מונחת בפני בקשת ב"כ המבקש כי אפסול עצמי מלהמשיך ולדון בהליך זה.

בתאריך 2.11.15 פנה המבקש אל בית המשפט בבקשה לביטול צו הריסה מינהלי שהוצא על ידי

המשיבה ביום 12.10.15 והוא חל על תוספת מקונסטרוקציית מתכת ולוחות פנל מבודד בשטח של

כ- 30 מ"ר, שנבנתה ללא היתר בגוש 10572 חלקה 192 ברח' החלוץ 18 בגבעת אולגה חדרה.

לאור טענת המשיבה להעדר זכות עמידה של המבקש בהליך זה, דנתי בשאלה זו תחילה ובהחלטתי מיום 6.1.16, לאחר שלא שוכנעתי כי הזיקה של המבקש למקרקעין הנדונים מצמיחה לו זכות משפטית בהם, החלטתי לדחות את בקשתו על הסף.

ביום 20.1.16 ערער המבקש על החלטה זו אשר מועד ביצועה עוכב וביום 13.3.16 התקבל ערעורו.

בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי (בעפ"א 39918-01-16) נקבע כי טענת המבקש לפיה

הוא הורשה להשתמש בנכס בו נבנתה התוספת פרק זמן ניכר עובר למתן צו ההריסה המנהלי , לא

התבררה דיה. משכך הורה בית המשפט המחוזי כי הבקשה תונח בפני מחדש לשם שמיעת מכלול

הראיות בהקשר זה.

בפתח הדיון הנוסף שהתקיים בפני ביום 7.6.16 (לאחר שנדחה מספר פעמים לבקשות הצדדים), אמר ב"כ המבקש את הדברים הבאים: "... אודה ולא אבוש, כי אני מתלבט מאוד, הייתי רוצה אולי לשתף את ביהמ"ש בתחושות שלי, זה שאם בנסיבות העניין כאשר עמד כל חומר החקירה והראיות לנגד גבירתי ועל אף זאת החליטה גבירתי לא להקנות למבקש זכות עמידה, השאלה אם בית המשפט פתוח לשינוי העמדה שאולי התגבשה אצל גבירתי".

לאחר שהבהרתי לב"כ המבקש כי בכוונתי לקיים את פסק הדין שניתן בערעור כלשונו, דהיינו לשמוע את העדויות שטרם נשמעו ולעיין בראיות שלא הוגשו קודם לכן ורק לאחר מכן לגבש החלטתי בשאלה שבמחלוקת, הוא שינה טעמו ואמר: "לאחר שאני שומע את דברי ביהמ"ש שאומר לי באופן מפורש כי דעתו לגבי תוצאתו הסופית של הליך זה טרם התגבשה וכי בכוונתו לקיים את הנחיית ביהמ"ש המחוזי בפסק הדין מיום 13.3.16 כלשונה ולשמוע את העדים הרלבנטיים ורק לאחר מכן תתקבל ההחלטה בהתאם למכלול הראיות, אני חוזר בי בשלב זה מהבקשה שיכולה להישמע כבקשה לפסילה".

ואכן, בהחלטתי מיום 3.9.16, לאחר שהסתבר לי מן העדויות הנוספות שנשמעו כי המבקש הורשה להתגורר בנכס על ידי בעליו וכי מפקחי הבניה הרלבנטיים ידעו שהוא מתגורר בו, החלטתי לשנות מהחלטתי המקורית ולדחות את טענת המשיבה בדבר העדר זכות עמידתו בהליך זה.

הדיון בבקשת ביטול הצו המינהלי גופא נקבע ליום 27.9.16 ולאחר שמועד זה נדחה אף הוא לבקשת ב"כ המבקש, החלה שמיעת הראיות ביום 9.10.16.

העדות הראשונה של מפקח הבניה מר שי לוי, נשמעה באריכות וברצף ולאחריה נשמעו עדויות המבקש עצמו ומפקח הבניה הנוסף מר עלא מסאלחה. במסגרת חקירותיהם של שני האחרונים בקש ב"כ המבקש להגיש ראיות ולהעלות טענות הנוגעות לאופן התנהלותם של ראשי עירית חדרה בעבר ובהווה, הזכיר והבהיר כי טענתו העיקרית בהליך זה היא טענה של אכיפה בררנית ואף אמר: "אני טענתי שמדובר פה במדיניות שהיא בררנית, סלקטיבית, מושחתת, והמפקחים הם בובות של מי שמעליהם ואנחנו רואים את זה". בשלב זה ומאחר שהדבר נעשה במסגרת חקירתו הנגדית את המפקח מסאלחה, הוריתי לב"כ המבקש להפנות לעד זה שאלות שהן רלבנטיות לתפקידו בלבד ולא לגלוש לנושאים אחרים המטרידים אותו באופן כללי בעיר חדרה ובאופן התנהלות נושאי התפקידים בה. דא עקא, שהלה לא שינה מקו חקירתו במאום ואז הציג בפני העד תצלום של מבנה אחר שהוא עצמו צילמו ואף הצהיר כי "הוא יבקש להגיש תמונות שצולמו על ידו". במצב דברים זה, הבהרתי לב"כ המבקש וכך גם החלטתי, כי מכיוון שהוא איננו עד בתיק זה וגם לא יכול להעיד, אזי הוא לא יוכל להגיש ראיות כלשהן, אלא באמצעות עורכיהן או בהסכמת הצד שכנגד. ועוד הוספתי והערתי על מה שנראה היה לי כמעורבות אישית גדולה מדי שלו במקרה זה.

בעקבות דברים אלה, אמר ב"כ המבקש: "לנוכח עמדת בית המשפט השלילית כלפיי כב"כ המבקש, לנוכח הפסקת החקירות לעיתים קרובות ואי יכולת הענקת ייצוג הולם למבקש, אני מבקש שבית המשפט הנכבד יפסול את עצמו מלשבת בדיון".

מכיוון שסברתי כי אין ממש בטענות אלה, הבהרתי לב"כ המבקש בה בעת, כי אין בכוונתי לפסול את עצמי שכן עמדתי כלפיו, אינה שלילית, כלל ועיקר.

ואכן, עמדתי ביחס לב"כ המבקש לא היתה שלילית בשום שלב שהוא בהליך שהתנהל בפני בתיק זה עד כה ובכלל. כל שארע הוא שהערתי לו שתי הערות הנוגעות לדיני הראיות ולמה שנראה היה לי כסטייתו מן העיקר על רקע של הביקורת הכללית שיש לו (ואשר הובעה על ידו באופן מפורש) בקשר לאופן התנהלות המשיבה ונושאי התפקידים בה. משמעות הדבר היא, שבהערותיי המעטות לב"כ המבקש (כפי שעשיתי, כשסברתי שהדבר נדרש, גם בקשר לב"כ המשיבה – ר' למשל החלטתי בעמ' 35 ש' 14 לפרוטוקול), לא היה משום חריצת דעה באשר לגורלו של ההליך. לא זו אף זאת, כך לטעמי – העובדה שהחלטתי בשאלת זכות העמידה השתנתה לאחר שהתיק הוחזר אלי בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעורו של המבקש, מלמדת על גישתי הפתוחה וה"לא נעולה" בשאלות שבמחלוקת.

סעיף 77 א (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 קובע כי:

"שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות

נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

בית המשפט העליון חזר ופסק כי פסילת שופט מלשבת בדין, איננה מעשה של מה בכך וכי אם לא קיים חשש ממשי למשוא פנים, הרי מדובר בצעד מרחיק לכת הפוגע בתקינות ההליכים השיפוטיים ועלול להאריך את הטיפול בהם שלא לצורך (ר' ע"א 1515/15 יהודה נ' חוגי (12.3.2015); ע"א 4815/15 פלונית נ' פלוני (23.7.2015); ע"א 5210/16 פלונים נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (16/08/2016) ועוד. כללי הפסלות שנקבעו בפסיקה, עניינם בחשש לאינטרס ממשי, כלכלי או אחר, שיש לשופט בתוצאות ההליך שבפניו, או לחשש הנובע מאמרות והתבטאויות שהשמיע השופט.

מכיוון שאני סבורה כי המקרה הנוכחי אינו נמנה עם החריגים לכלל זה, כי הערותי והחלטותי שפורטו לעיל היו ענייניות ולא היתה להן או בהן כל מטרה או כוונה אחרת מזו שהושמעה באופן מפורש, הרי שלטעמי המשך ישיבתי בתיק זה לא יביא לפגיעה בצדק או במראית פניו ולכן אני מחליטה לדחות את הבקשה.

ב"כ המבקש אשר הצהיר על כוונתו לערער על החלטה זו לבית המשפט העליון, יודיע לבית המשפט תוצאות הערעור מיד לאחר שתתקבלנה.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ת.פ. 30.11.16.

ניתנה היום, כ"ג תשרי תשע"ז, 25 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.