מבוא

1. לפניי שלושה תיקים שאוחדו ת"א 19494-06-16 (להלן: "תיק מוחמד בדוי") ת"א 9000-10-16 (להלן: "תיק כיאל") ות"א 15879-10-17 (להלן: "תיק חזבון"). המשותף לכל התביעות היא שאלת נפקדותו של המנוח סעדי גאזי ז"ל, שנשא בחייו תעודת זהות שמספרה 2072074 (להלן: "המנוח גאזי" או "הנפקד"), אשר החלקות היו בבעלותו (כתוצאה מהסכמי חליפין, שיפורטו להלן) והוא נתבע בכל התיקים.

בשלושת התיקים התבקשו פסקי דין הצהרתיים בדבר זכויות התובעים השונים בחלקים במקרקעין, אשר היו בבעלותם של המנוח גאזי ובני משפחתו. המנוח גאזי הוכרז כנפקד, על פי חוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן: "החוק"), החל מיום 25.3.1977 (להלן: "מועד הנפקדות") וזאת - במסגרת פסק דין, שניתן ביום 09.01.1997, על ידי כב' הנשיא סלוצקי בת.א 1261/92 מרעי אסלאן נ' אחמד סעד (להלן: "עניין אסלאן"). משקיים פסק דין, המתייחס לאותם הסכמי חליפין המצהיר על המנוח גאזי כנפקד החל מהתאריך הנ"ל, התייתר הצורך שהמדינה תגיש מסמך המעיד מתי בדיוק הוא עזב את הארץ.

2. כל התובעים טוענים, כי הם רכשו זכויות במקרקעין מהמנוח, לפני מועד הנפקדות והמציאו מסמכים שונים אשר, לשיטתם, מוכיחים את טענותיהם.

רמ"י והאפוטרופוס לנכסי נפקדים מתנגדים לכל התביעות, וטוענים כי המסמכים שהוגשו במסגרת הליך זה, אינם מוכיחים זכויות ברמת ההוכחה הנדרשת בסעיף 20 לחוק, וכי יש לדחות את כל התביעות.

3. אם כך, השאלות העיקריות, שיש להשיב עליהן במסגרת פסק דין זה הן, האם הוכח כי מי מהתובעים בתיקים הנ"ל רכש מהנפקד זכות במקרקעין וככל שהתשובה על כך חיובית - מהי הזכות שנרכשה והאם היא נרכשה בטרם הכרזת המנוח גאזי כנפקד.

רקע עובדתי

4. המקרקעין הנדונים בתיק זה, הוקנו לבני משפחת סעדי אשר קיבלו את החלקות במסגרת הסכם חליפין שנערך ביום 8.6.1960 (להלן: "הסכם החליפין") בין רשות הפיתוח לבין בני משפחת סעדי וביניהם המנוח ג'אזי. הסכם החליפין ביטל הסכם חליפין קודם, שנחתם ביום 5.12.1954 (להלן: "הסכם החליפין הראשון"), אשר במסגרתו הוקנו לבני משפחת סעדי, זכויות במקרקעין. ההסכם הקובע הוא הסכם החליפין שכן, כאמור בו, הוא מבטל את הסכם החליפין הראשון. אציין כי נחתמה תוספת להסכם החליפין, במסגרתה צומצמו השטחים שהועברו לבני משפחת סעדי, תוך ששולם להם פיצוי על כך.

על פי הסכם החליפין, הוקנו לבני משפחת סעדי, שהם הנתבעים בתיק 9000-10-16 (כפי המופיע בכותרת פסק דין זה) כדלקמן: המנוח גאזי (נתבע 1); אחמד ג'יהאד סעדי (נתבע 2); מוקרם סעדי ז"ל (נתבעת 3); אסעאף סעדי (נתבעת 4); עפאף סעדי ז"ל (נתבעת 5). כולם ייקראו, להלן, יחדיו, "בני משפחת סעדי".

החלקות שקיבלו בני משפחת סעדי מהמדינה, חלף המקרקעין שהם מסרו למדינה הן: 2,111 מ"ר מחלקה 6 (כיום חלקה 48) בגוש 18547; 4,000 מ"ר מחלקה 6 בגוש 18137; 744 מ"ר מחלקה 19 בגוש 18138; 6,510 מ"ר מחלקה 22 בגוש 18138 וחלקה 26 בגוש 18138, בשלמותה (4.448 מ"ר).

החלקות רשומות עדיין על שם רשות הפיתוח, אך המדינה אינה מתכחשת להסכמי החליפין והתוספת, כפי שפורטו לעיל.

5. התובע מוחמד בדוי (בת.א. 19494-06-16) טוען, כי ביום 11.3.1965, הוא רכש מבני משפחת סעדי, באמצעות המנוח גאזי, שני מגרשים, בשטח של 300 מ"ר ובשטח של 444 מ"ר (סה"כ: 744 מ"ר) מחלקה 19 (מספר קודם: חלקות 15-16) בגוש 18138 מאדמות מזרעה (להלן: "חלקה 19").

מוחמד בדוי, תבע (בנוסף לבני משפחת סעדי, רמ"י והאפוטרופוס) גם חלק מילדיו ונכדיו (נתבעים 9-5), אשר מחזיקים בחלקה 19 ובנו עליה בתים (להלן: "הנתבעים, בני משפחת בדוי").

התובעים בת.א. 9000-10-16 (בני משפחת כיאל) טוענים כי בשנת 1961, זכויות בני משפחת סעדי בחלקה 48 (מספר קודם: 6) בגוש 18547 מאדמות גדיידה, נמכרו למורישם, המנוח עבד סאלם כיאל ז"ל, על ידי המנוח גאזי.

התובעים בת.א. 15879-10-17 (בני משפחת חזבון) טוענים כי, בשנת 1962 או בסמוך לכך, הם רכשו מבני משפחת סעדי, באמצעות המנוח גאזי, את חלקה 26 בגוש 18138 מאדמות מזרעה.

המסגרת הנורמטיבית

6. סעיף 1(ב)(1) I)) לחוק לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1959 (להלן: "החוק") קובע "נפקד" הוא מי שבתקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) לתום תקופת אכרזת מצב החרום, "היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל" ו"בכל עת בתוך התקופה האמורה" היה "אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עיראק או תימן". סעיף 1(ב)(1) לחוק כולל שתי קבוצות נוספות של מי שייחשבו כ"נפקדים" לצורך החוק: אלה שנמצאו באחת מאותן ארצות במועד הרלוונטי (סעיף 1(ב)(1)(II) לחוק, ואלה שיצאו מארץ ישראל לפני 1.9.1948 או שיצאו למדינות העוינות לישראל (סעיף 1(ב)(1)(III) לחוק.

7. סעיף 4 לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1959 (להלן: "החוק"), מקנה לאפטרופוס על נכסי נפקדים (להלן: "האפוטרופוס") את הנכסים המוגדרים בחוק, כנכסים נפקדים וזו לשונו:

"הקניית נכסי נפקדים לאפוטרופוס

4. (א) בהתחשב עם הוראות חוק זה -

(1) כל נכס נפקד מוקנה בזה לאפוטרופוס מיום פרסום מינויו, או מיום שהיה לנכס נפקד, הכל לפי התאריך המאוחר יותר;

(2) כל זכות שהיתה לנפקד בנכס עוברת מאליה לאפוטרופוס בשעת הקניית הנכס; ויד האפוטרופוס כיד בעל הנכס".

לעניין זה הבהירה הפסיקה, כי הקנייה זו היא תוצאה מיידית של התקיימות תנאי חוק נכסי נפקדים "ואין ההקניה מותנית בפעולה משפטית מצד האפוטרופוס" ראו: (בג"צ 4713/93 גולן נ' הועדה המיוחדת לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, פ"ד מח(2) 638, 645 (1994); ע"א 4664/08 משעל נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, (11.7.2010) (שם, פסקה 7); ע"א 5931/06 דאוד ח'טאב חוסין נ. כהן ואח' (15/04/2015) (שם, בסעיף 14).

8. הסמכות לדון בטענות לחוב המגיע מנפקד, מסורה בחוק הן לאפוטרופוס והן לבית המשפט. על פי סעיף 20 לחוק חוב המגיע מנפקד או בקשר לנכס נפקד יסולק רק אם א (2) "... דבר החוב או החיוב הוכח להנחת דעתו המלאה של האפוטרופוס" (סעיף 20א(2) או "על פי פסק-דין של בית משפט מוסמך, ובמידה שהנכסים המוחזקים של אותו נפקד יספיקו לכך" (סעיף 20א(3).

על פי סעיף 20(ב)(2) לחוק, "בית המשפט הדן בתביעת חוב המגיע מנפקד או בקשר לנכס נפקד, או בתביעה לקיום חוב שנפקד נתחייב בו, יהא רשאי, על אף האמור בכל חוק אחר... למחוק או לדחות את התביעה, אם היא לא הוכחה מעל לכל ספק המתקבל על הדעת".

ככל שהזכות לא הוכחה במידה של מעל לכל ספק מתקבל על הדעת, אין לבית המשפט שיקול דעת לקבלה והוא חייב למחקה או לדחותה, או לדחות את הדיון בה, מפעם לפעם, על מנת לאפשר לתובע להשיג ראיות שיוכיחו את זכותו במידה הנדרשת. ראו: ע"א 74/88 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' סולימאן מניזל, פ"ד מג(4) 280 - 284.

9. לא יכול להיות ספק שהחוק פוגע, פגיעה חמורה בזכות הקניין. הדרישה הראייתית על מכונה עומדת, אולם אין לקבוע כלל נוקשה לפיו כל אימת שאין בידי הטוען לזכות הסכם מקורי, דין תביעתו דחייה. בית המשפט צריך להשתכנע מעל לכל ספק מתקבל על הדעת, כי הטוען לזכות רכש אותה וכי הרכישה נעשתה לפני המועד בו הפך המוכר לנפקד, אולם אין מניעה, כי, בהעדר הסכם מקורי, או אף העתק של ההסכם, יסתמך בית המשפט על מצבור של ראיות איכותיות, אמינות ובעלות משקל, שיש בהן כדי להוכיח את העסקה ואת מועדה, ברמת הוודאות המחמירה, הקבועה בסעיף 20(ב)(2) לחוק [ראו והשוו: ת"א (ת"א) 1665/81 ג'מילה גרייס נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, תק-מח 92(3) 982, 986)].

על משקלן של הראיות הנדרשות ועל האופן בו יקבע בית המשפט אם התובע עמד בנטל ההוכחה הנדרש, עמד בית המשפט העליון בע"א 3166/05 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' עזבון המנוח ג'ורג' נעמה ז"ל (12/7/2007) (להלן: "עניין נעמה") באמרו: "... הנה כי כן, לצורך הרמת הנטל הסטאטוטורי המחמיר הקבוע בסעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים אין די בהוכחת הטענות ברמה של מאזן הסתברויות, יחד עם זאת ובהתחשב בכך שמתחם הדיון הוא מתחם אזרחי, נראה כי אין להפליג כדי דרישה הזהה לזו הקבועה במשפט הפלילי ומן הראוי לאפשר לבית המשפט גמישות מתאימה בבואו לקבוע האם עמד התובע בנטל הנדרש, תוך התייחסות לאיכות הראיות ולמשקלן המצטבר (ראו והשוו דברי הנשיא (בדימ') ברק בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606 (1986) ובע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3) 837, 856 (2001))".

10. בע"א 5931/06 דאוד חטאב חסיין נ' שאול כהן (5.04.2015) (להלן: "עניין חסיין") נפסק, כי חוק נכסי נפקדים פוגע בצורה אנושה בזכות הקניין, שהוכרה כזכות חוקתית יסודית: "ניתן לטעון כי הוראותיו של החוק פוגעות בזכויות הנפקדים, ובמיוחד בזכותם החוקתית לקניין (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) וכי אין הוא ממלא אחר המבחנים שנקבעו בפיסקת ההגבלה שבחוק היסוד (סעיף 8). לטעמי, בהחלט ייתכן כי לפחות חלק מההסדרים שבחוק, אילוּ היו נחקקים היום, לא היו עומדים במבחנים החוקתיים" (שם, פסקה 20).

עמדה זו הביאה לגישת בית המשפט בעניין חסיין, לפיה, בנוגע לנכסים במזרח ירושלים, שבעליהם תושבי איו"ש, כאשר הנכסים לא הוכרזו כנכסי נפקדים עד ליום 15.04.2015, לא ניתן יהיה להפעיל לגביהם את החוק, אלא במקרים נדירים בלבד, ורק לאחר קבלת אישור מוקדם מהיועמ"ש וכן מהממשלה או מוועדת שרים מטעמה וכך נאמר: "אם עד מועד מתן פסק דיננו לא נעשתה על ידי הרשויות המוסמכות כל פעולה לפי החוק לגבי נכס במזרח ירושלים שבעל הזכויות בו הוא תושב איו"ש, הרי שמעתה ואילך יש להימנע מלהפעיל את הסמכויות מכוחו של החוק, אלא במקרים חריגים ביותר, ואף זאת לאחר מיצוי של אפשרויות אחרות... אם אכן יוחלט לנקוט פעולה לפי החוק ביחס לנכס, יחייב הדבר קבלת אישור מוקדם לכך מהיועץ המשפטי לממשלה עצמו וכן מהממשלה או מוועדת שרים מטעמה". (שם, בפיסקה 37).

ערה אני לכך שפסה"ד בעניין חסיין, אינו חל ישירות על ענייננו, שכן הוא דן במקרקעין באיו"ש, אולם האמור בו מצביע על מגמת הפסיקה ליישם את החוק גם בשים לב לזכות הקניין, שהוכרה כזכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

11. אפשרתי לכל הצדדים, פעם אחר פעם, להמציא לתיק בית המשפט את כל המסמכים שביכולתם להמציא, לשם הוכחת העסקאות הנטענות ומועדיהן, הוגשו על ידם תצהירי עדויות ראשיות ונשמעו סיכומים בעל-פה.

12. למען הנוחות אפרט, ראשית כל, את טענותיהם הכלליות של רמ"י ושל האפוטרופוס. מאחר שטענותיהם דומות, אתייחס לטענותיהם, יחדיו, כאל טענות "המדינה" ורק מקום בו יהיה צורך, אתייחס לכל אחד באופן ספציפי. אביא כאן את הטענות הכלליות וככל שיהיה צורך לפרט טענות בנוגע למסמכים ספציפיים, אעשה זאת בעת הדיון.

לאחר מכן, אתייחס לכל תיק ותיק, בנפרד תוך שאציין את המסמכים שהוגשו במסגרתו, ואת טיעוני התובעים באותו תיק ואדון בטענות, אפרט ואנמק את מסקנתי. במסגרת הדיון אתייחס גם לעדויות שנשמעו בתיק, ככל שיהיה בכך צורך.

טענות המדינה

13. המדינה טוענת, כי על פי נוהל הקיים אצל האפוטרופוס, במקרה של טענה לזכות בנכס נפקד, על הטוען להמציא לאפוטרופוס את הסכם המכר המקורי, המועבר לבדיקת אותנטיות, במעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל. ככל שההסכם מאושר על ידי מז"פ, נערכות בדיקות נוספות - האם עסקת המכר על פיו הושלמה והאם מתמלאים שאר תנאי החוק להכרת האפוטרופוס בעסקה. על פי עמדת האפוטרופוס, ללא אישור אותנטיות של הסכם מכר מקורי, לא תיתכן הוכחה ברמה הנדרשת בחוק.

אציין כי מר רונן ברוך, האפוטרופוס על נכסי נפקדים העיד, כי אין מדובר בנוהל כתוב, אלא בנוהל הנובע משגרת העבודה של האפוטרופוס בתיקים דומים.

14. לטענת המדינה, התובעים, בכל שלושת התיקים, לא הצליחו להרים את הנטל המוטל על כתפיהם. נטען, כי המסמכים שהוגשו על ידי התובעים בכל אחד משלושת התיקים, אינם מספיקים על מנת להוכיח בעלות בחלקות, אינם עומדים בדרישות שמציב סעיף 20 לחוק ואינם מוכיחים את הנדרש ברמת הוודאות הגבוהה הנדרשת.

15. נטען, כי על פי ההלכה, אין די ב"חזקה" בקרקע, כשלעצמה, כדי שתוכר בעלותו של המחזיק בקרקע וכי עצם קבלת היתר בנייה על החלקות ובנייה עליהן, אינם מעידים על הסכמתה של רמ"י, כי התובעים הם הבעלים בחלקות. העדים שהובאו לתמוך בטענות התובעים בכל התיקים לא נכחו בעסקאות הנטענות, ולכן מדובר בעדות מפי השמועה שאין לייחס לה כל משקל.

16. בהתייחס לטענות כיאל בדבר הכרת מס רכוש בעסקה הנטענת שם, נטען כי מס רכוש הכיר בעסקה רק בדיעבד, שנים רבות לאחר העסקה הנטענת ולא בזמן אמת, וכי הכרה בעסקה בדיעבד, איננה מעידה על בעלותו של הרוכש בקרקע.

17. בהתייחס לתיק מוחמד בדוי נטען, כי אמנם בידו צילום של הסכם מכר, אך אין מדובר בצילום אותנטי, שכן, לא ברור היכן המקור וכי העובדה שהוא לא פנה לעו"ד פארס פאלח, על אף שלטענתו, הוא עוה"ד שטיפל בעסקה והחזיק במקור ההסכם, מדברת בעד עצמה.

18. כמו כן, הודגש, כי אמנם עדותו של מוחמד בדוי איננה עדות מפי השמועה, אך גם אם היה ניתן לראות בצילום ההסכם, כמסמך שניתן להסתמך עליו, הרי שעל פיו נרכשו 100 מ"ר בלבד, מתוך החלקה. נטען כי נכון יהיה למחוק תביעה זו, על מנת שמוחמד בדוי יוכל לנסות ולחפש את מקור הסכם המכר ומסמכים נוספים אשר יתמכו בתביעתו.

עמדת נתבעי משפחת סעדי

19. בדיון שהתנהל ביום 09.09.19, הופיע עו"ד סעדי, בשם הנתבעים ממשפחת סעדי וטען כי מרשיו לא ידעו על עסקאות שביצע המנוח גאזי והם נגררים לתביעות, שוב ושוב ובעל כורחם, מבלי שיש להם כל מידע אודות עסקאות אלו והתייחס לייפוי הכוח הנוטריוני הבלתי חוזר, שנחתם בשנת 1963 (בפני הנוטריון הציבורי) ובמסגרתו מסרו בני משפחת סעדי את זכויותיהם במקרקעין הרשומים בייפוי הכוח, למנוח גאזי. בני משפחת סעדי, אינם חולקים על משמעות ייפוי הכוח הבלתי חוזר הנ"ל והם מותירים את ההכרעה בשלושת התביעות לשיקול דעת בית המשפט.

הערות כלליות, החלות על כל שלושת התיקים

20. אקדים ואומר, כי נטען, שקביעת הנפקדות בוטלה בכל הנוגע לאזרחי ירדן (כפי המנוח גאזי), כתוצאה מחקיקת סעיף 6(א) לחוק יישום חוזה השלום בין מדינת ישראל לבין הממלכה הירדנית ההאשמית, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק יישום חוזה השלום"), הקובע כי על אף האמור בחוק נכסי נפקדים "לא יהא נכס לנפקד בשל כך בלבד שבעל זכות בו היה אזרח או נתין של ירדן, או נמצא בירדן לאחר המועד האמור". נטען, כי משמעות הדברים היא, כי ממועד חקיקת חוק יישום חוזה השלום בטלו ההכרזות על אזרחי ירדן כנפקדים.

בטענה זו אין ממש; בדברי ההסבר לחוק יישום חוזה השלום, הובהר היטב כי כוונת האמור בסעיף אינה אלא לתחולתו מכאן ולהבא וכי "מעמדם של נכסים שהיו נכסי נפקדים לפני חוזה השלום לא ישתנה".

בע"א 518/16 יונס עבדאללה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (7.6.2018) קבע בית המשפט העליון, תוך התייחסות להוראת סעיף 6(א) לחוק יישום חוזה השלום, כי "נכס שהיה לנכס נפקד מחמת שבעל הנכס נמצא בירדן לפני כריתת הסכם השלום, נותר כנכס נפקד גם לאחר כריתת הסכם השלום" (שם, פסקה 9) (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור).

מאחר שהמנוח גאזי הוכרז כנפקד בטרם כריתת הסכם השלום עם ירדן, אין בהוראתו של סעיף 6 לחוק יישום הסכם השלום, כדי לשנות את מעמדו.

21. ייפויי הכוח הבלתי חוזרים שהוגשו בתיק זה, עליהם חתמו כל בני משפחת סעדי, אפשרו למנוח גאזי לערוך דיספוזיציות גם בחלקיהם של שאר בני משפחת סעדי בחלקות אותן קיבלו בעסקת החליפין. על כך אין איש חולק.

22. התובעים בכל שלושת התיקים טוענים לעסקאות שנעשו בשנים 1961, 1962 ו- 1965, בטרם נחקק חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). על פי הוראת סעיף 166(א) לחוק המקרקעין, חל על עניננו הדין הקודם, שהוא סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. על פי דין זה, דרישת הכתב היא ראייתית ולא קונסטיטוטיבית (להבדיל מסעיף 8 לחוק המקרקעין). אין אפוא צורך בקיומו של הסכם מכר מלא ודי במסמך המהווה ראשית ראיה ובראיות נוספות, המשלימות את התמונה ומוכיחות את העסקה באופן אמין ומשכנע. "... מידת ההוכחה שעל המסמך הכתוב להכיל משתנה ממקרה למקרה ותלויה בהערכת תכנו של המסמך לאור העדות האחרת - הערכה הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט השומע את הענין בדרגה ראשונה" - עניין נעמה הנ"ל.

23. אבהיר ואדגיש, כי אין בכך כדי להפחית ממידת ההוכחה הנדרשת מכוח סעיף 20(ב)(2) לחוק, אך יש בכך כדי לומר, שדי בראשית ראיה בכתב ואין הכרח בקיומו של הסכם בכתב, כך שהעדרו אינו שולל אפשרות לקבוע כי נערכה עסקה במקרקעין.

24. אין לומר שהמדינה לא נקטה בשום פעולה בנוגע לבירור הזכויות בחלקות. במכתבה של רמ"י אל משרד מס שבח מקרקעין מיום 10.4.1995, ביקשה רמ"י לדעת אם המנוח גאזי דיווח על העברת חלקיו בנכסים המפורטים במכתב (ביניהן החלקות מושא התביעה), בתקופה שקדמה לנפקדותו, החלה (כפי שצוין במכתב) משנת 1978.

מאחר שהתובעים בכל התיקים לא דווחו על עסקאות כלשהן, היה למדינה יסוד מספיק להניח, שהמנוח גאזי לא עשה עסקאות בחלקות, לפני שהפך לנפקד. לפיכך, לא ניתן להסיק דבר משתיקת המדינה.

דיון והכרעה בכל אחת מהתביעות

25. אתייחס, כעת, לכל תיק באופן ספציפי - לראיות ולמסמכים שהובאו והוגשו במסגרתו, לטענות הצדדים ולמסקנות העולות מכל אלה.

תיק בדוי - ת"א 19494-06-16

26. כזכור, בתיק זה הוגשה תביעתו של מוחמד בדוי, הטוען שהוא רכש, ביום 11.3.1965, מבני משפחת סעדי, באמצעות המנוח גאזי 744 מ"ר מחלקה 19 בגוש 18138 (למעשה, הוא טוען לרכישת 800 מ"ר, אך ברי כי הוא לא יכול היה לרכוש יותר זכויות מאשר הוקנו לבני משפחת סעדי בהסכם החליפין).

בתחילת עדותו של מוחמד בדוי, בפניי, ביום 26.06.19, הוא הודה שהוא לא קרא את התצהיר שהוגש מטעמו ואיננו יודע מה כתוב בו. הוא סיפר שבשנת 1964 הוא רכש מהמנוח גאזי "דירה עם אדמה" בכפר מזרעה, ושילם לו תמורה. בהחלטה שניתנה על ידי לאחר דבריו אלה, פסלתי את התצהיר וקבעתי כי דבריו דלעיל יהוו עדות ראשית מטעמו.

בהמשך, בחקירתו הנגדית, אמר שהוא הוציא אישורי בנייה עשר פעמים "ונתנו לו ניירות שזה שלו". הוא בנה בחלקה מפעל לשיש ושלושה בניינים שנבנו, לדבריו, בהיתרים ובאישור המועצה ורמ"י. עוד אמר, כי עורך הדין שטיפל בהסכם המכר עם המנוח גאזי, היה עו"ד פארס פאלח, שייצג את המנוח גאזי.

עוד סיפר, כי הוא שילם למנוח גאזי 35,000 לירות במזומן וכי היה עד נוסף לתשלום, בשם מחמוד אל כיאל, אך הוא נפטר. הוא אישר שבהסכם המכר נכתב שהוא רכש 100 מ"ר בית וגינה, אך טען ש"הכוונה" הייתה שהוא רוכש את כל שטח החלקה שקיבל המנוח במסגרת עסקת החליפין. כן העיד, כי מקור הסכם המכר נמצא אצל עורך דין פארס פאלח, אשר לא השלים את הרישום (עמ' 30-33 לפרוטוקול הדיון מיום 26.06.2019).

27. במסגרת תביעה זו הוגשו (מעבר להסכמי החליפין ומסמכי ירושה) מסמכים כדלקמן:

א. העתק מהסכם מכר מיום 13.05.1965 (להלן: "הסכם המכר"), על פיו נעשתה עסקת מכר בין המנוח גאזי לבין מוחמד בדוי במסגרתה נמכרה למוחמד "דירה ששטחה 100 מ"ר עם גינה" (בהסכם נרשמה חלקה 15 בגוש 18138, שכיום היא חלק מחלקה 19). מקור ההסכם לא צורף.

ב. העתק מייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר מיום 28.07.1963 שנתנו בני משפחת סעדי למנוח גאזי, בו ייפו את כוחו לפעול בשמם, להעברת מקרקעין על שמם בספרי האחוזה וכן לעשות, בשמם, כל דיספוזיציה בכל החלקות שהתקבלו במסגרת הסכם החליפין, לרבות מכירתן (להלן: "ייפוי הכוח הנוטריוני").

ג. ייפוי כוח נוטריוני (שנחתם בפני הנוטריון הציבורי) שנתן המנוח גאזי (בעודו בכלא) לאחיו מר אחמד גיהאד כאמל סעדי מיום 12.11.1971, לפיו הוא מייפה את כוחו לעשות כל דיספוזיציה ברכוש ובתחומים נוספים, שהוא עצמו היה מוסמך לעשותה.

ד. מכתב מיום 10.05.1995 ששלח "הממונה המחוזי לרישום להסדר ולספר הנכסים", ברמ"י, למשרד מס שבח מקרקעין בעניין מקרקעין שונים, ובכללם - חלקה 19. בסעיף 4 למכתב צויין, כי המנוח גאזי הפך לנפקד בשנת 1978 ולכן יש להעביר את הנכסים לאפוטרופוס. כן התבקש מס שבח להודיע לרמ"י, אם המנוח גאזי דיווח על העברה כלשהי של המקרקעין, לאחרים, בתקופה שקדמה לנפקדותו.

ה. דף מבקשה להיתר בנייה, שהוגש בתיק 4749/74 לגבי החלקה, עליו נמצאת חותמת הועדה המקומית, כנראה מיום 10.03.1977.

ו. בקשה להיתר בנייה בחלקה 19, על שם מוחמד בדוי משנת 2013 להריסת בית מגורים קיים בשטח של 149 מ"ר ובניית בית חדש באותו קונטור, החלטה לאשר את הבקשה, מיום 23.5.13, היתר בנייה מיום 8.8.2013, וכן טופס 4 לפי היתר הבנייה.

תמצית טענותיו של מוחמד

28. מוחמד טוען, כי על אף שבהעתק של הסכם המכר הנ"ל נכתב שהוא רכש בית בשטח של 100 מ"ר וגינה, הוסכם בינו לבין המנוח, כי מלוא זכויותיו של המנוח גאזי בחלקה יירשמו על שמו.

29. לטענתו, שאר החלקים של בני משפחת סעדי בחלקה, הועברו למנוח גאזי מכוח ייפוי הכוח הנוטריוני. ייפוי כוח זה הוכר כתקף במסגרת פסק הדין שניתן בתיק אסלאן, שם הכיר בית המשפט בתביעה הצהרתית שהגישו בני משפחת אסלאן, לבעלות בחלקה אחרת של משפחת סעדי שהתקבלה במסגרת אותם הסכמי החליפין שבתביעה דנן.

30. לטענתו, לא בכדי, הוא מחזיק במקרקעין החל משנות השישים ועד היום ללא כל התנגדות או עוררין, תוך שבנה בתים על החלקה וקיבל לצורך כך היתרי בנייה, לטענתו - בהסכמת רמ"י. עוד טוען הוא, כי נוכח כך שבמשך כל השנים ניתנו בידי מוחמד בדוי, שוב ושוב, היתרי בנייה, הוא לא ראה צורך דחוף להעביר את המקרקעין באופן פורמלי על שמו. אולם, בשנים האחרונות, השתנה החוק, וכבר אין מאשרים לו היתרי בנייה כבעבר, מבלי שזכויותיו רשומות בלשכת רישום המקרקעין ולכן הגיש את התביעה.

תמצית טענות נתבעים 10-5 בתיק זה

31. הנתבעים הנוספים בתיק זה, מבני משפחת בדוי (נתבעים 10-5), שהם ילדיו ונכדיו של מוחמד, המיוצגים על ידי עו"ד ע. סנונו, מהלשכה לסיוע משפטי, מכחישים את טענותיו של מוחמד וטוענים כי הוא אינו הבעלים של חלקה 19 וכי העסקה לה הוא טוען לא דווחה לשלטונות המס. נטען, כי רוב הבנייה בחלקה, נבנתה ללא היתר, וללא הסכמתה של רמ"י.

32. לטענתם, מדובר בתביעת סרק נגדם, שמטרתה לפנות אותם מהבתים שהם עצמם בנו על החלקה (במאמר מוסגר אציין, כי נתבעים אלה לא הבהירו מכוח מה הם מחזיקים בחלקה ומכוח איזו זכות הם בנו עליה בתים). כן נטען, כי מוחמד פעל בחוסר תום לב, עת תבע רק חלק מילדיו, בעוד שצאצאים אחרים שלו, כלל לא נתבעו על ידו וכי התביעה הוגשה לאחר שניסיונותיו לפנות אותם מבתיהם, בהליך שהתנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה לא צלחו.

33. לחילופין טענו, כי אם ייקבע כי מוחמד אכן רכש את הממכר על פי הסכם המכר הנ"ל, הרי שעל פי ההסכם הוא זכאי להירשם כבעלים של 100 מ"ר, בלבד, הרשומים בהסכם ולא על מלוא שטח החלקה.

דיון והכרעה בתיק בדוי

34. לאחר ששקלתי את כל אשר בפניי, סבורה אני כי, על אף שצורף רק העתק מהסכם המכר, ועל אף מחדלו של מוחמד להזמין את עו"ד פארס, על מנת שיעיד אם מקור הסכם המכר אמנם נמצא אצלו (דבר שאינו ודאי לאחר עבור שנים כה רבות) די באשר הובא בפניי על מנת שאקבע כי הוכח, מעל לכל ספק המתקבל על הדעת, שהסכם המכר הוא הסכם אותנטי. עם זאת אבהיר, כבר כאן, כי אין בסיס לטענת מוחמד לגבי מכר מלוא זכויות המנוח גאזי בחלקה.

35. על פי עדותה של גב' אורית סבן דרור (להלן: "אורית") המשמשת כראש צוות פיצויים וחליפין, ברמ"י נצרת (תצהירה סומן נ/1) רמ"י איננה טוענת לזכות בקרקע, שהרי היא נמסרה בהסכמי החליפין למשפחת סעדי.

העדה אישרה, כי בתיק המתנהל אצל רמ"י מצויים מכתבים משנת 1965, לפיהם בדוי ביקשו להירשם כבעלי זכויות בחלקה. המכתבים עצמם לא הוגשו ויש לזקוף זאת לחובת המדינה. עצם אישורה של רמ"י, כי כבר בשנת 1965 פנו אליה בדוי, וביקשו להירשם כבעלי זכויות בחלקה, מעידה על כך שכבר בשנה זו היה בין בדוי לבין המנוח ג'אזי, הסכם להעברת זכויות בחלקה.

36. בחותמת אשר מטביעה רמ"י על בקשות להיתרי בנייה (כגון זו הנמצאת על נספח ז' לכתב התביעה המתוקן שהוגש בתיק זה), כשלעצמה, לא הייתי רואה משום אישור של רמ"י להעברת הזכויות, שכן נכתב בה, במפורש, כי החותמת מעידה על כך שלרמ"י אין התנגדות עקרונית לתכנית (ככל שהיא מתואמת עם רשויות התכנון המוסמכות). בחותמת מובהר, כי "חתימתנו היא לצרכי תכנון בלבד, אין בה כדי להקנות כל זכות ליזם התכנית או לכל בעל עניין אחר בשטח התכנית, כל עוד לא הוקצה השטח ונחתם עמנו הסכם מתאים בגינו... חתימתנו ניתנה אך ורק מנקודת מבט תכנונית".

אורית אף הבהירה, כי כאשר מוגשת לרמ"י בקשה לחתום על היתר בנייה, רמ"י מאשרת את הבקשה, גם אם מבקש ההיתר איננו הבעלים הרשום אצלה. לטענתה, עניין הבעלות נבדק על ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה.

37. הסכם המכר מדבר, כאמור, על דירה עם גינה, ללא שמצויין שטח הגינה. מאחר שמוחמד סומך את זכויותיו בחלקה על הסכם המכר, אין לו אלא מה שכתוב בהסכם. טענתו לפיה, על אף שכתוב בהסכם כי הממכר הוא דירה עם גינה, הכוונה הייתה "לכל החלקה", היינו - לשני המגרשים, בחלקה, שהמנוח גאזי קיבל בעסקת החליפין, איננה יכולה להישמע, באשר מדובר בעדות בעל פה נגד מסמך בכתב. גם לגופם של דברים, הטענה איננה סבירה ואיננה אמינה, שהרי בעת שנערך הסכם המכר, היה ידוע היטב (לשני הצדדים) אילו חלקים בחלקה קיבלו בני משפחת סעדי בהסכם החליפין. לא ניתן כל הסבר מצד התובע, מדוע - אם הכוונה הייתה למכר כל זכויות בני משפחת סעדי בחלקה, נכתב בהסכם כי הממכר הוא רק דירה וגינה.

38. לפיכך, אני דוחה את טענת מוחמד לפיה נמכר חלק העולה על הכתוב בהסכם. אוסיף ואומר, כי מאחר שבהסכם לא הוגדר מהו שטח אותה גינה ומאחר שלא שמעתי מהתובע עדות כלשהי לגבי גודלה של הגינה (שהרי התובע טען לזכויות בכל החלקה), לא אוכל לקבוע מהו שטחה. בהעדר הוכחה - לא ניתן לאשר אלא את הזכויות בדירה בשטח של 100 מ"ר.

39. אין לשכוח, בהקשר זה, כי ילדיו ונכדיו של התובע מוחמד (נתבעים 10-5 בתיק זה) בנו בתים על חלק מהחלקה והם מתנגדים לתביעתו של מוחמד, הפוגעת בזכויות להם הם טוענים (ודוק: אין בדברי אלה כדי לקבוע כי קיימות להם זכויות בחלקה).

40. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע מוחמד בדוי הוכיח ברמה הנדרשת, את האותנטיות של הסכם המכר. השתכנעתי מעל לכל לספק המתקבל על הדעת, כי מוחמד בדוי רכש את הזכויות על פי הסכם המכר מהמנוח גאזי, לפני מועד הנפקדות. עם זאת, בהעדר הוכחה כלשהי לשטח "הגינה" לא ניתן להכיר אלא בזכויותיו בדירה ששטחה 100 מ"ר.

בהתייחס לתיק כיאל - 9000-10-16

41. התובעים בת.א. 9000-10-16 (להלן: "כיאל") (שהם יורשי המנוח עבד סאלם כיאל ז"ל) טוענים כי חלקה 48 (מספר קודם 6) בגוש 18547 מאדמות גדיידה, ששטחה הוא 2,111 מ"ר (להלן: "חלקה 6" או "חלקה 48"), נרכשה על ידי מורישם, מהמנוח גאזי, לפני שנת 1962, לאחר שכבר משנת 1956, הוא קיבל מהמנוח גאזי חזקה בחלקה ורשות לבנות עליה את ביתו.

42. בתיק זה הגישו התובעים (בנוסף למסמכים שכבר נזכרו לעיל ולצו ירושה) מסמכים כדלקמן:

א. מסמך מתאריך 18.09.1956, ובו הסכמה של המנוח גאזי לבניית ביתו של חסין עבד אלסלאם על חלקה 6.

ב. מכתב, בכתב יד, מיום 19.9.1956, המופנה "לכל מאן דהו", בחתימתו של גאזי, בו נכתב: "אני הח"מ גאזי כמאל אלסעדי מתושבי עכו מצהיר בזה כי הסכמתי על בניית דירת מגורים למר עבד אלסלאם אלכיאל בחלקת האדמה שברשותי בהתאם לחוק והרשומה בספרי הממשלה בגוש 18547 חלקה 6 ועל כן נתתי תעודה זו".

ג. מסמך בכתב יד, מיום 21.08.1962, החתום על ידי המנוח גאזי, שכותרתו היא "קבלה" ובו נכתב: "קיבלתי ממר עבד אלסלאם כיאל מגדיידה סכום של 450 לירה ישראלית בתאריך 29.6.61 על חשבון מכירת חלקת האדמה בגדיידה. כו"כ קיבלתי סכום של 400 לירה בתאריך 21.8.62 על החשבון הנ"ל".

ד. מכתב, בכתב יד, מיום 13.02.1971, ששלח המנוח גאזי לעבד אלסלאם כיאל (להלן: " המנוח כיאל"), בעת שריצה עונש מאסר, בו הוא כותב, בין היתר, שהוא קיבל את מכתבו ומוסיף "... ובעניין התלוי באדמה כדאי לך לזכור שאני אמרתי לך שתקח בחשבון שאדמה זו כבר בחזקתך לפני שאקבל ממך פרוטה אחת ושנית אינני זוכר בדיוק מה הסכום שקיבלתי ממך וכמה נשאר ושלישית בענין העברת האדמה לשמך זה עניין פורמלי ואין לך כל סיבה לדאגה או פחד...".

ה. מכתב, בכתב יד, מיום 07.12.1975 שנשלח על ידי המנוח גאזי מכלא רמלה למנוח כיאל, בו הוא מודיע לו כי מאסרו עומד להיות מוחלף ביציאה לחו"ל ובו ביקש המנוח גאזי מעבד כיאל, שיסדר לו סך של 10,000 לירות הנדרשים לו בשל תנאי המחייה הקשים בחוץ לארץ והצורך לבנות עצמו מחדש, לאחר שחרורו מהכלא ומבקש לראות את הסכום כמתנה מעבד כיאל אליו. בנוסף מבקש המנוח גאזי מהמנוח כיאל: "בהזדמנות זו אבקש שתשלח לי את הניירת הקשורה לחלקת האדמה כדי לחתום עליה בפני נוטריון או עו"ד או מה שתבקש ממני וזאת לפני נסיעתי כדי שלא תמצא בבעיות לאחר מכן".

ו. ייפוי כוח נוטריוני נוסף בלתי חוזר שנחתם בשנת 1976 (התאריך אינו ברור) עת המנוח גאזי היה אסיר בכלא רמלה, בו הוא מייפה את כוחו של אחיו אחמד גיהאד כאמל אל סעדי ת.ז. 2072076 באופן בלתי חוזר לבצע כל פעולה ולעשות דיספוזיציות בשמו, כולל בזכויות שהעניקו לו שלושת אחיותיו מוקראם, עפאף, אסעאף ואחיו גיהאד עצמו בייפוי הכוח הנוטריוני הבלתי חוזר אשר נרשם אצל הנוטריון הציבורי בעכו בספר מס' 40 דף 184.

ז. מסמכים מאת רשויות התכנון, משנים 1956, 1964, 1974, 1978 בדבר היתרי בנייה בחלקה 6, על שם מי מבני משפחת כיאל.

ח. מכתב, בכתב יד, מיום 11.05.1965, ששלח המנוח גאזי לרמ"י (המינהל דאז) בדבר בניית בית שני והסדרת הזכויות בחלקה 6.

ט. מכתב מיום 22.10.1971, מרמ"י צפון (המינהל דאז) למר עבדול סלאם כיאל, בו מאשרת רמ"י כי חלקה 6 נמסרה לבעלות בני משפחת סעדי בעסקת חליפין, על פי הסכם משנת 1960 וכי באותה שנה העסקה דווחה למוסדות הממשלתיים.

י. אישור מיסוי מקרקעין, מיום 31.12.04, לרישום החלקה 48/5, על שם סעדי עפאף.

יא. הסכם חלוקת עזבון המנוח כיאל, מיום 05.10.2015.

יב. דיווח על העסקה הנטענת, שנעשה בשנת 2016 ומסמכים שונים, משנת 2016, הנוגעים לנסיונות יורשי המנוח כיאל לרשום את הזכויות בחלקה 48 על שמם.

יד. מכתב מעו"ד עבדאללה ואכד מיום 27.08.2016, הממוען לעו"ד סעדי, בו הפציר ב"כ התובעים לקדם את הרישום על שם התובעים.

טו. אישור מטעם המועצה המקומית ג'דיידה, מיום 6.1.2018, על תשלום מיסים, לצורך רישום החלקה 48 על שם המנוח כיאל.

טז. מכתב מיום 14.10.1993, מרמ"י אל מר אכרם כיאל, בו נדחתה בקשתו לחתימה על היתר בנייה, מאחר שהחלקה איננה רשומה על שמו. עוד נכתב במכתב זה כי: "על פי צילום המכתב שהשארת במשרדנו רכש אביך הנכס ממשפ' סעדי הנ"ל. מציעים לך לפנות לבית המשפט..." (הסוף איננו ברור, אך נראה שהכוונה הייתה לכך שיסדיר את הרישומים).

43. לשאלתי כיצד מתייחסת רמ"י למסמכים שצורפו לתצהירו של אכרם עבד אלסלאם כיאל (להלן: "אכרם") (סומן ת/2), השיבה באת כוחה של רמ"י, כי החובה להוכיח שמדובר במסמכים אותנטיים מוטלת על התובעים, אך למדינה אין שום טענה שהמסמכים מזויפים (ישיבת יום 12.2.19 עמ' 14 שו' 12-14). כן ביקשה אפשרות להעביר את המסמכים, שוב, לאפוטרופוס, על מנת שיעביר עמדתו בנוגע אליהם ולהגיש הודעה לתיק בית המשפט או תצהיר משלים. תצהיר משלים הוגש ביום 25.2.19 ובו הובהר, כי המדינה אינה מסתפקת במסמכים הנ"ל.

44. בהתייחס לייפוי הכוח הנוטריוני הבלתי חוזר שנחתם בפני הנוטריון הציבורי ביום 28.07.1963, אעיר כי, כידוע, מסמך שנחתם בפני נוטריון ציבורי ונשמר בארכיון המדינה, הוא מסמך אשר עונה להגדרת "תעודה נושנה" (מכוח סעיף 43 לפקודת הראיות). ועל כן, קיימת לגביו חזקת תקינות והוא מהווה ראיה לאמיתות תוכנו.

חזקה זו חלה לגבי פעולות של נוטריון "כמו זו החלה לגבי רשות ציבורית" (כדברי כבוד השופט ביין בת"א 11068/97 אבו רקיה נ' מחמוד, (מיום 30.5.2002). ראו גם: ע"א 7303/01 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (2) 847, 852 (2003)).

45. צודקת המדינה בטענתה, לפיה משפחת סעדי לא עדכנה את המדינה בדבר העברות כלשהן של החלקות שבמחלוקת וכי גם משפחת כיאל, לא עשתה זאת. תשובת רמ"י (מסמך ט לעיל) נשלחה אמנם אל מר עבדול סלאם כיאל, אולם ברור ממנה שמדובר בתשובה לשאלה שהוא הפנה לרמ"י, בעניין החלקה. לכל היותר ניתן ללמוד מתשובה זו שמר כיאל התעניין במצב הזכויות של משפחת סעדי בחלקה (אולי לשם רכישתה), אך לא ניתן ללמוד ממנו על עסקה כלשהי שנעשתה בפועל.

46. בפסק הדין שניתן בתיק אסלאן, ביום 9.1.1997 (לאחר שהעניין הוחזר לשמיעת עדותו של המנוח גאזי) קבע כבוד השופט סלוצקי, כי הוא מקבל את עדותו של המנוח גאזי, בדבר העסקה לה טענו התובעים, שם. אין בכך כדי לומר דבר בעניין העסקה לה טוענים כיאל ולא אוכל לקבל את טענת עו"ד וואכד לפיה פסק דין אסלאן יצר מעשה בית דין בעניינם של התובעים שבפניי, שכן העסקאות הנטענות בתיק שבפניי, לא נדונו בעניין אסלאן והמנוח גאזי כלל לא נשאל לגביהן.

47. הוגש תצהיר שנערך על ידי אכרם, אשר נולד בשנת 1947, כך שבשנת 1956 הוא היה בן 9 ובשנת 1962 הוא היה בן 15. אמנם, הוא העיד שהוא התלווה לאביו, אך קשה להניח שבגילו באותם ימים, הוא ידע מה היו ההסכמות עם המנוח גאזי, מה גם שהוא אישר שהוא לא היה נוכח בחתימת הסכם.

48. עם זאת, סבורה אני כי משקלם המצטבר של המסמכים אשר הוגשו בתיק זה (אשר המדינה איננה טוענת שהם מזוייפים) מספיק על מנת שאקבע כי כיאל הוכיחו, מעל לכל ספק המתקבל על הדעת, כי המנוח גאזי אכן מכר את זכויותיו בחלקה 6 למנוח כיאל.

התמונה העולה ממסמכים אלה, היא תמונה ברורה ומשכנעת, המצביעה על מכירת כל חלקה 6 למנוח כיאל; תחילה, עוד בשנת 1956, התיר המנוח גאזי למנוח כיאל לבנות את ביתו על חלקה 6 (מסמך א' לעיל) ואף נתן בידו אישור המופנה לכולי עלמא, בדבר הסכמתו לבנייה (מסמך ב' לעיל).

בהמשך, בשנת 1962 (עוד טרם מועד הנפקדות) העלה המנוח גאזי, על הכתב, את הסכמת הצדדים לעסקת המכר של חלקה 6 למנוח כיאל (מסמך ג לעיל), תוך ציון תשלום על חשבון החלקה.

אמנם, במסמך זה חסרה התמורה הכוללת שתשולם עבור החלקה וצויינו רק כספים שהתקבלו "על חשבון", אולם ממכתבים נוספים (מסמכים ד' ו- ה' לעיל) שנכתבו בשנת 1971 (עדיין בטרם מועד הנפקדות) עולָה, באופן ברור ביותר, גמירות דעתו של המנוח גאזי, לפיה החלקה נמכרה למנוח כיאל, גם אם לא שולמה על ידו כל התמורה (ואינני קובעת כך) וכן מובעת הסכמתו, הבלתי מסוייגת, להעברת החלקה על שמו של המנוח כיאל. ייפויי הכוח שצורפו תומכים, גם הם, בטיעוניהם של כיאל.

49. על סמך האמור לעיל, אני קובעת כי הוכח מעל לכל ספק המתקבל על הדעת, כי המנוח גאזי מכר את זכויותיו למנוח כיאל, עוד טרם מועד הנפקדות. לפיכך אני מקבלת את תביעת כיאל, במלואה.

בהתייחס לתיק חזבון - 15879-10-17

50. כזכור, התובעים בת.א. 15879-10-17 (להלן: "חזבון") טוענים כי רכשו מהמנוח את חלקה 26 בגוש 18138 מאדמות מזרעה (להלן: "חלקה 26"). לטענתם, הרכישה נעשתה בשנת 1962, או בסמוך לכך, אך הסכם המכר אבד והם לא הצליחו לאתר את מסמכי הרכישה. בתביעה נטען כי "משפחת סעדי עברה לירדן לאחר העסקה והפכה נפקדת" וכ"האפוטופוס הוא חליפה"... כן נטען, כי בני משפחת חזבון בנו בתים על החלקה.

51. בתיק זה הגישו חזבון (בנוסף למסמכים שכבר נזכרו לעיל ולמסמכי ירושה) מסמכים כדלקמן:

א. בקשה להיתר בנייה (נספח ה'), שאינה נושאת תאריך ולא ניתן לדעת מתי הוגשה.

ב. מכתב תשובה מטעם המוסד לביטוח לאומי לגב' חזבון כפינה, מיום 23.10.2002, שכותרתו קצבת זקנה/השלמת הכנסה, בו נכתב: "עפ"י מסמכים שיש בתיק רכשת חלק מחלקה 26 בגוש 18138, למרות פניות חוזרות אלייך... לא המצאת העתק ממסמכי הרכישה...".

52. על סמך מכתב התשובה הנ"ל טענו חזבון, כי בידי המוסד לביטוח לאומי קיימים מסמכים נוספים, המעידים על בעלותם בחלקה. לפי בקשתם, הוריתי למוסד לביטוח לאומי, בהחלטה שניתנה על ידי ביום 26.06.2019, להמציא את כל המסמכים שבידו לתיק בית המשפט.

ביום 18.07.2019, צורפה לתיק תעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי (שנערכה ביום 16.07.2019) אליה צורפו מספר מסמכים, הכוללים ייפוי כוח לעורך דין, להעברת זכויותיה של כפינה בחלקה לילדיה, בו נכתב כי חלק מחלקה 26, היא קיבלה בירושה וחלק - ברכישה. כפינה חתמה על ייפוי הכוח ביום 25.4.1982 (לאחר מועד הנפקדות) לא צורף הסכם רכישה כלשהו. בתעודת עובד הציבור הודגש, כי בידי המוסד לביטוח לאומי לא נמצא כל מסמך המעיד על רכישת החלקה על ידי חזבון.

סביר להניח שעל ייפוי הכוח הנ"ל הסתמך מכתב הביטוח הלאומי (נספח ב' לעיל). יש להדגיש, כי במכתב התבקשה כפינה להמציא לביטוח הלאומי העתק ממסמכי הרכישה ולא נטען כי היא המציאה מסמכים כלשהם.

53. בנסיבות אלה, בהעדר כל מסמך המעיד על עסקת מקרקעין, פרט לייפויי הכוח הנ"ל, שאין בו די לשם הוכחת זכויות, לא ניתן לקבל את תביעתם של חזבון. גם אם אניח שהם מחזיקים בחלקה מזה שנים ובנו עליה בתים (עובדות שאף הן לא הוכחו כדבעי) לא יהיה בכך כדי להועיל לתובעים בתיק זה.

בא כוחם של חזבון טען, בסיכומיו, כי רק 1/5 מהחלקה הייתה בבעלותו של גאזי ואילו 4/5 נותרו בבעלותם של שאר בני משפחת סעדי ולגבי חלקים אלה העיד נתבע מס' 2, גי'האד סעדי, כי הוא יודע שחזבון רכשו קרקע ממשפחת סעדי ולכן קיימת בעיה רק לגבי 1/5 מהחלקה. טענה זו איננה יכולה להועיל לחזבון בתיק זה, בין היתר מאחר שהטענה לא נטענה בכתב התביעה ומאחר שבני משפחת סעדי, לא נתבעו על ידי חזבון. בנוסף, מדובר בעדות שמועה שאיננה קבילה וממילא לא כלולים בה פרטים נדרשים להוכחת עסקה.

54. העדויות שהובאו מטעם חזבון אינן יכולות להשלים את החסר. תצהירו של מוחמד חליל חזבון מהווה, כולו, עדות שמיעה שאיננה קבילה. ג'מיל חסן חזבון, שמסר גם הוא תצהיר, היה בן 9 בשנת 1962 ולא העיד על נוכחותו בעסקה כלשהי, כך שגם עדותו איננה יכולה לסייע. בהעדר מסמך המעיד על רכישת זכויות בחלקה 26 מבני משפחת סעדי או מהמנוח גאזי ובהעדר אייה משכנעת אחרת, לא ניתן לקבל את התביעה.

עם זאת, לא אורה על דחיית התביעה, אלא על מחיקתה [על פי האפשרות הקבועה בסעיף 20(ב)(2) לחוק].

סיכום

55. אני מקבלת, חלקית, את התביעה שהוגשה בת"א 19494-06-16, באופן שאני קובעת, כי דירה בשטח של 100 מ"ר מתוך חלקה 19 (מספר קודם: חלקות 15-16) בגוש 18138 מאדמות מזרעה, היא בבעלותו של התובע, מוחמד בדווי, מכוח ההסכם שנערך בינו לבין המנוח גאזי ביום 11.3.1965.

תביעתו של מוחמד בדוי לזכויות נוספות בחלקה 19, נמחקת.

56. אני מקבלת, במלואה, את התביעה שהוגשה בת"א 9000-10-16 וקובעת כי התובעים בתיק זה, בני משפחת כיאל, זכאים, מכוח ירושתם את המנוח עבד אלסלאם כיאל, שנשא בחייו ת.ז. מס' 021013784, למלוא הזכויות בחלקה 48 (מספר קודם: 6) בגוש 18547 מאדמות גדיידה, על פי הסכם שנערך ביום 21.8.1962 או בסמוך לכך בין המנוח כיאל, ובין המנוח גאזי, לגבי כל החלקה, מכוח ייפוי הכוח הנוטריוני הבלתי חוזר.

57. התביעה בת"א 15879-10-17 נמחקת.

58. רשם המקרקעין ירשום, בשלב זה, הערות אזהרה על פי סעיפים 55 ו- 56 דלעיל, על חלקה 19 בגוש 18138 ועל חלקה 48 בגוש 18547. לאחר שהמדינה תרשום את הזכויות על פי הסכם החליפין והתוספת, ירשום רשם המקרקעין את הזכויות בחלקות הנ"ל, כאמור בסעיפים 55 ו- 56 הנ"ל, והכל - בכפוף להוראות כל דין ולתשלום כל המיסים האגרות וההיטלים הנדרשים על פי חוק.

59. בנסיבות העניין, בעיקר נוכח פרק הזמן הארוך שעבר מאז מועד הנפקדות (שיש לזקוף אותו לחובת שני הצדדים) ועל אף השוֺנוּת בתוצאות לגבי כל אחד מהתיקים, לא אחייב צד כלשהו בהוצאות.

כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

המוצג המקורי שהוגש לת"א 9000-10-16 ושנסרק לתיק, יוחזר על ידי המזכירות לתובעים בתיק זה, באמצעות בא כוחם.

ניתן היום, ז' כסלו תש"פ, 05 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.