מחלוקת בשאלת היקף נזקיה של תובעת שנפגעה בתאונת דרכים.

העובדות הצריכות לעניין

1. התובעת, ילידת 4.1.1987, נשואה ואם ל-4 ילדים, נפגעה בתאונת דרכים ביום 18.9.2014.
2. התובעת אושפזה בימים 20-21.9.2014 ולאחר מכן שבה לניתוח בידה ביום 17.10.2014.
3. הנתבעת היא מבטחת הרכב בו נפגעה התובעת בתאונה. אין מחלוקת בשאלת החבות.
4. קודם לתאונה עבדה התובעת בעבודות שונות, שהאחרונה בהן הייתה כפקידה בחברת הגיחון. כשנה ושלושה חודשים לפני התאונה כבר הפסיקה התובעת את עבודתה ב'גיחון'.

לדבריה, בשל הצורך לטפל בילדיה והעובדה שהרתה מספר חודשים לאחר מכן, היא תכננה לשוב למעגל העבודה בחלוף 6 חודשים מלידת בנה, שהתרחשה בסוף חודש מאי 2014.

1. התאונה התרחשה כשלושה וחצי חודשים לאחר הלידה. לטענת התובעת בעקבות פגיעתה בתאונה היא התקשתה למצוא עבודה מתאימה.
2. הנתבעת טוענת כי התובעת סבלה מנכות ומגבלות עוד לפני התאונה וללא קשר אליה.

הנתבעת מצביעה על כך שהתובעת לא עבדה באופן יציב גם לפני התאונה ועל כן לא חל שינוי מהותי במצבה התפקודי והתעסוקתי בעקבות התאונה.

הנכות הרפואית והתפקודית

1. לבדיקת נכותה של התובעת עקב התאונה מונו מומחים בתחומי האורתופדיה, הפלסטיקה והראומטולוגיה.
2. בתחום האורתופדי קבע ד"ר לוריא נכות בשיעור22.5% ביחס לתאונה, מתוך 30% נכות לפי סעיף 35(1)(ד) בתקנות המוסד לביטוח לאומי, בגין הגבלה ניכרת בתנועת אמה ושורש כף יד ימין עם צלקות רגישות והפרעה בתחושה המתאימה לתסמונת התעלה הקרפלית.

המומחה ציין כי בשורש כף יד זו קיימות מספר בעיות הפוגעות כולן במשולב בתפקוד היד וקשה להפרידן. לאור תיעוד ברור של תלונות בידיים לפני התאונה בעיקר מימין, אך ללא אבחנה ברורה קודם לכן, ולאור חומרת הפגיעה בתאונה ואופי התלונות והממצאים לאחריה, השונים באופן ברור ממה שקדם לה – המליץ המומחה לייחס 75% מהנכות לתאונה, היינו 22.5%.

לגבי נכות זמנית קבע המומחה כי יש להכיר ב-3 חודשים אי כושר מלא ולאחריהם 3 חודשים של 50% אי כושר.

1. במענה לשאלת הבהרה מפורשת בעניין הצלקות השיב המומחה כי יש לייחס להן נכות בשיעור 10% הכלולה בהגבלת התנועה שקבע, ומתוך זה 8% תפקודי ו-2% אסתטי. המומחה הביע דעתו כי אין מקום במקרה זה להגדיר את הצלקות בנפרד.
2. המומחה זומן לחקירה על חוות דעתו ובמהלכה עמד על המשמעות התפקודית של הנכות שקבע הן בכללותה ובנפרד מהנכות הראומטולוגית, והן ביחס לחלוקתה בין מצב התובעת לפני התאונה ולאחריה.
3. בתחום הפלסטיקה קבע ד"ר לוסטהאוז 10% נכות לפי סעיף 75(I)ב בתקנות המל"ל בגין הצלקות. המומחה לא נשאל שאלות הבהרה ולא זומן לחקירה.
4. בתחום הראומטולוגי קבע פרופ' פרס כי התובעת סובלת מפיברומיאלגיה בשיעור 20% נכות, לפי סעיף 35(1)(ג) בתקנות, כאשר מחצית הנכות יש לייחס למצבה קודם לתאונה ומחציתה לתאונה. היינו 10% בגין מצב קודם ו-10% בגין התאונה.
5. לאור קביעת הנכות האורתופדית כצמיתה הבהיר המומחה במענה מיום 24.10.17 לשאלות הבהרה כי אף החמרת הנכות שהוא קבע בעקבות התאונה תישאר צמיתה.

המומחה ציין בחוות דעתו ובחקירתו כי מהלך המחלה הוא גלי ומושפע בקלות מגורמי מתח שגרתיים, ועל כן יכול לנוד בין 10% ל-30%.

1. המלצת המומחה שהתובעת תקבל טיפול פסיכולוגי למשך 6 חודשים לא יושמה על ידה.

ההצלבה בין המומחה האורתופדי למומחה הראומטולוגי

1. שני מומחים אלו השתמשו בסעיף 35(1) בתקנות כדי לקבוע את הנכות בתחום מומחיותם.

סעיף 35 עוסק על פי כותרתו במחלות העצמות ופרקים, ס"ק 1 עוסק בארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר. סעיפי המשנה לענייננו הם:

(ג) קיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה 20%

(ד) ההשפעה על כושר הפעולה הכללי היא יותר מבינונית

או קיימת הגבלה ניכרת בתנועות 30%

1. מאחר שמדובר בסעיף נכות כללי ותפקודי ייחס כל מומחה את שיעור הנכות המתאים לליקויים שנמצאו על ידו: ד"ר לוריא התייחס בקביעתו למכלול הפגיעה במפרק היד, ובה בלבד. פרופ' פרס התייחס בקביעתו למכלול פגיעתה של התובעת וההשלכה הראומטולוגית על תפקודה, אף מעבר לפגיעה הנקודתית במפרק היד.

במצב דברים זה אין בעובדה ששני המומחים עשו שימוש באותו סעיף בתקנות כדי להביא למסקנה שקביעותיהם חופפות.

1. במהלך בדיקת פרופ' פרס את התובעת הוא בחן מגבלות אורתופדיות שונות עליהן מתלוננת התובעת. פרופ' פרס מצא וקבע כי מגבלות התנועה שנמדדו על ידו פחותות מאלו שנמצאו ע"י ד"ר לוריא, המומחה האורתופדי. לטענת הנתבעת יש לקבל את ממצאי פרופ' פרס כמשליכים על הנכות האורתופדית ולהעדיפם על ממצאי ד"ר לוריא. התובעת דוחה טענה זו.
2. הצדדים חקרו ארוכות את שני המומחים בשל הפער בקביעותיהם והנתבעת אף ביקשה בשל כך מינוי מומחה נוסף בתחום האורתופדיה.

בהחלטה מיום 5.12.19 דחיתי את הבקשה וקבעתי כי חקירות המומחים ליבנו את הסוגיה באופן ממצה, ועל כן לא אשוב על הנימוקים שקבעתי באותה החלטה במסגרת פסק הדין כאן.

1. מאליו ברור כי כל מומחה מתמקד בתחום מומחיותו ובודק את התובע העומד לפניו לצרכי חוות דעתו. שני המומחים ציינו כי בדיקותיהם אינן זהות, ופרופ' פרס עצמו אישר כי יתכן שהפער בין הממצאים נובע לא רק מאופיה השונה של הבדיקה שעורך כל מומחה לצרכיו אלא גם ממצבה הרגעי של התובעת בעת הבדיקה.
2. כך או כך, לא מצאתי כל יסוד להעדיף ממצא של מומחה ראומטולוג לעניין מגבלה אורתופדית על פני ממצא של מומחה אורתופד אשר בתחום זה מתמקדת מומחיותו וחוות דעתו.
3. אשר על כן, ומשעה שתחומי הבדיקה של המומחים שונים מהותית בעניינה של התובעת – אין בידי לקבוע כי ישנה חפיפה בין קביעותיהם הרפואיות.

ההצלבה בין המומחה האורתופדי למומחה הפלסטיקאי

1. שני מומחים אלו קבעו כי יש לייחס 10% נכות לצלקות על ידה של התובעת.
2. ד"ר לוריא הבהיר במענה מיום 13.7.2016 לשאלות הבהרה כי הנכות שקבע כוללת נכות בגין הצלקת שנותרה בידה של התובעת ואשר שיעורה 10%, תוך ש-8% בעלי השלכה תפקודית ו-2% בעלי השלכה אסטטית. המומחה הבהיר כי "לאור מגוון הבעיות מהן סובלת התובעת באמה הפגועה, בעיות אשר ההפרדה ביניהן היא בעייתית ומלאכותית, סיכמתי את המגבלה בעזרת סעיף 35 לתקנות המל"ל. כפי שציינתי בחוות הדעת, אחת הבעיות אשר נכללו היא בעיית הצלקות שהן תקינות אך בולטות לעין ובעיקר כואבות ומטרידות".

המומחה הוסיף והבהיר כי כלל את כל הבעיה הנובעת מהצלקות במסגרת ההגדרה הכללית של הנכות ואין בעיניו מקום במקרה זה להגדיר בעיה זו בנפרד.

1. ד"ר לוסטהאוז קבע בחוות דעתו כי שתי הצלקות בידה של התובעת מכערות אך אינן מכאיבות, והעמיד את נכותה בגינן בשיעור 10%.
2. במקרה זה סבורני כי אכן יש לקבוע חפיפה בין הנכות האורתופדית לנכות הפלסטיקאית שכן לא מדובר בקביעה מקבילה של שני מומחים ביחס לשני עניינים נפרדים.

נהפוך הוא – מדובר בקביעה ספציפית של שני המומחים ביחס לאותן צלקות. אילו היה פער בקביעת שיעור הנכות בין המומחים כי אז היה מקום לשקול האם יש להעדיף את קביעת האחד על פני השני, ואולם במקרה זה קבעו שני המומחים את אותו שיעור נכות בדיוק לאותן צלקות בדיוק, כאשר הפלסטיקאי התייחס לכך שהצלקות מכערות אך לא כואבות כשלעצמן, והאורתופד התייחס למכלול השפעת הצלקת על תפקוד היד.

1. סיכומו של דבר, ישנה התאמה בין המומחה הפלסטיקאי למומחה האורתופד לפיה יש לקבוע נכות בגין הצלקות בידה של התובעת בשיעור 10%, ונכות זו כבר כלולה בנכות האורתופדית שנקבעה.

שקלול הנכויות ומשמעותן התפקודית

1. לאור הקביעות דלעיל וחוות דעת המומחים גם ביחס למצבה של התובעת קודם לתאונה, יש לייחס לתאונה נשוא התביעה נכות בתחום האורתופדי בשיעור 22.5%, הכוללת את הנכות שקבע הפלסטיקאי בשיעור 10%, ונכות בתחום הראומטולוגיה בשיעור 10%, ובסך הכל 30.25% נכות רפואית משוקללת.
2. אופי הנכות האורתופדית מלמד כי מדובר בנכות המשפיעה ברובה על תפקוד יומיומי. מדובר במפרק כף ידה הדומיננטית של התובעת ונכות רפואית בשיעור העולה על 20% מלמדת על מגבלה לא-שולית המטרידה את התובעת, ואף מחייבת, כפי שעלה בעדויות ובאישור המומחים, שימוש מוגבר ביד שמאל.

באשר להטבה אפשרית במצבה של התובעת אישר ד"ר לוריא כי עיקר השיפור הוא בדרך כלל בשנתיים הראשונות לאחר התאונה, ולאחריהן יכול להיות שיהיה עוד שיפור קל (פרוטוקול מיום 3.4.19, עמ' 18 שורה 27).

1. הנכות הראומטולוגית מלמדת אף היא על קושי מסוים בתפקוד היומיומי, בין כשלעצמה כשהיא עומדת על 10% המתווספים למצב קודם ובין כאשר היא מחמירה או נסוגה בגלים בהתאם לשינויים בחיי התובעת. עם זאת נראה כי שיעור השפעתה היחסי על תפקוד התובעת, ביחס למצבה קודם לתאונה ובהינתן המגבלה האורתופדית, הוא נמוך יותר.

פרופ' פרס צפה שיפור במצבה של התובעת עם סיום ההליכים המשפטיים ובכל מקרה בו תצליח להתמיד בעבודה, לעשות ספורט וכיוב' (פרוטוקול מיום 17.7.19, עמ' 37 שורות 7-19).

1. הנתבעת מפנה לקשיי התפקוד מהם סבלה התובעת עוד לפני התאונה, והתובעת אישרה כי גם לפני התאונה סבלה מכאבים ברגליים, בידיים ובגב, מנוקשות ומקשיי תפקוד בבית ובעבודה (פרוטוקול מיום 18.5.20 עמ' 47 שורות 10-35). התובעת אף אישרה שלפני התאונה הייתה 'נכה' ולא יכלה לעבוד ועל כן פנתה לקבלת קצבת נכות כללית (עמ' 48 שורה 33).
2. לא ניתן להתעלם מהודאת התובעת חודשים ספורים לפני התאונה כי אין ביכולתה לעבוד מחמת תחלואיה וכאביה בפרט ביד ימין, עד כדי פנייתה לקבלת קצבת נכות כללית. מצב נתון זה משפיע באופן טבעי על הפגיעה היחסית בתפקוד התובעת אשר ניתן לייחס לתאונה.

ד"ר לוריא נשאל בחקירתו על סוגיה זו, ומבלי לגרוע מקביעתו כי פגיעתה בתאונה הייתה חמורה יותר, ציין כי הבעיה שהייתה לתובעת לפני התאונה הייתה אמתית, הביאה אותה לביקורים חוזרים אצל רופאים ואף לנטילת סטרואידים (עמ' 19 שורות 10-13).

1. במכלול נתוני התובעת, העוסקת מחד בעבודות המצריכות תפקוד גבוה בידיים ומאידך העידה על עצמה לפני התאונה כי מגבלותיה מקשות מאוד על תפקודה ומונעות ממנה עבודה סדירה, נראה כי יש להעמיד את נכותה התפקודית עקב התאונה בשיעור 20% ביחס למצבה קודם לכן.

כושר השתכרותה של התובעת והפגיעה בו

1. התובעת העידה כי היא עובדת מנעוריה. היא נישאה בגיל 18 ובגיל 19 נולד ילדה הראשון. היא נפגעה בתאונה בהיותה בת 27, אם לארבעה ילדים.
2. התובעת הציגה תעודת הכשרה מקצועית לספרית, אך הצהירה שעבדה בעבודות אחרות לרבות אבטחה ופקידות במקומות עבודה שונים.
3. להוכחת השתכרותה לפני התאונה צירפה התובעת לתצהירה תלושי שכר שונים מסער בטחון לחודשים אוקטובר 2010 עד מרץ 2011 וכן לחודש אפריל 2012. התלוש הגבוה ביותר מגיע ל- 3,600 ₪ לחודש. לשם השוואה, שכר המינימום החודשי מאוקטובר 2012 עמד על 4,300 ₪.
4. בחודשים אפריל-נובמבר 2012 קיבלה התובעת דמי אבטלה.
5. לאחר מכן עבדה התובעת בחברת הגיחון במשרה חלקית. לדבריה ביקש המעסיק להגדיל את היקף משרתה אך היא לא רצתה זאת ועל כן סיימה עבודתה שם בחודש יוני 2013.
6. ביחס לעבודה ב'גיחון' צירפה התובעת תלושי שכר של חברת מילגם עליהם נכתב 'טיוטא בלבד' וכן תלוש רטרואקטיבי, ביחס לחודשים נובמבר 2012 עד יוני 2013. שכרה החודשי בתלושים אלו עמד על 2,000-3,000 ₪ לחודש וזאת כאמור ביחס ל-8 חודשי עבודה בלבד.
7. לדברי התובעת לאחר שעזבה את עבודתה ב'גיחון' היא לא מצאה משרה אחרת ומשעה שנכנסה להריון – תכננה לשוב ולחפש עבודה 6 חודשים לאחר הלידה שהתרחשה בסוף מאי 2014.
8. הנתבעת חולקת על הסברי התובעת לסיום עבודתה ב'גיחון' ומפנה לתביעה שהגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי ענף נכות כללית, שם טענה התובעת כבר בפברואר וביולי 2014, חודשים לפני התאונה, כי הפסיקה לעבוד לאור קושי וכאבים בידיה עקב עבודת ההקלדה.
9. המסמכים שהוגשו מטעם התובעת מלמדים כי בתקופות שהתובעת כן עבדה, ואין המדובר בתקופות רציפות או ארוכות, היא עשתה כן בהיקף ממוצע של 50-60% משרה בחודש ובשכר מינימום יחסי. בכלל זה יש חודש של כ 75% משכר מינימום חודשי באותה עת וחודשים של פחות מ 50% שכר מינימום חודשי.
10. עוד ניתן ללמוד ממסמכי התובעת כי ישנן תקופות ארוכות בהן לא עבדה ואף פנתה בבקשה מפורשת לתשלום נכות כללית לפני התאונה בטענה שאינה יכולה לעבוד עקב כאבים.
11. מסמכי נכות כללית מיום 13.2.14 מלמדים כי התובעת הפסיקה לעבוד כי לדבריה 'קשה לה עם היד'. מהנתונים שהוצגו עולה כי אכן התובעת הפסיקה לעבוד זמן רב לפני התאונה וללא קשר אליה וזאת עקב הכאבים עליהם התלוננה. הנתבעת אף מציינת את העובדה שבבוקר התאונה עצמה הייתה ידה של התובעת חבושה מחמת כאבים.
12. התובעת טענה כי לאחר התאונה, במהלך חודש אפריל 2017, ניסתה לעבוד ימים ספורים כלוקחת הזמנות בסניף 'ארומה' אך כבר במהלך ימי ההתלמדות היה לה קשה מדי והיא רותקה למיטה. טענה זו, כמו טענות רבות אחרות, היא עדות יחידה של בעלת דין שלא הובא לה כל תימוכין.
13. עוד טענה התובעת כי בשנת הלימודים 2018-2019 עבדה כמבשלת במעון. לטענתה הפסיקה את עבודתה מחמת היעדרויות וכאבים אך בפועל עולה כי השלימה עבודה לכל שנת הלימודים (10 חודשים) ולא עזבה באמצע השנה. תלושי שכר חלקיים וטופס 106 לשנת 2018 מלמדים כי שכרה הממוצע בחודשי העבודה היה 3,909 ₪, היינו כ- 3,260 ₪ ממוצע שנתי, כ-60% משכר מינימום.
14. טענות התובעת על עבודתה כספרית בבית היו כלליות ולא אומתו. בעניין זה מקבלת אני את טענת הנתבעת כי ישנו קושי לקבל את עדותה החדשה של התובעת על עבודה ב'שחור' כספרית כאשר היא מתלוננת על קשיים כה רבים ביד ימין. היינו – או שכאביה ומגבלותיה אינם כה קשים או שלא עבדה בהיקף רלוונטי כספרית כפי שטענה. בכל מקרה, התובעת אישרה כי לא עבדה במספרה כשכירה או 'באופן מקצועי' (פרוטוקול מיום 18.5.20, עמ' 53 שורה 28).
15. בקביעת בסיס השכר לחישוב נזקיה של התובעת יש לקחת בחשבון מצד אחד את עברה המלמד על נכות קודמת ומגבלה, העסקה לא רציפה של מספר חודשים בשנה, שכר בפועל שאינו מגיע לשכר מינימום והיקף משרה חלקי, ומצד שני להתחשב בעתידה כאשר סביר להניח כי תפנה לעבודה בהיקף מעט גדול יותר (הן מבחינת רצף חודשי העבודה והן מבחינת היקף המשרה בכל חודש בו תעבוד) כאשר ילדיה יגדלו.

איזון שני פרמטרים אלו מביא למסקנה כי סביר לקבוע בסיס שכר של ממוצע שנתי לאורך שנות ההשתכרות הצפויות לתובעת בשיעור של כ-65% משכר מינימום, היינו שכר חודשי ממוצע של 3,500 ₪ (חישוב ממוצע ל-12 חודשי עבודה בשנה).

1. במקרה דנן תקפים הדברים שנאמרו לעיל לעניין הנכות התפקודית גם לסוגיית הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת. לפיכך, לאור אופי העבודות הפתוחות בפניה מחד ואופי פגיעותיה מאידך יהא זה סביר לקבוע כי שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות בעקבות התאונה הוא כשיעור הנכות התפקודית – 20%.

הנזק

כאב וסבל

1. נכות בשיעור 30.25% ו-3 ימי אשפוז – 57,185 ₪.

הפסד שכר בעבר

1. התובעת הפסיקה לעבוד עוד לפני התאונה ולדבריה לא תכננה לשוב למעגל העבודה לפני סוף שנת 2014.
2. לטענת התובעת היא לא חזרה לעבוד משך כארבע שנים לאחר התאונה, ורק בשנת הלימודים 2018-2019 עבדה במשרה חלקית כאמור לעיל, במשך 10 חודשים והפסיקה.
3. לא מצאתי יסוד לקשור את היעדרותה המוחלטת של התובעת מעבודה לפגיעתה בתאונה. התובעת עצמה לא העידה על חיפוש עבודה מתמיד ועקבי לאורך השנים והחומר הרפואי לאורך שנים אלו מלמד גם הוא על פניות לרופאים ולועדות המל"ל.

עם זאת, מקבלת אני את ההנחה כי פגיעתה של התובעת הקשתה עליה ולו במעט את חיפוש העבודה מלכתחילה, את מציאת העבודה המתאימה ואת ההתמדה בה.

1. משעה שמדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו, יחושבו בנסיבות אלו הפסדי השכר משנת 2015 ועד היום, בניכוי החודשים בהם עבדה בפועל, בשיעור 50% מהפגיעה היחסית בכושר ההשתכרות ובהתאם לבסיס השכר שנקבע, היינו הפסד חודשי ממוצע של 350 ₪ ובתוספת פנסיה נקבע פיצוי מעוגל בסך 25,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות ופנסיה

1. כפי שנקבע לעיל, כושר השתכרות התובעת במנותק מהתאונה עומד בממוצע שנתי על 3,500 ₪ לחודש ושיעור הפגיעה התפקודית בו עומד על 20%.
2. מכאן שהפסדי התובעת לעתיד, עד גיל 67 ובתוספת פנסיה, עומדים במעוגל על 200,000 ₪.

עזרה בבית בעבר

1. בהתאם לעדויות התובעת ובן זוגה, נכותה של התובעת ומשמעותה התפקודית לפני התאונה הביאו לכך שבן זוגה לקח חלק לא מבוטל בביצוע מטלות הבית וזאת בהתאם לתקופות החמרה והטבה במצבה (פרוטוקול מיום 3.4.19, עמ' 15 שורה 14 – עמ' 16 שורה 3).
2. התובעת אף היא אישרה את המצב ואת העזרה לה נדרשה עובר לתאונה מבן זוגה, מאחיותיה ומאמה (פרוטוקול מיום 18.5.20 עמ' 52 שורות 21-33).
3. עם זאת, התובעת עמדה על כך שהפגיעה שנגרמה בתאונה הביאה לכך שנדרשה לעזרה אינטנסיבית יותר בעבודות הבית ובטיפול השוטף, וזאת אף מעבר לתקופה המידית לאחר התאונה והניתוח, שאז הייתה התובעת באי כושר משתנה.
4. בנסיבות אלו יש לפסוק את שווי העזרה הנוספת שקיבלה התובעת מבני משפחתה בעקבות התאונה וזאת על דרך האומדן ובהתחשב בהיקף העזרה המשתנה בהתאם למצבה ותפקודה, לרבות תקופות אי הכושר.
5. ניתן לומר כי בממוצע על פני כ-6 השנים מאז התאונה, ובהתחשב בתקופת אי הכושר הסמוכה לתאונה, נדרשה התובעת לעזרה משפחתית נוספת בהיקף שווה ערך לכ-400 ₪ בחודש, ובסך הכל עד היום בשיעור מעוגל של 30,000 ₪.

עזרה בבית בעתיד

1. בהמשך לאמור לעיל ניתן להעריך כי התובעת תמשיך ותזדקק לעזרה נוספת בבית בהיקף שווה ערך של כ-400 ₪ בחודש.
2. להערכתי יש לפסוק עזרה זו עד גיל 70 שכן בגיל זה ואף לאור התחלואה הקודמת ממנה סבלה והיקף הנכות שנקבע בגינה - הייתה התובעת מעסיקה ממילא עזרה מלאה בשכר.
3. לפיכך עומד הפיצוי בגין עזרה בעתיד בהתבסס על הנתונים לעיל על סך מעוגל של 106,000 ₪.

הוצאות

1. התובעת צירפה לתצהירה אסופת קבלות ובהן תשלום ע"ס 1,200 ₪ לד"ר לבני עבור "תעודת רופא" שלא ברור עניינה והקשרה לתיק זה וקבלה על קניות בסופרמרקט שוודאי אינן רלוונטיות. לצד זאת הוצגו קבלות רבות על תשלומי השתתפות לקופת חולים בגין טיפולים ועזרים שונים.
2. לאור נכותה הקודמת של התובעת ברור שחלק מהוצאות אלו קשורות גם למצבה לפני התאונה. יתר על כן, אין חולק כי יש בידי התובעת לקבל טיפולים, הן פיזיים והן נפשיים, במסגרת קופת החולים.
3. בנסיבות אלו ועל דרך האומדן לעבר ולעתיד תפוצה התובעת בסך של 5,000 ₪ בגין הוצאות רלוונטיות.

ניידות

1. טענות התובעת בסיכומיה בראש נזק זה תמוהות, בלשון המעטה, ואין להן כל אחיזה ראייתית.

סיכום

1. ענייננו בתובעת ילידת 1987 אשר סבלה בעברה מפיברומיאלגיה בשיעור 10% ומנכות אורתופדית בידה הימנית בשיעור 7.5%.
2. התובעת נפגעה בתאונת דרכים בעטיה נגרמה החמרה במצבה הרפואי, ונקבעה לה נכות משוקללת של כ- 30% הנובעת מהתאונה: 22.5% בתחום האורתופדיה, לרבות צלקות ניתוחיות, בגין הפגיעה במפרק ידה הימנית; 10% בתחום הראומטולוגיה, בגין החמרת מחלת הפיברומיאלגיה.
3. עברה התעסוקתי ומצבה של התובעת לפני התאונה, לרבות פנייתה לקבלת נכות כללית עקב הקושי לעבודה עם יד ימין, הביאו למסקנה כי כושר השתכרותה עמד על ממוצע שנתי של 3,500 ₪ בחודש, כמבטא סדר גודל של 65% משכר המינימום.
4. הפגיעה בתאונה גרמה לפגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור של 20%.
5. לאור המפורט בפסק הדין תשלם הנתבעת לתובעת בגין פגיעתה בתאונה את הסכומים כדלקמן:
   1. כאב וסבל 57,185 ₪
   2. הפסד שכר לעבד 25,000 ש"ח
   3. הפסד כושר השתכרות ופנסיה לעתיד 200,000 ש"ח
   4. עזרה בבית בעבר 30,000 ש"ח
   5. עזרה בבית בעתיד 106,000 ש"ח
   6. הוצאות 5,000 ₪

סה"כ פיצוי 423,185 ₪

1. מסכום הפיצוי יש להפחית את התשלום התכוף ששולם בסך 5,000 ₪ כשהוא משוערך מיום 29.12.15. ליתרה יתווסף שכר טרחת עו"ד כדין.

ניתנה היום, א' אב תש"פ, 22 יולי 2020, בהעדר הצדדים.