1. לפניי תביעה לפינוי ולסילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין הידועים כחלקות 7,6,5,4 בגוש 7017, בתל אביב-יפו בין הרחובות רזיאל, מזרוק ועזר, שמעון בן שטח והדואר (להלן: "המקרקעין").
2. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד לסעד הצהרתי כי מעמדם במקרקעין הוא מעמד של בר רשות בלתי הדירה או של דייר מוגן.

אדון ברקע העובדתי של שתי התביעות לפי הסדר.

התביעה העיקרית

1. הנאמן על הקדש איסקנדר עוואד, שהוא ראש הכנסייה המרונית ביפו (להלן: "ההקדש"), הוא הבעלים הרשום של המקרקעין.
2. התובע מונה ככונס נכסים, במסגרת הליכים משפטיים, שהתנהלו במסגרת תיק הפ"ב 11706-12-13, בבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו.
3. חברת מתחם כיכר השעון (להלן: "חברת המתחם") היא חברה העוסקת ביזמות בתחום הנדל"ן, אשר רכשה זכויות במקרקעין.

טענות התובע

1. התובע טוען כי ביום 19.5.1994 התקשר ההקדש עם אורות יפו חברה לפיתוח והשקעות בע"מ (להלן: "אורות יפו") בהסכם קומבינציה, אשר במסגרתו התחייב ההקדש להחכיר לאורות יפו 69% מן המקרקעין בתמונה לתשלום מזומן ולבנייה על 31% מן המקרקעין, אשר נותרו בבעלות ההקדש (להלן: "הסכם הקומבינציה").
2. התובע מציין כי מהסכם הקומבינציה עולה כי באותה העת, בחלקים מן המבנים במקרקעין נמצאו מחזיקים או פולשים או דיירים מוגנים, אותם התחייב ההקדש לפנות, במסגרת ההסכם (להלן: "רשימת המחזיקים").
3. לטענת התובע, במסגרת רשימת המחזיקים שצורפה להסכם הקומבינציה, הופיע בין היתר שמה של המנוחה – הגב' מלכה ביטון (להלן" "המנוחה"), אשר הנתבעים 3-1 הם בנה, נכדה וכלתה, בהתאמה.
4. התובע מוסיף, כי על פי רשימת המחזיקים, המנוחה התגוררה כדיירת מוגנת בדירה בבניין המצוי על המקרקעין בקומה ב' ברחוב רזיאל 17, חלקה 4 בגוש 8017 (להלן: "דירת המנוחה"). התובע מציין כי שמות הנתבעים לא הופיעו ברשימת המחזיקים.
5. לטענת התובע, ביום 22.9.1997 נחתם הסכם בין חברת המתחם ובין ההקדש (להלן: "הסכם כיכר השעון"), לפיו המחה ההקדש זכויות וחובות על פי הסכם הקומבינציה לחברת המתחם. התובע מוסיף, כי במסגרת ההסכם נקבע כי חובת פינוי המחזיקים לא הומחתה ונותרה באחריות ההקדש.
6. התובע טוענת כי להסכם כיכר השעון צרופה רשימה מעודכנת של דיירים, בה נכתב שהמנוחה מתגוררת בדירת 3 חדרים בגודל של 75 מ"ר (להלן: "רשימת המחזיקים המעודכנת"), וכי גם ברשימה זו הנתבעים אינם מופיעים.
7. התובע מציין כי בנסיבות שאינן רלוונטיות לתובענה זו, בוטל הסכם הקומבינציה, ולאחר בוררות ארוכה - הפכה חברת המתחם לבעלים של מלוא זכויות החכירה במקרקעין. התובע מוסיף כי בעקבות חילוקי דעות בין ההקדש לחברת המתחם, הגיעו השניים ביום 4.5.2004 להסדר פשרה, אשר קיבל ביום 18.5.2004 תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון (להלן: "הסדר הפשרה").
8. התובע טוען כי במסגרת הסדר הפשרה, ההקדש הפך להיות בעלים של 50% מזכויות החכירה במקרקעין, בעוד שחברת המתחם נותרה בעלת הזכויות ב-50% הנותרים. התובע מוסיף כי בהסדר הפשרה אף נקבע שהצדדים יקימו יחדיו פרויקט על המקרקעין וכי על ההקדש מוטלת חובה לפעול לפינוי המחזיקים המצויים במקרקעין.
9. לטענת התובע, עקב הסדר הפשרה, התנהלה בין ההקדש לבין חברת המתחם בוררות בפני כב' הבורר עו"ד יוסף תוסיה-כהן, בעקבותיה הורה ביום 24.2.2014 בית המשפט המחוזי בת"א כי יש לקיים את הסדר הפשרה, וכן מינה לבקשתה של חברת המתחם, את התובע ככונס נכסים לזכויותיו של ההקדש במקרקעין לצורך אכיפת הסדר הפשרה, לרבות פינוי המחזיקים מן המקרקעין.
10. התובע טוען כי לאחר מיניו ככונס הנכסים, פנה אל ככל המחזיקים במקרקעין, לשם בדיקת מצב זכויותיהם ופינויים של מי מהמחזיקים שאינו בעל זכויות במקרקעין.
11. התובע מוסיף כי ביום 11.6.2014 מסר במסירה אישית מכתב הממוען לנתבעים, בדרישה פרטנית להמצאת כל המסמכים הרלוונטיים באשר להחזקתם במקרקעין ותביעה לבוא עמו בדברים בעניין המשך ישיבתם במקרקעין.
12. לטענת התובע, ביום 19.6.2014 מסר הנתבע 2 את תשובתו, במכתב בו ציין כי הוא מתגורר ב"בניין" שנים רבות וכי ימציא את כל המסמכים "תוך שבוע -10 ימים". התובע מציין כי עד למועד הגשת התביעה, לא נתקבל כל מסמך מאת הנתבעים או כל התייחסות אחרת.
13. לטענת התובע, המנוחה גרה ב'דירת המנוחה', שהוגדרה לעיל, עד שנת 2001, ולא במבנה אשר אותו תפסו הנתבעים ומשמש עבורם כמקום מגורים כיום.
14. התובע טוען כי הנתבעים מחזיקים במקרקעין בלא כל זכות שבדין ואף אינם משלמים דמי שכירות בגין החזקת המקרקעין זאת החל ממועד מיניו של התובע - ובכך לטענת התובע די כדי לבסס עילת פינוי מיידית.
15. התובע מציין כי בנוסף לאמור לעיל, בעניינן של הנתבעים התקיימו מספר הליכים משפטיים, במסגרתם קבע בימ"ש כי הנתבעים פלשו למקרקעין וכי זכותו לפעול לפינוים.
16. התובע טוען כי בחודש מרץ 2001, קרסה חלק מתקרת הקומה השנייה בבניין המצוי במקרקעין, בו נמצאת דירת המנוחה. התובע מוסיף כי בעקבות כך עיריית תל אביב ערכה בדיקה, אשר במסגרתה נקבע כי יש להרוס את שתי הקומות העליוניות, והוציאה לבניין זה צו הריסה.
17. לטענת התובע, בעקבות הוצאת צו ההריסה, פנה ההקדש לבית המשפט השלום בת"א בת"א 70613/01, בבקשה דחופה למתן צו פינוי כנגד המחזיקים שהתגוררו באותה עת בבניין, לרבות המנוחה. בבקשה טען ההקדש כי המנוחה הכניסה את הנתבעים לדירתה, וכי הם מתגוררים בדירות נוספות בבניין בו נמצאת דירת המנוחה, ללא אישורו הנדרש מתוקף היותו בעל הזכויות במקרקעין (להלן: "ההליך הראשון").
18. התובע טוען כי ביום 15.7.2001, במהלך דיון שהתקיים בנושא, הגיע ההקדש להסדר פינוי עם המנוחה והנתבעים, אשר מטרתו היתה פינוי המקרקעין לשם מימוש צו ההריסה וזאת בתמורה לקבלת דמי שכירות, בעבור דיור חלופי מוגבל בזמן (להלן: "הסדר הפינוי").
19. לטענת התובע, לאחר דין דברים, ולאחר שהמבנה נהרס, נתן בית המשפט ביום 20.5.2002 את פסק דינו בתיק, במסגרתו הורה על מחיקת התביעה, ואלם בעניינה של המנוחה קבע כי הסכם הפשרה יוותר על כנו, כלומר – יורשי המנוחה אינם רשאים לשוב למבנה (שכאמור נהרס) בעוד שחובת ההקדש לשאת בתשלום דמי שכירות, בגין הדירה שנהרסה, נותרה על כנה.
20. התובע מציין כי אין בהחלטות שניתנו במסגרת הליך זה כל הכרה להחזקה בנכסים נוספים במקרקעין על ידי המנוחה או הנתבעים, שכן עולה כי למנוחה הייתה דירה אחת בלבד ממנה פונתה, ולאחר מכן נהרסה.
21. התובע טוען כי במעוד מאחר יותר, חזרו הנתבעים למקרקעין ותפסו דירות נוספות, מבלי שקיבלו את אישור ההקדש וללא ידיעתו, כך שביום 11.11.2011, בין מועד אישור הסדר הפינוי לבין מעוד מתן פסק הדין בהליך, הגיש ההקדש תביעה למתן סעד הצהרתי בת"א 116235/11, במסגרתו עטר לביטול הסכמי הפינוי עם הדיירים במקרקעין (להלן: "ההליך השני").
22. התובע מוסיף כי ההקדש הפסיק לשלם לנתבעים דמי שכירות בהתאם להסדר הפינוי, וזאת לטענתו לאחר שהנתבעים לא הצליחו להוכיח כי הם דיירים מוגנים. התובע מדגיש, כי עזבון המנוחה, והן הנתבעים 1 ו-2 בהליך דנן צורפו כנתבעים לבקשה.
23. לטענת התובע, ביום 14.9.2004, מסר בית המשפט את פסק דינו בהליך השני וקבע כי אין צורך לדון בעניינה של המנוחה שכן "זכותה לדיור חלופי פקעה עם פטירתה". התובע מוסיף כי באשר לנתבעים 1 ו-2, קבע בימ"ש באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הם פולשים במקרקעין.
24. משכך, התובע טוען כי מעולם לא היה בידם של הנתבעים, בין אם לפני חתימת הסדר הפינוי, ובין לאחריו, הצדק חוקי להחזיק או לתפוס מבנה אחר השייך להקדש, לא כדיירים מוגנים ולא כברי רשות - ולכן הם בגדר פולשים ויש להורות על פינויים.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים מציינים כי המנוחה הייתה דיירת מוגנת במשך ארבעים שנה, כפי שמופיעה בהסכם הקומבינציה שצירף התובע, וכי בניגוד לטענת ההקדש - המנוחה שילמה באופן סדיר במהלך כל תקופת הדיירות המוגנת את דמי השכירות המוגנת.
2. הנתבעים טוענים כי תכליתו המרכזי של הסכם הקומבינציה היה לפנות את המנוחה והמתגוררים עמה מהמקרקעין, מבלי לשלם את הפיצויים המגיעים להם על פי החוק.
3. בנוגע להליך הראשון, טוענים הנתבעים כי במהלך דיון מיום 15.7.2001, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר פינוי זמני של המחזיקים מהבניין, על מנת שניתן יהיה לבצע את פעולות ההריסה הנדרשות, וכי בימ"ש הבהיר שאין מדובר בצו פינוי המשליך על זכויות המחזיקים במקרקעין, וכי ככל שההקדש סבור שלמחזיקים אין מלכתחילה כל זכות לחזקה במקרקעין, יהיה עליו להגיש תביעה מסודרת לסילוק יד או לתקן את כתב התביעה.
4. הנתבעים מוסיפים כי בסופו של דבר, לאור הטענה לפיה הבניין מסוכן ומט ליפול, "ותחת המלצתו התקיפה של בית המשפט", הסכימו הצדדים על פינוי זמני וכן הסכימו כי ההקדש ישלם למנוחה ולמשפחתה דמי שכירות למשך 3 שנים, עד לבירור זכויותיהם במקרקעין.
5. הנתבעים טוענים כי ההקדש שילם להם דמי שכירות במשך שלושה חודשים בלבד, ומרגע זה ואילך חדל מלשלם את דמי השכירות והתיר אותם ואת המנוחה מחוסרי דיור, הואיל והם עצמם לא היו יכולים לעמוד בתשלום דמי שכירות מכיסם. הנתבעים מוסיפים כי בשלב זה המנוחה סבלה ממחלת הסרטן בשלביה המתקדמים וכי הנתבעים היו באותה עת במצב כלכלי קשה ביותר.
6. הנתבעים מציינים שלאור האמור, הגישו בקשה בהולה לחיוב ההקדש לעמוד בתשלומים שנטל על עצמו, זאת בזמן שההקדש הגיש בקשה למחיקת התביעה בת"א 70613/01.
7. לטענת הנתבעים, בימ"ש קיבל את בקשת המחיקה תוך עיוות דין "מהחמורים ביותר" תוך שסילק את המנוחה ואת הנתבעים מהמקרקעין, זאת שעה שברקע מתוכנן פרויקט בינוי יוקרתי במקרקעין, ומאידך לא שילם ההקדש למנוחה או לנתבעים בעבור דמי המפתח ואף הפר את פסק הדין שחייב אותו בתשלום דמי השכירות.
8. הנתבעים טוענים כי סביר להניח, כי לו היו בפני בית המשפט העובדות במלואן בדבר זכויותיה של המנוחה בתור דיירת מוגנת וכי ההקדש קיבל דמי שכירות מוגנים עד ליום הפינוי – לא היה מתיר בית המשפט לפנות את המנוחה והנתבעים מבלי שיינתן להם פיצוי ראוי והולם.
9. הנתבעים מוסיפים כי בפסק הדין הנ"ל, הבהיר בימ"ש כי אף שהתובענה נמחקת, הסכם הפינוי הזמני עומד בתוקפו – דהיינו שזכויות המנוחה והנתבעים במקרקעין נשמרות במלואן, וההקדש מחויב בתשלום דמי שכירות עבור שלוש דירות, למשך תקופה בת שלוש שנים וכי לנתבעים ולמנוחה יש זכות לשוב למקרקעין.
10. בנוגע להליך השני, בו קבע בימ"ש שמאחר שהמנוחה הלכה לעולמה, אין עוד צורך לדון בזכותה לדיור חילופי לפי הסכם הפינוי הזמני, טוענים הנתבעים כי אין בכך כדי לאיין את זכויות הנתבעים לפי הסכם הפינוי הזמני.
11. הנתבעים מציינים כי בימ"ש דחה את התביעה בהליך השני, וכי בשולי פסק הדין, במסגרת אמרת אגב, קבע כי הנתבעים אינם זכאים לקבל את דמי השכירות שהוסכמו במסגרת הסכם הפינוי הזמני, זאת מכיוון שאת שווי דמי השכירות שלא שולמו להם הם מקבלים באמצעות תפיסת החזקה שביצעו בחזרה במקרקעין.
12. הנתבעים מוסיפים כי רק לאחר החלק החותם את פסק הדין והמתייחס להוצאות, במסגרת אמרות אגב שלא נדרשו להכרעה - מציין השופט כי הנתבעים היו פולשים במקרקעין ושבו לפלוש אליו לאחר שההקדש הפר את הסכם הפינוי הזמני.
13. לטענת הנתבעים, הם שבו אל המקרקעין לאחר שההקדש לא הותיר להם ברירה והותיר אותם מחוסרי דיור, תוך הפרת הסכם הפינוי הזמני, באופן שהיווה בזיון בית המשפט.
14. הנתבעים מדגישים כי מעולם לא הוגשה תביעה לסילוק יד על ידי ההקדש, אלא רק ההליך השני שנדחה על ידי בית המשפט. הנתבעים מוספים, כי שתיקת ההקדש נתפסה בתור הסכמה לעבודות ההכשרה שביצעו הנתבעים במקום (בכדי להכשיר מחדש את המתחם כך שיהיה ראוי למגורי אדם), ואף למגורים בהם, זאת בין היתר הואיל וההקדש לא שילם להם או לעיזבון המנוחה את הפיצוי בגין הפקעת זכויותיהם.
15. הנתבעים טוענים כי בעקבות אותה השתיקה, הם שינו את מצבם לרעה ונשאו על פני השנים בהוצאות גבוהות לצורך הכשרת המקרקעין ובניית הנכס ממנו מתבקש הפינוי.
16. בנוגע לזכות הדיירות המוגנת של המנוחה, טענו הנתבעים כי מדובר בזכות קניינית, זאת משום שנרכשה בעבור סכום המהווה חלק משמעותי משוויו המלא של דירת המנוחה כשהיא פנויה וריקה ובין אם משום שמדובר למעשה בזכות שכירות שאינה מוגבלת בזמן.
17. הנתבעים הוסיפו כי הם זכאים להיחשב בתור 'בן ממשיך' במקרקעין, ומאחר שהם יורשיה החוקיים של המנוחה, הם זכאים לקבל ולתבוע כל פיצוי לו הייתה זכאים המנוחה בעצמה.

טענות העולות מכתב התשובה

1. התובע כאמור מכחיש כי לנתבעים קיימת זכות דיירות מוגנת, אך טוען שגם אם היה מדובר בזכות קניינית והם היו זכאים להיות דיירים מוגנים, הרי שזכות זו קשורה לנכס מושא הזכות – כלומר לדירת המנוחה (ולא בזכות כללית המתפרשת על נכסי ההקדש), ומאחר שדירת המנוחה נהרסה, טיבה הקנייני של זכות הדיירות המוגנת בטל.
2. התובע מוסיף, שגם אם היה ממש בטענות הנתבעים באשר לאי נקיטת צעדים לפינויים על ידי ההקדש, אין בכך כדי להקנות להם כל זכות במקרקעין, לרבות בשימת לב לדיני התיישנות המקרקעין ולזכות הבעלות במקרקעין הרשומה על שם ההקדש.

התביעה שכנגד

טענות התובעים שכנגד

1. התובעים שכנגד חזרו על טענותיהם כפי שמופיעות בכתב ההגנה בתביעה העיקרית, וביקשו סעד הצהרתי כדלקמן:
2. לקבוע כי ההקדש שיקר לבית המשפט בהליכים קודמים ויש לראות בכל החלטה המתייחסת לטיב הזכויות של המחזיקים במקרקעין בתור כזו שניתנה במרמה, לפי סמכותו הכללית של בית המשפט וכאמור בסעיף 135 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר");
3. לקבוע כי המנוחה הייתה דיירת מוגנת בדירה במקרקעין;
4. לקבוע כי מי שהתגורר עם המנוחה בטרם פינויה זכאי למעמד של 'בן ממשיך';
5. אם לא יוכרו הנתבעים בתור 'בן ממשיך', לקבוע כי יש לראות בהם בתור ברי רשות בלתי הדירה או של דייר מוגן.

טענות הנתבעים שכנגד

1. הנתבע שכנגד 1 (הכונס) חזר על טענותיו כפי שמופיעות בתביעה העיקרית.
2. הנתבעת שכנגד 2 (חברת המתחם) חזרה אף היא על מרבית טענות הנתבע שכנגד 1 בתביעה העיקרית, והוסיפה כי דין התביעה כנגדה להידחות על הסף בטענה להיעדר יריבות, מאחר שהיא איננה הגורם האחראי לבירור זכויותיהם של המחזיקים במקרקעין, שכן היא לא נכנסה בנעלי ההקדש לעניין התחייבויותיו וחובותיו למחזיקים.

הנתבעת 2 מבהירה, כי האחריות לפינוי מהמחזיקים נותרה בידי ההקדש, כפי שהוסכם בין הצדדים במסגרת הסכם כיכר השעון והסדר הפשרה.

1. הנתבעת שכנגד 2 מוסיפה, כי במסגרת הבקשה למינוי כונס הנכסים, היא לא ביקשה לשנות את ההסכמות המסחריות בין ההקדש לבינה המופיעות בהסכם כיכר השעון או בהסדר הפשרה, לעניין האחריות לפינוי המחזיקים המצויים במקרקעין, ובוודאי שלא להיכנס לנעלי ההקדש בכל הנושא לחובותיו או התחייבויותיו לעניין זה. משכך, טוענת הנתבעת שכנגד 2 כי יש להורות על דחיית התביעה נגדה.

דיון והכרעה

1. השאלות הטענות הכרעה בהליך שלפניי הן:
2. האם המנוחה הייתה דיירת מוגנת בדירתה.
3. האם הנתבעים הם דיירים נגזרים?
4. האם ישנה למי מהנתבעים זכות לכשהי בדירת המנוחה, עם הריסתה?
5. האם קיימת לנתבעים זכות כלשהי בכנס אליו פלשו, או שמא קמה נגדם עילת פינוי?

בטרם אדון בכל שאלה בנפרד, אפרט את השתלשלות האירועים שקדמו להליך דנן.

1. אין מחלוקת כי התובע מונה במסגרת הליך הפ"ב 11706-12-13 ככונס נכסים לזכויותיו של ההקדש במקרקעין, זאת לצורך אכיפת הסדר הפשרה שנתחם דין ההקדש לבין חברת המתחם (ראו נספח 3 לכתב התביעה).
2. בנוסף, אין מחלוקת כי המנוחה התגוררה ב'דירת המנוחה' שנים רבות, עד לפטירתה בשנת 2001.
3. בתחילת חודש מרץ 2001, קרסה חלק מתקרת הקומה השנייה בבניין המצוי במקרקעין, בו נמצאת דירת המנוחה. הנתבע 1 בעצמו אישר כי העיריה חייבה הריסת שתי הקומות העליוניות בבניין, כולל את דירת המנוחה (ראו עמ' 65 ש' 3-2, ועמ' 66 ש' 11-8 לפרוטוקול).

יתרה מכך, הנתבע אישר בחקירתו כי הבניין בו הייתה דירת המנוחה, אשר נהרסה, לא נבנה שוב (ראו עמ' 70 ש' 17-16 לפרוטוקול).

1. כאמור, בעקבות צו הוצאת ההריסה, פנה ההקדש בהליך הראשון בבקשה דחופה למתן צו פינוי כנגד המחזיקים שהתגוררו באותה עת בבניין במקרקעין, לרבות המנוחה. בדיון מיום 15.7.2001, הגיע ההקדש להסדר פינוי עם המנוחה והנתבעים אשר מטרתו הייתה פינוי המקרקעין לשם מימוש צו ההריסה וזאת בתמורה לקבלת דמי שכירות במשך שלוש שנים בעבור דיור חלופי (ראו נספח 7 לכתב התביעה).
2. ביום 30.5.2002 (לאחר פטירת המנוחה ולאחר שהמבנה נהרס), הורה בית המשפט על מחיקת התביעה בהליך הראשון, וקבע כי הסכם הפשרה יוותר על כנו - כלומר יורשי המנוחה אינם רשאים לשוב למבנה, שכאמור נהרס, בעוד שחוב ההקדש לשאת בתשלום דמי שכירות, בגין הדירה שנהרסה, נותר על כנו (ראו נספח 8 לכתב התביעה).
3. אין מחלוקת כי הנתבעים שבו ותפסו נכסים נוספים במקרקעין, שכן לטענתם ההקדש הפר את הסכם הפינוי הזמני ושילם דמי שכירות במשך שלושה חודשים בלבד, והותיר אותם מחוסרי דיור.
4. כאמור, ביום 11.11.2001, בין מועד אישור הסדר הפינוי לבין מועד מתן פסק הדין בהליך הראשון, פנה ההקדש לבית המשפט בהליך השני לתביעה למתן סעד הצהרתי במסגרתו עתר לביטול הסדר הפינוי עם הדיירים במקרקעין, הפסיק לשלם לנתבעים את דמי השכירות שנקבעו בהסדר הפינוי, וזאת לטענתו לאחר שהנתבעים לא הצליחו להוכיח כי הם דיירים מוגנים.
5. ביום 12.9.2004, ניתן פסק דין בהליך השני, שקבע כי אין צורך לדון בעניינה של המנוחה (הנתבעת 1 בהליך השני) מאחר ש"זכותה לדיור חלופי פקעה עם פטירתה" (ראו נספח 9 לכתב התביעה).

בנוגע לנתבעים 1 ו-2 בתביעה דנן (נתבעים 2 ו-3 בהליך השני) , קבע בימ"ש, לאחר חקירות הצדדים - כי הם פולשים במקרקעין, ולדברי כב' השופט ברנר:

"ייאמר כבר עתה, כי לאחר שמיעת ההוכחות, אין עוד ספק כי הנתבעים 3-1 היו בבחינת פולשים לדירות בבניין ולא הייתה למי מהם זכות של דיירות מוגנת או אף שכירות רגילה בבניין (נתבע 2 אף הודה בכך מפורשות בעדותו)" (ראו סעיף 12 לפסק הדין בהליך השני).

כלומר, כב' השופט ברנר מציין כי הנתבע 1 בעניינו, הודה במפורש כי אין לו זכות בדירת המנוחה.

1. בסוף פסק הדין, חתם בימ"ש את דבריו כלהלן:

"בטרם אחתום את פסק דיני, אציין כי אין בפניי תביעה לאכיפת הסכמי הפינוי מצדם של הנתבעים. ברי עם זאת כי מיום שנתבע חזר לתפוס חזקה בבנין, שוב אין הוא זכאי לדרוש תשלום דמי שכירות בגין דיור חלופי, שכן הדיור החלופי נמצא לו בדירה שתפס בחוזק יד. התביעה נדחית. בשים לב לעבודה שאין ולא היה למי מבין הנתבעים מעמד של דייר מוגן בנכס, והנתבעים 2 ו-3 היו למעלה פולשים לנכס, וחזרו להיות פלושים בנכס – אינני עושה צו להוצאות." (ראו סעיף 18 לפסק הדין בהליך השני).

כלומר, בימ"ש אף התייחס לטענת הנתבעים כי היה על ההקדש לשלם להם דמי שכירות לאחר הסכם הפינוי, וקבע כי הדיור החלופי נמצא לנתבעים בנכס שתפסו שלא כדין, אותו הנכס שממנו מתבקשים להתפנות בהליך דנן. מדובר בקביעות עובדתיות מובהקות, המקימות מעשה בית-דין כלפי הנתבעים, ואין הם יכולים להישמע בטענות סותרות.

1. לסיכום חלק זה, עולה כי בין ההקדש לנתבעים נכרת הסדר פינוי, אשר נדרש להעמיד לנתבעים דיור חלוף באמצעות תשלום דמי שכירות לתקופה של שלוש שנים או עד שיקבע בית המשפט את זכויותיהם של המנוחה ושל שאר בני משפחה.

הנתבעים אכן פינו את דירת המנוחה, אולם בתום זמן קצר תפסו חזקה בחלק נוסף של המקרקעין שבבעלות ההקדש. משכך, קבע בימ"ש בהליך השני כי הם אינם זכאים לאותו דיור חלופי.

בנקודה זו יש לציין, כי למרות טענות הנתבעים בנוגע להפרת הסדר הפינוי על ידי ההקדש, הם לא פתחו בהליך משפטי כלשהו בכדי לאכוף את הסדר הפינוי.

האם המנוחה הייתה דיירת מוגנת בדירתה

1. כאמור הנתבעים טענו כי המנוחה הייתה דיירת מוגנת בדירתה. כבר עתה אציין, כי לאור העובדה שהתביעה שלפניי אינה עוסקת בדירת המנוחה (שנהרסה זה מכבר), אין זה רלוונטי האם המנוחה הייתה דיירת מוגנת או לא כמפורט בהמשך פסק הדין, ולכן אדון בשאלה זו למעלה מן הצורך בלבד.
2. אין מחלוקת כי במסגרת הסכם הקומבינציה ורשימת המחזיקים, צוין כי המנוחה מתגוררת בדירתה כדיירת מוגנת. בנוסף, הנתבע 1 צירף לתצהירו אישור חתום על ידי הממונה של ההקדש, ממנו עולה כי המנוחה היא דיירת מוגנת על פי חוק הגנת הדייר, וזאת החל משנת 1967 (ראו נספח ד' לתצהיר הנתבע 1).

אולם לאורך ההליך, הנתבעים לא הציגו כל הסכם דיירות מוגנת של המנוחה בדירה.

1. כמו כן, הנתבעים טענו כי המנוחה שילמה במשך ארבעים שנה את דמי השכירות המוגנת, ובסיכומיהם טענו כי צירפו מסמכי גמר חשבון וקבלות משנת 1981 ועד לחודש מרץ 2000, כאשר זמן קצר לאחר מכן כבר החל לו תהליך הפינוי.

כנשאל הנתבע 1 אודות העדר הסכם הדיירות המוגנת וכל הקבלות בגין התקופה הנטענת, טען כי:

"יש לי תיק עב כרס בבית עם כל הצילומים של כל הקבלות. הכול קיים. פשוט לא ידעתי שאני צריך להביא את הדברים האלה. אם הייתי יודע, הייתי מביא את כל התיק. יש לי קלסר עם כל הדיונים מהיום הראשון שהתחילו דיונים, תיק עב כרב של כל המשפטים, כל הקבלות של כל התשלומים, ההסכם בין הכנסייה המרונית לאמי שהיא דיירת מוגנת והכל קיים שם." (ראו עמ' 63 ש' 28-23 לפרוטוקול).

אולם, כנשאל ב"כ הנתבע 1 האם כל החומר גולה בפניו, השיב:

"...כל המסמכים הרלוונטיים שנמסרו נמצאים בתיק. יש בחומר הראיות אישור של הרב המוציא ומהביא של הכנסייה שמאשר שהגב' דיירת מוגנת. ראיתי את הקלסר, החומר הגיע אליי. כל החומר הרלוונטי צורף... אכן יש כמות גדולה של קבלות, העברנו לבית המשפט קבלות מכל שנה, כדי להכריע שיש דיירות מוגנת לא צריך את כל הקבלות" (עמ' 63 ש' 32-30, ועמ' 64 ש' 2-1 לפרוטוקול).

מכאן, שכל החומר הרלוונטי המצוי בידי הנתבעים צורף, אך בניגוד לטענת ב"כ הנתבע 1 לא מדובר בקבלות "מכל שנה" אלא בקבלות פרקי זמן קצובים בין השנים 2000-1981 (ראו נספח 3 לתצהיר הנתבע 1).

בנוסף, הנתבע 1 נשאל בשנית אודות העדר האסמכתאות, וטען כי ימציא אסמכתאות נוספות בהמשך (ראו עמ' 64 ש' 7-5 לפרוטוקול), אולם לא צורפו כל אסמכתאות נוספות כנטען.

1. על כן, לא ברור האם הנתבעים עמדו בנטל ההוכחה לדיירות מוגנת של המנוחה, אולם כפי שציינתי, אין בכוונתי להרחיב בנושא, מאחר שגם אם נראה במנוחה כדיירת מוגנת, אין בכך בכדי להשפיע על זכותם של הנתבעים במקרקעין בהם הם מחזיקים, כמפורט בהמשך.

האם הנתבעים עומדים בתנאי דיירות נגזרת

1. כאמור, הנתבעים טענו כי הם זכאים למעמד של 'בן ממשיך', כלומר, דיירות נגזרת, אולם זכות הדיירות המוגנת אינה ניתן להעברה בהורשה כזכויות אחרות, אלא בהתאם להסדרים הפרטניים בחוק הגנת הדייר (ראו 58318-07-14 סרג' זימק נ' יוסף אביטן, 1.11.2016).
2. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר קובע כלהלן:

"(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם."

גם אם נניח כי המנוחה הייתה דיירת מוגנת בדירתה, הרי שהיא נפטרה בחודש דצמבר 2001, לאחר פינויה של הדירה ביולי 2001 (ראו עמ' 63 ש' 20-13 לפרוטוקול).

מכאן, שאין ספק כי בסמוך למעוד פטירתה לא גרה המנוחה בדירתה, וכך גם בנוגע לנתבעים כדרישת סעיף 20 לחוק הגנת הדייר – ולכן הנתבעים אינם נחשבים כדיירים מוגנים בדירת המנוחה.

האם לנתבעים יש זכות כלשהי בדירת המנוחה

1. כאמור, הנתבעים טוענים כי למנוחה הייתה זכות של דיירות מוגנת, אשר עברה אליהם. גם אם אקבל את טענת הנתבעים (זאת למרות שאינם עומדים בתנאי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר כאמור לעיל) – פסיקת בית המשפט העליון קבעה כי כאשר נהרס נכס, עם הריסתו פוקעת זכות דיירות או דיירות מוגנת שהייתה בו (ראו ע"א יורדניה נ' בנק לאומי לישראל פ"ד 1194 (1956), שם מחק בית המשפט העליון ערעורם של מערערים אשר טענו לדיירות מוגנת בבניין אשר נהרס ונבנה מחדש).

התובע צירף לסיכומיו פסיקה נוספת בעניין הריסת נכס ואובדן הזכות המוגנת (ראו ע"א 3505/96 שרבעי נ' קפרא, פ"ד נב(2) 419 (1998).

1. בעניינו, דירת המנוחה נהרס לאור נסיבות חיצוניות, שאינן תלויות בצדדים, כלומר- התמוטטות התקרה בחדר הילדים (כפי שניתן לראות בסרטון שצירפו הנתבעים לכתב ההגנה). על כן, מדובר במקרה בו נפגעו הן הבעלים – ההקדש, והן הדיירת המוגנת – המנוחה, ככל שהייתה כזו.
2. מכאן, שלמנוחה וכיוצא מזה גם ליורשיה הנתבעים, אין כל זכות ב'דירת המנוחה' שנהרסה. מעבר לכך - הרי שהמקרקעין אליו פלשו הנתבעים הוא נכס אחר במקרקעין כמפורט להלן.

האם קיימת לנתבעים זכות בנכס בו הם מחזיקים

1. הנתבעים, אשר לאורך ההליך טענו אודות היותה של המנוחה דיירת מוגנת ב'דירת המנוחה', פירטו על אודות ההיסטוריה של הדירה וההליכים בין הצדדים, טענו להפרתו של הסדר הפינוי על ידי ההקדש וכל זאת תוך התעלמות מוחלטת מן העובדה שדירת המנוחה נהרסה ואינה עוד.

כלומר, הנתבעים לא העלו כל טענה או מקור חוקי לזכות כלשהי בנכס אותו הם מחזיקים כיום. ולכן גם אם לצורך הדיון, היו כל טענות הנתבעים מתקבלות על אודות דירת המנוחה – הרי שברגע שהיא נהרסה, אבדה זכותם כאמור לעיל.

1. מאחר שלא קיים כל מקור חוקי לקבלת זכות דיירות מוגנת מכוח פלישה למקרקעין של אחר, יש לראות בנתבעים ככאלו שפלשו לנכס אותו הם מחזיקים במקרקעין כיום ללא כל היתר, (ואף הם הוגדרו כך בפסק דינו של כב' השופט ברנר בהליך השני, המחייב את הצדדים).
2. לעניין טענתם של הנתבעים כי הם הפכו לבני רשות בלתי הדירה במקרקעין, זאת מאחר שההקדש שתק במשך 15 שנים, יצוין כי רשות בלתי הדירה היא זכות אשר ההכרה בה היא חריגה ביותר (ראו ע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח, 19.8.2015).

בנוסף לכך, גם אם היה ממש בטענות הנתבעים באשר לאי נקיטת צעדים לפינוים, אין בכך כדי להקנות להם כל זכות במקרקעין, לרבות בשימת לב לדיני ההתיישנות במקרקעין ולזכות הבעלות במקרקעין הרשומה על שם ההקדש.

זאת ועוד, הנתבעים לא הציגו כל ראיה לכך שההקדש הסכים להימצאותם במקרקעין, או שהשקיעו משאבים כלשהם או ששינו את מצבם לרעה כטענתם. להיפך – הסדר הפינוי קבע שהנתבעים יקבלו דמי שכירות בדיור חלוף לשלוש שנים, ובפועל הנתבעים יושבים במקרקעין שלא שייכים להם מזה שבע עשרה שנה, ללא תשלום בגינם.

1. מכאן, שקיים ספק כי המנוחה אכן הייתה דיירת מוגנת, אולם אף אם הייתה כזו – הזכות פקעה בעת שנהרסה 'דירת המנוחה' ואין כל זיקה בין הדירה שנהרסה לחלק בו מחזיקים הנתבעים. מכאן, שלנתבעים אין זכות לשבת במקרקעין מכוח זכותה הנטענת של המנוחה, והם לא הצביעו על כל מקור נורמטיבי לזכותם הנטענת לשבת במקרקעין היום.

טרם סיום

1. אדון כעת בשתי טענות נוספות שעלו בסיכומיהם של התובעים שכנגד:
2. מעמד של הכונס ושל חברת המתחם (הנתבעים שכנגד 1 ו -2) וסמכויותיהם במקרקעין;
3. טענות התובעים שכנגד לפיצוי.

מעמד כונס הנכסים וחברת המתחם

1. כאמור, הנתבע שכנגד 1 מונה ככונס למקרקעין ספציפיים של ההקדש, ובכפוף להסכם הפשרה מיום 4.5.2004, שקיבל תוקף של פסק דין (ראו נספח 3 לתצהיר הנתבע שכנגד 1).

בנסיבות אלה, הנתבע 1 הוא הגורם האחראי כיום על המקרקעין ואחריותו משתרעת אך ורק עד לגבולות הקבועים בהסכם הפשרה. אחת ממשימותיו של ההקדש מכוח הסכם הפשרה, היה משימת "ניקיון הזכויות", כלומר – פינוי המקרקעין מכלל המחזיקים היושבים בהם. לפיכך, הנתבע שכנגד 1 בא בנעלי ההקדש ונדרש לפעול להשלמת משימה זו במקום ההקדש.

1. בכל הנוגע לטענות התובעים שכנגד נגד הנתבעת שכנגד 2 – חברת המתחם, כי היא נכנסה בנעלי ההקדש לצורך ביצוע משימת ניקיון הזכויות - עולה כי הנתבעים לא הציגו כל המעיד על כך שחברת המתחם לקחה על עצמה את חובות ההקדש (ראו עמ' 77 ש' 21-6 לפרוטוקול).

יתרה מכך, סעיפים 7.1 -7.3 להסכם כיכר השעון קובעים כלהלן:

"מובהר ומודגש כי חובותיה והתחייבויותיה של הכנסיה עפ"י סעיפים 9.1, 9.2 ו- 9.3 לחוזה אורות יפו, לפיהם אחראית הכנסיה לפנות על חשבונה את הדיירים המוגנים המחזיקים במקרקעין, אינם מומחים ואינם מועברים לקונה אלא נשארים על הכנסיה... להסרת ספק מובהר שאם לא יתברר שקיים מחזיק כלשהוא המחזיק במקרקעין ואשר אינו מופיע ברשימה, חייבת הכנסיה לפנות גם אותו על אחריותה ועל חשבונה, למרות שאינו מופיע ברשימה" (ראו נספח 1 לכתב ההגנה של הנתבעת שכנגד 2).

בנוסף, סעיף 11.3 וסעיף 14.3 להסדר הפשרה קבעו כי:

"ההקדש יקבל על עצמו ועל חשבונו לבצע ולהשלים את "משימת נקיון הזכויות"... ההקדש יפעל על אחריותו ועל חשבונו לפנות כדין את כל הדיירים (הן דיירי רחוב רזיאל והן דיירי רחוב הדואר) וזאת לא יאוחר מהיום הקובע (להלן – משימת הפינוי). במסגרת האמור לעיל יפעל ההקדש בחריצות וביעילות לשם ביצוע משימה זו ויעשה כל פעולה הדרושה לשם כך" (ראו נספח 2 לכתב ההגנה של הנתבעת שכנגד 2).

זאת ועוד, העיקרון כי משימת ניקיון הזכויות מוטלת על ההקדש חזר גם בסעיף 24 לבקשה למינוי כונס נכסים:

"כאמור, בשלב ראשוני, היה על ההקדש לבצע במועד ועל חשבונו את משימת ניקיון הזכויות, וכן לרשום את זכויותיה של חברת המתחם בלשכת רישום המקרקעין. משימת ניקיון הזכויות הוגדרו כדלקמן:

24.3 פינוי דיירים מוגנים ו/או מסיגי גבול ו/או פולשים הנמצאים במקרקעין (להלן: "הדיירים")" (ראו נספח 4 לכתב ההגנה של הנתבעת שכנגד 2).

מכאן, שפעם אחר פעם חזרו חברת המתחם וההקדש בהסכמים שחתמו על עקרון היסוד שמשימת ניקיון הזכויות היא משימתו של ההקדש, ולא של חברת המתחם. מאחר שהנתבעים לא הצליחו להוכיח אחרת – הרי שאין יריבות בין חברת המתחם לבין הנתבעים ודין התביעה נגד הנתבעת שכנגד 2 להידחות.

טענות התובעים שכנגד לפיצוי

1. ראשית, טענה זו לא נזכרה בכתב התביעה שכנגד (ראו סעיף 49 לפסק הדין), ועל כן היא מהווה הרחבת חזית פסולה ודינה להידחות.

למעלה מן הצורך, אציין שהתובעים שכנגד טוענים כי הם זכאים לפיצוי בגין פינוי המנוחה והריסת דירת מגוריה, ופינויים מהמקרקעין בהם מחזיקים. אולם, אין למי מהנתבעים שכנגד כל חובה לפצות את התובעים שנגד בגין פינויים, זאת מאחר שהם תפסו שטח בתוך המקרקעין בלא סמכות, בלא רשות ובלא תשלום. יתרה מכך, נראה כי הנתבעים זכו מן ההפקר וגרו במשך שנים רבות בנכס הפלוש בחינם.

זאת ועוד: לא הובא ולא בדל ראיה המלמד על השקעות של הנתבעים במקרקעין, כך שלא ברור מדוע זכים הנתבעים, אשר התגוררו במקום מזה 17 שנה מכלי לשלם מאומה, לפיצוי.

1. בנוגע לטענה הנתבעים לפיצוי בגין עוולותיו הנטענות של ההקדש כלפיהם, יובהר כי הנתבע 1 אינו חליפו של ההקדש כבעל דין, אלא עד גבול הסמכויות שהוענקו לו, ועל כן אינו חליפו של ההקדש גם בכל הנוגע לטענות ממוניות נגדו. לכן, דין הטענות האישיות כלפי הנתבע 1, בכל הקשור לפיצויים הנטענים מההקדש להידחות.

סוף דבר

1. הפועל היוצא הוא, כי התובע זכאי לפנות את הנתבעים אשר פלשו למקרקעין בלא אישורו של ההקדש, תוך פגיעה בזכות הקניינית של ההקדש ותוך מניעת אפשרות לעשיית שימוש במקרקעין על ידי כונס הנכסים.
2. דין התביעה שכנגד להידחות.
3. ניתן בזאת צו לפיו על הנתבעים לפנות את המקרקעין נשוא התובענה ולהשיבו לתובע, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך להם או למי מטעמם, וזאת לא יאוחר מיום 31.10.2018, בשעה 12:00.

פסק הדין ניתן לאכיפה כפסק דין של פינוי ללא צורך בהתראה נוספת מאת ההוצאה לפועל.

למען הסר ספק, ניתן להתחיל בהליכי הפינוי בהוצאה לפועל - הפינוי הפיזי בפועל - כבר ביום 1.11.2018 בשעה 08:00. 

במידת הצורך תסייע משטרת ישראל בביצוע הפינוי.

1. הנתבעים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות ההליך, בסך 15,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 35,000 ש"ח. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ח, 26 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.