רקע

בתאריך 2.11.15 פנה המבקש אל בית המשפט בבקשה לביטול צו הריסה מינהלי (להלן: "הצו")

שהוצא על ידי המשיבה ביום 12.10.15 והוא חל על תוספת מקונסטרוקצית מתכת ולוחות פנל מבודד

בשטח של כ- 30 מ"ר (להלן: "התוספת"), שנבנתה ללא היתר בגוש 10572 חלקה 192 ברח' החלוץ 18

בגבעת אולגה חדרה (להלן: "המקרקעין").

לנוכח טענת המשיבה להעדר זכות עמידה של המבקש בהליך זה, דנתי בשאלה זו תחילה ובהחלטתי מיום 6.1.16, לאחר שלא שוכנעתי כי הזיקה של המבקש למקרקעין הנדונים מצמיחה לו זכות משפטית בהם, הוריתי על דחיית הבקשה על הסף.

בתאריך 20.1.16 הגיש המבקש ערר אל על החלטה זו, מועד ביצוע ההחלטה עוכב וביום 13.3.16

התקבל עררו. בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי (בעפ"א 39918-01-16) נקבע כי טענת

המבקש לפיה הוא הורשה להשתמש בנכס בו נבנתה התוספת פרק זמן ניכר עובר למתן צו ההריסה

המנהלי, לא התבררה דיה בדיון בפני וכי במידה שיתברר כי הוא אכן השתמש בו באופן הנטען הרי

שניתן יהיה לקבוע כי עסקינן במי שקמה לו זכות עמידה להגיש את בקשתו לביטול צו ההריסה

המנהלי, דהיינו כמי שניתן להגדירו כנפגע על ידי הצו. משכך הורה בית המשפט המחוזי כי הבקשה

תונח בפני מחדש לשם שמיעת מכלול הראיות בהקשר זה.

הראיות

במהלך הדיונים שהתקיימו בפני בימים 7.6.16 ו- 13.7.16 (לאחר שהמועדים המוקדמים יותר שנקבעו נדחו לבקשות הצדדים), נשמעו עדויותיהם של מפקח הבניה מר עלא מסאלחה (להלן: "מסאלחה"), בעליו של הנכס מר מאיר ברדה (להלן: "ברדה"), המבקש עצמו ומפקח הבניה הקודם מר שי לוי (להלן: "לוי").

מסאלחה המכהן בתפקיד של מפקח בניה בוועדה המקומית חדרה מאז חודש מאי 2015, טען בעדותו כי בביקורו בנכס ביום 7.10.15 הוא מצא שמתבצעת בו בניה חדשה אשר לא היתה מוכרת לו מביקוריו הקודמים במקום וציין כי ידוע לו שהמבקש מתגורר מעל החנות של ברדה הממוקמת מתחת לתוספת החדשה - מקום שהיה שייך בעבר לאבי המבקש שנפטר בינתיים. בהידרשו אל התצלומים ת/2 טען מסאלחה כי ביום הדבקת הצו לא התגורר בתוספת איש, אישר כי מגיש הבקשה להיתר בניית התוספת (ת/3) היה ברדה "כי החנות שייכת לו והתוספת נבנתה מעל החנות" וציין כי הבקשה נדחתה בהחלטת הועדה המקומית חדרה מיום 31.1.16 (ת/4). בתשובותיו לשאלות ב"כ המבקש בחקירה הנגדית אמר מסאלחה כי הוא הנדסאי בניין במקצועו, טען כי תפקידו המוגדר נכון לאותה עת היה "מפקח אזור בגבעת אולגה", כי הוא הוסמך לתפקיד זה בשנת 2016 (נ/7), כי חתימתו על הצו תחת התואר "מפקח בניה" בוצעה כשהיה עדיין "במהלך אימונים" וכי קודמו בתפקיד, המפקח לוי, היה עמו באותה עת במסגרת החפיפה שבוצעה ביניהם. למראה תצלומי הנכס, הסביר מסאלחה כי הבניה החדשה במקום התבטאה בהוספת קונסטרוקציית מתכת ופאנל מבוסס על מעקה שהיה קיים בו קודם לכן, לשאלה האם ידוע לו שמעל המעקה היו עמודים וגג השיב כי הוא אינו זוכר וכשב"כ המבקש הציג בפניו את התצלום נ/5 בו נראית החנות של ברדה כשמעליה מעקה אבן שעליו עמודים וגג-סככה, הוא טען כי לוי לא יידע אותו בכך וגם לא הראה לו את התצלום. לטענה כי הנכס נשוא צו ההריסה במתכונתו עם המעקה, העמודים וגג שימש את בית המגורים של אבי המבקש במשך שנים רבות מאוד, השיב מסאלחה: "זו בניה חדשה ללא היתר. באתי, ראיתי וצילמתי... קיבלנו תלונה באוקטובר שקיימת בניה חדשה והלכנו וראינו שמתקיימת בניה. מה שראינו קודם שבנוי ללא היתר אני לא יכול לאכוף את זה... כשנכנסתי לתפקיד אמרו לי להתעסק רק עם בניה חדשה כי אי אפשר לאכוף את הבניה הישנה". בהמשך הסביר מסאלחה כי צו ההריסה מתייחס לתוספת ולא למי שבנה אותה ובתשובה לשאלה מדוע לא בדק מי הוא בעל הזכויות בנכס, ענה: "כי הבניה החדשה היתה על שצ"פ (שטח ציבורי פתוח – ר.ס.מ). לפי מדיניות של עירייה, בשצ"פים עושים הדבקה של צו הריסה מיידית". בהמשך הסביר מסאלחה כי בתצהיר תגובתו לבקשת ביטול הצו הוא ציין שהמבקש בנה את התוספת נשוא צו ההריסה תוך פלישה למקרקעין לא לו משום שהקרקע שייכת לקק"ל ואישר את תוכן מזכרו מיום 7.10.15 (נ/8) בו נכתב: "בביקור שערכתי במקום בתאריך 7.10.15 נראה כי בונים תוספת מקונסטרוקציית מתכת ולוחות פנל מבודד בשטח של כ- 30 מ"ר מעל חנות קיימת. בביקור קודם בתאריך 10.9.15 התוספת מעל החנות טרם החלה...". מסאלחה ציין כי החומר שהוגש מטעמו למי שחתם על הצו כלל תמונות, תצלום אוויר משנת 2013 ותשריט המלמד על כך שמדובר בבניה שבוצעה בשצ"פ (נ/9), ואישר כי הגג הנראה בתצלום אכן היה שם קודם, אך עמד על כך ש"בתצלום נראה גג ריק". בנוסף לכך אישר מסאלחה כי כניסתו אל התוספת נעשתה דרך בית המגורים ולשאלה האם לו ידע שמדובר במבנה ששימש במשך שנים רבות כמרפסת של אותו בית מגורים היתה התייחסותו אליו משתנה, חזר והשיב: "לא. בניה חדשה על שצ"פ לפי המדיניות של עיריית חדרה זה הריסה מיידית. לא משנה מה היה. לא היתה לי אופציה לבדוק אם זו המרפסת או לא. עצם העובדה שזה על שצ"פ זה מה ששינה מבחינתי. אנחנו לא נכנסים לבית בית ובודקים אם זה מרפסת או גג".

בתשובותיו לשאלות בחקירה החוזרת, הבהיר מסאלחה כי המעקה שהיה קיים מעל החנות לא היווה מבחינתו חלק מהבניה החדשה.

מר מאיר ברדה (להלן: "ברדה"), בעל הזכויות במקרקעין הנדונים (נ/2) טען בעדותו כי בטרם הוחל בבניית התוספת, היתה במקום חנות ומעליה בית עם מרפסת שהיו בה עמודים וגג וכי השימוש באלה על ידי משפחת חסן (משפחת המבקש), הותר על ידו במסגרת הסכם שהיה לו עם אבי המשפחה מר ישראל חסן. לגרסתו, חסן מכר לו את הנכס הזה בתנאי שהוא "יוכל לעשות על הגג שלו מה שהוא רוצה, לרבות סגירת המרפסת" בה נהגו בני המשפחה להשתמש גם קודם לכן, וכדבריו: "זה הרבה שנים. לפני שקניתי את זה הייתי רואה שהם יושבים על המרפסת שעל הגג". לשאלה מדוע ההסכם (נ/4) הוכן ונכתב רק ביום שקדם לדיון הראשון בבקשת המבקש לביטול צו ההריסה, דהיינו ב- 7.12.15, השיב ברדה: "מפני שרצינו להבהיר את העניינים בגלל הסיפור של ההריסה הזו אז רצינו להבהיר את זה יותר חזק ויותר מסודר ממה שדיברנו קודם". גם בחקירתו הנגדית, בתשובתו לשאלה מכוח מה התיר לישראל חסן לבנות על הגג, חזר ברדה וטען כי בזמנו, כשהוא רכש מאביו את המבנה כולו (זה הכולל את החנות והבית שמעליה), התנה הלה את מכירתו בכך שיותר לו "לעשות מה שהוא רוצה על הגג" והוא הסכים לכך. ברדה הודה כי אין לו היתר בניה מהמנהל וכשנשאל הכיצד הוא מעניק זכות שאין לו , השיב: "אני נתתי את הגג שהוא שלי שהוא יעשה בו מה שהוא רוצה" ואישר כי בעת הרכישה לא נעשה בינו לבין חסן הסכם כלשהו בכתב.

המבקש, הגורס כי התוספת נבנתה על גבי מבנה ששימש את בני משפחתו ואותו כמרפסת ביתם במשך שנים רבות, טען גם הוא במסגרת עדותו בפני כי בעת מכירת הנכס בשעתו לברדה סוכם כי הם "יוכלו לעשות מה שהם רוצים במרפסת שהיו עליה עמודים וגג", וכי מדובר היה בהסכמה בעל-פה.

המבקש הוסיף וטען כי כשסגר את דפנות המרפסת הוא לא ידע שעליו לבקש היתר וכי מיד כשהסתבר לו כי היה עליו לעשות כן – "כשבאו עם צו ההריסה" – הוא פנה למהנדס לשם הכנת תכניות והגיש את הבקשה לקבלת ההיתר.

לשאלת ב"כ המשיבה בדבר הזכויות המשפטיות שלו בנכס, השיב המבקש: "אני בניתי על זה שהעסק הזה היה של אבא שלי וגם הבית היה של אבא שלי", אישר כי ידע שזכויות אלה נמכרו לברדה

והסביר: "היו לנו זכויות. ברגע שסגרנו עם עמי הבן של ברדה ועם ברדה שאני עושה מה שאני רוצה במרפסת, היתה בינינו הסכמה בעל פה. עמי זה חבר שלי... לא היה כלום כתוב, זה בעל פה בינינו...

זכויות יש לי מבעל החנות. אני סגרתי את העסקה, אבא שלי היה במצב כלכלי לא טוב, היה כונס נכסים, הוא אמר לי להביא אחד מהחברים שלי שיעזור. הבאתי את עמי שהביא את אבא שלו וישבנו ארבעתנו..." וכן: "..."מכרנו" זה אבא שלי. זה לא שלי. אבא שלי הגיע למצב שהיה בבתי סוהר, הגיע לכונס נכסים וחובות בעירייה של ארנונה, עזרתי לו, הבאתי חבר שלי שיקנה את המקום ואת הכסף הזה גם שולם לעיריית חדרה לארנונה. עוה"ד שלי ייצג את העירייה בזמנו נגד אבא שלי..". המבקש גם אישר כי הוא לא בדק במנהל האם בכלל מותר לבנות במקום ובהקשר זה אמר לב"כ המבקשת: "...אם את לוקחת את זה אחורה, אז הייתי עושה את זה עוד פעם כי ברדה נתן לי אישור. אני רק סגרתי את המרפסת....". לשאלה האם במועד בו הודבק הצו הוא כבר התגורר בתוספת, השיב: "זה הבית שלי... אמנם לא גרתי בשטח שנסגר אבל היה שם גג וזו היתה מרפסת".

המפקח לוי, אשר שימש כמפקח בניה באזור ברלבנטי במהלך שלוש השנים שקדמו למועד הוצאת הצו טען בעדותו כי הוא מכיר היטב את החנות של ברדה (שנבנתה בהיתר) וגם את הסככה שנבנתה מעליה (שבגין בנייתה ללא היתר הוגש כנגד ברדה כתב אישום בחודש 12/2014), את הבית שמעל החנות וכן את הנכסים הסמוכים אל החנות והבית, והציג בפני את התצלומים ת/5 – תצלומי "לפני ואחרי" בניית התוספת נשוא הצו. בהתייחסותו אל התצלומים הללו אישר מר לוי כי במצב שלפני בניית התוספת שימש גג החנות כמרפסת מקורה לבני הבית שבתחומו היא נבנתה, אך הבהיר כי מדובר היה בשימוש ללא היתר. בכל הנוגע למפקח מסאלחה שעמו הוא ביקר במקום, הן במהלך החודשים שקדמו להוצאת הצו והן במועד הוצאתו (במסגרת "חפיפת" התפקיד שבוצעה ביניהם), אמר מר לוי כי הלה "ידע לעשות את העבודה שלו" וכי עבודת ההכנה להוצאת הצו נעשתה על ידו. מר לוי הסביר כי התייחסותו של מסאלחה אל בניית התוספת כאל "בניה חדשה שבוצעה מתחילתה ועד סופה" נבעה ככל הנראה מתפיסתו לפיה החלפת החומרים מהם היו בנויים העמודים וגג המרפסת קודם לכן לצד סגירת הדפנות, מהווה בניה חדשה. מר לוי התקשה להסביר את העובדה שהחנות בנויה בהיתר על אף שגם היא נבנתה על שצ"פ, אך הדגיש כי הפרגולה שמעליה נבנתה ללא היתר וכי בגין בנייתה באופן הזה הוגש כתב האישום כנגד ברדה.

דיון

ב"כ המשיבה אשר גם לאחר שמיעת הראיות שפורטו לעיל לא שינתה עמדתה בנוגע לשאלת קיומה של זכות עמידה למבקש בבקשה זו, טענה בסיכומיה כי למבקש אין זכות משפטית כלשהי במקרקעין הנדונים וכי גם העובדה שאביו היה בעבר בעל זכות במקרקעין אלה, לא מקנה לו מעמד כלשהו. בנוסף לכך טענה ב"כ המבקשת כי הרשות שניתנה למבקש על ידי ברדה "לעשות בגג כרצונו", ניתנה לו במסגרת ההסכם בכתב נ/4 רק בעקבות העלאת טענתה בדבר העדר זכות עמידה מטעמו ולכן מטרתו של הסכם זה נראית על פניה ככזו שנועדה לייצר לו זכות מאין, כשכלל לא ברור אם אכן היה הסכם דומה לו בעל-פה קודם לכן. גם לגבי ההסכמה שניתנה בעל-פה, אם אכן היתה כזו, טענה ב"כ המשיבה כי זו לא יכולה היתה להקנות למבקש את הזכות המשפטית הנדרשת להגשת בקשתו הנוכחית ובהקשר זה חזרה והפנתה לת"פ 7218-01-00 תומר קוג'ה נ' הועדה המקומית לתכנון תל אביב.

ב"כ המשיבה הוסיפה וטענה כי הראיות מלמדות על כך שהבניה הנדונה מהווה בניה חדשה והעלתה את השאלה מדוע ברדה שהינו בעל הנכס כולו לא ראה עצמו נפגע מן הצו ולא הגיש את הבקשה לביטולו, וכדבריה: "רק כשאמיל חסן הגיש בקשה והועדה המקומית טענה בבית המשפט שאין לו זכות עמידה, בא ברדה ונחלץ לעזרתו לייצר לו זכות עמידה יש מאין".

מנגד טען ב"כ המבקש כי משהוכח שזכותו להשתמש במקרקעין נשוא הצו מהווה תוצאה של רשות שניתנה לו כדין על ידי בעליהם -מר ברדה, וכי הוא משתמש בנכס נשוא הצו במשך פרק זמן ממושך, אזי עומדת לו זכות העמידה להגשת הבקשה הנדונה. לשיטת ב"כ המבקש, הראיות שנשמעו והוגשו מלמדות על כך שהוא לא פלש למקרקעין השייכים לקק"ל, אלא התגורר בנכס במשך שנים ביחד עם אביו מר ישראל חסן אשר רכש את זכות החכירה בהם בזמנו ממנהל מקרקעי ישראל כדין (ר' האישור על רישום זכות בנכס – נ/1) וגם אם בשלב מסוים הוא מכר את זכותו למר ברדה, הרי שמאותו שלב והלאה מדובר היה במערכת יחסים אישית וחוזית ביניהם, שבמסגרתה הצהיר ברדה כי ידוע לו שגג החנות משמש כמרפסת לבית המגורים שמעליה (ר' הסכם המכר – נ/2). העובדה שמאז רכישת הנכס מר ברדה לא נקט בפעולה משפטית כלשהי לסילוק המבקש מהבית ו/או המרפסת, מלמדת אף היא – כך לטענת ב"כ המבקש – על הסכמתו לכך שהלה ישתמש בהם כרצונו, ולכן ההסכם נ/4 שאכן נחתם בעקבות הגשת הבקשה ועמדת המשיבה בנוגע לזכות המעמידה של המבקש, הינו הסכם אמיתי שבא לעגן בכתב את הזכויות שהוענקו למבקש קודם לכן בעל-פה. מצב דברים זה – כך לטענת ב"כ המבקש – ובמיוחד העובדות אשר לשיטתו הוכחו באמצעות עדויותיהם של המפקח לוי ומר ברדה, מלמדים על כך שהמשיבה הסתירה מבית המשפט אל כל הנתונים שהיו ידועים לה קודם לכן בקשר לנסיבות ישיבתו ושימושו של המבקש במקרקעין הנדונים כבית מגורים עם מרפסת צמודה (ר' התצלום העליון ב- ת/5).

ב"כ המבקש טוען כי אין מחלוקת וגם לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהמבקש אוחז במקרקעין כדין, שכן ישיבתו עליהם החלה מכח זכות קניינית כחוכר ולא כמשיג גבול או פולש וכי מאז שנת 2013 עת הזכות קניינית הזו הועברה לברדה, הרי זכויותיו הן כשל בר-רשות במקרקעין ויתרה מזו הוא בעל רשיון בלתי הדיר שבא לידי ביטוי בהסכמת הבעלים כי יבנה על המקרקעין, בהגשת הבקשה להיתר על שמו ואף בהסכם נ/4 שהביא לידי ביטוי את הסכמות הצדדים. בהקשר זה מוסיף ב"כ המבקש וטוען כי אין בנמצא פסק דין או החלטה אחת בהם נקבע כי בר-רשות בנסיבות דומות לאלה איננו יכול להיחשב כמי שרואה עצמו נפגע מצו הריסה מנהלי, למעט החלטה אחת של בית משפט השלום ברמלה בבב"ן 12809-05-14 בו נקבע כי אדם שקבל את רשות אחיו להשתמש במקרקעיו, ייחשב כמחזיק כדין במקרקעין.

מפני כל אלה ולאור הפסיקה אשר לשיטתו קובעת כי יש להעניק זכות עמידה רחבה במקום בו מדובר במבנה הקיים זמן רב ובאנשים המתגוררים בו (רע"פ 272/08 טרק סלימאן נ' מדינת ישראל; רע"פ 3500/08 מאשה אבוסבילה נ' מדינת ישראל; רע"פ 680/08 כמאל אבולקיען נ' מדינת ישראל), עותר ב"כ המבקש לשינוי החלטתי הקודמת, דהיינו לקביעה כי יש לו למבקש זכות עמידה בהליך שבפני.

הכרעה

כפי שהובהר בהחלטתי הקודמת מיום 6.1.16, המסגרת הנורמטיבית החלה על המקרה המונח בפני מצויה בסעיף 238א' לחוק התכנון והבניה הקובע כי:

(א) הוקם בנין חורג, לרבות ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, או הוחל

בהקמתו של בנין כאמור, רשאי יושב ראש הועדה המקומית לצוות בכתב

שהבנין או אותו חלק ממנו שהוקם או הוחל בהקמתו ללא היתר או בסטיה

מהיתר או מתכנית, ייהרס, יפורק או יסולק...

...

(ז) (1) הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי רשאי לבקש מבית המשפט

את ביטולו...".

גדרי הביטוי "הרואה עצמו נפגע" שבס"ק (ז) הנ"ל נקבעו בשעתם על ידי כב' השופט א' רובינשטיין בע"פ 3249/05 בר יוסף כדלקמן:

"קשה להלום כי הפתח פתוח לכל אדם ותהא זיקתו לנכס זיקה שאיננה כדין

ואף המנוגדת לדין, לבוא בשערי בית המשפט לעניין הצו...

...הניתן לומר שיפלוש אדם לנכס, או אף יקבל "רשות" שלא כדין מן המחזיק

(השוכר למשל...) יבנה שלא כדין ואחר כך יבוא אל הרשויות כשאלה מבקשות

להרוס, ויאמר "אשרי, רואה אני את עצמי נפגע" לפי סעיף 238א' (ז)?

לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע –

וזכויות אלה יכול שיהיו למשל – של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס

שכן שנכס שלהם עלול להפגע מהריסה וכיוצא בזה..." (ההדגשות שלי – ר.ס.מ).

הלכה זו צומצמה בפסיקה מאוחרת יותר שקבעה כי יש להעניק זכות עמידה רחבה במקום בו מדובר במבנה הקיים זמן רב ובאנשים המתגוררים בו, אף אם ללא כל זכות שבדין, משך תקופה ארוכה (ר' רע"פ 272/08 טרק סלימאן אמטיראת נ' מדינת ישראל ורע"פ 680/08 כמאל אבולקיעאן ואח' נ' מדינת ישראל). ואולם כפי שציינתי כבר אז, לצד הרחבה זו נקבע כי "על המבקש לבטל צו הריסה מינהלי בטענה כי יש לראותו כמי שנפגע ע"י הצו, להראות כי הוא בעל זכות משפטית במקרקעין נשוא ההליך, זאת כדי להכנס להגדרת "נפגע" תחת הוראות סעיף 238א'(ז) לחוק התכנון והבניה (ר' רע"פ 3500/08 אבוסבילה ואח' נ' מדינת ישראל – הועדה המחוזית לתכנון ובניה דרום ורע"פ 7253/08 חסן אלטורי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז הדרום ואח').

בעפ"א (חיפה) 59/08 אייל מלכה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה קבע בית המשפט כי מקום בו זיקתו של אדם לנכס הינה זיקה שאיננה כדין ואף המנוגדת לדין (פלישה ובניה שלא כדין), אין הוא יכול לבוא אל הרשויות המבקשות להרוס את הנכס כבעל זכויות שרואה עצמו נפגע.

בבחינה נוספת של הפסיקה הרלבנטית לנסיבות המקרה שבפני מצאתי כי אך לאחרונה דן בית משפט השלום בבאר שבע (בב"נ 22474-07-16 אלעזזמה נ' מדינת ישראל) במקרה דומה של בקשה לביטול צו הריסה מנהלי, שהוגשה על ידי מי שטענה כי היא ברת-רשות במקרקעין. בהחלטתו מיום 11.7.16 לעכב את מועד ביצוע הצו עד לדיון בבקשה כתב כב' השופט צבי פורר כי: "ברור על פי הלכת בר יוסף כי ל"בר רשות" אין כל זכות במקרקעין ובוודאי לא זכות כזו המקנה לה מעמד בבקשה זו" והורה לבא כוחה להיערך להבהרת טענתו בדבר היותה מי שבאה בגדר המונח "רואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי" בהתאם לחוק ולהלכה הפסוקה. מפרוטוקול הדיון שאמור היה להתקיים בבקשה לגופא ביום 20.7.16, ניתן ללמוד כי בסופו של דבר הסכימה המבקשת כי בקשתה תידחה וכי המבנה נשוא הצו שאת ביטולו היא בקשה קודם לכן, ייהרס.

מנגד, בעת"מ (מחוזי ת"א) 1507/02 אשכנזי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "לב השרון" נדונה עתירתו של אדם כנגד כוונת הרשות להפקיע חלק ממקרקעין שהוחזקו ועובדו על ידו, לשם סלילת כביש. בפסק הדין שניתן במקרה זה נקבע בין השאר כי גם אם לכל היותר ניתן להניח שהעותר הינו "מחזיק ומעבד" המקרקעין הנדונים ולא נתבהר האם מעמדו הוא כשל שוכר שיש לו זכות לחזקה ושימוש, או שמא הינו "בר רשות" במגרש שזכותו אינה בגדר "זכות במקרקעין" אלא בגדר זכות אישית, אין בכך כדי לגרוע ממעמדו לתקוף את פעולת הרשות שכן יש לו עניין ממשי וישיר בנושא העתירה, כך שגם לפי דיני המעמד הקלאסיים ניתן היה להכיר במעמדו, לא כל שכן לפי דיני המעמד המרחיבים הנוהגים כיום.

ומן הכלל אל הפרט

עוד בהחלטתי הקודמת מיום 6.1.16 (ההחלטה נשוא הערר שבעקבותיו שמעתי את הראיות שפורטו לעיל), ציינתי כי אף אם אניח לטובת המבקש שקודם לחתימה על ההסכם נ/4 היתה לו רשות מכללא במקרקעין הנדונים, דעתי היא שאין ברשות זו כדי להצמיח לו זכות משפטית במקרקעין – קניינית או אחרת, המקנה לו מעמד של נפגע לצורך הגשת הבקשה הנדונה.

דא עקא, שלנוכח הערת בית המשפט המחוזי לפיה היה וטענת המבקש לפיה הוא הורשה להשתמש

בנכס בו נבנתה התוספת פרק זמן ניכר עובר למתן הצו תוכח, כי אז ניתן יהיה לקבוע שעסקינן במי

שקמה לו זכות עמידה להגיש את הבקשה, לאחר שהסתבר לי כי ברדה אכן הרשה למבקש להתגורר

בנכס שבבעלותו וכי מפקחי הבניה עצמם ידעו שהוא מתגורר בנכס זה וגם לאור פסק דינו של בית

המשפט המחוזי בת"א בעת"מ 1507/02 אשכנזי הנ"ל, אני מחליטה לדחות את טענות המשיבה

בדבר העדר זכות עמידה למבקש בהליך זה.

הנני קובעת אם כן דיון נוסף לשם שמיעת הבקשה לגופא ובכלל זה גם שמיעת ראיות הצדדים,

ליום 27.9.16 בשעה 14:30.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים, בפקס ובדואר רשום ותעדכן את יומני.

ניתנה היום, ל' אב תשע"ו, 03 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.

חתימה