1. התובעת, ילידת ינואר 1956, נפגעה בתאונת דרכים מיום 15.10.15, בהיותה כבת 59. היא בת 64 כיום.

2. כעולה מתצהירה, מדובר היה באירוע בו בלמה הרכבת עקב חשש (שהתבדה) לאירוע בטחוני. אותו חשש הביא לכך שחלק מן הנוסעים, והתובעת בכללם, ירדו מן הרכבת בבהלה. התובעת קפצה ממנה ונחבלה, כאשר סבלה מחבלה בקרסול ימין. מדובר אפוא בתאונת דרכים בחלופת הירידה מן הרכב שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן "החוק"). החבות והכיסוי אינם שנויים במחלוקת.

ממקום האירוע פונתה התובעת באמבולנס לבית החולים רמב"ם שם אובחנה רגישות ונפיחות בקרסול. לגרסתה, למחרת ב-16.10.15, כאשר קמה ממיטתה, פסעה מספר צעדים באמצעות קביים ואז, עקב הכאבים ברגל ימין והקושי לדרוך, מעדה ונפגעה בפרק יד ימין. לאור הימשכות הכאבים ברגל ימין, בתוספת הכאבים ביד, שבה לבית החולים רמב"ם ב-17.10.15. או אז, בעיון חוזר בצילומים לקרסול ימין מיום תאונת הדרכים , התגלה בבית החולים שבתאונה נגרם למעשה שבר בקרסול ימין, שלא אובחן בביקור הראשון שבעקבות התאונה (הדבר נרשם בפירוש בסיכום המיום מ-17.10.15 – י.פ). היד הפגועה גובסה, והרגל נחבשה. ניתנה המלצה למנוחה בת 30 יום וניוד עם קביים בלא דריכה על הרגל הפגועה. לאחר מכן היה צורך בעוד 6 ביקורות ברמב"ם האחרונה בהם ב-24.5.16, והתובעת נזקקה גם לפיסיותרפיה.

לשלימות התמונה – מס' חודשים לאחר התאונה , כעולה ממסמך שסומן נ/1, נחבלה התובעת ברגל השניה, רגל שמאל: פגיעה שנחזית לא חמורה אם כי עירבה שבר בעצם המסרק, וגבס שהורד אחרי 4 יום. הרושם הברור מחקירתה היה שאין היא זוכרת כלל את אותה פגיעה , שלא הותירה כנראה נכות.

3. הנתבעת היא מבטחת החובה שחבה בפיצוי התובעת לפי החוק, על נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.

4. מונה מומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי, ד"ר דוד קרת. המומחה קבע נכות משוקללת בת 14.5% : 10% בגין הגבלה בתנועות קרסול ימין, ו-5% בגין השבר ביד ימין. המומחה קבע כי אמנם לא נותרה הגבלה בתנועת היד, אך נותרה הפרעה תפקודית קלה מאד לאחר שבר דחיסה במשטח המפרקי של שורש יד ימין וסדק סקפואיד ימנית.

המומחה הכיר ב 3 חודש אי כושר מלא עד 14.1.16; חודשיים וחצי נכות זמנית בת 50% עד 30.3.16; 30% נכות זמנית ל 5 חודש עד 31.8.16; ומאז הנכות הצמיתה המשוקללת בשיעור 14.5% כאמור .

הפסד השתכרות לעבר

5. התובעת מטפלת מוסמכת מטעם משרד העבודה. במועד התאונה הפעילה בביתה משפחתון לפעוטות מגיל חצי שנה ומעלה. היא מציינת כי מ-1996 עד 2014 נהלה המשפחתון בביתה בירושלים. בשנה זו עברו היא ובעלה לקרית אתא, והיא החלה להפעיל את המשפחתון מביתה החדש. עם זאת עקב ההתארגנות והמעבר למקום חדש, היא מציינת כי פעילות המשפחתון הייתה מצומצמת ביחס לשנים עברו.

כפי שאישרה בחקירה, בשנת 2017 עברו היא ובעלה לחדרה, לבית חדש אותו רכשו כדי להיות קרובים יותר לבתם שגרה ברמת גן. מאז התאונה אינה עובדת, לטענתה עקב נכותה נשוא התאונה.

לדבריה, למרות ששקלה לפתוח מחדש פעוטון בהיקף מצומצם יותר במסגרתו תטפל רק בילד אחד (לפני התאונה פרסמה שמדובר בפעוטון עם שניים עד שלושה ילדים – ראה להלן) , הרי לא עשתה בסופו של יום צעד מעשי בכיוון לאור נכותה, היות וגרסה כי זו אינה מאפשרת לטפל ולו בילד אחד מחמת הקושי הפיסי.

6. התובעת מציינת, ודבריה אלה מקובלים עלי, כי הטיפול בפעוטות במסגרת המשפחתון חייב אותה להרים את הילדים, לחתל אותם, להכין עבורם ארוחות בוקר וצהריים, להאכיל אותם, לשחק ולהפעיל אותם. פעולות אלה היו כרוכות במאמצים גופניים, בצורך בשינויי תנוחה תכופים בין מצבים של עמידה, כריעה וישיבה, שמירה על שיווי משקל וצורך להפעיל באופן אינטנסיבי את יד ימין, שהינה ידה הדומיננטית של התובעת.

7. ההשתכרות עובר לתאונה:

התובעת צירפה את שומות המס שלפני התאונה לשנים 2010 עד 2015, אולם אלה הוצאו על שמו של בעלה במסגרת חישוב מאוחד (הבעל עובד כגזבר רשות מקומית). על פי דוחות רווח והפסד לשנת שהוצאו ביחס לפעילות המשפחתון, היה הרווח הנקי לשנת 2010 סך 30,920 ₪. כך גם בשנת 2011. בשנת 2012 היה הרווח הנקי 48,920 ₪. בשנת 2013 סך 30,920 ₪. הרווח הנקי לשנת 2014 היה 37,920 ₪. העובדה שמדובר על סכום זהה ל-3 שנים מתוך 5, מרמזת על כך שמדובר על חילוץ רעיוני מקורב, שכן אף דוחות הרווח וההפסד הוצאו על שם בעלה של התובעת. בהבהרה שנתן רואה החשבון (נספח י' לתצהיר), הבהיר הוא כי דוחות הרווח וההפסד מתייחסים לפעילות העסקית של התובעת, ולא של בן זוגה, על אף שהכותרת בדיווחים מתייחסת לבן הזוג והדבר נובע מכך שבן הזוג הרשום לצרכי מס הכנסה הינו בעלה של התובעת. חרף זאת, רואה החשבון שערך דוחות הרווח וההפסד, לא נדרש לחקירה. אני מקבל את קביעותיו והברוטו המצטבר (רווח נקי לאחר ניכוי הוצאות) לשנות המס של 2010 עד 2014 עמד אפוא על 179,600 ₪. מדובר על ממוצע השתכרות שנתית של 35,920 ₪. כלומר, 2,993 ₪ לחודש בממוצע.

בשיעורי השתכרות אלו לא חל חיוב במס הכנסה, ולכן אין מקום לניכוי ולו חלקי, בגין מס הכנסה, למרות שבתאונת דרכים עסקינן.

8. התובעת מבהירה כי עברה כאמור לקריית אתא בחודש אוגוסט 2014, ופתחה שם מחדש את המשפחתון בנובמבר 2014, אולם הדבר הצריך התארגנות, כאשר מתחילת שנת 2015 ועד החופש הגדול של 2015 הייתה פעילותה מצומצמת ביחס לשנים הקודמות, בדיוק מסיבה זו. על פי דוח רווח והפסד לשנת 2015, עמד הרווח הנקי לשנה זו על 15,720 ₪.

9. מקובלת עלי גם טענת התובעת, המסברת את האוזן, כי בדר"כ מתחילה השנה במשפחתון אחרי חגי תשרי, שכן ההורים לא מעוניינים לשלם עבור תקופת החגים. התובעת מציינת כי עובר לתאונה, תכננה אפוא לחזור לפעילות בהיקף מלא, החל מ-1.11.15 שאז היה המשפחתון בביתה שבקרית אתא אמור להיפתח לאותה שנת לימודים, אולם בינתיים נפגעה בתאונה נשוא תיק זה ב-15.10.15 (ב 2017 עברה כאמור לחדרה, בלי קשר לתאונה). כראיה לכך שהתכוננה לחזור לפעילות מלאה, צירפה עלוני פרסום שהפיצה בשכונה, ובהם מפרטת היא את ניסיונה כמטפלת בעלת וותק של 20 שנה, המעוניינת לטפל בתינוקות בגילאי חצי שנה עד שנה בביתה, במסגרת שמיועדת לשניים עד שלושה תינוקות בלבד.

10. יש הגיון בכך שהתובעת אכן לא יכולה הייתה לחזור לפעילות בחודש נובמבר, כפי שתכננה, לאור פגיעתה בתאונה. תקופת ההחלמה הייתה תקופה ממושכת. ד"ר קרת, בשים לב לתיעוד הרפואי, הכיר בתקופת אי כושר מלא של 100% ל-3 חודשים; 50% לחודשיים וחצי נוספים; ו-30% ל-4 חודשים נוספים, עד 1.9.16. אני סבור שהיות ומדובר בסוג תעסוקה במשפחתון הנסמך על כוחה הפיזי של התובעת עצמה, הרי שאכן עד 1.9.16 יש לקבל כי התובעת לא יכולה הייתה להפעיל המשפחתון. אין עובדים נוספים לבד מן התובעת, ומדובר בטיפול ביתי בפעוטות. הפעלת המשפחתון כרוכה אכן בפעולות הגופניות שנמנו בסע' 6. זו אינה עבודה פיסית מפרכת אך בפירוש גם לא קלה, ויש בה אלמנטים פיסיים ממשיים לאורך שעות הפעילות. מדובר למעשה במשפחתון שההכנסה ממנו מהווה השלמת הכנסה קטנה להשתכרות של בעל התובעת. אין כדאיות להעסיק עובדת במקומה של התובעת עצמה, גם אם ניתן למצוא עובדת מתאימה בפרק זמן קצר (משימה לא פשוטה בפני עצמה); ואף אם תרצה לומר כי התובעת הייתה מנועה מלהפעיל המשפחתון "רק" לתקופה של 5.5 חודשים (תקופת אי הכושר המצטברת בת100% ו-50%), הרי ברור שההורים מחפשים משפחתון לתקופה שמתחילה לאחר חגי תשרי ,ולא יכניסו ילדיהם למשפחתון החל מחודש אפריל.

11. התובעת מציינת כי לפני התאונה תכננה להפעיל את הפעוטון עד גיל 67, היות ולא סבלה ממגבלות רפואיות שהגבילו אותה בתעסוקתה זו (מדובר כאמור בפעוטון המופעל מביתה, ולכאורה יכולה היתה לעסוק בעיסוק זה בכל מקום בו תגור. מעברי המגורים מירושלים לקרית אתא ומשם לחדרה, מגבילים לא מבחינת עצם המעבר, אלא יותר במובן הצורך לצבור מוניטין ולהגיע להורים מעוניינים, במקום מגורים חדש, מה שלוקח זמן. הגיונית בסוג תעסוקה זה, לא אחת עוברות ההמלצות מפה לאוזן , או ברשתות חברתיות, בין הורים באותו אזור, משעה שמדובר על טיפול ביתי בפעוטות). טענת התובעת הנה כי לאור הנכות המשולבת בקרסול וביד, לא יכולה הייתה לשוב לעיסוקה זה, שהיה כרוך כאמור, בהפעלת כוח פיזי.

12. אני מקבל שברגיל היה נכון להכיר בהפסד מלא לשנה מן הטעמים שצוינו, ונוגעים לתקופת הנכויות הזמניות בשיעורים גבוהים יחסית (אם כי בנסיבות התובעת כפי שיבואר ראיתי להכיר במחצית ההפסד). נכויות זמניות בשיעורים כאלה, אכן אינן מאפשרות הפעלת משפחתון הנסמך על כוחה האישי של התובעת. אולם, איני סבור כי לאחר תקופת ההחלמה ועם התייצבות הנכות, מנועה הייתה התובעת כליל מלשוב לעיסוקה כמפעילת משפחתון, אם כי סביר כי לא יכלה להפעיל משפחתון בהיקף מלא של 2 עד 3 פעוטות. הנכות התפקודית במקרה דנן, בשים לב לסוג התעסוקה, עולה אכן בצורה משמעותית על הנכות הרפואית, גם אם לא מדובר בעבודה פיזית במפעל. אני סבור שעם התייצבות הנכות, יש להכיר רעיונית לא באובדן מלא של כושר ההשתכרות בעיסוקה של התובעת, אולם יש לקבל שהגיונית הייתה יכולה "להתעסק" רק עם פעוט אחד במקום שניים עד שלושה. העבודה במשפחתון אינה קלה, ונכות שלובה ביד וברגל , בגיל התובעת לעת פגיעתה, מגבילה אכן הגיונית את כושר ההשתכרות בעיסוק זה.

בגילה של התובעת לעת פגיעתה גם קשה להלום שתחפש מסלול קריירה חלופית, עם תום הנכות הזמנית, כאשר בעיסוקים חלופיים ופיזיים פחות, אכן ניתן להשתכר שכר, ולו גבוה יותר, מאשר ההשתכרות שהשתכרה בהפעלת הפעוטון.

13. נראה לי אפוא כי יש להכיר באובדן של מחצית ההשתכרות מעת התייצבות הנכות ואילך.

14. אך גם לתקופת הפעלת המשפחתון שמנובמבר 2015 עד אוקטובר 2016, שהיא השנה שבה ציינתי שברגיל היה נכון להכיר בהפסד מלא (שנת אי הכושר המלא והנכויות הזמניות), יש להכיר בסופו של יום לטעמי רק במחצית ההשתכרות. זאת מן הטעם עליו עמדתי, שמדובר אכן בהתארגנות במקום חדש, והתובעת טרם הספיקה לצבור מוניטין ולקוחות במקום מושבה החדש בקרית אתא, אליו עברה באוגוסט 2014 בלי קשר לתאונה. עם זאת, צירפה היא כנספח ו' לתצהירה שני חוזים שערכה עם הורים. האחד נחתם בנובמבר 2014, כאשר תקופת ההפעלה הסטנדרטית המצוינת בחוזה הינה ל-12 חודשים שמ-1.9 עד 11.8 בעלות של 2,400 ₪ לחודש (המשפחה עמה נחתם החוזה הצטרפה כאמור למשפחתון במחצית 2014). ההסכם השני נחתם בינואר 2015 (מדובר על אותו חוזה אחיד, עם אותה תקופת הפעלה ואותה עלות חודשית). כלומר, התובעת המחישה כי כבר עובר לנובמבר 2015, הצליחה להחתים שתי משפחות. עם זאת, מלמדת ההשתכרות הנמוכה לשנת 2015, בצירוף העובדה שממילא המשפחתון מיועד ל-2 עד 3 פעוטות, כי בשנת 2015 טרם הצליח המשפחתון "להתרומם" להיקף הפעילות הרגיל שידע עד שנת 2014, לפני המעבר לקרית אתא (יוער כי התובעת טענה שבירושלים היו בפעוטון שלה 4-5 פעוטות, אך להבדיל מטענות, לא צורפו חוזים עם הורים או אסמכתאות אחרות שימחישו הדבר). לכן, גם לשנה בה הכרתי באי כושר תעסוקתי מלא , ראיתי כאמור להכיר רק במחצית מבסיס ההכנסה, שכן התובעת לא היתה צפויה להשתכר בה ממילא באותו היקף, מטעמים שאינם קשורים בנכותה או כושרה התעסוקתי. ההפסד לאותה שנה הינו אומנם מלא, אך ההכנסה הצפויה לאותה שנה לא הייתה כבשנים עברו, שכן נדרש לתובעת כאמור פרק זמן לצבירת לקוחות וביסוס מוניטין במקום מושבה החדש. ונכונים הדברים ביתר תוקף משעה שמדובר על מעבר נוסף לחדרה, ב 2017. עם זאת אין להפריז כאמור, וגם אם המעברים פוגעים הגיונית בבסיס ההשתכרות הצפוי אלמלא התאונה, אין הם מאיינים אותו, וניתן לטפל בפעוטות בבית הן בחדרה, והן בקרית אתא.

15. לתקופה שמנובמבר 2015 עד היום (46 חודש), אכיר אפוא בהפסד שכר חודשי לפי מחצית מבסיס ההשתכרות הממוצע שעובר לתאונה לשנים 2010 עד 2014: מחצית מ-2,993 ₪. כלומר, מדובר על 1,497 ₪ כהפסד חודשי. ההכרה במחצית ההפסד כבר מביאה בחשבון כאמור טענות הנתבעות בסיכומיהן שהתקבלו חלקית בדבר חובת הקטנת הנזק ולו לתקופה שמתום הנכויות הזמניות היינו מ חודש 9/16 . 1497 ₪ במכפלת 51 חודש מניבים 76,347 ₪. בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש אמצע של דצמבר 2017 : 78,962 ₪. זה הפסד ההשתכרות לעבר.

16. הפסד השתכרות לעתיד :

אין סיבה הגיונית להניח כי התובעת לא הייתה מוסיפה לעבוד אף בשנים שלאחר מכן, אולם יש לקבוע גיל הגיוני שבו הייתה מפסיקה להפעיל את המשפחתון. מדובר כאמור בתעסוקה שאינה קלה, ואני סבור שהגיונית יש לקבל שהתובעת הייתה מפסיקה לעבוד לא יאוחר מגיל 65. אין מדובר בוודאות, וניתן היה באותה מידה לקבוע גם גיל 66 או 67, אולם מאידך יש לזכור כי התובעת הפעילה את המשפחתון אך לצורך "השלמת הכנסה" צנועה לתא המשפחתי, וניתן אפוא לקבל כי בגיל 65 הייתה מפסיקה להפעילו. ברור שכאשר ידוע כי התובעת נפגעה בתאונה, תבקש היא לטעון כי ביקשה להפעילו עד גיל 67, הוא גיל הפרישה לשכירים במשק, אולם התובעת לא היתה שכירה. נכון גם שיש סוגי תעסוקה שאינם פיזיים, בהם ניתן להוסיף ולעבוד גם עד גיל 70. הכל יתכן, אולם יש להניח הנחות סבירות, ודומני שהפסקת פעילות רעיונית בגיל 65 הינה הנחת עבודה הגיונית בעיסוקה של התובעת כמפעילת משפחתון, שנסמכה על כוח עבודתה האישי. אף אלמלא התאונה. תימוכין עקיפין לסברתי זו, נובעים מכך שהתובעת בפועל בחרה להפסיק כליל לטפל בפעוטות, למרות שלא קיבלתי שהנכות מנעה זאת ממנה כליל.

כיום מלאו לתובעת 64. אניח הפסד השתכרות לעוד 12 חודש. ההפסד כאמור הינו 1,497 ₪ לחודש.

17665 ₪ = 1,497 *11.8

18. עזרת צד ג' עבר:

התובעת העידה בתצהירה כי בטרם התאונה ביצעה את כל עבודות הבית לבדה. ואילו לאחר התאונה נעזרת היא יותר בבעלה ובבתה הבגירה. זאת בעיקר בתקופת אי הכושר המלא ותקופת הנכויות הזמניות הגבוהות, אולם עד היום. לאור תקופת הנכות הזמנית הממושכת, אני מקבל שהגיונית נזקקה אכן התובעת לעזרת בני המשפחה בהיקף העולה על זה שמקובל להושיט לקרוב מדרגה ראשונה, בלא שיזכה הדבר בפיצוי. לשם כך אין צורך להידרש לעדות הבעל שלא העיד על העזרה (כטענת הנתבעת בסיכומיה). הצורך בעזרת בני המשפחה היה אובייקטיבי ונבע מטיב הפגיעה ותקופת ההחלמה הממשית, ולכן ניתן להסתפק בעדות התובעת בענין זה גם בלי עדות הבעל או הבת. יש לזכור כי מומחה בית המשפט הכיר ב-10.5 חודשים של תקופת אי כושר מלא ונכויות זמניות בשיעור גבוה, שמ-50% עד 30%. גם טיב הפגיעות ותקופת ההחלמה הממשית, כעולה מן התיעוד הרפואי, מתיישבים עם קביעותיו ועם הצורך האובייקטיבי בעזרת בני המשפחה בהיקף מוגבר, בתקופה ממושכת יחסית זו. אני פוסק כאן באומדן סך של 10,000 ₪.

19. עזרת צד ג' עתיד:

התובעת אישרה בחקירתה כי היא הולכת לעתים לים ומטיילת בארץ, אם כי כבר אינה נוסעת לחו"ל שכן קשה לך ללכת למרחקים ארוכים. הנכות ברגל בוודאי שאינה מונעת הליכה, והתובעת אינה זקוקה לעזרי הליכה. מאידך, היא הפעילה כאמור פעוטון בביתה, והיא בעיקר שעסקה בעבודות משק הבית בטרם התאונה, גם אם ניתן לקבל עזרה של בעלה באופן חלקי. לא נסתר כי לא העסיקה עוזרת לפני התאונה והיא לא מעסיקה עוזרת גם כיום. אולם, יש לפסוק כאן פיצוי שישקף את ההגבלה החלקית בתעסוקה הפיזית במשק הבית בעבודות קשות, ויאפשר לה לשכור עזרה בשכר, ולחילופין לשקף את תגבור הצורך בעזרת בני המשפחה, שלא היה קיים ממקודם. כדי לחלץ הסכום, אני סבור ששווי רעיוני של עזרה בשכר לפי שעה בשבוע, בעלות של 50 ₪ לשעה ו-4.2 שבועות לחודש, מהווה אומדן נאות. החישוב יערך בהיוון עד גיל 83. הבאתי בחשבון כי עם ההתבגרות צפוי היה ריאלית שממילא תועסק עזרה בשכר, אף אלמלא התאונה. מאידך, נכות אורטופדית שלובה ביד ובקרסול בשיעור 14.5% הינה כבר נכות שלטעמי אכן מגבילה, אמנם לא באופן מלא, בעבודות משק הבית. סביר שאת רוב העבודות מסוגלת התובעת לבצע גם כיום. אולם, סביר גם שבאופן איטי יותר , וכי עבודות מסוימות, אמנם לא רבות אך קשות, אינה יכולה לבצע. הסכום שנפסק משקף אפוא אך ה"תיגבור" הנצרך בשל הנכות התאונתית.

36,460 = 4.2 * 50 * 173.62

20. רוב ההוצאות הרפואיות להם נזקקה התובעת כלולות בסל הבריאות. עם זאת, אפסוק סכום גלובאלי באומדן לעבר, בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לקבלתן (התובעת עברה כ-20 טיפולי פזיותרפיה) בסכום של 2,000 ₪. ביחס לעתיד – לא הומחשו הצדקה או צורך.

21. כאב וסבל: לפי 14.5% כולל הניכוי הנדרש בגין גיל: 18917 ₪.

22. סיכום ראשי הנזק:

הפסד השתכרות בעבר: 78,962 ₪

הפסד השתכרות בעתיד: 17765 ₪

עזרת צד ג' עבר: 10,000 ₪

עזרת צד ג' עתיד: 36,460 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות – עבר: 2000 ₪

כאב וסבל: 18,917 ₪.

סה"כ 164,104 ₪.

23. אני מחייב הנתבעות לשלם לתובעת בתוך 30 יום את הסכומים הבאים במצטבר:

א. 164,104

ב. 24,960 ₪ שכ"ט עו"ד בסכום כולל.

ג. 705 ₪ בגין החזר אגרה ראשונה.

24. כמו כן תשאנה הנתבעות ביתרת האגרה.

ניתן היום, י"ד שבט תש"פ, 09 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.