1. לפניי בקשה לסעד זמני, שיאסור על המשיבה לסגור את הקניון הידוע בשם "רב מכר תלפיות" בירושלים (להלן: "הקניון") בסופי השבוע.
2. המבקשת מפעילה בקניון מועדון ביליארד תחת שם המותג "לינקולן". לטענת המבקשת, היא מחזיקה כדין בנכס המשמש אותה לניהול העסק (להלן: "המושכר") וזאת מכוח הסכם שכירות, אולם אין מחלוקת כי המבקשת אינה צד ישיר להסכם השכירות, וזכויותיה מכוחו מגיעות, לשיטתה, מכוח המחאת זכות השכירות מאת שוכרת קודמת בנכס, חברת ניובול בע"מ, אשר התקשרה עם חברת אוטו חן בע"מ, הבעלים הקודם של הקניון בהסכם שכירות מיום 23.10.2005. לאחר מכן הוסבה, לכאורה, זכות השכירות מחברת ניובול לחברת נטרליס בע"מ.

על פי תנאי הסכם השכירות, בסעיף 10.20 לו, התחייבה המשכירה (המשכירה הקודמת) שלא להתנגד לפתיחת המושכר בסופי שבוע ובכל שעות היממה, בכפוף להוראות כל דין. אין חולק, כי עד לאירועים נושא הליך זה, פעל עסקה של המבקשת גם בסופי שבוע ובשעות הלילה.

1. אין מחלוקת גם, שהחל בחודש יולי 2015 החלו מגעים בין הצדדים, כאשר המשיבה מעלה טענות להפרת ההסכם, טענות שאף הביאו לכך שבין הצדדים הוחלפו מכתבים שעניינם תוקפו של החוזה ביחס למבקשת דכאן, לרבות הודעה מטעם המשיבה כי ההסכם אינו תקף, וכי לחלופין – הוא בטל מחמת הפרתו היסודית. עם זאת, המשיבה הסתפקה בטענות אלה, ולא פעלה לפינויה של המבקשת מן הנכס – שבו היא שוהה כ"פולשת" לשיטת המשיבה – על פי הוראות החוק, קרי – על דרך של פנייה להליך משפטי.
2. ביום 9.6.2016 הודיעה המשיבה למבקשת על כוונתה לערוך שינויים בסדרי הפתיחה של הקניון בסופי השבוע ובשעות הערב, וביום 24.6.2016 פעלה בפועל על פי התראתה זו. על כן הוגשה, ביום 28.6.2016, הבקשה לסעד זמני.

בקשה לסעד ארעי במעמד צד אחד נדחתה בידי כב' השופטת ד"ר פנינה נויבירט, והבקשה נותבה לטיפולי.

דיון במעמד הצדדים התקיים ביום 17.7.2016, הצדדים ויתרו על חקירות המצהירים והסתפקו בטיעון משפטי.

החלטה זו התעכבה בשל עומס הנובע משביתת עובדי בתי המשפט, ועם הצדדים הסליחה.

1. סוגיה ראשונה שהועלתה היא סוגיית הסמכות המקומית לניהול ההליך לפניי. את סמכותו המקומית של בית משפט זה מוצאת המבקשת בתניית השיפוט הקבועה בסעיף 20.6 להסכם השכירות. אלא שטענה זו – אינה יכולה לעמוד.

יהיה מעמדה של המבקשת במושכר עצמו אשר יהיה, אין ספק, ולא תיתכן מחלוקת, כי המבקשת אינה צד להסכם, היא לא הראתה כל ראיה – ולו ראשונית - לכך שניתנה הסכמתה של המשיבה או של קודמתה בבעלות על הקניון (אוטו חן) להסבת הזכויות, ועל כן – גם אם יש לה זכויות כאלה או אחרות לשהות במושכר (שאלה שתידון, ללא ספק, במסגרת ההליך העיקרי), אינני סבור שהיא יכולה להסתמך על תניית השיפוט בחוזה שהיא אינה צד לו.

ודוק: אני ער לעובדה, שגם הזכות הנטענת של המבקשת להפעיל את המושכר בסופי השבוע מקורה באותו הסכם עצמו; אלא שההבדל הוא, שניתן לומר שביחס להפעלת המושכר בסופי השבוע התגבש בין הצדדים להסכם (בטרם החילופין, וגם לאחריהם) נוהג מקובל, שיכול להיחשב כחוזה בהתנהגות, מה שאין כן ביחס לתניית השיפוט. על כן, אינני סבור שניתן ללמוד מאי-החלת תניית השיפוט ביחס לשהייה בנכס עצמו.

על כן, אני קובע כי בית משפט זה משולל סמכות מקומית לדון בהליך העיקרי, ויש להעביר את התיק לבתי משפט השלום במחוז ירושלים, מקום הימצאו של הקניון.

1. עם זאת, כידוע, בית משפט מוסמך לדון בבקשה לסעדים זמניים גם מקום שבו אין בסמכותו לדון בהליך העיקרי (וראו לעניין עע"מ 2398/12 –א ע.מ.ת ערוצי מדידה ותשתיות בע"מ נ' החברה הכלכלית שהם ואח' (2012), ודוק: באותו עניין דובר במתן סעד זמני מקום שבו ההליך העיקרי אינו מצוי בסמכותו העניינית של בית המשפט; אם מוסמך בית המשפט לדון בבקשה לסעד זמני שאינה בסמכותו העניינית, הרי מקל וחומר שהוא מוסמך לדון בסעד זמני בהליך שאינו בסמכותו המקומית). על כן, אדון בבקשה לסעד זמני לגופה.
2. כידוע, שני היבטים נבחנים בעת שקילת בקשה לסעד זמני: האחד הוא סיכויי ההליך, האחר הוא מאזן הנוחות שבין הצדדים. בנוסף לאלה, יש לבחון את התנהלותם של הצדדים להלך ואת תום לבם.
3. לעניין סיכויי ההליך יש לומר, כי מחד גיסא – השרשרת החוזית המקימה למבקשת לטענתה זכות לשהות בנכס אינה נקיה מספקות. לא ברור כלל, אם הזכויות מכוח חוזה השכירות הוסבו מן השוכרת הראשונה (ניובול בע"מ) לשוכרת השנייה (נטליס בע"מ) כאשר השוכרת הראשונה הייתה כשירה כלל להעבירן – שכן נטען כי הדבר נעשה חודשים ארוכים לאחר פירוקה של ניובול; לא ברור אם הסבת זכויותיה של נטליס בע"מ אל המבקשת דכאן נעשתה כדין – שכן גם לעניין זה, התעוררו תמיהות ותהיות שונות ביחס למועד ההעברה.

מכל מקום, ברור לחלוטין, שאין כל אסמכתא לכך שבעלי הקניון – בין הבעלים הקודמים, אוטו חן בע"מ, ובין הבעלים הנוכחיים – אישרו מפורשות ובכתב את הסבת הזכויות. לעניין זה, הוגשה בקשה לצירוף ראיה מטעם המשיבה, מסמך מאת חברת אוטו חן בע"מ שבו נכתב שהסכמה כזו לא ניתנה; הבקשה נדחתה מחמת פגמים בהגשתה, אולם יוער, כי אינני סבור שהמכתב עצמו – גם אילו התקבל לתיק – יכול היה להוות ראיה מספקת, אפילו בשלב מקדמי זה, מאחר שכלל לא ברור ערכו הראייתי, הוא אינו ערוך כתצהיר ועורכו לא נחקר.

אל מול ערפול חוזי זה, אין ספק ואין מחלוקת, כי הן אוטו חן והן המשיבה ידעו בפועל, ידיעה פוזיטיבית וברורה, כי הישות המחזיקה בנכס היא המבקשת. עובדה היא, כי תשלומי דמי השכירות שולמו על ידי המבקשת, והחשבוניות שהונפקו בגין דמי השכירות – יצאו על שמה של המבקשת חודשים רבים טרם תחילת הסכסוך בין הצדדים. כלומר: אין מדובר בבעל נכס שהופתע לגלות, כמאמר המקרא ש"ויהי בבוקר, והנה-היא לאה" (בראשית כ"ט, 25), אלא בבעל נכס שהיה מודע היטב לחילופי המחזיקים, ולא מחה על כך.

לא ניתן לשלול אפוא את טענת המבקשת, כי היא מחזיקה בנכס כדין – בין מחמת הסבה כדין של חוזה השכירות, ובין מחמת הסבה שנעשתה בהסכמת בעלי הנכס – הן הקודמים, הן הנוכחיים.

1. יש להוסיף ולהזכיר, כי טענותיה של המשיבה ביחס להעדר מעמד למבקשת בנכס עלו כבר בחודש יולי 2015 – לפני שנה תמימה. עד למועד כתיבת החלטה זו, טרם הוגשה תביעה לפינוי המושכר. ככל שסבורה המשיבה באמת ובתמים כי המבקשת היא בחזקת "פולש" לנכס – מדוע טרם הוגשה תביעת פינוי? מדוע משתהה המשיבה במיצוי זכויותיה הקנייניות בנכס? ודוק: טענתה הבסיסית והיסודית של המשיבה בהליך לפניי היא להעדר מעמד חוקי של המבקשת בנכס. אין בפיה כל טענה אחרת – והתנהלותה שלה עצמה סותרת טענה זו סתירה שלא ניתן לה מענה מניח את הדעת.

סיכומו של רכיב זה הוא, שאף שלא ניתן לומר שמדובר בתביעה שסיכוייה גבוהים במובהק, בוודאי לא ניתן לומר שמדובר בתביעה משוללת סיכוי על פניה.

1. אשר למאזן הנוחות, בעניין זה אין ספק שהכף נוטה במובהק לטובת המבקשת. אמנם הראיות שהביאה המבקשת בדבר נזקיה מסגירת הנכס בסופי שבוע רחוקות להיות ראיות איכותיות, ואין ספק שגם בסד הזמנים הקצר, ניתן היה להגיש ראיות משכנעות יותר. עם זאת, אין ספק שעסק שהוא בידורי במהותו דוגמת מועדון ביליארד משמש את לקוחותיו, בראש ובראשונה, בשעות הפנאי – קרי בסופי השבוע ובשעות הערב. על כן, הדעת נותנת שעיקר הכנסותיו מגיעות לו מן הפעילות בסופי השבוע ובשעות הלילה.
2. מן העבר האחר, לא הצליחה המשיבה להראות ולו בדל של נזק שייגרם לה ממתן הסעד, ומהותרת המצב על כנו, כפי שהיה בטרם השינוי שנעשה ב-24.6.2016. אפילו הוצאות התפעול הכרוכות בהצבת שומר אינן נחסכות, כפי שטענה המשיבה (טענה שלא נסתרה), מאחר שממילא מוצב שומר בכניסה לקניון, גם כאשר הקניון סגור. בנסיבות אלה, כאשר הנזק שייגרם מאי-מתן הצו הוא כבד ביותר, ומתן הצו אינו גורם כל נזק של ממש – על כל פנים, לא נזק שלא ניתן יהיה לפצות עליו בכסף – ברי כי מאזן הנוחות נוטה בכל כובד משקלו לטובת מתן הצו.
3. אין ספק, שהמבקשת לא גילתה את מלוא המידע והנתונים שהיו בידיה בהגשת הבקשה. כך, הסוגיה המהותית והמרכזית של הזכות החוזית להחזיק בנכס לא גולתה, ונותרה עמומה, יש להניח שבכוונת מכוון. עם זאת, מאחר שבכל מקרה אין מחלוקת שהמבקשת יושבת בנכס זה מכבר, והדבר היה ידוע לכל הגורמים הרלוונטיים – אינני סבור שיש לייחס משמעות מכרעת לעניין זה.
4. עוד ניתן לטעון, כי המועד להגשת הבקשה לסעד זמני אמור היה להיות בפרק הזמן שבין ההודעה על סגירת הקניון בסופי שבוע ובין ביצוע ההחלטה – קרי בין 9.6.2016 ובין 24.6.2016, ולא לאחר מכן, אולם מאחר שבנזק הנובע מן השיהוי נשאה המבקשת בעצמה (מאחר שלא ניתן סעד ארעי), אינני סבור שמדובר בשיהוי מאיין.
5. הפועל היוצא הוא, שהבקשה מתקבלת. ניתן בזה צו זמני האוסר על המשיבה למנוע את פתיחת עסקה של המבקשת בקניון בשעות שבהן פעל העסק לפני יום 24.6.2016, לרבות בסופי שבוע ובשעות הערב – על פי כל דין. למען הסר ספק – סגירת הקניון ומניעת כניסת לקוחות לקניון עצמו ייחשבו "מניעת פתיחת העסק" לצורך עניין זה.

תוקף הצו – עד החלטה אחרת, בכפוף לאמור בסעיף ‎15 לעיל.

1. המבקשת תפקיד ערובה בסך 50,000 ₪ - במזומן או בערבות בנקאית עצמאית, צמודת מדד וללא הגבלת תאריך, בנוסח המקובל במזכירות בית המשפט להבטחת נזקי המשיבה. לא תופקד הערובה עד יום 15.8.2016 – יפקע הצו ללא צורך בהחלטה נוספת.
2. לאור האמור בסעיף ‎5 לעיל, המזכירות תעביר את התיק לכב' נשיא בתי משפט השלום במחוז ירושלים לקביעת מקום השיפוט והמותב, בהעדר סמכות מקומית לבית משפט זה.
3. המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בהליך שלפניי בסך 10,000 ₪, שישולמו ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

ניתנה היום, כ"ב תמוז תשע"ו, 28 יולי 2016, בהעדר הצדדים.