1. מ ב ו א
2. לפניי תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975. התובעת ילידת 15.1.88 נפגעה בתאונת תדרכים ביום 15.1.15 כשהיא חוגגת את יום הולדתה ה-27. כיום התובעת בת 31 בקירוב.
3. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות ו/או הכיסוי הביטוחי. הצדדים ניהלו את שלב הראיות בסוגיית הנכות והנזק בלבד. בשלב ההוכחות, העידו התובעת, אמה, מעבידתה הגב' לב, וכן העידו שני מומחי ביהמ"ש.
4. ממקום התאונה הובהלה התובעת לבי"ח ברזילי באשקלון, שם אובחנו בגופה מספר שברים, התובעת אושפזה והועברה לחדר ניתוח לצורך קיבוע שבר בירך ימין אשר קובע ע"י מסמר. לאחר הניתוח, אושפזה התובעת במחלקה האורתופדית ובהמשך לשיקום במרכז הרפואי רעות, שם אושפזה עד ליום 29.3.15 וקיבלה טיפולים רב תחומיים, אורתופדיה, פיזיותרפיה, טיפול תרופתי, לרבות טיפול נפשי וסוציאלי.
5. הנכות הרפואית
6. ביהמ"ש מינה לתובעת שני מומחים, האחד בתחום האורתופדי והשני בתחום הפסיכיאטרי. הנתבעת חולקת על מסקנות המומחה בתחום האורתופדי, והתובעת חולקת על מסקנות המומחה בתחום הפסיכיאטרי. שני המומחים נחקרו בפניי, אדון בכל תחום בנפרד.
7. בתחום האורתופדי

מומחה ביהמ"ש פרופ' ישראל דודקביץ בדק את התובעת ביום 31.5.16, היינו כשנה וארבעה חודשים לאחר התאונה. התובעת התלוננה בפני המומחה, וטענה כי לאחר התאונה חל שינוי מהותי בתפקודה, היא מתקשה בעמידה ובישיבה, מתקשה בכריעה, מתקשה בעליית מדרגות, בהרמת חפצים כבדים ובישיבה זמן ממושך. כמו כן, התלוננה התובעת בפני המומחה על כאבים באגן וברגל ימין.

1. בבדיקתה הגופנית, מצא המומחה כי הליכתה תקינה, היא לא משתמשת באביזרי עזר ועוברת ללא קושי בין עמידה שכיבה וישיבה. המומחה הבחין בצלקות ברגלה הימנית, צלקות המשתלבות חלקית בצבע העור ואינן רגישות. בצילום עדכני, כותב המומחה כי ניתן לראות שהשבר בירך התחבר בעמדה טובה והשברים באגן ובאצטבולום התחברו בעמדה טובה. יחד עם זאת, המומחה בדק את טווחי התנועה במפרקי הירכיים ומצא הבדלים בין ירך שמאל לבין ירך ימין הפגועה.
2. המומחה העריך את נכותה של התובעת בתחום האורתופדי כדלקמן:

"בשיעור של 20% לפי סעיף 35 (1) ג' בהתאמה, בשל מצב לאחר שבר בירך ימין שקובע במסמר תוך לשדי ומתבטא בכאב, בהגבלת תנועה במפרק הירך והברך, בטינל דיסטלי בשוק ימין ובטרנגלנבורג חיובי.

בשיעור של 5% לפי סעיף 75 (1) א' – ב' בהתאמה, בשל צלקות שמשתלבות חלקית במראה העור אך אינן רגישות.

בשיעור של 5% לפי סעיף 37 (8) א' בהתאמה – בשל שבר בסקרום שהחלים.

בשיעור של 0% לפי סעיף 46 (1) בהתאמה, בשל מצב לאחר שברים באצטבולום וברמוס פוביס שהתחברו בעמדה טובה.

הפגיעה בגב ובצוואר לא הותירה נכות אורתופדית צמיתה".

1. לטענת הנתבעת, מתוך ה-20% שקבע המומחה בגין הגבלה מפרק הירך והברך, יש לייחס לפחות רבע מהנכות לתאונה קודמת שארעה לתובעת בשנת 2012, שם נפגעה בברך ימין. המומחה נחקר על עברה האורתופדי, ואכן הסכים כי קיימת תאונה קודמת משנת 2012 בה נפגעה התובעת בברך. ב"כ הנתבעת שאלה את המומחה מדוע אין לייחס חלק מהכאבים או הגבלה בברך לאותה תאונה קודמת משנת 2012? וכך השיב המומחה:

"אני חושב שלא משתי סיבות, א' – יש פער מ-2012, אין שום רצף על הברך, כאשר אני מניח שהדברים לפחות הסתדרו מספיק כדי שלא תתלונן. דבר שני, שלא נמצאה בברך גם ב-2012 פתולוגיה אובייקטיבית, ז"א לא היה ממצא אובייקטיבי שהראה בעיה, מבחינתי לא היה, ולא תוארה הגבלת תנועה..."

1. לאור תשובתו של המומחה, לא מצאתי מקום לשנות את מסקנתו. המומחה היה ער לפגיעה מעברה של התובעת בשנת 2012 בברך ימין, ועל אף זאת סבר כי אין לשייך חלק מהנכות לעברה של התובעת, מסקנה זו מתבססת לאור העדר כל פתולוגיה אובייקטיבית ממועד הפגיעה בשנת 2012 ועד מועד התאונה נשוא התביעה שארעה בתחילת 2015.
2. כמו כן, טוענת ב"כ הנתבעת כי הנכות שנקבעה בשיעור 20% על פי תקנה 35 (1) (ג) עוסקת במגבלה בינונית, ותקנה 35 (1) (ב) עוסקת במגבלה קלה וקובעת 10% נכות. לשאלת ב"כ הנתבעת, השיב המומחה כי נכותה של התובעת "בין קלה לבינונית" (עמ' 28 ש' 10), ולכן יש לפסוק 15% נכות בין שתי התקנות ולא 20% כפי שפסק המומחה.
3. המומחה נחקר ארוכות על טווחי התנועה, והבהיר בחקירתו (עמ' 27 ש' 24 ואילך) כי אין מספרי קסם לגבי הגדרת הטווחים הנורמליים או אי הנורמליים, ובסופו של יום ההגבלה נקבעת על פי ניסיונו של המומחה. המומחה הסביר, כי ככל שההגבלה היא בסוף כל תנועה מדובר בהגבלה קלה. בחוות דעתו, ציין המומחה את הטווחים שנבדקו במפרקי הירכיים והפער בין צד שמאל לימין בולט בעיקר בסיבוב פנימי, חיצוני ואדוקציה, וכך הסביר המומחה את המשמעות של אותם טווחים:

"בכיפוף למשל זה פחות משמעותי כי יש טווח של 110 מעלות במקום 120 מעלות, אז זה פחות מגביל תפקודית. מצד שני, אם בסיקול או בפיסוק ההפרשים הם אותם מספרים, הם יכולים להיות יותר משמעותיים מבחינת טווחי תנועה. יישור מאחר והטווח בכל מקרה הוא יותר קטן, אז ההגבלה יכולה להיות יותר משמעותית".

(עמ' 28 לפרו' ש' 1-4).

1. כזכור, המומחה קבע 20% לפי סעיף 35 (1) (ג) בהתאמה בשל מצב לאחר שבר בירך ימין שקובע במסמר תוך לשדי המתבטא בכאב, והגבלת תנועה במפרק הירך והברך, בטינל דיסטלי בשוק ימין ובטרנגלנבורג חיובי. המומחה הסביר מדוע לאחר ששקל את מכלול הנכות של התובעת החליט להיעזר בסעיף זה דווקא ולא בסעיף אחר, וכך השיב המומחה:

"להערכתי הבעיה בברך היא לא רק הכאבים, עיקרן הינה הגבלת תנועה שלא תוארה לפני כן. הסיבה ששקלתי ונתתי בעצם את הנכות בגין הירך לפי סעיף סל, בד"כ אני משתדל לא לעשות את זה, זו פגיעה לא פשוטה אלא קשה ומורכבת משבר במפרק, שבר בירך עצמה, ממסמור תוך לשדי שגם הוא גם יודע לגרום לכאבים וגם יודע לגרום להגבלת תנועה, כל השבר והניתוח גורמים לכאבים, והיות וזה נגרם מאותה חבלה לא מצאתי לנכון להפריד ולחלק את זה על כל 5 ס"מ לתת נכות ספציפית, אז כל מה שנגרם בתהליך של מפרק הירך כרכתי באותו סעיף, כי סה"כ חשבתי שזה משקלל את כל הנכות שנגרמה לה".

(עמ' 27 לפרו' ש' 1-7).

1. בסופו של יום ולאחר שהמומחה נחקר על חוות דעתו, וחזר והבהיר את שיקוליו בהערכת הנכות, אינני מוצאת מקום להתערב ולשנות את מסקנתו של המומחה, ולפיכך יש לקבל את חוות דעתו על פיה נותרה לתובעת 28% נכות אורתופדית שכוללת בתוכה 20% נכות בהגבלת תנועת מפרק הירך, 5% בשל שבר בסקרום שהחלים, ו-5% בגין צלקות לא רגישות.

בתחום הפסיכיאטרי

1. ביום 23.3.16, קבעתי בהחלטתי כי יש למנות מומחה בתחום הפסיכיאטרי, בנימוקי החלטתי הפניתי למסמך רפואי מיום 26.3.15 בו נבדקה התובעת ע"י עובדת סוציאלית אשר רשמה לאחר שיחה עם התובעת כי היא תמליץ על המשך טיפול רגשי בקהילה עקב התמודדות של חוויה קשה. כמו כן, צורף מסמך רפואי מיום 13.4.15 מהמרכז הרפואי רעות, ממנו עולה כי התובעת קיבלה טיפול פסיכולוגי במסגרת אשפוזה בין התאריכים 2.2.15 ועד ליום 23.3.15. בהחלטתי זו, אף ציטטתי את האמור מדו"ח הטיפול.
2. החלטתי זו מיום 23.3.16 הועברה למומחה יחד עם כתב המינוי, אולם למרבה הצער דו"ח חדר המיון והמסמך ממרכז שיקומי רעות לא הועברו למומחה טרם הוצאת חוות הדעת. ב"כ התובעת בחרה שלא לעדכן את המומחה במסמכים אלו ולהציגם בפני המומחה אלא רק עם חקירתו בשלב הראיות. לאחר חקירת המומחה, הגישה ב"כ התובעת בקשה לפסילת חוות דעתו של ד"ר אלכס קליין המומחה בתחום הנפשי, ובהחלטה מנומקת מיום 11.7.18 קבעתי כי לא מצאתי כל דופי או פגם היורד לשורשו של עניין והעלול לגרום לעיוות דין במקרה זה, ולפיכך לא מצאתי מקום לפסול את חוות דעתו של ד"ר קליין או למנות מומחה נוסף בתחום הפסיכיאטרי (ראה החלטתי והנימוקים המופיעים בה מיום 11.7.18).
3. בכתב הסיכומים חוזרת ב"כ התובעת וטוענת בסעיף 16, כי על אף שביהמ"ש דחה את בקשת התובעת לפסילת חוות דעתו של ד"ר קליין, הרי ביהמ"ש יכול להתערב בקביעתו של המומחה על סמך כל הראיות לקבוע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי.
4. בחוות דעתו, כבר בתחילת הפרק על דיון והערכה מסכמת, מציין המומחה כי בתחילה קיבל תיעוד רפואי מב"כ הנתבעת, וזו לא מסרה לו תיעוד מביה"ח בקשר עם התאונה נשוא התביעה ולא נמסר תיעוד נפשי רלבנטי. רק לאחר פנייה נוספת שלו לבאי כח הצדדים, קיבל לאחר בדיקת התובעת סיכומי פגישות של שני ביקורים של התובעת אצל ד"ר דניאל בר-אילן פסיכיאטר מתאריכים 24.4.16 ו-16.5.16 (ביקורים אלה שניהם לאחר החלטת המינוי מיום 23.3.16 ולפני בדיקת המומחה בתחום הנפשי שהיתה ביום 15.8.16). כפי שציינתי לעיל, המומחה לא קיבל מב"כ התובעת את המסמך ממרכז שיקומי רעות, ולמד על כך רק מהחלטת המינוי בה צוטטו חלקי מסמכים בהחלטתי.
5. המומחה התרשם כי התובעת איננה נמצאת בטיפול רציף ומסודר (למעט שני ביקורים אצל ד"ר בר-אילן לא הומצא תיעוד רפואי נוסף בתחום הנפשי), וגם את הטיפול התרופתי התובעת איננה נוטלת באופן מסודר. התרשמות המומחה ד"ר קליין היה כי תפקודה של התובעת כיום תקין הן במישור התעסוקתי והן בהיבט החברתי, וזאת על סמך העובדה כי התובעת חזרה לאותו מקום עבודתה, היא ממשיכה ברצף באותו מקום ובאותו תפקיד. נכון למועד בדיקתו התאוששה מפרידה מארוסה שהיה בתקופת התאונה, התארסה מחדש עם בן זוג אחר ועומדת להינשא לו, וכן התובעת נוהגת ברכבה ולא נמנעת מנהיגה. עוד ציין המומחה בחוות דעתו, כי העובדה שהתובעת פנתה לפסיכיאטר רק בחלוף כשנה וחצי מאז התאונה, בצירוף העובדה שלא התמידה בביקורים אלה ושאינה נוטלת באופן רציף ומסודר את התרופות שנרשמו לה, מלמדת בין יתר האינדיקציות כי מדובר בתגובה הסתגלותית קלה. לפיכך, מצא המומחה כי לתובעת היתה נכות זמנית של 10% למשך חצי שנה לאחר התאונה, ו-5% לחצי שנה נוספת, ומעבר לכך אין מקום לקבוע נכות נפשית קבועה בקשר עם התאונה.
6. המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו, ובייחוד על היעדר המסמך ממרכז שיקומי רעות שלא הונח בפניו טרם כתיבת חוות הדעת. המסמכים הונחו בפניו בעת חקירתו, וב"כ התובעת שאלה את המומחה באופן ישיר – האם כשאתה קורא את המסמכים, האם יש בהם כדי לשנות את חוות דעתך? והמומחה השיב:

ת. ממש לא, התובעת לא פנתה לטיפול כפי שהומלץ לה במסמכים האלה. כתוב במסמך שיש לה כוחות נפשיים, גם כתוב שהומלץ לה לפנות לטיפול פסיכולוגי והיא לא פנתה. במסמך כתוב שהיה מתח רב למרות הכוחות הנפשיים, בבדיקה לא ניכר שום מתח.

ש. אנו מתכוונים לבדיקה הקלינית אצלך?

ת. כן".

(עמ' 7 לפרו' ש' 10-13).

1. המומחה נחקר גם על תקופת הנכות הזמנית שקבע לתובעת, והשיב בחקירתו (ראה עמ' 10 לפרו'), כי גם לשיטתו בתקופה בה טופלה התובעת במרכז שיקומי רעות סבלה מנכות זמנית של 10% ולאחר מכן חצי שנה נוספת נכות זמנית של 5%. הטיפול ברעות הסתיים במרץ 2015, והתובעת לא פנתה לקבל טיפול פסיכולוגי כפי שהומלץ לה ברעות, אלא לראשונה באפריל 2016 לאחר הגשת התביעה ולאחר החלטת המינוי של ביהמ"ש, וגם אז ביקורים אלה היו שניים בלבד בחודש אפריל 2016 ובמאי 2016. התובעת לא חידשה את ביקוריה לצורך קבלת טיפולים נפשיים לאחר מכן, לפחות לא עד מועד הבדיקה. יתרה מכך, בעדותה התובעת מאשרת כי הפסיקה ללכת לטיפול פסיכולוגי והפסיקה ליטול כדורים (ראה עדותה בעמ' 20 ש' 1,2).
2. לאור זאת, ובהמשך לנימוקי החלטתי מיום 11.7.18 בה קבעתי כי אין מקום לפסול את חוות דעתו של ד"ר קליין, ואין מקום למנות מומחה נוסף בתחום הנפשי, אני קובעת כי לאחר ששמעתי את חקירתו של ד"ר קליין, אף לא הגעתי למסקנה אחרת כי יש לקבוע נכות נפשית לתובעת, מקום שהמומחה לא קבע. אני סבורה כי נימוקי המומחה הגיוניים וסבירים, התובעת עצמה מודה כי היא איננה נעזרת בכל טיפול שהוא הקשור לבעיה נפשית. התובעת חזרה למסלול חייה הרגילים לפני התאונה מבחינת תפקיד בעבודה ומקום עבודה, התובעת אף נישאה בשנית לארוסה החדש, למרבה הצער עם הימים התגרשה התובעת, ואולם אין כטענת ב"כ התובעת ללמוד מעובדה זו דבר וחצי דבר לעניין נכותה הנפשית. לא הובאו בפני ביהמ"ש עדויות לגבי סיבת הגירושין, ואין ביהמ"ש יכול לקשור קשר סיבתי באופן סתמי בין עובדת הגירושין לבין נכות נפשית.

לפיכך, אינני מוצאת מקום לשנות מחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, ואני קובעת כי יש לאמץ את חוות דעתו של המומחה הקובעת כי לתובעת לא נותרה נכות נפשית צמיתה, אלא זמנית למשך שנה אחת בלבד.

1. נכותה הרפואית אם כן של התובעת הינה 28% כפי שקבע המומחה האורתופדי. בתחום הנפשי לא נותרה נכות צמיתה.
2. הנכות התפקודית
3. לטענת ב"כ התובעת, הנכות התפקודית עולה על שיעור הנכות הרפואית שכן התובעת סובלת מכאבים, איננה מסוגלת ללכת למרחקים ארוכים, איננה מסוגלת לעשות ספורט, לעלות מדרגות או לשבת זמן ממושך, היא סובלת מקשיי הירדמות ומצלקות מכוערות שמפריעות לה בדימוי העצמי. לטענת ב"כ התובעת, בכוח סבל רב ממשיכה התובעת לעבוד במקום עבודתה הנוכחי כאשר מעבידתה העדה הגב' מיקה לב מגלה סבלנות ואורח רוח באופן חריג. חזרתו של נפגע במעגל העבודה איננה מהווה סיבה לפגיעה בזכאותו לפיצוי, ובמקרה זה טוענת ב"כ התובעת כי דווקא בגלל גילה הצעיר של התובעת ומאמציה הרבים לשוב לעבודה, יש לפצותה בגין נכותה התפקודית באופן מלא כפי שנהוג לפסוק ביחס לצעירים.
4. לעומת זאת, טוענת ב"כ הנתבעת כי אין לייחס משמעות יתרה למספרים אותם קבע המומחה האורתופדי, כאשר בפועל מגבלה תפקודית אין. לטענת הנתבעת, מהלך חייה של התובעת מלמד כי בפועל לא נותרה לתובעת נכות תפקודית בגין הנכות האורתופדית. התובעת החלה לעבוד במכירות בשנת 2012 בחברת פרפקט ליין בע"מ כנציגת מכירות, תפקיד עליו היא שומרת עד היום. לאחר היעדרות של מספר חודשים, חזרה התובעת לאותו מקום עבודה ולאותו תפקיד. הישארותה של התובעת בתפקידה במשך כל השנים מאז התאונה, מעידה על תפקודה התקין ועמידתה ביעדי המכירות של הרשת.
5. כבר ייאמר כי עם תחילת שמיעת עדויות התביעה, התעורר הרושם כי קיימת מגמתיות של האדרת הנזק, כפי שיובהר בהמשך. גם המומחה בתחום הנפשי, ציין בעמ' 2 לחוות דעתו כי: "לקראת סוף הבדיקה ניכרה מגמתיות בתיאורים".

עדת תביעה 1, הגב' מיקה לב (להלן: "המעבידה"), הודתה כבר בראשית חקירתה הנגדית, כי בינה לבין התובעת נוצרו יחסי חברות מעבר לעובדת ומעבידה. "הסניף היה קטן וזה סוג של משפחה". משנשאלה האם הם ביחסי חברות מעבר לעבודה, השיבה: "אנחנו בקשרים, אנחנו עובדים כל יום 8 שעות, אז כן". לא מיותר לציין, כי מעבידתה הגב' לב אף ליוותה את התובעת לביטוח הלאומי לצורך הגשת תביעה, והעדה מסבירה: "כי סניף המל"ל זה ברחובות, ואני התייחסתי אליה ועדיין מתייחסת אליה כמו אל בת שלי למרות שיש לי שתי בנות". (ראה עמ' 11 ש' 4 ואילך).

המעבידה כאמור העידה ראשונה והתובעת אחרונה. בעת עדותה של התובעת, רשמתי לפניי כי המעבידה התיישבה באולם ליד אמה של התובעת, השתיים נראו קרובות, ישבו בצמידות זו לזו, החזיקו ידיים ונראה כי הן מזדהות עם עדות התובעת. ניכר היה כי המעבידה מצויה בקשרי חברות, כפי שאף הודתה בעדותה עם משפחת התובעת, ובאספקלריה זו יש לתת משקל לעדותה.

1. המעבידה העידה כי היא מקבלת עובדים לעבודה והיא אף מפטרת אותם (עמ' 11 ש' 29), בסניף קיימים ארבעה עובדים תחתיה כשכולם נציגי מכירות בתפקיד זהה לתובעת (עמ' 11 ש' 27). עליית שכר הבסיס איננו תלוי במעבידה, אלא צמוד לשכר המינימום כמקובל לפי ההסכמים במשק (עמ' 12 ש' 5). בסניף יש יעד אותו יש להשיג, אשר מחולק שווה בשווה בין ארבעת העובדים, וכל עובד צריך לעמוד ביעד על מנת לקבל בונוס או פרמיה בנוסף לשכר היסוד. לשאלת ביהמ"ש, השיבה העדה כי אם בסופו של יום עובד לא עומד ביעדים חודש לאחר חודש, כפי הנראה הוא יפוטר (ראה עמ' 13 ש' 8).

1. העדה הצהירה כי עובר לתאונה התובעת היתה עובדת מצוינת שציפתה לה התקדמות מבטיחה בעבודה, העדה נשאלה בהקשר לסעיף 8 לאיזה התקדמות ציפתה מהתובעת שעה שבסניף אין תפקידים נוספים למעט התפקיד שלה והתפקיד של התובעת? העדה הבהירה כדלקמן:

"ש. תסבירי לי את סעיף 8 לתצהירך.

ת. אני בת 62 בקרוב, אני לא יודעת כמה שנים אמשוך בעבודה, ואני ראיתי בה יורשת טבעית לקבלת ניהול הסניף.

ש. מי מחליט על זה?

ת. אני הייתי ממליצה עליה, ויש לי עמדת כוח ברשת מן הסתם והם מקבלים את מה שאני אומרת אם היא היתה עובדת כמו שצריך".

אינני סבורה כי ניתן להתבסס על אמירה זו שעה שהיא באה מפיה של העדה המצויה כאמור בקשרי חברות עם התובעת ומשפחתה. יש לזכור, כי התובעת עובדת כ-4 שנים לאחר התאונה במומה, התובעת לא פוטרה, שכרה לא נגרע, ועל אף היחס המועדף לו היא זוכה ממעבידתה, הרי נתוני הפרמיות נבדקים כמעט בכל יום ע"י הרשת הארצית (ראה עמ' 12 ש' 32). יש להניח, כי אם נתוניה של התובעת היו גרועים אזי לא היתה נשארת בתפקידה על אף רצון מעבידתה.

1. ייתכן ולתובעת התפרצויות במקום עבודתה שעה שהיא מאבדת סבלנות בעקבות כאבים או מגבלה ברגלה הימנית, אך אין מדובר בהתפרצויות על בסיס יומיומי, כך העידה העדה:

"ש. על איזו תדירות אנו מדברות?

ת. זה יכול לקרות פעם בשבוע, אני מעירה לה ואומרת לי מה שיש לי להגיד לה, ואני מזהירה אותה שוב ושוב.

ש. 3 שנים את מזהירה אותה?

ת. כן, מאז שהיא חזרה מהתאונה יש הרעה מאוד רצינית בהתנהגות שלה. ומצד שני, בימים הטובים שלה היא אדם אחר ונפלאה, ואני רוצה להאמין שזה יסתדר עם הזמן".

(עמ' 14 לפרו' ש' 26-32).

1. לגבי ההתפרצויות בעבודה מעידה המעבידה (עמ' 14 לפרו' ש' 11 ואילך), כי היא אומרת לתובעת לשבת במטבח ולהירגע, זה יכול לקחת חצי שעה או שעה, ולפעמים יש ימים שהיא אומרת לתובעת ללכת לביתה. לשאלת ב"כ הנתבעת כמה פעמים קורה בחודש שהיא שולחת את התובעת לביתה? מיהרה העדה להבהיר, כי זה לא קורה כל חודש, אבל יש התפרצויות של שעתיים שלוש והיא נרגעת. על אף שבמקום העבודה קיים שעון נוכחות, לא המציאה התובעת ראיות בדבר ימי היעדרות או חצאי ימים בהם נאלצה לשוב לביתה עקב נכותה, ובתלושי השכר לא מצאתי כל ראיה להיעדרות כזו.
2. גם התובעת עצמה ניסתה להאדיר את נכותה, ובתחילת עדותה השיבה כי שעות עבודתה הם משעה 08:30 עד 16:00, ואולם היא לא מסוגלת להישאר משמרת מלאה והיא מגיעה לעבודה בשעה 12:00 או 11:00. התובעת העידה כי אם היא לא משלימה את שעות עבודתה המלאות, שכרה יורד. על אף כאמור שהתובעת מחתימה שעון נוכחות, לא צורפה ראיה כי התובעת מגיעה מאוחר לעבודתה. לשאלת ביהמ"ש, האם יש תלוש שכר אחד שבו ניתן לראות כי היא לא ניצלה את מלוא שעות עבודתה? השיבה התובעת כי שעות המשמרת הן משעה 10:30 עד 18:30, והיא עובדת את השעות האלה (ראה עדותה בעמ' 18 לפרו' מול שורות 12-30).
3. על פניו, מתלושי השכר לא עולה מגמת ירידה עם השנים ביחס לשכרה של התובעת עובר לתאונה. שכרה הכולל בשנת 2014 היה 86,900 ₪, התאונה ארעה בחודש ינואר 2015, התובעת היתה באי כושר מלא כ-3 חודשים, שכרה בכל שנת 2015 היה 60,291 ₪, ובשנת 2016 שכרה חזר לערכים עובר לתאונה בסכום כולל של 85,820 ₪. גם שכרה בתחילת שנת 2017 (צורפו תלושי שכר עד פב' 2017), שכרה היה בדומה לשנת 2016, כ-7,000 ₪ בחודש.
4. על מנת להראות ירידה בפרמיות, היה על התובעת להשוות את שכרה עם עובדים אחרים במקום, שכן לא ניתן לדעת האם ירידת המכירות אופיינית לכל החנויות ברשת? לכל הענף? או ספציפית לתובעת בלבד? התובעת נשאלה - האם מאז התאונה היא הפסיקה לקבל עמלות ופרמיות? והשיבה כי לא הפסיקה, אבל היא מקבלת פחות ממה שהיתה מקבלת לפני התאונה (עמ' 23 לפרו' ש' 10). עינינו הרואות, כי עובדתית נתון זה איננו מדויק. התובעת העידה כי היא לא יודעת אם היא מקבלת שכר יותר מאחרים, ואולם היא רואה שהיא מקבלת פחות כי היא יכולה לקבל יותר. לשאלת ב"כ הנתבעת, האם היא יודעת כמה נציגי המכירות האחרים מרוויחים? השיבה התובעת:

"ת. אני לא יודעת, אני רק משערת שהם מרוויחים יותר ממני. לא כתבתי שאני יודעת. אני אומרת שהם מרוויחים יותר ממני כי אני רואה בעיניים שהם מסתובבים עם הלקוחות.

ש. את יודעת כמה עסקאות הם סגרו וכמה הם מקבלים?

ת. לא, אני יודעת שיש לנו אותו בסיס של עמלות ופרמיות".

(עמ' 23 לפרו' ש' 16-19).

1. יש להניח, כי מעבידתה של התובעת שמנהלת את הסניף וכמי שמקבלת את דיווחי נתוני הפרמיות מהרשת הארצית, יודעת למסור נתונים אלה ולהשוות בין הפרמיות שמקבלת התובעת לבין הפרמיות שמקבלים שלושת נציגי המכירות האחרים בסניף. על אף האמור בסעיף 15 לתצהיר המעבידה, כי שני העובדים הנוספים שעובדים עם התובעת במכירות (בעדותה העידה העדה כי קיימים שלושה עובדים נוספים) מתקדמים הרבה יותר מהתובעת, לא יכלה העדה להמציא נתונים מספריים, מה גובה העמלות של העובדים האחרים ביחס לתובעת, ומתי התובעת לא הגיעה ליעדים המתבקשים.
2. התובעת ניסתה להאדיר את נכותה התפקודית פעם נוספת, כאשר בעמ' 24 לפרו' העידה כי נוכח התנהלותה בעבודה היו לפחות 20 לקוחות שיצאו מהחנות ולא חזרו. נתון חמור זה לא אוזכר בתצהירה של המעבידה ואף לא בעדותה. יש להניח, כי אם אכן היה הסניף מפסיד לקוחות באופן כה דרמטי, היה נתון זה בא לידי ביטוי בתצהירה ו/או בעדותה של המעבידה. כמו כן, יש להניח כי המעבידה היתה מקבלת תגובות או בקשות לבירור ממנהלי הרשת ומהאחראים מעליה.
3. זאת ועוד, יש לזכור כי התובעת התנגדה נחרצות למסור את הקלטת של חתונתה מספט' 2016, על פי בקשת הנתבעת, התובעת נימקה זאת מתוך שמירה על פרטיותה. משנשאלה על כך בחקירה נגדית - מדוע לא הסכימה להראות את הקלטת, השיבה:

"ת. הייתי כל כך מאושרת ביום הזה אם את יודעת מה לקחתי מהבוקר כדי לא להרגיש את הכאבים מתחילת היום, ואותו דבר בחתונה, גם הייתי צריכה...

ש. למה לא הסכמת להראות את הקלטת?

ת. כי זה חלק פרטי שלי, היית רואה שעישנתי המון גראס ושתיתי הרבה אלכוהול כדי לא להרגיש את הכאב.

ש. ומה הבעיה שהייתי רואה את זה שאת שמחה ורוקדת ומשוחררת?

ת. בשבילכם זה בעיה, אני לא יודעת איך הייתם מתייחסים לזה.

ש. יש לנו עוד דיון, את מוכנה להציג את הקלטת?

ת. לא.

ש. הייתי רואה שאת רוקדת בחתונה?

ת. כן.

ש. הייתי רואה שאת משתוללת בחתונה?

ת. לא, הלוואי. היית רואה שאני ברחבה ומנסים להרקיד אותי כי לא יכולתי, בעיקר שהייתי צמודה למישהו".

(עמ' 19 לפרו' ש' 18-31).

אם תיאורה של התובעת נכון, לא ברור אם כן מדוע סירבה להראות את הקלטת של חתונתה בקטעי הריקוד בלבד על מנת שניתן יהיה להתרשם מסבלה כפי שהעידה.

1. נוכח כל המתואר לעיל, אינני סבורה כי נכותה התפקודית של התובעת עולה על נכותה הרפואית. כמובן שמאמציה של התובעת לחזור לאותו מקום עבודה ובאותו תפקיד, על אף נכותה המשמעותית ברגלה ראויים להערכה, ואין מאמצים אלה צריכים להיות לה לרועץ. אך יחד עם זאת, לא ניתן להשתחרר מהרושם הכבד הן מעדות התובעת והן מעדות המעבידה של ניסיון האדרת הנזק. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי התובעת חזרה למסלול חייה הקודם, חלפו כ-4 שנים ממועד התאונה והתובעת מתפקדת באופן סביר במקום עבודתה באותו תפקיד ובאותה רמת שכר.
2. נכותה הרפואית ללא הצלקות נקבעה ע"י המומחה ל-24% נכות, ואני קובעת כי נכותה התפקודית שוות ערך ל-20%.
3. שיעור הנזק
4. כאב וסבל -

לטענת התובעת, יש לחשב פיצוי זה בגין 35% נכות ו-70 ימי אשפוז, ובסך 89,038 ₪.

לטענת הנתבעת, יש לחשב את גובה הנכות הרפואית ל-15% נכות, בצירוף ימי אשפוז.

יש מקום לחשב את רכיב כאב וסבל לפי הנכות הרפואית שקבע המומחה האורתופדי לרבות הנכות בגין הצלקת בשיעור של 28% כולל 70 ימי אשפוז, ובסך הכל – 76,658 ₪.

1. הפסד שכר עבר -

לטענת התובעת – שכרה עובר לתאונה עמד ע"ס 7,125 ₪ לחודש לאחר ניכוי מס. יש לפצות את התובעת בגין הפסד שכר מלא לתקופה של 5 חודשים, בסכום של 35,625 ₪. כמו כן, טוענת התובעת כי בשלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה היא קיבלה שכר חלקי בגין ניצול ימי מחלה אשר יש להשיב לה אותם במלואם, ולפיכך יש לראות בחודשים אלה כהפסד שכר מלא. מחודש יוני 2015 ועד היום, יש לפצות את התובעת בגין נכותה התפקודית בשיעור של 35%, ולפיכך יש לפסוק לה בגין שכר עבר תוספת של 98,503 ₪.

לטענת הנתבעת – שכרה עובר לתאונה בתוספת פרמיות עמד ע"ס של 6,000 ₪, יש לפצות את התובעת בגין ההפרש של השכר המלא לבין השכר שהיא קיבלה בפועל, שכר זה עומד ע"ס של 19,911 ₪. לטענת הנתבעת, התובעת לא הביאה ראיות באשר להסדרים הקיימים ממקום עבודתה ביחס לצבירת ימי מחלה או פדיונם, ואין לפסוק לה כל פיצוי בגין ימים אלה. התובעת חזרה לעבודה סדירה החל מחודש יוני 2015.

עיינתי בטענות הצדדים ובעיקר בתלושי השכר שהובאו לעיוני, מתלוש חודש דצמבר 2014 נצא למדים כי סך כל הכנסותיה בשנת 2014 היתה 86,900 ₪ בניכוי מס הכנסה בסך 1,396 ₪, הכנסתה נטו 85,504 ₪ מחולקת ל-12 חודשים הינה 7,125 ₪ לחודש.

בחודשים ינואר – מרץ 2015, קיבלה התובעת שכר כולל של 11,484 ₪ במקום שכר של 21,375 ₪, היינו פער של 9,891 ₪. לסכום זה יש לצרף את חודשים אפריל, מאי 2015 במלואם – סך של 14,250 ₪, וביחד סכום של – 24,141 ₪, משוערך להיום בסכום של 24,429 ₪. התובעת ניצלה על פי תלושי השכר בחודשים ינואר – מרץ 2015 , 43 ימי מחלה. התובעת לא צרפה כל ראיה בדבר האפשרות לפדות את ימי המחלה או לצבור אותם, יחד עם זאת התובעת צעירה כבת 31 נכונו לה עוד שנות עבודה רבות, וייתכן כי תישאר באותו מקום עבודה מספר שנים נוספות, אותם ימי מחלה שנגרעו לה בגין התאונה יכלו לשמש אותה חלילה בעת מחלה או תאונה אחרת. שווי של אותם ימי מחלה הינו 12,255 ₪ (285 ₪ ליום עבודה X 43 ימי מחלה). בהעדר ראיה מצד התובעת באשר לצבירת אותם ימים, אני פוסקת סכום גלובלי של 6,000 ₪ (ראה לעניין זה פסיקת סכום גלובלי באובדן ימי מחלה ב-ת.א. (חי) 150/02 פליקס נ' שמע רוני ואח'). מעבר לתקופה של ינואר-מאי 2015 לא הוכח כל הפסד שכר לעבר, ומתלושי השכר של התובעת מאז יוני 2015 ועד פב' 2017 התלוש האחרון אותו הציגה בעדותה, לא הוכח כי נוצלו ימי מחלה, כי היו היעדרויות בגלל טיפולים, או כי שכרה ירד בצורה כזו או אחרת עקב נכותה.

לפיכך, סך הכל הפסדי שכר לעבר הינם – 30,429 ₪.

1. הפסד שכר לעתיד

לטענת התובעת, במועד התאונה היתה צעירה בת 27 והיתה בתחילת דרכה המקצועית, ויש מקום לחשב את שכרה לפי השכר הממוצע במשק כפי שנהוג לפסוק ביחס לתובעים צעירים. לטענתה, טרם גיבשה את פוטנציאל שכרה המלא כשבפניה עוד 40 שנות עבודה. לפי חישוב התובעת, יש לפסוק את שכרה באופן אריתמטי מלא על פי השכר הממוצע במשק, ועל פי 35% נכות תפקודית לפי היוון של 2% ריבית, ובסה"כ – 1,091,829 ש"ח, בצירוף הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5%.

לטענת הנתבעת, אין מדובר בתובעת קטינה או בתובעת שזה עתה סיימה את שירותה הצבאי והחלה את דרכה התעסוקתית, אלא בתובעת שבמועד התאונה היתה בת 27, בעלת וותק עבודה של 7 שנים, מאז ועד היום היא עובדת באותה עבודה. התובעת לא המציאה כל ראיה כי בתפקידה משתכרים שכר גבוה יותר, ועדותה של המעבידה באשר לקידומה כמנהלת סניף נטענה ללא כל בסיס, ולא נתמכה בכל ראיה נוספת.

התובעת כיום מתקרבת לשנתה ה-31, בעת התאונה היתה בת 27. התובעת העידה כי סיימה ללמוד הנהח"ש לפני התאונה, היא סיימה שירות לאומי ולאחר שהתייעצה עם אביה היא למדה הנהח"ש, אולם כשסיימה הבינה כי אין זה מעניין אותה והלכה לעבוד במכירות במקום העבודה הנוכחי (ראה עדותה בעמ' 17 מול ש' 17-21).

התובעת במודע החליטה שלא לעבוד בתחום אותו למדה, ולעבוד בתחום המכירות בו הרגישה שהיא טובה יותר. לא ניתן לומר כי מדובר בקטין שטרם "כתב את סיפור חייו", בגיל 27 התובעת הספיקה לרכוש השכלה מקצועית (הנהח"ש), והספיקה להחליט כי תחום המכירות מתאים יותר לאופייה ולכישוריה. התובעת עובדת מזה כ-6 שנים ברציפות באותו מקום עבודה ובאותו תפקיד, ושכרה האחרון הידוע נשאר באותם ערכים של כ-7,000 ₪ לחודש. אינני סבורה כי זה המקרה בו צריך להכיל על תובע את חזקת הקטינים ולחשב על פי השכר הממוצע במשק. אני סבורה כי נתוני השכר בגיל 31 כאשר מאחורי התובעת כ-6 שנות עבודה, מהווים נתון אובייקטיבי יחיד לבסיס השכר בעתיד. אינני יכולה לשער פוטנציאל השתכרות גבוה יותר, שעה שהתובעת נמנעה לחלוטין מלהביא ראיות על גובה השכר בתפקיד דומה במקום עבודתה או במקום דומה אחר, ופשוט מכך, אף מעבידתה שהעידה לא מסרה כל נתוני השתכרות ביחס לאופציה אליה היתה מתקדמת התובעת אלמלא התאונה.

אינני מסכימה עם ב"כ התובעת כי יש לחשב על פי היוון לעתיד של 2%, קיימת פסיקה לכאן ולכאן, ועד אשר לא יאמר המחוקק או בימ"ש העליון את דברו ביחס לשיעור ההיוון, יש ללכת על פי ההלכה הידועה זה מכבר של 3% היוון.

בניגוד לטענת הנתבעת, אני סבורה כי לאור גילה הצעיר של התובעת יש לחשב את הפסדה על פי שיעור החישוב האריתמטי המלא. התובעת הינה צעירה שנכונו לה עוד כ-36 שנות עבודה, העתיד לוט בערפל, אין לדעת אם התובעת תישאר במקום עבודתה בתפקידה הנוכחי לאורך השנים, בהחלט יש לקחת בחשבון את הסיכון כי התובעת תיפלט ממקום העבודה הנוכחי מסיבה זו או אחרת, לאו דווקא סיבה הקשורה לנכותה, ואז תצטרך להתמודד במקום עבודה חדש במומה. מחמת סיכון זה, ומחמת העובדה כי נכונה לתובעת עוד כברת דרך ארוכה עד ליציאתה לגמלאות, אני סבורה כי יש לערוך את החישוב על פי סכום אריתמטי מלא. סכום זה הינו כדלקמן:

369,558 ₪ = 263.97 (שיעור היוון 3% ל-36 שנות עבודה) X (20% נכות תפקודית ) X 7,000 ₪.

לסכום זה יש להוסיף אובדן פנסיה בשיעור של 12.5% בסך של 46,195 ₪, ובסה"כ –

415,753 ₪.

1. עזרת הזולת

לטענת התובעת, היא היתה מאושפזת כ-70 ימים, ולאחר תקופה זו שבה לביתה ונעזרה כמעט בכל פעולה בחיי היום יום. התובעת קיבלה את העזרה מבני משפחתה ובמיוחד מהוריה. לטענת התובעת, כיום היא כמעט ואיננה מסוגלת לעשות דבר בביתה, לבטח לא לעסוק בניקיונות, התובעת מבקשת כי ביהמ"ש יפסוק לה סך של 27,000 ₪ כפיצוי בגין חצי שנה לאחר התאונה, ומאז ולעתיד סך נוסף של 350,000 ₪.

לטענת הנתבעת, אין מחלוקת כי בשום שלב לא הועסקה עזרה בשכר ע"י התובעת, והעזרה לה נזקקה רק בסמוך לתאונה ניתנה ע"י אמה, שהינה עקרת בית ולא נגרמו לה כל הפסדי שכר בגין עזרה זו. גם כיום מנהלת התובעת את משק ביתה באופן עצמאי וללא עזרה. בסופו של יום, טוענת הנתבעת כי נכותה האורתופדית מסתכמת בשיעור של 10% לכל היותר, ובשיעור נכויות כזה לא נזקקת התובעת לעזרה כלשהי.

התובעת צרפה תצהיר עדות ראשית של אמה שאף העידה בפניי, אמה הצהירה כי בתקופת אשפוזה ולאחר שחרורה מאשפוז היתה זקוקה התובעת לעזרה כמעט בכל דבר, לרבות בפעולות פשוטות של אכילה, לבוש, רחצה וכד'. לאחר שחרורה מביה"ח, עברה התובעת להתגורר בבית אמה עד אשר חשה מספיק חזקה לחזור לעבודתה ולביתה.

אמה של התובעת לא הצהירה על עזרה בשכר שנעזרת בו התובעת לצורכי משק ביתה, בסעיף 8 הצהירה כי היא יודעת שבעלה עוזר לה המון. תצהיר זה נחתם בעת שהיתה התובעת נשואה. תצהירו של בעלה לשעבר נמשך מתיק המוצגים לאור אי הגעתו לעדות. התובעת עצמה לא הצהירה ואף לא העידה כי היא נעזרת בעזרה בשכר לא בעת שהיתה נשואה ואף לא כיום כשהיא מתגוררת בגפה.

יחד עם זאת, אני מאמינה לעדות התובעת ואמה כי בחודשים הראשונים שלאחר התאונה בעת אשפוזה של התובעת, ולאחר שחרורה מאשפוז ועד תחילת העבודה, היתה התובעת סיעודית ביותר ונזקקה לעזרה מוגברת בכל הפעולות הבסיסיות. ואולם מאז חזרתה של התובעת לעבודה, לא עולה כי התובעת נעזרת בעזרה כלשהי, למעט העזרה מצד בעלה בעת תקופה היותה נשואה. כיום התובעת מתגוררת בגפה ולא ברור כיצד היא מנהלת את משק ביתה ללא עזרה מוכחת, לא עזרה בשכר ואף לא עזרה של מי מבני משפחתה המסייע לה באופן קבוע. לא הובאה בפניי כל ראיה או חצי ראיה באשר לעזרת הזולת בתקופה שלאחר חזרתה לעבודה ועד היום.

יש לפסוק סכום גלובלי המשקף את העזרה לעבר בתקופת האשפוז ובתקופת ההחלמה לאחר השחרור מהאשפוז, כמו כן יש לפסוק סכום גלובלי לעתיד ולו לתקופה בה התובעת תתבגר עם השנים וייתכן כי נכותה התפקודית תפריע לה בעבודות משק הבית עם התבגרותה.

אני קובעת סכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 35,000 ₪.

1. הוצאות רפואיות ונסיעות

לטענת התובעת, כמפורט בסעיפים 34, 35 לתצהירה, נגרמו לה הוצאות רפואיות רבות בגין טיפולים, מעקבים רפואיים, הכיסא ברכבה הוחלף לכיסא אורתופדי, היא רוכשת משככי כאבים ותרופות לשינה. כמו כן, מצהירה התובעת בסעיף 38 לתצהירה כי היא נאלצת להשתמש ברכבה באופן מוגבר ונאלצת לבקש שיסיעו אותה כי היא משתדלת לנסוע לבד רק למרחקים קצרים. התובעת עותרת לפיצוי בסך של 250,000 ₪ ברכיבים אלו.

לטענת הנתבעת, המומחה האורתופדי ציין בחוות דעתו כי בעת הבדיקה הלכה התובעת ללא צליעה וללא אביזרי עזר. התובעת לא הביאה כל ראיה כיצד היא משתמשת יותר ברכבה, מדובר בטענה בעלמה. המומחה בתחום הפסיכיאטרי, ציין כי התובעת הגיעה לבדיקה ברכבה בכוחות עצמה ואין לה כל מגבלה בנהיגה.

התובעת לא צרפה כל אסמכתא או קבלה למעט קבלות בודדות בסכום שלא עולה על 100 ₪. יש להניח כי את הטיפולים הרפואיים היא קיבלה במסגרת קופה"ח. התובעת העידה כי כיום היא לא מקבלת כל טיפול שהוא, לא טיפולי פיזיותרפיה ואף לא טיפולי הידרותרפיה שהסתיימו לאחר 22 טיפולים. עוד העידה התובעת, כי היא הפסיקה ללכת לטיפול פסיכולוגי וללכת לרופא לקחת מרשם, "הפסקתי לקחת כדורים כימיקליים לגוף שלי, אני לא לוקחת כדורים" (ראה עדותה בעמ' 20 לפרו' מול ש' 1 ואילך).

גם באשר לנסיעות – העידה אמה של התובעת כי התובעת נוהגת עם רכבה למקום עבודתה, ואף נוהגת עם רכבה בעת שהיא באה לבקר אותה (ראה עדות האם בעמ' 17 מול ש' 1-6).

נוכח האמור, אני פוסקת סכום גלובלי של 5,000 ₪.

סוף דבר:

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. כאב וסבל - 76,658 ₪
2. הפסד שכר עבר - 30,429 ₪
3. הפסד שכר עתיד - 369,558 ₪
4. הפסדי פנסיה - 46,195 ₪
5. עזרת הזולת - 35,000 ₪
6. נסיעות והוצאות רפואיות - 5,000 ₪

______________

סה"כ 562,840 ₪

בניכוי תשלום התכוף 20,000 ₪ -

בניכוי תקבולי מל"ל 13,168 ₪ -

__________________

סה"כ 529,672 ₪

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 529,672 ₪, בתוספת החזר אגרה ושכ"ט כדין.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, כ"ב טבת תשע"ט, 30 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.

קלדנית: שרה נחמני