רקע עובדתי

1. בפני תביעה כספית שהוגשה על ידי התובע כנגד הנתבעים בגין אי השבת כספי הלוואה.
2. התובע הלווה לנתבע 1 סכום של 70,500$. הנתבע מס' 2 ערב להלוואה.
3. בין הצדדים נחתמו שלושה הסכמים :

• ביום 1.9.11 נחתם הסכם הלוואה, שבמסגרתו התובע הלווה לנתבע 1 סכום של 70,500$. על הסכם זה חתומים התובע והנתבע 1.
• ביום 7.11.11 נחתם על ידי הנתבע 1 כתב התחייבות נוסף, שבו מתחייב הנתבע 1 להחזיר לתובע את סכום החוב עד למועד הנקוב בהסכם . לכתב התחייבות זו ערב הנתבע 2 .

בשל חשיבותו של המסמך, יובא הנוסח במלואו :

"הנדון : החזר חוב

אני יוחנן אדרי מתחייב להחזיר את כל החוב שכתוב מעבר לנייר (70,500$ ) עד תאריך 7.2.12

יוחנן אדרי

אני אדרי שלום ת.ז. 057678187 מתחייב לסכום הזה במידה ויוחנן לא ישלם (70,500$) "

• ביום 21.2.12 חתמו התובע, אשת התובע והנתבע 1 על הסכם נוסף שכותרתו "הסכם (תוספת להסכם מיום 7.11.11 )", שבו הסכימו הצדדים כי הנתבע 1 ישלם כל חודש סכום של 2,700 דולר על חשבון ההלוואה החל מפברואר 2012 . עוד נרשם כי עד מועד החתימה שולם על ידי הנתבע 1 סך של 5000$. עוד נקבעה סנקציה של 1,000 ש"ח לכל יום שבו הנתבע 1 לא יעמוד בתשלומים המוסכמים.

התובע בעדותו הסביר את הרקע לחתימה על ההסכם הנוסף:

כשראיתי שהוא לא יכול להחזיר את הכסף והבנתי שיש משהו לא נעים ומסריח, באתי להציל את הכסף שלי. גרושתי היתה איתי והיא עזרה לי והיא ערכה את ההסכם.

(בעמ' 5 שורות 1-3)

לעניין הקנס העיד התובע:

... הכסף היה אצלו תקופה ארוכה וראיתי שהמצב שלו כזה שבלתי אפשרי לקבל את הכסף בחזרה. רציתי לעזור לו לחלק לו לסכומים נמוכים כדי לעזור לו לשלם. גרושתי נכנסה לעסק, הבינה אותי שהוא ישלם 2700 כל חודש. ... אתה חושב שרציתי ממנו 1000 ש"ח ? רציתי שהוא יעמוד ביעדים כפי שהבטיח ... על כל יום איחור הוא ישלם 1000 שח . כן? למה לא? מה יש ? מה קרה? אולי זה יפחיד אותו...

(בעמ' 5 שורות 6-9, שורה 24 )

1. הנתבע 1, הלווה, אינו מכחיש את קבלת כספי הלוואה. לטענתו, הוא השיב את כספי ההלוואה.
2. הנתבע 2, הערב, טוען כי לאחר שההלוואה ניתנה, נערך בין התובע ללווה הסכם הלוואה נוסף ומכוח חתימת הצדדים על הסכם זה הורע מצבו ועל כן הוא פטור מערבותו בהתאם לסעיף 5 לחוק הערבות , התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הערבות").
3. לטענת התובע, על אף סכומי הריבית והקנסות הקבועים בהסכמי ההלוואה, התובע העמיד את סכום התביעה על סכום של 150,000 שח.
4. להלן נדון בטענות הצדדים.

טענת הלווה בדבר תשלום כספים

1. לטענת הנתבע 1 הוא השיב את כספי ההלוואה לתובע. מכאן, כי מדובר בטענת "פרעתי" אשר הנטל להוכיחה רובץ על כתפי הנתבע 1.

נטל ההוכחה בטענת פרעתי מוטל על החייב. בע"פ 402/59 פויראייזן נ' איזנר, פ"ד ט"ו(2) 937, 941 (1961) נפסק:

"נתבע הטוען 'פרעתי', נטל השכנוע להוכחת טענתו עליו ולעולם אינו עובר לתובע. לא די היה למשיבים נתבעים לטעון ולהוכיח כי פרעו

סכום פלוני, אלא עליהם היה להוכיח, כי פרעו את שני השטרות, נשוא המשפט. ...

ברע"א 5438/09 עו"ד גרוסמן נ' אסלן (19.11.2009) נפסק:

"במהלך הדיון יכול לעבור אל הזוכה, הנטל המשני של הבאת ראיות לסתור, 'זאת כאשר החייב מביא למשל מסמכים אשר תומכים לכאורה בטענותיו. ולנוכח מצב דברים כזה, צריך הזוכה להראות כי פני הדברים שונים ממה שהם נראים על פי טענת החייב' (בר-אופיר, עמ' 189). אך חשוב לזכור כי גם במצב דברים זה נטל השכנוע העיקרי הראשוני מוטל על כתפי החייב, ובמה דברים אמורים? אם בסוף הדיון עדיין נשאר ספק באשר לביצוע או אי-ביצוע פסק הדין, או כאשר כפות המאזניים באשר לעובדות הן מעוינות, מוכרע הדין לרעת הצד שעליו מוטל נטל השכנוע, קרי, החייב במקרה של טענת פרעתי."

הדברים דלעיל נקבעו אומנם באשר לטענת פרעתי במסגרת הליכי הוצאה לפועל, אך הם יפים לענייננו, בו טוען הנתבע 1 כי הוא פרע את הכספי ההלוואה.

1. התובע פרט בתצהירו סכומים ששולמו על ידי הנתבע 1 וקוזזו מקרן החוב, וטען כי "מיום 7.2.2012 קבלתי 3000$ ו-2000#. זה מה שישבתי עם הנתבע ..." (בעמ' 6 שורות 5-6) "... את כל הרשימה הזו ישבתי עם הנתבע 1 בצינג'.. השתדלנו לרשום הכל.... לא רציתי לרמות אותו אף פעם ואני מקווה שהוא לא רצה לרמות אותי. כל מה שרשמנו היה ביחד " (בעמ' 8 שורות 4-5, 9-10)

וכן :

יש לנו נייר פירעונות ומתחילים הוריד מסך 70,500 שח. ישבתי מולו במשרד ורשמתי את הפירעונות שהיו עד ליום 20.12.13 . שקבלתי. הפחתנו את הכלל הזה מהסכום הכללי של 70,500 ומה שנשאר זה מה שנשאר. גם ה-5000..." (עמ' 5 שורות 15-17).

1. מעבר לסכומים אשר שולמו ופורטו על ידי התובע בנספח ה' לתצהירו, טען הנתבע 1 לתשלום סכומים נוספים. כפי שיפורט להלן, הנתבע 1 לא הוכיח תשלום סכומים אלה:

• סכום של 2,700$ ביום 10.4.13 - התובע טען כי לא קיבל סכום מהנתבע 1 בתאריך זה, וכי יתכן והכוונה לסכום שקוזז מהחוב ביום 20.3.13 . הנתבע 1 לא הביא כל ראיה לתשלום הסכום הנטען במועד זה ולא סתר גרסה זו של התובע, ומכאן כי טענת הנתבע 1 לא הוכחה.
• סכום של 2,150$ מיום 15.8.13 - התובע טען כי קיבל ביום 28.7.13 סכום של 2,100$ וסכום זה קוזז מהחוב. הנתבע 1 לא הביא כל ראיה לתשלום הסכום הנטען במועד זה ולא סתר גרסה זו של התובע, ומכאן כי טענת הנתבע 1 לא הוכחה.
• סכום של 1,500$ מיום 8.10.13 – התובע הכחיש כי קיבל סכום זה. ביחס לכך הנתבע 1 הפנה לפתקית בה כתוב כי "נמסר ליוסף שרביט" (ר' נספח ה' לתצהיר הנתבע 1) . מר שרביט לא הובא לעדות , ומכאן כי הטענה לא הוכחה. לא הובאה גם חוות דעת גרפולוגית להוכחת חתימת התובע על פתקית זו. בהקשר זה חל הכלל לפיו המסתמך על מסמך חתום והטוען לאמיתות חתימה כאשר מנגד יש כפירה בחתימה – הנטל על המסתמך - ע.א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים, פ"ד מז(3) 240.
• סכום של 1,000$ מיום 27.5.14 – התובע הכחיש כי קיבל סכום זה. ביחס לכך הנתבע 1 הפנה לפתקית (נספח ה' לתצהיר הנתבע 1 ). התובע מכחיש את חתימתו. ומכאן כי הטענה לא הוכחה. לא הובא כל עד לתשלום הסכומים. לא הובאה גם חוות דעת גרפולוגית להוכחת חתימת התובע על פתקית זו (ר' לעיל)

1. הנתבע 1 טען כי שילם על חשבון ההלוואה סכום נוסף של 20,000$ נוספים. הנתבע 1 בהקשר זה הפנה לנספח א לתצהירו (העתק הסכם מיום 1/9/11) שם נרשם בכתב יד : "10,000 הפקדה בתאריך 29.8.11 , וכן 10,000 דולר 16.10.11"

התובע בעדותו הבהיר הערות אלו שנרשמו בכתב ידו :

בהסכם יש 70,500$ ביום 1.9.11. רשום ביום 16.10.11 שזה חודש אחרי, שהוא ביקש ממני הלוואה של 10,000 $ מיידי לחודש כי הוא נתקע באיזה שהוא מצב. הוא אמר שהוא יחזיר לי מייד אחרי חודש. הוא זכר שחסר לי עוד 1000$ מה- 10,000$ . אתה זוכר טוב מאד. לגבי הסכום השני, אני טוען שזה אותו דבר כי הוא כבר החזיר . באוגוסט הוא קיבל ובאוקטובר החזיר. אין שום קשר לנספח של 70,500$ את ה הוא אמר לי לרשום שזה תוספת ואני אקבל את הכסף אחר כך, אחר כך שראיתי שאני לא יכול לקבל את הכספ. ביום 7/1 אמרתי לו שאני רוצה את כל הכסף. רדפתי אחריו על 10,000$ ומיום 7/2 אני רוצה את כל הכסף".

לשאלה למה נתן לנתבע 1 עוד כסף השיב כי "את ה- 10,000 $ הוא החזיר. היה חסר 1000$ אבל הוא כבר נעלם אז הלך..." (בעמ' 6 לפרוטוקול, שורות 12-22)

1. גרסה זו של התובע מקבלת חיזוק במסמכים:

ראשית, התאריך 29.8.11 המוקדם למועד ההסכם אינו עולה בקנה אחד עם העובדה שהסכם ההלוואה נחתם בספטמבר 2011, ומכאן כי סכום זה לא יכול היה להיפרע עוד קודם לכן.

שנית, במסמך ההלוואה הנוסף שהצדדים ערכו, הם דאגו לציין סכומים שהתקבלו על חשבון ההלוואה בסך של 5,000$ (סכום שקוזז בדף הקיזוזים שצורף על ידי התובע). הסכום של 20,000$ לא צויין כאמור.

ומכאן, ומאחר שהנטל הוא על הנתבע 1 להוכיח פירעון כספים על חשבון ההלוואה, עולה כי הנתבע 1 לא עמד בנטל זה.

1. הנתבע 1 טען כי ביתו רשמה חלק מהאסמכתאות על קבלת הכספים מהתובע, אולם ביתו לא הובאה לעדות, ולא הובא כל הסבר לכך.

הנתבע 1 אף טען כי הוא שילם כספים לאשת התובע במזומן. לא הובאה כל ראיה לטענה זו. התובע הכחיש טענה זו (בעמ' 5 שורות 10-11) . אשת התובע לא זומנה לעדות על ידי הנתבע. ומכאן, שטענה זו לא הוכחה.

1. ומכאן, הנתבע 1 לא הוכיח סכומים נוספים ששולמו על ידיו מעבר לסכומים שקוזזו על ידי התובע. על כן, הוכח כי קרן ההלוואה עומדת על סכום של 22,300$ נכון ליום הגשת התביעה.
2. ביחס לטענת הנתבע בדבר מצבו הנפשי בעת החתימה על ההסכם, הנתבע 1 אישר בעדותו כי הוא חלה לאחר שנה וחצי לאחר חתימת ההסכמים (בעמ' 10 שורות 11-12). כך גם עולה מאישורים רפואים שצורפו משנת 2013 בעוד שההסכמים היו קודם לכן.

ערבות הנתבע 2

1. כאמור, ניתנה על ידי הנתבע 2 התחייבות מפורשת בכתב ההתחייבות שנחתם על ידי הנתבע 1 בנובמבר 2011, לערוב להחזר הלוואה בסכום של 70,500$.

הנתבע 2 טען שתי טענות עיקריות: טענה בדבר ויתור וטענה בדבר הרעת מצבו.

1. לעניין טענת הוויתור- אני מפנה להחלטתי מיום 14.12.17 שם קבעתי כי טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות, אלא במועד ההוכחות ובבקשה לזימון עדים, ועל כן אין מקום להתיר בנסיבות העניין הרחבת חזית, בנסיבות בהן התובע מכחיש את הטענה ואין לה כל עיגון במסמכים שצורפו לכתבי הטענות על ידי הצדדים.
2. לעניין טענת הרעת המצב - הנתבע 2 מתבסס על סעיף 5 (ג) לחוק הערבות. סעיף זה קובע :

" (ג)   חל בחיוב הנערב שינוי אחר, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, משתנה חיובו של הערב לפי השינוי, אולם הברירה בידי הערב –

(1)   למלא ערבותו ללא שינוי, אם ניתן לעשות כן;

(2)   לבטל ערבותו אם השינוי היה שינוי יסודי הפוגע בזכויות הערב"

1. אכן, עולה כי בפברואר 2012 חתמו התובע אשת התובע והנתבע 1 על הסכם אשר קובע הסדר תשלומים וסנקציה של 1000 שח ליום בגין איחור בתשלומים שנקבעו לתשלום החוב.

לכאורה, מבחינת הערב מדובר בהרעה לעומת ההתחייבות עליה חתם בנובמבר 2011.

אולם, אין יסוד לטענה זו לאור הנסיבות בפועל.

מכתב התביעה, תצהיר התובע וחקירתו הנגדית של התובע עולה כי התובע תעב את הערב לתשלום של סכום הקרן בלבד. ומכאן, כי הסנקציה שנקבעה על ידי התובע והנתבע 1 לא חלה על הערב ועל כן, התחייבותו נותרה אשר הייתה.

כך, העיד התובע כי "לא הייתה שום הרחבה. הוא חתום על 70,500 ... " (בעמ' 5 שורה 34)

לו היה מוכח למשל כי התובע נטל כספים מתשלומי הנתבע 1 לתשלומי הסנקציה על פני תשלומי הקרן, היה מקום לבחון הטענה אולם הטענה לא הוכחה.

כאמור, הסכומים שקוזזו נוכו על ידי התובע מסכום הקרן. לא הוכח כי שולמו סכומים נוספים.

1. סעיף 5 (ג) לחוק הערבות קובע כאמור בהקשר לשינוי בחיוב הנערב, כי בידי הערב הברירה למלא ערבותו ללא שינוי אם ניתן לעשות כן, או לבטל ערבותו אם השינוי הינו שינוי יסוד הפוגע בזכויותיו. מכאן, כי מגמת החוק היא להותיר את החיוב המקורי הנערב ולא לאפשר לערב ביטול הערבות, אלא אם הוכח שינוי יסודי הפוגע בזכויותיו.

כאמור, הטענה לא הוכחה לא עובדתית ולא משפטית.

1. לאור מסקנתי זו, אין כל משמעות לכך שלא הודיעו לערב על התוספת להסכם, מאחר שהערב מודע לכך שהוא ערב לסכום של 70,500 $ ומבחינת ציפייה זו לא חלה על הרעה מצידו (ר' בין היתר פרוטוקול מיום 6.7.17 עמ' 3 שורות 9-10) .
2. בתצהירו, הנתבע 2 לא טען כי לא ידע שהנתבע 1 אינו פורע את החוב. למעלה מן הצורך יוער כי הנתבעים הם אחים ולכן יש להניח כי הנתבע היה מודע לאי תשלום החוב על ידיו. הנתבע 2 בהקשר זה העיד כי הנתבע 1 היה חב גם לו כספים באותה תקופה רלוונטית לאי תשלום ההלוואה (בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 6.7.16 שורה 26). מעבר לכך , לאור מצבו הכלכלי והנפשי של הנתבע 1, לא הוכח כי היה בידיו של הנתבע 2 להביא לתשלום החוב על ידי הנתבע 1, ככל שהיה מודע ביחס לאי תשלום החוב (ככל שאכן לא ידע על כך בפועל ) .
3. בסיכומים טוען הנתבע 2 כי הוספת הקנס של 1,000 שח לכל יום בהסכם מיום 21.2.12 הביאה לתוצאה אחת : הפסקת תשלומים על חשבון ההלוואה. לטענתו , הלווה בינו לבין עצמו אומר כך : אם אפרע תשלומים ע"ח ההלוואה אז לא אפרע כל תשלום, החוב רק ילך ויטפח ומשכך מפסיק לפרוע תשלומים ע"ח ההלוואה. לפיכך, שינוי זה בתנאי ההלוואה גרם לנתבע 1 להפסיק לשלם תשלומים על חשבון ההלוואה ושינוי זה העמיד אותו בסכנה של אי החזרת יתרת החוב על ידי הנתבע 1, ולפיכך הוא פטור מערבותו לחוב .
4. איני מקבלת טענה זו. ראשית, מדובר בהרחבת חזית. למעלה מן הצורך, דין הטענה להידחות. טענה זו לא נטענה על ידי הנתבע מס' 1 בתצהירו. היפוכו של דבר הוא הנכון- הנתבע מס' 1 לא טען כי בעקבות ההסכמה החדשה הו הפסיק לשלם את תשלומי ההלוואה, אלא הנתבע מס' 1 העלה טענת פרעתי לפיה תשלומי ההלוואה נפרעו במועדים שונים על ידיו גם לאחר החתימה על ההסכם השני . אשר על כן הטענה לא הוכחה. איני מקבלת את הטענה כי יש לראות בהסכם השני שינוי מצב לרעה מבחינת נתבע מס' 2, כאשר הוא נותר ערב לסכום ההלוואה הראשוני, ולא לסכום הקנס.

סכום הריבית והקנס

1. כאמור בהסכם משנת 2012 הצדדים קבעו סנקציה של 1,000 שח בגין כל יום איחור.

התובע נשאל בהקשר זה :

ש. קבלת כספים על חשבון הקנס?

ת. לא. ויתרתי על הכל. בא כוחי אמר שזה הגיע לסכומים אדירים. שמעתי לעורך הדין שלי"

עוד העיד התובע כי :

ת: ..., שישלם את מה שמגיע לי . שלא ישלם את מה שלא מגיע לי. אני רוצה את מה שמגיע לי .. .

(בעמ' 5 שורה 25, בעמ' 5 שורות 26-27).

בא כוח התובע אף לא עתר לסכומים אלה בסיכומיו. ומכאן, עולה כי התובע ויתר על תשלום הקנס של 1,000 שח .

1. לעניין הריבית, בסיכומיו הותיר בא כח התובע ענין זה לשיקול דעתו של בית המשפט.

לצורך הוכחת סכום הריבית היה על התובע להמציא חוות דעת מומחה ואין לקבל את החישוב שצורף לכתב התביעה.

ועל כן, יש לקבוע כי סכום הריבית לא הוכח, ולא ניתנה לצד שכנגד הזכות להתגונן ביחס לסכום זה.

בנסיבות אלה, יש להורות על פסיקת ריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה.

סיכומו של דבר

1. הנתבעים ישלמו לתובע סך של 22,300 דולר השווה ערך לסך של 86,300 ש"ח לפי שער הדולר נכון למועד הגשת התביעה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התביעה ועד היום.

כמו כן, הנתבעים יישאו בהוצאות שכ"ט עו"ד התובע בסך של 10,000 שח ואגרת משפט.

ניתן היום, 26.2.18 בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

חתימה