיוק" (עמ' 43, ש' 7). כך, גם לא זכר את פרק הזמן שחלף מצאתו מהרכב ועד עיכובו על ידי השוטר. עם זאת, ציין כי אין מדובר בדקות בודדות (עמ' 43 לפרו', ש' 25, ש' 32). נדמה כי תשובתו זו באה על מנת לקעקע את גרסת השוטר דהן, לפיה, האירוע ארע בפרק זמן קצר ביותר.

עם זאת, הנאשם זכר בעדותו כי אשתו נהגה ברכב, החנתה את הרכב על יד ה"סופר", הלכה ברגל ל"שוק", הוא במקביל, ירד מהרכב ל"סופר" למשוך כסף (עמ' 43, ש' 10), וכשעמד בתור לכספומט פנה אליו השוטר (עמ' 43, ש' 11, עמ' 44, ש' 31).

יצוין כי טענת הנאשם כי מוראני "לא שמעה ולא ראתה כלום" מאחר ששהתה כל אותו הזמן בניידת, (עמ' 42, ש' 16-17) – אינה תואמת את עדויותיהם של השוטר דהן והמתנדבת, שהותירו בי רושם מהימן.

14. לסיכום, הסתירות שנפלו בעדות הנאשם, ביחס להודעתו, וזכרונו הסלקטיבי באשר לאירוע, מחזקים את גרסת המאשימה ומטילים ספק רב באמינות גרסתו.

יתירה מכך, בחקירתו במשטרה הודה הנאשם כי לרכב אין תעודת ביטוח תקפה (פרו' 3 לפרו', ש' 55) ובכך יש גם כדי לחזק את גרסת המאשימה.

15. זאת ועוד, ההגנה לא הציגה ראיות נוספות לביסוס גרסתה, על אף שהייתה עדה נוספת לאירוע, אשתו של הנאשם, אשר על פי גרסתו, נהגה ברכב בעת האירוע.

בעת שעומת הנאשם עם גרסת אשתו במשטרה, לפיה, הוא נהג ברכב, השיב כי הדברים אינם נכונים (עמ' 49, ש' 1-5).

לעניין זימונה של אשתו לעדות, טען כי זו לא הוזמנה מטעמו היות והיא עובדת כסייעת בגן והוא לא התבקש לכך. בסיכומים הוסיף וטען סנגורו כי נוכח חקירתה של האשה, שנערכה בעברית, הנאשם חשש לערב אותה בהליך, שכן בית המשפט זר לה והשפה העברית אינה שפתה.

אין בידי לקבל את שלל הטענות הללו.

העובדה כי ההגנה לא מצאה לנכון להביא עדה זו, על מנת שתתמוך בגרסת הנאשם, מחזקת את המסקנה כי הנאשם נהג ברכב בעת האירוע.

הלכה היא כי אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת חשד לפיו בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו של עד זה ויוצרת הנחה לפיה עדותו של עד כזה עלולה הייתה לחזק דווקא את עמדתו של הצד שכנגד. ראה לעניין זה ע"פ 6056/07 יעלב אלחמידי נ' מדינת ישראל (2009) וע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3), 453 (2004)].

לעניין זה יצויין כי המאשימה מסרה בסיכומיה כי לא צרפה את האשה כעדה, בהתאם לסעיפים 3-4 לפקודת הראיות, על פיהם, לא ניתן לכפות על בני זוג להעיד האחד כנגד השני.

בהינתן האמור, אני מקבלת את גרסת עדי התביעה, לפיה, הנאשם נהג ברכב בארוע, בהיותו בפסילה, ובמהלך נסיעתו חצה קו הפרדה לבן.

סוף דבר

בהתבסס על חומר הראיות שהונח בפניי, מהימנותם של עדי התביעה, הרושם האמין שהותירו בי, ומאידך, הסתירות שנפלו בגרסתו של הנאשם, הגעתי למסקנה כי הנאשם נהג ברכב בעת האירוע.

לסיכום, בהינתן האמור, ולאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מעדותם לפניי, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

המזכירות תשלח העתק הכרעת הדין לצדדים ותזמנם לטיעונים לעונש ליום 1.7.18 בשעה 10:30.

ניתנה היום, כ"א סיוון תשע"ח, 04 יוני 2018, בהעדר הצדדים.