1. המבקשים הגישו ביניהם ארבע תביעות נפרדות (הן שבכותרת) נגד בני משפחת מאיר, המשיבים, בענייני לשון הרע ושכ"ט עו"ד, תביעות שאוחדו לפניי והמתנהלות בסדר דין רגיל. הן קודם לאיחוד הן לאחריו ביקשתי לבחון עם הצדדים שניהם את התוחלת לבירור ההליכים ביניהם עד תום, לא רק מחמת קשיים אפשריים כאלה ואחרים בתביעות כי אם בעיקר על מנת לאפשר לצדדים שלא למקד משאביהם בהתדיינויות שתועלתן בספק. המבקשים ביקשו להמשיך בשתיים מתביעותיהם, אך הודיעו על נכונותם למחוק את התביעות בת"א 24855-01-16 ות"א 27156-01-16, לשיטתם ללא צו להוצאות מן הטעמים שמנו. המבקשים הביעו סברתם (ולא כחלק מהצעתם למחיקת שתיים מתביעותיהם) כי יש מקום למשיב מר יהונתן מאיר לוותר על תביעתו שכנגד בת"א 20495-01-16.

2. השיבו המשיבים, בהרחבה רבה. על התביעה שכנגד עומד מר מאיר. למחיקה מתנגדים הם. לתמצית בלבד אפוא: הפסקת תובענה ביוזמת בעל דין יש להתנותה בתנאים, ובפרט דחיית התובענה, ותוך חיוב בהוצאות ריאליות של המשיבים. הפסקת התובענה כאן יש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט. היא באה בשלב שבו מן המשיבים נמנעים יתרונות שהשיגו במהלך ההתדיינות. יש בכך כדי להשליך על ההליכים האחרים שהם מנהלים. אין כל הצדקה בכל מקרה למנוע מן המשיבים את ההוצאות שנדרשו להוציא.

3. הגיבו המבקשים: טענות המשיבים אינן נהירות, אך ממילא אין להם כל כוונה לשוב ולחדש תובענתם, ואין כל קושי כי יובהר כך פורמלית. אשר להוצאות, אינם רואים הצדקה לחיובם בנסיבות, והם סבורים שיש להורות על המחיקה (שאין אחריה תקומה לתביעה) ללא צו להוצאות, ולחלופין ניתן להמתין לסיום ההליכים כולם.

4. דין הבקשה להתקבל. מובן שבעל דין אינו יכול עצמאית להביא להפסקת תובענתו, ודאי תוך שהוא מותיר בידו את האפשרות לשוב ולהגישה בעתיד לבוא באין מעשה בית דין, והפסקת התובענה יש לעתור לה ולבוחנה בהתאם לדין. תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), היא המרכזית המסדירה את בקשת התובע לחדול מהמשך בירור תביעתו, ועניינה בשיקול דעתו של בית המשפט לעניין המחיקה, התנאתה בתנאים, וחיוב המבקש-התובע בהוצאות (להרחבה ולאסמכתאות עיינו החלטתי בתא"מ 16685-08-13 בן חיים נ' כלל (21.12.16)). כחלק מן האמור, מובן שאל לו לבית המשפט לאפשר לבעל דין להפסיק תובענתו כבדין מחיקה, תוך אפשרותה חידושה, כאשר בינתיים השיג הנתבע יתרון של ממש אגב ההליך (ונדגים: חקירה נגדית חדה לתובע, או חוות דעת מומחה מוסכם לחובתו). כן יבחן בית המשפט שיקולים הנוגעים לחיוב בהוצאות, אף שבניגוד לגלום בתשובה, החובה של בית המשפט היא לשקול, לא לחייב דווקא.

5. הסוגיה המרכזית שבה עוסקים המשיבים, והיא עמידתם על דחיית התובענה חלף מחיקתה, נחזתה עקרה מראש והפכה עקרה בדיעבד. קשה היה עד מאד להתרשם מן הבקשה למחיקת התובענות כי פניהם של המבקשים להגשתן המחודשת של התובענות בעתיד לבוא. הדבר אף נאמר מפורשות בתגובה לתשובה. בין אם מחיקה ובין אם דחיה (שהמשיבים נעדרי זכות לדורשה) הרי שמעשה בית דין לא יהיה כאן, והשאלה היחידה של אפשרות חידוש ההליכים בעתיד נפתרה: הפסקת התובענה תיעשה תוך הבהרה כי לא ניתן יהיה לחדשה. ממילא מתייתרות בכך מגוון טענות בתגובה, ובכלל זאת אותם "יתרונות של ממש" – שהתקשיתי עד מאד לזהות מהם – שהנתבעים הגישו אגב ניהול התובענות, שהיו שתיהן בשלבים המקדמיים בלבד. ניסיון לקשור בין התביעות שהפסקתן נתבקשה לבין התביעות שתיוותרנה אף הוא נטול נפקות, כך גם יתר הטענות שהועלו בהקשר זה. מכאן: הפסקת תובענה כאמור, שדינה כמחיקה, אך חידוש התובענה אינו אפשרי עוד.

6. כך אנו מגיעים לשאלה האחת הנותרת למעשה, של הוצאות, אגב הפסקת התובענה. כאן אני נדרש לסעד המבוקש המקורי, הוא של מחיקה ללא צו להוצאות, אף שהמבקשים היו נכונים בתגובתם גם לאפשרות חלופית של הותרת ההוצאות לתום הדיון. שעה שהדיון בשני ההליכים מסתיים, אזי גם אם ייוותרו דיונים בתיקים אחרים, אני רואה לנכון להכריע כבר עתה בשאלת ההוצאות.

7. נקודת המוצא היא ברורה: הזוכה בדין, מכל סיבה, אמור לזכות בהוצאותיו הריאליות, כפוף להיותן מידתיות, סבירות והכרחיות. ברם נקודת הסיום אינה חייבת להיות זהה לנקודת הסיום. אילו הייתי מוצא ממש בטענות המשיבים בדבר שימוש של התובעים-המבקשים לרעה בהליכי משפט (להבדיל מאשר טענות בעניין עוצמת אותן התביעות), אפשר שנקודת הסיום הייתה כנקודת המוצא. לא מצאתי. יתרה מכך, מגוון שיקולים מובילים במקרה דנן שלא לחייב בהוצאות כלל, ואציין שלושה:

ראשית, האזנה, גם אם חלקית, להערות בית המשפט. התייחסתי כבר בדיון בתיק שהיה קבוע לפניי טרם שאוחדו כולם, ביום 16.3.17, לשאלת החיוניות והתוחלת בניהול כל אחת מן התובענות. המבקשים בבקשתם השכילו לצמצם את היקף המחלוקת, להפחית מן המשאבים הכרוכים בניהול הליכים שתוחלתם דלה, ולצמצם קמעה את זירת ההתכתשויות גוזלות הזמן, לאחר שמיעת הערות בית המשפט. מובן שנתון זה לבדו אינו מאיין בהכרח הוצאות, אך זהו שיקול.

שנית, דרך התנהלותם של המשיבים. הערתי שוב ושוב בעניין הדרך להשמעת טענות. הדברים לא הופנמו, לא בעת ניהול ההליך, לא בעת מסירת התשובה לבקשה דנן (ס' 21-20 כדוגמה). אם זו המשיבים סבורים שזו הדרך לזכייה בדין, למצער עד הנה, יישאו בהוצאותיהם, למצער עד הנה.

שלישית, ובזיקה להערה הקודמת: התביעות נסבו על ענייני לשון הרע נטענים, בקשר עם ייצוגם של בני משפחת מאיר בידי המבקשים. למותר לציין כי בתביעה נמחקת אין לטעת מסמרות, אולם ניתן להעיר בזהירות הנדרשת: מחד גיסא, אמירות שספק (שלא יוכרע) אם הגיעו כדי "פרסום", תנאי להיווצרות העילה. מאידך גיסא, התבטאויות – שעיקרן לא הוכחשו – מצד הנתבעים, שדומה כי ניתן היה לחסוך. חילוקי דעות לחוד והטחת האשמות חריפה לחוד. ואף אם נמצא בסופם של דברים שאותה התבטאות חוסה עדיין בצילה של הגנה כלשהי שבחוק, בהחלט אפשר שבית המשפט ייטה להותיר את הדובר לשאת בהוצאותיו.

8. תוצאת האמור: הבקשה מתקבלת. התביעות בת"א 24855-01-16 ות"א 27156-01-16 מופסקות בזאת, כמשמעותן בתקנה 154 לתקנות. אין צו להוצאות בקשר עם הפסקתן.

9. אשר לתביעות הנותרות, קרי ת"א 20466-01-16 ותא"מ 20495-01-16: צו גילוי מסמכים כללי, והשלמת הליכים מקדמיים עד יום 31.10.17. כל בקשה מקדמית (לרבות ככל שבקשה קודמת שהוגשה ולא הוכרעה עודנה רלבנטית) עד יום 7.11.17, ויאגד כל בעל דין בקשותיו. תז"פ ליום 9.11.17 למתן הוראות נוספות.

ניתנה היום, ד' תשרי תשע"ח, 24 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.