הנתבעים מס' 1, 2 ו-5 (להלן: "הנתבעים") עתרו, במסגרת כתבי ההגנה, לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה. התובעת הגישה תגובתה בכתב. כפי שיפורט להלן, מצאתי כי דין התביעה נגד הנתבעים להידחות על הסף, מחמת התיישנות.

1. התובעת הגישה, ביום 9.11.15, תביעה כספית בסך 1,000,000 ₪, בגין נזקים שונים שנגרמו לה, לטענתה, מאחר שנמכרה לה דירה שלא היה לה היתר בניה כדין. היתר בנייה לא הוצא אף בסמוך למכירה, ומאז ועד להגשת התביעה.

הנתבע מס' 1 הינו עורך דין אשר ייצג את התובעת בהסכם המכר (להלן: "עו"ד דויטש").

הנתבע מס' 2 הינו עורך דין אשר ייצג את החברה הקבלנית בהסכם המכר (להלן: "עו"ד שלוש").

התביעה הוגשה נגד שני עורכי הדין, החברה הקבלנית (היא הנתבעת מס' 3, ולהלן: "החברה"), מנהל החברה הקבלנית (הנתבע מס' 4, אשר ההליכים נגדו מעוכבים בשל צו כינוס נכסים), והנתבעת מס' 5, היא הוועדה לתכנון ובניה נהריה (להלן: "הוועדה").

התובעת טוענת, כי עורכי הדין אשר טיפלו בהסכם המכר פעלו ברשלנות, וכי החברה הקבלנית ובעליה הטעו אותה והפרו את ההסכם עמה. אשר לוועדה נטען, כי לא פיקחה ראוי על פרויקט הבנייה.

כתוצאה ממחדליהם של כל אלו נגרמו לתובעת, לטענתה, נזקים רבים, ממוניים ולא ממוניים. בדיעבד התברר לתובעת, לטענתה, כי הדירה לא תקבל היתר בנייה, משום שנבנתה בחריגה. אף הוגש נגדה כתב אישום בגין שימוש בדירה ללא היתר. החברה הפרה גם את התחייבותה להתקין בבניין מעלית, ועל כן נאלצת התובעת, מזה שנים, לעלות ברגל לדירתה שבקומה החמישית. כל כספה של התובעת הושקע בדירה שרכשה, והיא נאלצת להמשיך לגור בה מזה שנים. כאמור, התובעת מעריכה את נזקיה בסך של 1,000,000 ₪, בגין "נזק מוערך" של 700,000 ₪, עגמת נפש בסך 200,000 ₪, והוצאות בסך 100,000 ₪.

2. הנתבעים טענו בכתבי ההגנה שהגישו (כל אחד לחוד), כי הסכם המכר נחתם ביום 1.9.08, וכי כבר במעמד החתימה עליו, ידעה התובעת שלדירה לא ניתן היתר בניה. לפיכך, התביעה שהוגשה למעלה משבע שנים לאחר מכן – התיישנה.

כל אחד מהנתבעים פרט בכתב הגנתו את יתר טענות ההגנה הנוגעות לענייננו.

3. לטענת התובעת, התביעה הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, ולא בכדי נמנעו המבקשים מהגשת בקשה לסילוק על הסף, והסתפקו בהעלאת הטענה בכתבי ההגנה.

על פי טענת התובעת, במעמד החתימה על ההסכם נאמר לה כי היתר בניה יינתן עד ליום 20.10.08 (מועד מסירת החזקה בדירה), ובהסתמכה על הבטחה זו, חתמה על ההסכם. ברם, גם במועד זה לא ניתן היתר בניה, ושוב נאמר לה כי מדובר בהליכים בירוקרטיים, וההיתר יינתן בהקדם. בסמוך לכך נערכו פגישות בין הצדדים בעניין היתר הבנייה ובעניין התקנת מעלית בבניין. כל ההבטחות שניתנו לתובעת בפגישות אלו לא קוימו. בחודשים הסמוכים לכך המשיכה התובעת להפציר בעו"ד שלוש לדאוג להסדרת היתר הבנייה ולקיום יתר התחייבויות המוכר. בעקבות אותן פגישות התחייבו המבקשים בפני התובעת, כי התחייבויות על פי הסכם המכר יקוימו.

לטענת התובעת, החברה הקבלנית שבה והתחייבה לקיום ההתחייבויות על פי ההיתר, גם בחודש נובמבר 2008 וגם בחודש דצמבר 2008 ואף לאחר מכן, אך לא קיימה התחייבויותיה. בכך נדחתה, לטענת התובעת, תחילת מרוץ ההתיישנות.

התובעת מסתמכת על מכתב עו"ד דויטש לעו"ד שלוש מיום 25.2.09, ועל מכתב עו"ד ממשרד של עו"ד שלוש מיום 4.12.08, לתמיכה בטענותיה בדבר התחייבויות מאוחרות להסכם המכר, ומפנה להוראות סעיפים 8 ו-9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, שעניינם גילוי מאוחר והודאה בקיום זכות.

4. בתשובה לטענות התובעת טוען עו"ד שלוש, שלכל המאוחר ניתן לקבוע את ה-20.10.08 כמועד בו יתחיל מרוץ התיישנות, שכן במועד זה גילתה התובעת כי החברה הקבלנית הפרה את התחייבותה כלפיה באשר לקבלת היתר בניה. אולם, גם במקרה זה חלה התיישנות לאור מועד הגשת התביעה.

עו"ד שלוש מוסיף וטוען, כי התובעת אינה יכולה להיבנות מסעיף 8 לחוק ההתיישנות בדבר גילוי מאוחר של העובדות, שכן מהמסמכים שאליהם מפנה התובעת עצמה עולה כי הייתה לה ידיעה בפועל שלדירה אין היתר בנייה, ואילו הפסיקה ביחס לסעיף זה צמצמה את ההסתמכות עליו, באופן שגם "חשד" המתעורר אצל התובע, ייחשב כ"קצה חוט" לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות (ע"א 1960/11 דוד אלמוג ואח' נ' שירותי בריאות כללית ואח', 6.5.13). לטענת עו"ד שלוש, כאן אין מדובר בחשד או בקצה חוט, אלא בידיעה מלאה של התובעת על כך שלדירה אין היתר בניה.

באשר לסעיף 9 לחוק ההתיישנות טוען עו"ד שלוש, שהתובעת אינה יכולה להסתמך על הודאתה של החברה הקבלנית בקיום זכותה, כהודאה המאריכה את תקופת ההתיישנות כלפיו, בעוד הוא עצמו לא הודה מעולם שהוא חב דבר וחצי דבר לתובעת, ולא הודה בקיומה של זכות של התובעת כלפיו (ע"א 8542/06 עזבון המנוח שלומיאן נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור, 24.3.10). המכתב שאליו מפנה התובעת מתייחס להתחייבות של החברה הקבלנית, ולא של עו"ד שלוש עצמו, כלפי התובעת.

עו"ד דויטש הצטרף בתשובתו לתשובת עו"ד שלוש, ולטענתו – ברי כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

דיון והכרעה

5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה נגד שלושת הנתבעים הנ"ל להידחות מחמת התיישנות.

ככלל, ההלכה הפסוקה מורה כי ביהמ"ש ינקוט זהירות רבה בבואו לדחות תביעה על הסף, שמא תיפגע מעבר למידה הראויה זכות הגישה לערכאות (רע"א 7473/14 עלומים קבוצת בני עקיבא להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' זרובבלי, 12.1.15; ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, 22.6.08). כאשר ההכרעה בשאלת ההתיישנות כטענת סף תביא לסיום ההתדיינות, יש מקום לדון בה כטענה מקדמית, אולם כאשר ההכרעה בשאלת ההתיישנות כרוכה בבירור עובדתי, יש להותירה לסוף ההליך (רע"א 7473/14 הנ"ל). כאשר נבחנת טענת ההתיישנות כטענת סף, טרם הבירור העובדתי, על בית המשפט להניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה (ע"א 9413/03 הנ"ל).

6. בענייננו, אין קושי לקבוע, כי כבר במועד החתימה על ההסכם היה ידוע לתובעת כי לדירה לא ניתן היתר בנייה. עובדה זו עולה מפורשות מהסכם המכר, סעיף 10.6, לפיו - "החברה מתחייבת להמצאת היתר בנייה לבניית הדירות הנוספות בבניין לרבות לבניית הדירה נשוא הסכם זה, עד למועד מסירה (כך במקור – ד.ע.) החזקה כהגדרתו בסעיף 13 להלן". בהתאם עולה עובדה זו מפורשות גם מכתב התביעה – סעיף 15.

לא זו בלבד, התובעת הצהירה, בסעיף 6 לתצהיר שצורף לתגובתה לטענת ההתיישנות, כי "... במעמד חתימת החוזה, הובהר לי כי היתר הבנייה יינתן עד למועד בו התחייבה החברה למסור את החזקה בדירה לרשותי, דהיינו ביום 20.10.08; אלא שבעת מסירת החזקה בדירה נתחוור לי כי הדירה אותה רכשתי טרם התקבל בגינה היתר בנייה והובטח לי פעם אחר פעם כי היתר כאמור יינתן בהקדם" .

מכאן, ניתן לקבוע עובדתית, על יסוד גרסת התובעת עצמה:

א. כי במועד חתימת ההסכם ידעה התובעת, שלדירה שהיא רוכשת אין עדיין היתר בנייה;

ב. כי במועד זה התחייבה החברה כלפיה שיינתן היתר עד ליום המסירה, 20.10.08;

ג. כי ביום המסירה, 20.10.08, כבר ידעה התובעת שהחברה הפרה את ההתחייבות כלפיה, וכי טרם התקבל היתר בנייה.

7. כידוע, על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות – "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". עם זאת יש לציין, כי ככל שעילת התביעה היא על פי פקודת הנזיקין, ההסדר הרלבנטי לשאלת ההתיישנות הוא זה הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין, ובמיוחד סעיף 89(2) כאשר העילה היא עילת רשלנות (אשר הנזק הוא אחד מיסודותיה), ולפיו – היום שבו נולדה עילת התובענה הוא היום שבו ארע הנזק. הסדר מיוחד וחריג קובעת פקודת הנזיקין לעניין נזק שלא נתגלה ביום שאירע, אך הסדר זה אינו נוגע לתביעה שלפניי.

על פי הפסיקה, המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות הוא מועד קיומו של "כוח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע (ע"א 9413/03 הנ"ל, פסקה 21). מכאן יש לבחון מה היא עילת התובענה שאותה מייחסת התובעת לכל אחד מהנתבעים, ואימתי נולדה.

8. בכל הנוגע לעו"ד דויטש, בא כוחה של התובעת בהסכם המכר, התובעת מייחסת לו ייעוץ רשלני וייצוג רשלני בהסכם המכר, כאשר לטענתה (בין היתר) שילמה לו "ממיטב כספה על מנת שידאג לייצגה נאמנה כי המדובר בעסקה טובה וחוקית, ובסופו של דבר הסתבר כי המדובר בעסקה שאף אדם סביר לא היה נכנס אליה מלכתחילה" (סעיף 58 לכתב התביעה). כן טוענת התובעת, כי עו"ד דויטש לא ביצע את הבדיקות הנדרשות בעניינה (סעיף 59), לא בדק את תכניות הבנייה בעירייה, לא התריע בפניה כי הדירה לא תוכל לקבל היתר בנייה, לא הזהיר אותה גם לאחר הפרת החוזה, לא פעל כעו"ד מיומן וכיוצא בזאת (סעיף 60 על כל סעיפי המשנה שבו). על פי הנטען עוד בכתב התביעה, עו"ד דויטש יכול היה למנוע את נזקי התובעת "אילו היה מבצע בדיקה פשוטה בתוך עירית נהריה, בדבר אפשרויות קבלת היתר הבניה, במיוחד לאור העובדה, כי עפ"י חוזה המכר הנתבעת 3 לא סיפקה היתר בניה עם מכירת הדירה" (סעיף 61).

התובעת אינה מציינת בכתב התביעה מתי, לשיטתה, נולדה עילת התביעה שלה נגד עו"ד דויטש. התובעת אינה מתייחסת לשאלה זו גם במסגרת התגובה לטענת ההתיישנות, ואינה מעלה טענות מפורשות אודות העובדות שבעטיין מרוץ ההתיישנות ביחס לתביעה נגדו החל מאוחר למועד החתימה על ההסכם.

פשיטא, שטענות שעניינן ייצוג רשלני בעת עריכת הסכם מכר עשויות להקים עילת תביעה שמועד לידתה במועד עריכת הסכם המכר. טענות הנוגעות לרשלנות לאחר שהתגלתה ההפרה עשויות להקים עילת תביעה שלידתה בסמוך להפרה. לא מצאתי בכל טענות התובעת טענה לפיה יש לקבוע אחרת ביחס למועד שבו נולדה עילת התובענה.

9. בכל הנוגע לעו"ד שלוש טוענת התובעת, כי האחריות המוטלת עליו היא מכוח היותו עורך דין, אשר הכיר היטב את החברה שאותה ייצג. לטענת התובעת, היא ראתה בו גם מי שמייצג את האינטרסים שלה עצמה, הגם שבהסכם צוין כי אין הוא מייצג אותה.

על פי טענות התובעת, עו"ד שלוש לא דאג להזהיר אותה מכך שהדירה נבנתה תוך ביצוע עבירות פליליות, לא דאג ליידע אותה, שאין שאפשרות סבירה כי יתקבל היתר בנייה, לא דאג ליידע אותה כי החברה הוסיפה דירות לבניין על דעת עצמה ללא היתר בנייה, ואף הציב עצמו בניגוד עניינים כאשר היה עליו לבחור בין נאמנות לחברה שהוא ייצג לבין גילוי עובדה מהותית לתובעת כאשר גילוי זה היה מוביל לביטול העסקה. כן נטען, כי עו"ד שלוש לא פעל כעו"ד סביר והפר חובות חקוקות (סעיף 67 לכתב התביעה, על סעיפי המשנה שבו).

התובעת הוסיפה וטענה בעניין עו"ד שלוש, כי במצבים מסוימים הוכרה אחריותו של עורך דין כלפי הצד שכנגד (סעיף 68), וכי אם היה עו"ד שלוש מזהיר אותה כי הדירה נבנתה תוך ביצוע עבירות, הייתה היא נמנעת מלרכוש אותה מלכתחילה (סעיף 70).

אף לעניין עו"ד שלוש לא מצאתי בין טענות התובעת התייחסות לשאלה מתי, לשיטתה, נולדה עילת התביעה כלפיו. המעשים והמחדלים הרשלניים המיוחסים לו בכתב התביעה התבצעו, לכאורה, בעת חתימת ההסכם ועובר לו. על כן, גם בעניינו אני סבורה כי עילת התובענה נולדה ביום חתימת ההסכם, או לכל המאוחר בעת שהתגלה כי החברה הפרה התחייבותה ולא דאגה להיתר בנייה כדין כבר במועד מסירת החזקה לידי התובעת.

10. אשר לוועדה, הרי שלטענת התובעת הוועדה התרשלה בפיקוח על פרויקט הבנייה.

על פי הנטען, היה על הוועדה לפקח וללוות את עבודות הבנייה תוך מתן דגש על חריגות בנייה בולטות, כגון הוספת מספר דירות ללא היתר, כאשר העבודות התרחשו במרכז העיר וניתן היה לגלות את ההפרות בנקל (סעיפים 81-82 לכתב התביעה).

עוד נטען, כי הוועדה לא הפעילה סמכויות שונות שמקנה לה החוק, בכך שלא רשמה הערת אזהרה על בניית המבנה שלא בהתאם להיתר בנייה, על מנת להתריע בפני הציבור כולו, ובכלל זה – התובעת, על המצב התכנוני לאשורו.

טענות אלו מתייחסות אף הן, למעשים ולמחדלים שקדמו למועד חתימת ההסכם. לאור העובדה שמועד המסירה נקבע ליום 20.10.08, ברי כי הבנייה בוצעה במהלך התקופה שקדמה לכך, ולפיכך כל אותם מחדלים רשלניים נטענים נעשו בתקופה שאף קדמה לחתימת ההסכם.

גם בהקשר לוועדה לא מצאתי בין טיעוני התובעת טיעון המתייחס לשאלה מתי נולדה עילת התביעה כלפיה. על פני הדברים ניתן לקבוע, כי עילות התביעה הנטענות – לידתן במהלך הבנייה, ולכל המאוחר בעת מסירת החזקה לידי התובעת.

11. משלא טענה התובעת דבר באשר למועד שבו נולדו עילות התביעה שלה כלפי שלושת הנתבעים, ומשבחרה התובעת למקד את טענותיה בהוראות סעיפים 8 ו-9 לחוק ההתיישנות – סעיפים המקימים הסדרים חוקיים להארכת תקופת ההתיישנות במקרים המתאימים – יש לראות את התובעת כמסכימה לנקודת המוצא, לפיה – מועד היווצרות עילות התביעה שלה כלפי שלושת הנתבעים הללו הוא מועד חתימת ההסכם (1.9.08), ולכל המאוחר – מועד קבלת החזקה לידיה (20.10.08).

מכאן אבחן את טענות התובעת, הטוענת ל"התיישנות שלא מדעת" על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ול"הודאה בקיום זכות" על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

12. התובעת טוענת להתקיימות כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אך מבלי לפרש, למעשה, את העובדות המקיימות הסדר מיוחד זה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע:

"נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו".

ארבעה תנאים מצטברים לתחולתו של סעיף 8: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; מדובר בעובדות מהותיות המהוות את עיקרה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; אף בזהירות סבירה התובע לא היה יכול למנוע אותן.

בפסיקה נקבע, כי הנטל להוכיח את תחולת התנאים להתקיימות הסעיף מוטל על התובע. עוד נקבע, כי המבחן לגבי הסיבה לאי ידיעת העובדות המקימות את עילת התביעה, הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר (רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' דוננפלד, 7.11.12).

בעניין שלפניי סתמה התובעת ולא פרשה, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר שצורף לתגובה לטענת ההתיישנות (ולא למותר לציין שלא הוגש כתב תשובה לכתב ההגנה), אילו עובדות מהותיות נעלמו ממנה, אימתי נודעו לה, ומדוע לא יכולה הייתה לגלות אותן בזהירות סבירה.

כאמור, אין חולק, שבמועד חתימת ההסכם היה ידוע לתובעת שאין לדירה היתר בנייה. במועד קבלת החזקה היה ידוע לתובעת, כי התחייבות החברה לדאוג להיתר עד למועד מסירת החזקה – הופרה. במועד זה וודאי היה בידי התובעת "קצה חוט", כדרישת הפסיקה, באשר להתקיימות העובדות המהותיות המקימות את עילות התביעה להן היא טוענת כעת.

לאור האמור לעיל, לסעיף 8 לחוק ההתיישנות אין תחולה במקרה שלפניי, והיוצא מכך הוא שעילת התביעה נולדה ביום החתימה על ההסכם (1.9.08), לכל המאוחר במועד קבלת החזקה (20.10.08), ושבע השנים שקובע חוק ההתיישנות חלפו טרם הגשת תביעה זו (9.11.15).

13. התובעת טוענת גם להתקיימות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הקובע:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודעה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה".

הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לעיל לשם חידוש מרוץ ההתיישנות הוא הודאת הנתבע "בקיום זכות התובע": "צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" (ע"א 1017/91 פסח משה ו-51 אח' נ' הכפר הירוק ע"ש לוי, 1.4.96).

במקרה שלפניי, מעיון במסמכים אליהם הפנתה התובעת, עולה כי ההודאה בזכות לא באה מפיהם של עו"ד שלוש או עו"ד דויטש (ודאי לא מפי הוועדה, לגביה אין התובעת טוענת כלל).

ההתכתבויות שהתובעת הפנתה אליהן בתשובתה לבקשה, כמו גם הנספחים לכתב התביעה, מתייחסים לחברה ולהתחייבויותיה כלפי התובעת. אכן, מהמסמכים עולה כי בסמוך לאחר קבלת החזקה התקיימו פגישות בין הצדדים, והוחלפו מסמכים מהם עולה, לכאורה, כי החברה שבה והתחייבה למלא אחר התחייבויותיה שבהסכם המכר (בעיקר בנושא המעלית בבניין, אך גם בנושא היתר הבנייה), אך אין באלו כדי למלא אחר דרישת ה"הודאה בקיום זכות" מצד עו"ד דויטש ועו"ד שלוש כלפי התובעת. ככל שיש במכתבי עו"ד שלוש כדי לבטא הודאה כלפי התובעת, הרי שמדובר בהודאה בזכות התובעת כלפי החברה, ולא כלפי עו"ד שלוש. על אחת כמה וכמה שלא ניתן לראות במכתב עו"ד דויטש כמהווה הודאה בקיום זכות שלו כלפי התובעת, שכן הוא ייצג אותה אז, ולא הייתה ביניהם, לכאורה, כל מחלוקת.

מכל האמור לעיל, אני קובעת כי אין תחולה לסעיף 9 בענייננו.

14. סוף דבר, עסקינן בתביעה כספית בגין נזק נטען בעקבות חתימת הסכם מכר, מיום 1.9.08, כאשר התביעה הוגשה למעלה משבע שנים מאוחר יותר, ביום 9.11.15.

עיקר התביעה בטענות התובעת, כי הדירה שרכשה מהחברה, בעת שייצג אותה עו"ד דויטש, ואת החברה – עו"ד שלוש, נמכרה לה ללא היתר בנייה, ועל אף הבטחות חוזרות ונשנות לא הוסדר נושא זה עד למועד הגשת התביעה. כתוצאה מכך, על פי הנטען, מתגוררת התובעת לאורך שנים בדירה ללא היתר, וכפועל יוצא מכך – ללא חשמל מוסדר, ללא מעלית, וסובלת רבות ממצב זה, שבעטיו אף הועמדה לדין. אלא שעילות התביעה המיוחסות לעו"ד דויטש, כמי שייצג את התובעת בהסכם, לעו"ד שלוש, כמי שייצג את החברה בהסכם, ולוועדה לתכנון ובנייה – התיישנו כולן, משהוגשה התביעה בחלוף שבע שנים מהמועד שבו נוצרו עילות התביעה.

לא מצאתי כי התקיימו התנאים להארכת תקופת ההתיישנות, כטענת התובעת, לא מכוח סעיף 8 ולא מכוחו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

המסקנה היא, אפוא, כי התביעה נגד הנתבעים 1, 2, 5 – התיישנה, ולפיכך אין טעם לקיים דיון לגוף התביעה, ולברר את טענות הרשלנות וכיו"ב שמעלה התובעת נגד שלושת הנתבעים. דין התביעה נגד נתבעים אלו להידחות על הסף, וכך אני מורה.

15. לאור דחיית התביעה נגד הנתבעים שבכותרת, אני מחייבת את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ (כולל מע"מ).

הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, י"ז אב תשע"ח, 29 יולי 2018, בהעדר הצדדים.