לפניי בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה כספית שהגיש המשיב כנגד המבקשים בסדר דין מקוצר.

אין חולק כי ביום 1.9.11 נחתם בין המשיב למבקש 1 הסכם לפיו הפקיד המשיב בידי המבקש 1 סך של 70,500$ , כאשר סכום זה ישא ריבית חודשית בשיעור של 1.5%.

ביום 7.11.11 חתם המבקש 1 על כתב התחייבות לפיו הוא מתחייב להחזיר למשיב את החוב בסך של 70,500 $ וזאת עד ליום 7.2.12 (להלן: "כתב ההתחייבות"). אין חולק כי על כתב התחייבות זה חתם גם המבקש 2, אחיו של המבקש 1, והתחייב בחתימתו לשלם למשיב הסך של 70,500 $ ככל והמבקש 1 לא יעמוד בהתחייבותו לשלם.

ביום 21.2.12 נחתם מסמך נוסף המהווה תוספת לכתב ההתחייבות (להלן: "התוספת"). בתוספת נכתב כי עד לאותו המועד שולם על חשבון החוב, אשר עמד על סך של 70,500$, סך של 5,000 $ בלבד, וכי הוסכם כי את יתרת החוב ישלם המבקש 1 בתשלומים חודשיים בסך של 2,700 $ ובמידה ולא יפרע תשלום כלשהו במועדו יתווסף לו קנס פיגורים בסך של 1,000 ₪ לכל יום איחור.

יצוין כבר עתה כי המבקש 2 אינו חתום על ההסכם מיום 1.9.11 ועל התוספת מיום 21.2.12.

על פי הנטען בכתב התביעה, החל המבקש 1 לשלם התשלומים החודשיים בחודש ינואר 2013 ואולם, באיחור ולא באופן מלא. בחודש דצמבר 2013 חדל המבקש 1 לשלם תשלומים כלשהם.

המשיב צירף לכתב התביעה את ההסכמים שנחתמו, כמפורט לעיל, וכן טבלה המפרטת את התשלומים ששולמו על ידי המבקש 1, מועד התשלום וסכום התשלום.

עוד יש לציין כי בכתב התביעה זקף המשיב את התשלומים ששולמו על ידי המבקש 1 על חשבון קרן החוב בלבד ולא על חשבון החוב בגין רביות או קנסות פיגורים. על פי כתב התביעה, לאחר הפחתת התשלומים ששולמו על ידי המבקש 1 נותרה יתרת החוב בגין קרן החוב בלבד על סך של 22,300$ בלבד, השווה לסך של 86,256 ₪.

המשיב עותר בכתב התביעה לחייב את המבקש 2 בתשלום יתרת קרן החוב בלבד, קרי בסך של 86,256 ₪, ואת המבקש 1 עותר המשיב לחייב ביתרת קרן החוב, וכן בגין רכיב הריביות וקנס הפיגורים אותו העמיד המשיב, לצרכי אגרה, על סך של 150,000 ₪.

הוגשה בקשת רשות להתגונן נתמכת בתצהירי שני המבקשים.

לדיון בבקשה לא התייצב המבקש 1. המבקש 2 נחקר בדיון על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון והכרעה:

בכל הנוגע למשיב 2, לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ולאחר ששמעתי חקירת המצהיר וטיעוני הצדדים בפני, החלטתי, כפי שיפורט להלן, ליתן למבקש 2 רשות להתגונן חלקית בלבד.

כאמור, המבקש 1 לא התייצב לדיון. יצוין כבר עתה כי לטענת ב"כ המבקשים בדיון בפני המבקש 1 היה מודע למועד הדיון אך בחר שלא להתייצב על אף שנעשו ניסיונות מצד המבקש 2 להביאו לדיון.

נטען כי מצבו הנפשי של המבקש 1 אינו טוב.

טוען ב"כ המבקשים כי יש באי התייצבותו של המבקש 1, אשר מלוא העובדות מצויות בידיעתו, כדי לפגוע בהגנתו של המבקש 2, אשר ערב להתחייבויותיו של המבקש 1.

בשלב הדיון בבקשת הרשות להתגונן על הנתבע מוטלת החובה לפרוס את מלוא הגנתו לפרטיה בתצהיר. ככל ויש בתצהיר הנתבע טענות הגנה, ובמידה וגרסתו לא קרסה בחקירה על התצהיר, יעניק בית המשפט לנתבע רשות להתגונן כנגד התביעה.

בקשת הרשות להתגונן הוגשה מטעם שני המבקשים כאשר הבקשה נתמכה אף בתצהיר המבקש 1 אשר מסר את גרסתו בפני בא כוחו. בנסיבות העניין, ועל מנת שלא לפגוע בהגנתו של המבקש 2 תבחן בקשת הרשות להתגונן על סמך תצהירי שני המבקשים, הגם שהמבקש 1 לא התייצב לצורך חקירה על תצהירו. ודוק, אין לקבל טענת ב"כ המבקשים כי לו היה מתייצב המבקש 1 לדיון הרי שהיה מעלה טענות עובדתיות ביחס לתשלומים שבוצעו על ידו. את מלוא גרסתו העובדתית היה על המבקש 1 לפרוס בתצהיר מטעמו, תצהיר שמסר בפני בא כוחו. ודוק, לתובע עומדת זכות לחקור את הנתבע על תצהירו ואולם, אין חובה לעשות כן.

הלכה היא כי רשות להתגונן תינתן כל אימת שיש בגרסת הנתבע הגנה ולו לכאורה ובדוחק. יחד עם זאת, חובה על מבקש הרשות להתגונן להתכבד ולפרט את פרטי הגנתו ולא להסתפק בטענה כלליות וסתמיות.

בענייננו, המבקש 1 מודה בתצהיר כי קיבל מהמשיב הלוואה בסך של 70,500$. לטענתו, על אף שפרע חלק גדול מההלוואה כולל ריביות ורווחים, חתם על כתב ההתחייבות מיום 7.11.11, לפיו החוב נותר על סך של 70,500$, וזאת בשל לחצים כבדים שהפעיל עליו המשיב.

אלא, שגרסת המבקש 1 בתצהיר ביחס לפרעון "חלק גדול מההלוואה" אינה מפורטת כנדרש בשלב זה, ולו באופן מינימאלי. כך, אין המבקש 1 מפרט בתצהיר אלו סכומים שילם לידי המשיב על חשבון ההלוואה, מתי שילם וכיוצ"ב.

אף טענת המבקש 1 כי חתם על כתב ההתחייבות בשל מצב נפשי בו היה נתון, לא נתמכה במסמכים כלשהם ואף לא פורטה דיה. ודוק, אין מדובר על כתב התחייבות אחד עליו חתם המבקש 1 כי אם מספר הסכמים. יוער כי מחקירת המבקש 2 עלה כי המבקש 1 ניהל במועדים הרלבנטיים, ועד לפני כשנה, עסק להחלפת מטבע.

זאת ועוד, בתוספת לכתב ההתחייבות שנחתמה ביום 21.2.12 צוין הסכום ששולם על ידי המבקש 1 על חשבון ההלוואה, סך של 5,000$. סכום זה תואם לפירוט התשלומים בטבלה שצירף המשיב לכתב התביעה. המבקש 1 אינו מסביר בתצהירו מדוע נרשם דווקא סכום זה ולא אחר ומהו הסכום, לשיטתו, שנפרע עד לאותו המועד.

המבקש 1 פירט בתצהיר, וצירף אסמכתאות, ביחס לשלושה תשלומים ששולמו על ידו; סך של 4,000 ₪ מיום 4.10.11, סך של 1,000 $ מיום 27.5.14, וסך של 2,150$ מיום 15.8.13 (בקבלה שצורפה נכתב 15.8.13 ואולם, בתצהיר צוין כי תשלום זה בוצע ביום 15.8.14).

כמו כן, טען המבקש 1 בתצהיר כי כבר בשולי ההסכם מיום 1.9.11 צוין כי הוחזר הסך של 20,000$ ואולם, סכומים אלו אינם נמצאים בטבלת התשלומים שצירף המשיב.

ביחס לשני התשלומים בסך של 2,150$ ובסך של 1,000$, אשר פורטו בתצהיר ואף נתמכו באסמכתאות, יש ליתן רשות להתגונן שכן טענה זו לא נסתרה ע"י המשיב בחקירת המבקש 2 על התצהיר.

ביחס לסך של 4,000 ₪, מדובר בתשלום שבוצע, לכאורה, לפני החתימה על כתב ההתחייבות מיום 7.11.11 אך לאחר הסכם ההלוואה מיום 1.9.11. אמנם, המבקשים בחתימתם על כתב ההתחייבות מיום 7.11 מאשרים, לכאורה, את החוב בסך של 70,500$. ואולם, בשים לב לטענת המבקש 1 לפיה חתם על כתב ההתחייבות תחת לחץ, על אף ששילם כספים למשיב מאז החתימה על הסכם ההלוואה, ובשים לב כי למבקש 2, הערב, אין ידיעה באשר לתשלומים שבוצעו, החלטתי ליתן רשות להתגונן אף ביחס לסכום זה על אף שעסקינן בטענת הגנה דחוקה.

באשר לטענה כי שולם סך של 20,000 $, המבקש 1 מבסס הטענה על המצוין בשולי ההסכם ואין הוא טוען פוזיטיבית כי שילם סכומים אלו. יוער כי בשולי ההסכם צוין סך של 10,000 (לא צוין האם מדובר בסכום בשקלים או בדולרים) ולצדו תאריך 29.8.11. גם אם מדובר בתשלום שביצע המבקש 1, הרי שממילא סכום זה שולם עוד בטרם נחתם הסכם ההלוואה מיום 1.9.11 ומשכך, אין כל רלבנטיות לסכום זה לצורך ביסוסה של טענת הפירעון שהעלה המבקש 1.

ביחס לסך של 10,000$ שנרשם אף הוא בתחתית המסמך ולצדו התאריך 16.10.11, החלטתי ליתן רשות להתגונן הגם שטענה זו אף היא טענה דחוקה. לא ניתן ללמוד מהרישום במסמך האם מדובר בתשלום שבוצע או הפקדה של כספים מצד המשיב. כך או כך, התשלום או ההפקדה אירעה לאחר חתימת הסכם ההלוואה וטרם נחתם כתב ההתחייבות מחודש נובמבר. ככל ואכן מדובר בתשלום, יש לברר בראיות מדוע לא נכלל תשלום זה במסגרת התשלומים שבוצעו. ככל ומדובר בהפקדת כספים מצד המשיב, יש לבחון אף טענה זו בראיות ובכלל זה האם כספים אלו כלולים בחוב בסך של 70,500$, כיצד מתיישב הרישום עם האמור בהסכם ההלוואה עצמו וכיוצ"ב. ודוק, בשלב זה הגרסה היחידה הנבחנת הינה גרסת מבקש הרשות להתגונן ולא גרסת התובע.

אין ממש בטענת ב"כ המבקשים לפיה ההסכם מיום 21.2.12, אשר קבע ריביות וקנסות, ואשר אין חולק כי המבקש 2 לא היה צד לו, הרע את מצבו של המבקש 2 כערב להתחייבויות המבקש 1. טענה זו דינה להידחות.

ראשית, יש להדגיש כי המשיב הגיש את התביעה כנגד המבקש 2 בהתאם להתחייבות לה ערב, קרי יתרת חוב הקרן בלבד.

חשוב מכך, עיון בכתב ההתחייבות מיום 7.11.11 , לו ערב המבקש 2, מעלה כי על פי הסכם זה התחייב המבקש 1 לשלם הסך של 70,500$ עד ליום 7.2.12. ההסכם מיום 21.2.12 הקובע את פריסת החוב לתשלומים חודשיים (ואינו קובע ריבית אלא קנסות לאיחור בתשלומים) הינו מאוחר למועד הפירעון הנקוב בכתב ההתחייבות לו ערב המבקש 2. משכך, זכותו של המשיב להיפרע מהמבקש 1 ומהערב, המבקש 2, התגבשה עוד לפני שנחתם ההסכם מיום 21.2.12. ברי כי אין בחלוקת החוב לתשלומים, לאחר המועד שכבר היה צריך להיפרע החוב בכללותו, אין בה כדי לשנות את מעמדו של הערב לרעה. ממילא, אין המבקש 2 טוען כי התשלומים ששילם המבקש 1 נזקפו לטובת ריבית או קנס פיגורים ולא לקרן החוב דבר שהיה בו כדי להרע את מצבו כערב. כאמור, על פי כתב התביעה ונספחיו את מלוא התשלומים ששולמו, על פי הפירוט שצורף על ידי המשיב לכתב התביעה, זקף המשיב על חשבון הקרן.

כאמור, המבקש 1 לא התייצב לדיון שנקבע. בא כוחו התייצב לדיון וטען כי המבקש 1 היה מודע לדיון הקבוע ואף התחייב להתייצב ואולם, בסופו של דבר חזר בו. יוער כי ב"כ המבקשים טען כי מצבו הנפשי של המבקש 1 אינו טוב. יחד עם זאת, לא צורפו מסמכים רפואיים המעידים על הנטען ולא נטען כי המבקש 1 אינו כשיר לעמוד לדין. מאחר והמבקש 1 ידע על מועד הדיון ולא התייצב במכוון לצורך חקירתו על התצהיר, יש להורות על דחיית בקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידו.

יחד עם זאת, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ולפיה ניתנת רשות להתגונן למבקש 2 אך ביחס לטענה כי שולמו תשלומים נוספים על חשבון ההלוואה שלא נכללו בתחשיב המשיב, כדלקמן: סך של 10,000 $, סך של 2,150$, סך של 1,000$, וסך של 4,000 ₪, סבורני כי נכון וצודק בנסיבות העניין ליתן אף למבקש 1 רשות להתגונן ביחס לטענת הפירעון של התשלומים המפורטים לעיל.

בקשת הרשות להתגונן מטעם המבקשים ביחס ליתרת סכום התביעה, מעבר לסכומים בגינם ניתנה רשות להתגונן – נדחית.

המשיב רשאי להגיש פסיקתה לחתימתי.

לטיפול המנ"ת.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים בדואר.

ניתנה היום, ד' תמוז תשע"ו, 10 יולי 2016, בהעדר הצדדים.