01 אוגוסט 2017

לפני:

כב' הרשמת קארין ליבר-לוין

החלטה

1. לפני בקשת הנתבעת 1 לחייב את התובע בהפקדת ערובה בשיעור 10,000 ₪ לפחות מסכום התביעה לתשלום הוצאותיה.
2. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובחומר המצוי בתיק אני סבורה כי יש להורות על הפקדת ערובה כמפורט להלן.

המסגרת הנורמטיבית

1. ביום 2.9.2016 נכנסה לתוקפה הוראת תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן: התקנות)שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" הקובעת בזו הלשון:

                              (א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר,

לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של

נתבע.

                              (ב)  היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת

המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954

(סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין

או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום

הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה

להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע

את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט

בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים

שירשמו.

                               (ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא

הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת

אם הורשה התובע להפסיקה."

1. בהתאם להוראה זו, שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט המקרים המנויים בסעיף קטן (ב) - המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.

מן הכלל אל הפרט

1. ההלכה הפסוקה קבעה כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה, אולם אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול הזכות של הנתבעים. כך שבמסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.
2. התובע הינו נתין סודן ואינו תושב מדינה שאמנת האג חלה עליה. לאור האמור בתקנה 116 א לתקנות, יש להורות כי יפקיד ערובה אלא אם ימציא ראשית ראיה, יוכיח יכולת פירעון או מטעמים מיוחדים שיירשמו המצדיקים מתן פטור מהפקדת ערובה.
3. בדברי ההסבר לתיקון התקנות^[1][1] האמור נקבע כי תכלית התיקון הוא הצורך הגובר להבטיח שהנתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל מאחר שבדרך כלל אינם בעלי נכסים בישראל ועלול להיווצר קושי באיתורם ואכיפת פסק הדין כלפיהם ככל שיפסידו בתביעתם וייפסקו הוצאות לטובת הנתבעים. עוד נקבע שם כי :

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראיה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו." (ההדגשה אינה במקור).

1. באשר לדרישה הראשונה של דברי ההסבר, ראשית ראיה להוכחת יחסי עובד ומעסיק, הרי שבכתב התביעה נתבעת הנתבעת מכוח היותה מזמינת שירות. לכתב התביעה או לתצהיר גילוי המסמכים מטעמו לא צורפו כל מסמכים שיש בהם כדי להעיד על קיומן של יחסי עבודה בין הצדדים. התובע טוען כי מאחר ונציג הנתבעת 1 בקדם המשפט הראשון כי אחד משלושת הבניינים שנבנו בפרוייקט שהתובע טוען כי עבד בו, הוא באחריותה ובהמשך כי התקשרה עם הנתבעת 5 לצורך קבלת שירותים באתר זה- מהווה ראשית ראיה. איני מקבלת טענה זו אולם אף אם אקבל זאת כראשית ראיה לקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, הרי שהתובע לא הציג תימוכין לדרישה השניה של דברי ההסבר -  לכך שנתבעת 1 לא שילמה לו רכיבים שנתבעו על ידו. כאמור לא צורף כל מסמך שניתן לבחון באמצעותו קיומה של ראשית ראיה לעניין זה. מאחר ועל התובע להביא ראשית ראיה, היה עליו לכל הפחות לצרף מסמכים המעידים על אי תשלום חוב מצד הנתבעת לתגובתו לבקשה. משלא עשה כן, לא הביא ראשית ראיה להוכחת תביעתו.
2. למעלה מן הדרוש, על אף שדי בכך כדי לקבל את הבקשה שכן מדובר בחלופות ולא בתנאים מצטברים, הרי שהתובע לא עמד אף בחלופה השניה של סעיף 116א(ב) ולא הוכיח כי ניתן יהיה להיפרע ממנו.
3. אף בטרם התיקון לתקנות נקבע כי ככלל אין להטיל ערובה על עובד זר רק בשל היותו עובד זר וכי יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. נפסק^[2][2] כי כדי להטיל ערובה על עובד זר שהמדינה שהוא תושב בה אינה חברה באמנת האג יהיה על המעסיק להוכיח אחד מאלה : התביעה מופרכת על פניה, ייגרם למעסיק נזק כתוצאה מהגשת התביעה, העובד לא שילם הוצאות בהליך שהתקיים בעבר בבית הדין.
4. התקנה החדשה שינתה את המצב המפורט לעיל והעבירה את נטל ההוכחה בדבר ראשית הראיה ויכולת הפירעון לכתפי התובע, נטל שהתובע כאמור – לא עמד בו.
5. מהטעמים שמניתי לעיל, אני סבורה כי יש מקום להטיל ערובה על התובע לצורך הבטחת הוצאות הנתבעת 1 בהליך זה.
6. באשר לסכום הערובה -  לאחר שנתתי דעתי מחד לזכות התובע לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומנגד לזכות הנתבעת שלא לצאת בחיסרון כיס, להוצאות הנפסקות בבית דין זה ולסכום התביעה מצאתי לנכון, לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 2,000 ₪.
7. לאור האמור, אני מורה כי התובע יפקיד סך 2,000₪ בקופת בית הדין כערובה לתשלום הוצאות הנתבעת 1 וזאת  בתוך 30 ימים מהיום (הפגרה נמנית) שאם לא כן תימחק תביעתו כנגדה ללא התראה נוספת.
8. ההוצאות יילקחו בחשבון בתום ההליך.
9. התיק יובא לעיוני ביום 7.9.2017.

ניתנה היום, ט' אב תשע"ז, (01 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. [1] ראה: http://www.justice.gov.il/Units/YeutzVehakika/NosimMishpatim/Pages/LaborCourtRegulationsPublication.aspx ↑

2. [2] ע"ע 1424/02 אבו נאסר נ' Saint Peter in Gallicantu (6.7.2003). ↑