בהמשך להחלטה מיום 04/11/18 ולאחר עיון בסבב התגובות, אשר הוגשו על פיה, מהן מצטיירת תמונה רחבה יותר מזו שהוצגה בתחילה בפניי אראה לדחות את בקשת החייבת למתן הוראות.

מעיון בטענות הצדדים עולה כדלקמן:

1. מדובר בחוב שנוצר לאחר מתן צו הכינוס.
2. מדובר בחוב שעל דעת הכל נוצר בקשר לדירת אמה המנוחה של החייבת, אשר עזבונה טרם חולק.
3. מדובר בחוב שאינו בר תביעה בהליך זה וכן אינו חוב חלוט, מכיוון שהוא מצריך בחינה עובדתית של טענות הצדדים.
4. אף אחד מיורשי האם המנוחה לא החזיק בפועל בנכס במובן הפשוט של הביטוי.

טענות הצדדים מעלות מספר שאלות הדורשות בחינה מעמיקה יותר ובנוגע לצדדים נוספים, לרבות יורשי האם המנוחה , אשר סבורני כי הליך הפש"ר שבפניי, שעניינו בחייבת בלבד, אינו ההליך הראוי לבחינתן. כך למשל, יש לבחון מדוע בחרה המשיבה להחיל את חיובי הארנונה דווקא על החייבת מבין כל שאר יורשי האם המנוחה, אשר רשומה עדיין כבעלת הדירה ומדוע קבעה כי היא המחזיקה בפועל בנכס? כמו כן, יש לבדוק מדוע לא פעלה המשיבה במשך שנתיים ימים לגביית החוב ולא הגישה עתירה לביהמ"ש המינהלי על מנת שיכריע מיהו המחזיק בפועל בנכס מבין כל היורשים שעליו לשאת בחיובי הארנונה?, עוד יש לבדוק את טענותיה של החייבת כי בפועל היא כמעט ואיננה מתגוררת בנכס, אשר משמש בעיקר למפגש אחים.

ניתן בזה אישור למשיבה – עיריית בית שאן – לפעול לגביית החוב בדרכים המקובלות.

בקשת החייבת למתן הוראות נדחית.

ניתנה היום, ח' שבט תשע"ט, 14 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.