מספר עניינים דיוניים בהם ראיתי להכריע עובר לישיבה הבאה עלינו לטובה:

1. א. הנתבעים מתנגדים לקבילות נספח ו' לכתב התביעה , וההתנגדות בדין יסודה. מדובר במסמך שחלות עליו לא הוראת דין אחת אלא שתיים שכל אחת מהן בנפרד משמיעה קבילות. המסמך, כאמור אף בכותרתו, הנו סיכום פגישת גישור מיום 18.5.14 שנערכה בנציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה. נשוא הפגישה הנו בדיוק אותם עניינים בעטים הוגשה התביעה כאן: הנגשת מבני ציבור עירוניים ספציפיים למערער, בתחום שיפוטה של עירית טירת הכרמל.

סע' 30(א) לחוק מבקר המדינה קובע -

"דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי."

אם זה לא מספיק , קובע סע' 79ג(ד) של חוק בתי המשפט –

"דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור, לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי".

ב. כאמור לא מדובר בחסיון (מדובר במסמך שהעתקו בידי התובע ואמור להיות בידיו, וממילא אינו חסוי בפניו; אלא בהוראות אי קבילות.

ג. לא מצאתי ממש בתשובת התובע . הציטוט מבגץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אברהם עוז בסע' 4 לתגובה הנה של משפט אחד, באופן אשר בפירוש מוציא אותו משפט מתוך הקונטקסט שבו הופיע.

הציטוט בתגובת התובע:

"אין באי הקבילות כדי למנוע את גילוי הראיה ואת חשיפת המידע שהוצג בפני הגופים הנ"ל במסגרת הליך משפטי כאמור."

והציטוט המלא שבתוכו מופיע המשפט (הדגשות לא במקור):

"הנה כי כן, ההגנה שראה המחוקק להעניק למידע ולראיות שנמסרו למבקר המדינה, למבקרי פנים ולוועדות חקירה ממלכתיות וצבאיות היא הגנה במדרג של אי קבילות. הגנה זו חוסמת את הצגת הדו"ח שערכו גופים אלה בהליך משפטי וכן את העדויות או הראיות שנמסרו להם ומשכך לא ניתן להיזקק לדו"ח, לעדות או לראיה כאמור לצורך קביעת ממצאים באותו הליך. ואולם, להבדיל מחיסיון, אין באי הקבילות כדי למנוע את גילוי הראיה ואת חשיפת המידע שהוצג בפני הגופים הנ"ל במסגרת הליך משפטי כאמור. על משמעותו של ההבדל בין אי קבילות לחיסיון כבר עמדנו לעיל בפיסקה 11 והנשיא ברק עומד על כך בעניין בנק איגוד באומרו:

סעיף 10 לחוק הביקורת קובע אי-קבילות ("לא ישמשו ראיה") של דו"ח הביקורת הפנימית. אין בהוראה זו, כשלעצמה, כדי ליצור חיסיון מפני גילוי הדו"ח לצד למשפט. אכן, אי-קבילות לחוד וחיסיון לחוד. אי-קבילותו של מסמך כראיה אינו מונע גילויו של המסמך (ראה המ' 121/58 קרן קימת לישראל בע"מ נ' כץ [פ"ד יב 1472]). אי-קבילות נועדה למנוע מבית המשפט לבסס מימצא על אותה ראיה. אי-גילוי בשל חיסיון נועד למנוע מבעל דין לעיין במסמך. לעתים יש ערך רב לצד לעיין במסמך, גם אם אין הוא רשאי להגישו בשל אי קבילותו. על-כן, הגישה המקובלת הינה כי אי-קבילותו של מסמך אין בה, כשלעצמה, כדי לחסנו מפני גילוי (ראה: 13 Halsbury, The laws of England (London, 4th ed., by Lord Hailsham 1975) 34-35; P. Matthews and H. Malek, Discovery (London, 1992) 94)) (שם, 64). ראו גם: עניין ALBERICI, 47; עניין יפת, 306-305; עניין משרד התחבורה, פיסקה 19; עניין בנק דיסקונט, פיסקאות 17-16)."

עניין "בנק דיסקונט" שנזכר בהחלטה הנו רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי.

כלומר: הקטע המצוטט נזקק לאבחנה בין הוראת אי קבילות, לבין חסיון. כאשר מדובר במה שנופל לגדר הוראת אי קבילות אך לא חל עליו חסיון, ניתן להורות בגדר הליך משפטי על גילויו לצד השני, אך אין בכך להכשיר הגשתו לביהמ"ש. אבחנה בסיסית זו מיטשטשת כאשר בוחרים לצטט משפט אחד מתוך פסקה שלמה. יוער כי מה שעמד לדיון בבגץ 844/06 הנ"ל היה כלום יש להכיר בחסיון של ועדת בדיקה אוניברסיטאיות על החומרים שעמדו בפני הועדה (חומרים שלגביהם לא קבועה בדין הוראת אי קבילות).

ד. טוען התובע כי החלטת המבקר אינה חוסמת מתלונן מלברר נשוא התלונה בערכאות. הטענה לא ברורה שכן איש מבין הנתבעים לא התיימר לטעון כך בבקשה.

ה. טענה נוספת של התובע הנה כי המסמך אינו נופל לגדר המסמכים שהתקבלו אגב ביקורת מבקר המדינה, לפי סע' 15 של חוק מבקר המדינה. אבחנה זו אינה נובעת מלשון החוק. סע' 15 הנ"ל, דן בדו"חות מבקר המדינה. סע' 30(א) דן ב"כל מסמך אחר" שהכין או הוציא המבקר במסגרת מלוי תפקידיו (לשון רבים). אחד מתפקידי המבקר המעוגנים בחוק מבקר המדינה הנו נציבות תלונות הציבור (סע' 32 לחוק מבקר המדינה) – ובכובע זה נערכה פגישת הגישור.

למעשה תגובת התובע הנה סוג של היתממות שכן בסוף המסמך עצמו נרשם –

ידוע למשתתפים כי סיכום זה, כמו כל דבר שנעשה במסגרת בירור תלונה בנציבות תלונות הציבור לא ישמש ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי

ה. אך ניתן להותיר השאלה האחרונה בצריך עיון. גם לו נאמר שאותו מסמך אינו בגדר מסמך "שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו " ואין הוא בא בגדר סע' 30 של חוק מבקר המדינה (ואיני גורס כך), הרי שלא ניתן כל מענה להוראת אי הקבילות הנוספת בסע' 79ג(ד) של חוק בתי המשפט. מדובר בסיכום פגישת גישור. אף לא נחזה שמדובר בתוצר סופי של הליך גישור , היינו הסכם גישור הבשל להגשה לצורך קבלת תוקף של פסק דין או אכיפה. מדובר בניסיון במסגרת גישור להביא הצדדים להסכמות, והסיכומים שהושגו, עד כמה שהושגו , לא הבשילו לכלל הסכם סופי – אין גם טענה כזו בתגובת התובע. יוער שלו אכן היה מדובר בהסכם סופי ומוגמר שהצדדים התכוונה שניתן יהא לאכוף במישרין, מכוחו שלו, וניתן יהא אפוא להגישו לצורך קבלת תוקף של פסק דין, ספק אם היה צורך בסיפת ההסכם כפי שצוטטה לעיל (גם אם היא נסמכת על הנחית אי הקבילות שבסע' 30 לחוק מבקר המדינה, ולא על סע' 79ג(ד) של חוק בתי המשפט).

"..למעלה מן הצורך יצוין כי צדק בית המשפט כשקבע כי רק התוצר הסופי של הליך הגישור, כפי שהוא מוגדר בתקנה 9 לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות הגישור), יכול להיות מועבר מחדר הגישור לאולם המשפט וכי כל השאר חסוי (בע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית (31.12.2008); פרט 2א. לתוספת לתקנות הגישור). " (סע' 8 לבע"מ2396/15 פלוני נ' פלונית )

המסמך אינו הסדר גישור סופי ומוגמר (בחתימת הצדדים לו ובחתימת קיום של המגשר, כאמור בתק' 9 הנ"ל).

ו. אני קובע כי נספח ו' לכתב התביעה אינו קביל ולא ישמש כחלק מחומר הראיות.

2. שאלת קבילות הקלטת תוכנית רדיו ובה משתתף נציג כלשהו של העיריה. התובע יכול להעיד מכלי ראשון על בעיית הנגישות אותה נועדה להמחיש ההקלטה – וכך עשה בתצהירו. אלא שאותה הקלטה (אף מעבר לתנאי הקבילות הפורמליים שבהלכת שניר) אינה אלא אוסף של עדויות שמיעה וסברה, לא קבילות, מפי משתתפים שאינם כרגע עדים במשפט). באותה מידה ניתן להתיימר להגיש כתבה מעיתון בה המרואיין אינו מן העדים במשפט (כשאין מדובר בפרסום בתביעת לשון הרע). יכול והראיה תהא קבילה , בבחינת הודאת בעל דין , אם מודה בה נציג העיריה המרואיין בטענה רלבנטית מטענות התובע, ואם אותו נציג יוזמן לעדות על ידי התובע. אני חייב לומר כי ההתכתשות הדיונית בענין זה נראית טפלה. סביר להניח כי אם היה רואה התובע חשיבות משפטית יתירה לראיה זו היה טורח ומגיש תמליל כעזר לביהמ"ש, כמקובל, ומפנה לאותם חלקים רלבנטים בתמליל בהם מודה נציג העיריה בטענות רלבנטיות. מדובר אמנם בראיה משנית – אולם היא דרושה כראיית עזר, בכפוף לקבילות ההקלטה. ככל שעומד התובע על הגשת הראיה יגיש תמליל, ויפנה לקטעים הרלבנטיים. יכול ומדובר בהתכתשות על ענין שכלל אינו שנוי במחלוקת. גם העיריה מודה בתצהיריה כי המעבר לבניין החדש נבע גם מן הצורך להנגיש משרדי העיריה לבעלי מוגבלויות באופן אופטימלי – כלומר שענין זה אינו מתקיים בבניין הקיים. בישיבה הקרובה אצפה לשמוע באופן מסודר וספציפי אלו מן השירותים המוניציפליים אינם נגישים לתובע בבנין הקיים לטענתו (ארנונה, מהנדס העיר וכו'), והאם שנוי הדבר במחלוקת (נגישות – קרי בתוך הבניין עצמו, לא על דרך פגישה במדרכה או מחוץ לבניין).

3. נושא הסמכות: ניתן לנתבעות, ולמעשה חויבו הן, להגיב בשאלת הסמכות ביחס לכל סעד נתבע שהן סבורות שאינו בסמכות ערכאה זו. כעולה מתגובתן בשאלת הסמכות, הנתבעות אינן חולקות על סמכות ערכאה זו להיזקק לסעד א' : ענייננו של הסעד במתן צו עשה המחייב העיריה בהנגשה לבניין העיריה ובי"ס שיפמן.

מאידך, סעדים ב' עד ה' עניינם במסירת מידע, לרבות מסמכים , הנוגעים לפעולות תכנון ופעולות אחרות לצורך קידום סוגיית ההנגשה. הנתבעות חולקות על הסמכות ביחס לסעדים אלה. הן מפנות לכך שהתובע עצמו בתגובתו, משתית את מקור סמכותו העניינית של בימ"ש זה , ביחס לסעדים אלה, על חוק חופש המידע.

אלא שהדרך לקבלת מידע על פי חוק חופש המידע עוברת דרך הגשת בקשה לרשות הרלבנטית, ותשלום אגרות. ואלו תקיפת החלטת הרשות בבקשה למסירת מידע עוברת לא כאן אלא דרך בית המשפט לעניינים מנהליים. אכן יש ממש בטענות. מדובר במה שהתבקש כסעד עיקרי , ולשם קבלתו קבע החוק מסלול ספיציפי מיוחד ומוסדר, בחוק חופש המידע. יש להגיש בקשה לממונה לפי חוק חופש המידע, לשלם אגרה מתאימה, ואת ההחלטה ניתן לתקוף במידת הצורך בביהמ"ש לעניינים מנהליים (סע' 7 ו 17 של חוק חופש המידע; סע' 5(1) ופריט 2 לתוספת הראשונה של חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים; תקנות חופש המידע (אגרות)).

אכן את עילתו לקבלת סעדים ב' עד ה' השתית התובע על חוק חופש המידע, כעולה מסע' 38 ו 39 לתגובתו מיום 6.3.17 בעניין הסמכות העניינית.

משעה שאת הסמכות משתית התובע עצמו על חוק חופש המידע, עליו ללכת במתווה הספציפי שהקים המחוקק באותו חוק, לרבות הגשת בקשת מידע לממונה, תשלום האגרה, ובמידת הצורך – עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים. לטעמי מדובר בענין העולה כדי חוסר סמכות עניינית של ערכאה זו, להיזקק לסעדים ב- ה' שנתבעו כאמור כסעדים עיקריים. אולם גם לו מדובר היה בנושא שבסמכות ביהמ"ש להיזקק לו, הרי הכלל הרחב הנו כי משעה שמקים המחוקק מסלול ספציפי ויעודי להשגת סעד נתבע, יש להיזקק למסלול זה, ועל ביהמ"ש להשיג סמכותו גם שעה שזו נתונה; אלא אם יש טעם חריג – שכאן לא נמצא לי. אוסיף גם כי יכול ומדובר בסעדים שממילא הנם טפלים . מטרת התובע בסופו של יום בהליך זה הנה הרי הנגשה, ולא קבלת מידע על הנגשה. אם יש בידו להמחיש עילתו לקבלת צוי עשה להנגשות המבוקשות, הרי הושג היעד. אם לאו, וברצונו לקבל מידע בשאלת פעולתה של הרשות המקומית לפעול להנגשה, יתכבד ויגיש בקשה לפי חוק חופש המידע, ובמידת הצורך – עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים. אני מוחק מכתב התביעה סעדים ב' עד ה' .

יחד עם זאת אוסיף כי עד כמה וככל שיש רלבנטיות בהליך זה מצד הנתבעת 1 להמחשת פעולות שבצעה לקידום ההנגשה – הרי עניינה שלה הוא לפרט מה נעשה, ספציפית ולא בכותרות כלליות. איני קובע מסמרות בענין אחרון זה של הרלבנטיות, אולם עד כמה שהדברים אכן רלבנטיים לצורך הכרעה, ניתן תמיד לטעון להימנעות מהצגת ראיות רלבנטיות, ככל שאכן יש הימנעות.

4. ההוצאות בבקשות נשוא ההחלטה תילקחנה בחשבון לחובת התובע כחלק מסוגיית ההוצאות בהליך העיקרי.

ניתנה היום, כ"ד חשוון תשע"ח, 13 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.