1. לפני בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט מיום 25.8.16 בגדרה הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש עד לתום ההליכים בעניינו, לפי סעיפים 46 ו-50(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה").
2. כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ג) לפקודה; שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ועבירה של השמדת ראיה, לפי סעיף 242 לחוק.
3. על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, הגב' הילה מיכלי נחמן ז"ל (להלן: "המנוחה"), נסעה בכביש 6 מדרום לצפון, איבדה שליטה על רכבה והוא נפגע ממעקה הבטיחות. הרכב נעצר על השול השמאלי נגד כיוון התנועה והחל לפלוט עשן, לכן הוציאה המנוחה את ילדיה מהרכב וניגשה לסייע לאמה לצאת מצדו השמאלי הסמוך לנתיב הנסיעה השמאלי שבכביש. באותה עת, נהג המבקש ברכבו בנתיב השמאלי שבסמוך לרכבה של המנוחה. המבקש נהג ברכבו במהירות שלא פחתה מ- 150 קמ"ש ובהגיעו למקום עצירת רכבה של המשיבה, פגע בה בעוצמה בעת שעמדה בנתיב השמאלי וניסתה לסייע לאמה לצאת מן הרכב. כתוצאה מהפגיעה, הוטחה המנוחה, הועפה על הכביש ונהרגה במקום.

כתוצאה מהתאונה, נפגע רכבו של המשיב, שמשתו נופצה, מראת הצד השמאלי נתלשה, פנס החזית השמאלי נסדק והפח בדלת הנהג ובכנף הקדמית נמעך. מיד לאחר התאונה, עצר המבקש את רכבו בשול הימני בסמוך למקום. המבקש ניגש לשני עדי ראיה שנכחו במקום בזמן התאונה, חקר אותם על אודותיה והמתין שם במשך כ-18 דקות, אז עזב את המקום. כל זאת, מבלי שהזעיק עזרה, מבלי שהושיט עזרה למנוחה ומבלי שאמר לאיש כי הוא מעורב בתאונה.

מיד לאחר מכן, נסע המבקש לסוכנות הרכב אשר בבעלותו, במטרה להשאיר במקום את רכבו ולנסוע לדרכו ברכב אחר. המבקש שטף את צידו השמאלי של הרכב באמצעות צינור שטיפה בלחץ מים גבוה והעלים חלק מהרקמות ומדמה של המנוחה. בשלב זה, נסע המבקש לתחנת משטרת חדרה באמצעות הרכב המעורב בתאונה, שם דיווח בכזב כי נסע בכביש 6 ונפגע בתאונה על ידי רכב מרצדס שחור.

1. בהחלטת בית המשפט מיום 25.8.16, נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לגבי כל העבירות המיוחסות למשיב. עוד נקבע כי מעבירות אלו, בצירוף הראיות לכאורה הקיימות בתמיכה בהן, נלמדעל מסוכנותו הגבוהה של המבקש לשלום הציבור. בית המשפט הפנה לע"פ 10990/03 אלהרוש נ' מדינת ישראל (19.1.05) ולב"ש 4899/08 מדינת ישראל נ' בן שטרית (27.7.08), בהן נקבע כי מי שמסוגל לבצע עבירה של הפקרה, גם אם אין חשש למסוכנות אינהרנטית לאופן נהיגתו, הריהו מסוכן לבריות ועל האינטרס הציבורי לגבור באמצעות פסילתו מלהחזיק ברישיון נהיגה עד לתום ההליכים בעניינו.

בית המשפט הוסיף וציין, כי הפגיעה הפוטנציאלית במטה לחמו של המבקש ושל עשרות העובדים שאותם הוא מנהל, לא נעלמה מנגד עיניו. בית המשפט הבהיר כי על רקע טיבו של העסק אותו הוא מנהל, הוא ייאלץ להיעזר בעובדיו או בבני משפחתו. כן התרשם בית המשפט מקיומו של יסוד סביר לחשש כי המבקש יימלט מן הארץ ולכן הורה על הטלת צו עיכוב יציאה מן הארץ, ממנו ניתן יהיה לחרוג בכפוף להפקדת ערבויות הולמות ותוך בקרה שיפוטית.

טענות הצדדים

1. המבקש עותר לעיון מחדש בהחלטת בית המשפט. לשיטתו, האחריות להתרחשות התאונה אינה מיוחסת לו ואין מחלוקת בין הצדדים כי התאונה הייתה בלתי נמנעת. מכאן מבקש המבקש ללמוד, כי העבירות המיוחסות לו אינן מלמדות על מסוכנות הנובעת מעצם נהיגתו. המבקש הפנה לעברו התעבורתי השולי, הכולל עבירה אחת משנת 2011, ללא מעורבות בתאונות והתומך, לשיטתו, בהעדר מסוכנותו. המבקש הוסיף וטען, כי ביום 18.7.16, פורסם חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו-2016 (להלן: "חוק הרישוי"), אשר נכנס לתוקפו ביום 18.10.16 וכניסתו לתוקף מהווה שינוי נסיבות מהותי המצדיק עיון מחדש בהחלטה לפסול את רישיונו. המבקש הדגיש כי החוק מחייב את המבקש, בהיותו מנהל מקצועי של סוכנות הרכב הכוללת מוסך (להלן: "העסק"), להחזיק ברישיון לניהול מקצועי של מוסך וברישיון נהיגה בתוקף, בנוסף לכשירויות מתבקשות נוספות. המבקש הוסיף והבהיר, כי לא ניתן להחליפו בתפקידו כמנהל המקצועי של המוסך, שעה שרישיונות העסק רשומים על שמו ונסמכים על ידיעותיו וניהולו הפעיל של העסק בתחומי מכונאות, מיזוג אויר, פחחות וחשמל רכב. המבקש הוסיף והדגיש, כי כישוריו, עבודתו ופיקוחו הישיר הם תנאי לקבלת רישיון העסק וקיימים חוזים והסכמים רבים שהחברה צד להם, אשר התבססו על היות המבקש המנהל המקצועי הנוכח והמפקח הישיר על כל הנעשה בעסק.

לאור נסיבות אלו, סבור המבקש כי שלילת רישיונו, משמעה פגיעה חמורה ובלתי מידתית בחופש העיסוק שלו. הסנגור שב והדגיש, כי המבקש הוא המנהל המקצועי של העסק וכי קשריו וכישוריו הם אלה שעומדים על הפרק ולכן אף לא ניתן להחליפו. כן הודגש, כי המבקש מעסיק כ-60 עובדים שמטה לחמם ייפגע אם ייאלץ המבקש להשבית את העסק בעקבות שלילת רישיונו. הסנגור הוסיף וטען, כי רישיונו של המבקש נפסל כבר ביום 1.3.16 ומשמדובר בתקופת פסילה מצטברת בת 8.5 חודשים, אין מקום להאריכה ללא קיום דיון לגופו של עניין וללא הנמקה ראויה.

1. המשיבה טענה, מנגד, כי אין מקום לעיון מחדש בהחלטת בית המשפט. לשיטתה, בהינתן קיומן של ראיות לכאורה המלמדות כי המשך נהיגתו של המבקש עלול לסכן את שלום הציבור ואת בטחון משתמשי הדרך, אין מקום לסטות מהחלטת בית המשפט. נטען כי אין בנסיבות עליהן הצביע המבקש, כדי להטות את הכף לזכותו ואף אין המדובר בנסיבות חדשות המצדיקות עיון מחדש. המשיבה הטעימה כי חוק הרישוי היה ידוע למבקש עוד במועד הדיון ולחילופין כי היה עליו לדעת עליו מבעוד מועד, בהינתן כי הוא עוסק בתחום מקצועו ומומחיותו. המשיבה הבהירה, כי חוק הרישוי פורסם ברשומות 12 ימים עובר למועד הדיון המקורי ולפיכך, אין המדובר בנסיבות חדשות שיש לדון בהן כעת.

המשיבה הוסיפה וטענה, כי עבירת ההפקרה המיוחסת למבקש היא מהחמורה שבעבירות התעבורה ומלמדת על מסוכנות גבוהה ביותר לשלום הציבור. בנוסף, הטעימה המשיבה כי מסוכנותו של המבקש נקבעה בהחלטת בית המשפט מיום 25.8.16 ואין מקום לבחון אותה מחדש, במסגרת בקשה לעיון מחדש.

שני הצדדים הפנו לאסמכתאות בתימוכין בטענותיהם.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, בטענות הצדדים, בהחלטת בית המשפט ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי והתרשמתי ממכלול נסיבות העניין - שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות, אך לצד זאת ולעת הזו, מצאתי לנכון להורות על קציבת תקופת הפסילה למשך שלושה חודשים נוספים בלבד.
2. התרשמתי, כי במקרה הנדון חלוף הזמן מצדיק בחינה חוזרת של מכלול השיקולים הנדרשים לשם הארכת תקופת הפסילה וכי יש לדון בבקשה לגופה תוך התחשבות באיזון שבין האינטרס הציבורי לבין האינטרס הפרטני של המבקש. עם זאת, שוכנעתי כי תוצאת האיזון שבין האינטרסים המונחים על הכף, אינה מצדיקה את ביטול פסילת רישיונו של המבקש בשלב זה ויש להאריכה למשך שלושה חודשים נוספים שבסופם יושב למבקש רישיונו, בכפוף לזכותה של המשיבה לעתור להארכת תקופת הפסילה ובהתאם לתוצאות עתירתה, ככל שתוגש.
3. הוראת סעיף 46ב(א) לפקודה, קובעת כי ככלל:

"...משהוגש כתב אישום בגין עבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילת מלהחזיק רישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו".

1. אין מחלוקת כי המבקש לא הואשם בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם. גם בהחלטת בית המשפט מיום 25.8.16, נקבע כי אין מחלוקת שהמבקש אינו אחראי לתאונה וכי מדובר בתאונה בלתי נמנעת. הצדדים לא עררו על החלטה זו ולכן אין לחרוג מקביעותיה. אשר על כן, דומה כי הוראת סעיף 46ב(א) הנ"ל אינה חלה על המקרה הנדון. לפיכך, נקודת המוצא היא כי על נסיבות המקרה חלה הוראת סעיף 46 לפקודה, המקנה לבית המשפט את הסמכות להורות על פסילת רישיונו של אדם, בזו הלשון:

"היה היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, או קצין משטרה בדרגה שאינה פחותה מדרגת מפקח, משוכנע שיש יסוד מספיק להאשים בעל רשיון נהיגה או בעל רשיון רכב בעבירה שסעיפים 35 עד 42 או 43, 44, ו-44א חלים עליה, והגיש לבית המשפט המוסמך לדון באותה עבירה בקשה לפסול את בעל הרשיון מהחזיק בו - רשאי בית המשפט לפסול אותו מהחזיק ברשיון עד לגמר בירור דינו, או עד שתבוטל הפסילה לפי הסעיפים 50-48".

1. הנה כי כן, על פסילת רישיון מכוח הוראות סעיף 46 לפקודה, חלות הוראות סעיפים 48-50 לפקודה, כפי שנקבע בבש"פ 2172/12 הוואש נ' מדינת ישראל (28.3.12), לאמור:

"... ואכן, כפי שגם ציין בית משפט קמא בהחלטתו מיום 13.12.2011, סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה מפנה להליכים של פסילת רישיון נהיגה לפי סעיפים 46 או 47 לפקודת התעבורה, שעניינם פסילה של רישיון נהיגה בגין עבירות אחרות שאינן עבירות שגרמו למוות בתאונת דרכים".

ראוי להבחין כי הוראת סעיף 50(ב) לפקודה, שכאמור חלה על נסיבות המקרה הנדון, מגדירה את תקופת הפסילה כקצובה מראש לתקופה שאינה עולה על 6 חודשים, לאמור:

"עברו ששה חדשים מיום שנפסל בעל רשיון לפי הסעיפים 46 או 47 ולא ניתן פסק דין לגבי המעשה או המחדל שבגללם נפסל – בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת".

1. בענייננו, נחזה כי בית המשפט אכן הורה במפורש שתקופת הפסילה תעלה התקופה הקצובה בסעיף 50(ב) הנ"ל, אך בבש"פ 6085/10 בן שטרית נ' מדינת ישראל (30.8.10), נקבע כי לאחר תום תקופת הפסילה שנקצבה, או אם לא נקצבה – בחלוף שישה חודשים ממועד הפסילה, יש לשקול מחדש את מכלול השיקולים ולאזן ביניהם, לאמור:

"מתוך התחשבות בעניינו של הנאשם, קבעו הוראות סעיפים 47(ט) ו-50(ב) לפקודת התעבורה כי אם חלפו שישה חודשים מאז פסילת הרשיון ולא ניתן פסק דין, בטלה הפסילה אם לא הורה בית המשפט אחרת. משמעות הדבר היא כי לאחר תום תקופת הפסילה שנקצבה, שאינה יכולה לעלות על שישה חודשים, אם מבקשים להאריכה, יש לשקול מחדש את מכלול השיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי ולאינטרס הנאשם ולאזן ביניהם, תוך התחשבות במעבר הזמן (בש"פ 7647/00 חינוואי נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 812, 815 (2000); בש"פ 8514/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 18.9.2005))"(ר' גם: בש"פ 7647/00‏ חינוואי נ' מדינת ישראל (27.10.00); בג"ץ 658/84 הולנד נ' שופט בית משפט השלום לתעבורה (9.6.85); בש"פ 9673/04 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (14.11.04)).

1. בנסיבות אלו, אינני מקבל את טענת המשיבה כי במקרה הנדון לא מתקיימות נסיבות המצדיקות עיון מחדש בפסילת רישיונו של המבקש עד לתום ההליכים בעניינו וכנזכר, יש לדון בבקשה לגופה תוך התחשבות במכלול השיקולים הנוגעים לאיזון שבין האינטרסים השונים.
2. אשר למסוכנותו של המבקש, לא הונח לפניי כל טעם של ממש או נסיבה חדשה כלשהי, שיש בהם כדי לסטות מקביעתו של בית המשפט מיום 25.8.16, לפיה, התנהלותו בזירה תוך ביצוע עבירת הפקרה לכאורה, לצד התנהלותו מיד לאחר קרות התאונה ולאחר שהיה מודע למות המנוחה, מלמדות כי המשך נהיגתו יסכן את שלום הציבור ואת בטחון משתמשי הדרך (ר' ע"פ 10990/03 אלהרוש נ' מדינת ישראל (19.1.05); ב"ש 4899/08 (מחוזי י-ם) מדינת ישראל נ' בן שטרית (27.7.08)).
3. אף שלמבקש לא מיוחסת עבירה שגרמה לתאונת הדרכים שבעטיה נהרגה המנוחה, אין מחלוקת כי מחומר הראיות לכאורה, עולה שהמבקש נסע במהירות הגבוהה בהרבה מעל המהירות המותרת (כ-150 קמ"ש) ובהינתן קיומן של ראיות לכאורה להפקרת המנוחה לאחר שפגע בה ולניסיונות שיבוש מהלכי משפט על ידו ואף לפעולתו בקור רוח תמוה לכשעצמו - קיימת מסוכנות גבוהה מצדו לבטחון הציבור. על כך נקבע, כי:

"...מי שמסוגל לכאורה לכך - חרף כל הנסיבות המקלות שלגביהן טען בא כוח המשיב - הריהו מסוכן לבריות. גם אם מדובר במקרה חד-פעמי, הרי שפגיעתו הפוטנצאלית הרעה, מכריעה את הכף. האינטרס הציבורי גובר" (ר' ב"ש 4899/08 (מחוזי י-ם) מדינת ישראל נ' בן שטרית (27.7.08); ר' גם: בש"פ 10990/03 הנ"ל).

1. אוסיף ואציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי לא מן הנמנע שבמידה שיחזור המבקש לנהוג, הוא עלול להיקלע לתאונת דרכים נוספת, באשמתו או שלא באשמתו. קיים חשש ממשי כי המבקש יפקיר נפגעים פוטנציאליים בתאונות שאליהן הוא עלול להיקלע ונשקפת ממנו מסוכנות מופלגת לשלום הציבור. כפי שציינתי, אינני סבור כי לעת הזו, חל שינוי במסוכנות הנשקפת מן המבקש, ברמה שיש בה כדי להטות את מאזן האינטרסים לטובתו.
2. אשר לטענה בדבר הפגיעה במטה לחמו ובעשרות עובדיו של המבקש בעסק, גם כאן, אינני סבור כי יש בטענה זו, או בחקיקתו של חוק הרישוי, כדי להביא לשינוי מהותי המטה את כף האיזון שבין האינטרס הציבורי לבין האינטרס הפרטני, לטובת העדפת זכותו של המבקש על פני האינטרס הציבורי, המבקש לחזות במוגנות מפני נהגים כמבקש. מקובלת עליי עמדת המשיבה, לפיה, פרסומו של חוק הרישוי היה ידוע עובר לדיון בבקשה לפסילת רישיונו של המבקש ולכן, אין בנימוק זה, לכשעצמו, משום נסיבה חדשה שיש בה כדי להטות את הכף כאמור. עיון בתאריך פרסום חוק הרישוי, מלמד כי הוא פורסם בתאריך 18.7.16, בעוד שהדיון בעניינו של המבקש התקיים בתאריך 31.7.16.
3. יתרה מכך, הוראות חוק הרישוי אליהן הפנה המבקש, היו קיימות גם עובר לחקיקתו והן צוינו במפורש בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב), תש"ל-1970. לפיכך, אין בעצם חקיקת חוק זה כדי להטיל על המבקש חבות נורמטיבית שלא חלה עליו עובר לחקיקתו. ודוק, בתקציר החוק, צוין במפורש כי החוק מסדיר הוראות שרובן הוסדרו אף לפני כן, לאמור:

"החוק מסדיר רישוי של 7 שירותי רכב ו-3 מקצועות בענף הרכב, שרובם מוסדרים היום בצווי פיקוח לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח–1957, וקובע הוראות חדשות שיקדמו את התחרות בענף ואת זכויות הצרכנים".

ואכן, בהוראת סעיף 13 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב), תש"ל-1970, נקבע כי:

13. (א) לא יוסמך אדם ולא יאושר למנהל מקצועי של מפעל העוסק בענינים המנויים בסעיפים 10(א) ו-12(ב) אלא אם כן הוכיח להנחת דעתה של ועדת ההסמכה או של הרשות, לפי הענין, כל אלה:

...(6) הוא בעל רשיון נהיגה מתאים;"

לאורן של נסיבות אלו, שוכנעתי כי אין בחקיקת חוק הרישוי שעליה הצביע המבקש, כדי להטיל עליו חובה סטטוטורית שלא הייתה קיימת עובר למועד זה ואין בחקיקתו, לכשעצמה, כדי ללמד על שינוי נסיבות שיש בו כדי להטות את מאזן האינטרסים לזכותו.

1. יתרה מכך, אינני סבור כי הפגיעה הפוטנציאלית בעיסוקו של המבקש, תביא בהכרח לסגירת העסק או לפיטורי כלל העובדים ולא התרשמתי כי המבקש הניח יסוד סביר להנחה שונה מזו. מצופה היה מהמבקש, כי לבד מהפנייה ללשון חוק הרישוי אשר לכאורה אינה מחדשת דבר בהתחשב בהוראות צו הפיקוח הנ"ל, להעמיד תשתית ראייתית שיש בה כדי ללמד, לכאורה, כי הנזקים הנטענים אכן צפויים להתממש. בהינתן כי הוראת חוק הרישוי הייתה קיימת גם עובר למועד חקיקתו וחרף עובדה זו, העסק לא קרס והעובדים לא פוטרו, סבורני כי לא הונחה לפניי תשתית ראייתית שיש בה כדי לתמוך, לכאורה, בטענת המבקש בדבר פוטנציאל התממשותם של הנזקים הנטענים.
2. כפי שהובהר, האיזון הראוי לדידי בין אינטרס השמירה על שלום הציבור לבין זכותו של המבקש שלא להיענש בפסילת רישיון טרם שהורשע בדינו, מצדיק את תחימתה של תקופת הפסילה. בהתחשב במכלול נסיבות המקרה ובמועדי הדיון שנקבעו בתיק העיקרי, אני מורה, אפוא, כי הפסילה שהוטלה על המבקש תעמוד בתוקפה למשך שלושה חודשים נוספים, קרי, עד יום 1.3.2017, או עד למתן פסק דין בעניינו של המבקש, לפי המוקדם. היה וההליכים בתיק העיקרי לא יסתיימו עד אותו מועד, יושב רישיונו של המבקש לידיו, אלא אם תעתור המשיבה להארכת הפסילה לתקופה קצובה נוספת על פי סעיף 50(ב) לפקודה ובהתאם לתוצאות הדיון בה.

ניתן היום, 1 בדצמבר 2016, במעמד הצדדים.

ארז יקואל, שופט