בפני בקשת התובע לתיקון כתב התביעה בשנית. מדובר בבקשה שנייה לתיקון כתב התביעה, לאחר שזה תוקן בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 3/4/17, תיקון אשר שינה התביעה מתביעה לסעד הצהרתי לסעד כספי כתביעה בהתאם לפוליסת ביטוח, תוך שהתובע משלם הפרשי האגרה הנדרשים ומעמיד סכום התביעה על סך של 893,843 ₪.

כעת מבקש התובע לתקן כתב התביעה ולהוסיף טענה חדשה לפיה הוא זכאי לפיצוי הנתבע במסגרת תביעה זו ובנוסף - לפיצוי בגין "תאונה" בגין תאונת הדרכים אותה עבר בתאריך 18/8/03 (להלן: "תאונת הדרכים"). לטענתו מצבו הרפואי המתואר בחוות דעת המומחה הרפואי מטעמו, נובע בין השאר, כתוצאה מתאונת הדרכים.

הנתבעת מתנגדת לבקשה וטוענת כי עילת התביעה, קרי תאונת הדרכים, הנה עילה חדשה, אשר התיישנה ואין להתיר התיקון המבוקש. לטענתה תאונת הדרכים אירעה 13 שנים לפני הגשת התביעה כאן ומדובר בניסיון להעלות טענות חדשות, בדלת האחורית.

המבקש הגיש תשובה לתגובת הנתבעת, במסגרתה חזר על טענות הבקשה וטען בין השאר, להחלת הוראות תיקון חוק חוזה הביטוח משנת 2014, תיקון מס' 6 בנוגע למניית תקופת ההתיישנות בתביעה לפי חוזה ביטוח. עוד טוען התובע להחלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות (התיישנות שלא מדעת) או לחילופין החלת סעיפים 89(1)(2) לפקודת הנזיקין. בנוסף טוען התובע כי נטיית בתי המשפט הנה שלא לחסום דרכו של תובע בטענה של התיישנות וזאת מכוח זכות הגישה לערכאות.

בהחלטתי מיום 11/4/18 המלצתי לצדדים לפנות להליך של גישור בטרם תוכרע הבקשה וזאת לאחר שהגעתי למסקנה כי לא אוכל להכריע בבקשה בטרם תיפרש מלוא התמונה בפני.

התובע הודיע כי הוא איננו מעוניין בקיומו של הליך גישור.

כנטען בבקשה, בסעיף 3, זו הוגשה סמוך לאחר ישיבת קדם משפט במסגרתה הסב בית המשפט תשומת לב ב"כ התובע כי ע"פ תנאי פוליסות הביטוח, התובע לא יהיה זכאי לקבל מענק בגין "תאונה" וזאת מאחר ומדובר בפגיעה מסוג מיקרו-טראומה, פגיעות זעירות במשך שנים.

אז "נזכר" התובע בתאונת הדרכים ומבקש לכלול אותה בתביעה כאן.

כאמור בהחלטתי מיום 11/4/18, לא אוכל להגיע בשלב זה למסקנה סופית בנוגע לטענת ההתיישנות אותה העלתה הנתבעת, בתגובתה לבקשה. אמנם על פניו ובזהירות המתבקשת בשלב זה, נראה כי אין כיסוי ביטוחי לתאונת הדרכים בכל הנוגע לפוליסה משנת 2013 וטענת התובע לפיצוי מכוח הפוליסה משנת 2001 איננה מבוססת מספיק וייתכן כי טענותיו התיישנו.

אך לאחר שחזרתי ושקלת את טענות הצדדים - לא מצאתי לנכון לחסום דרכו של התובע בשלב מוקדם זה (יחסית) של ברור התביעה.

לא נעלמו מעיני טענות הנתבעת בכל הנוגע לדרך בה נוהג התובע, תוך הוספת עילת תביעה חדשה בדלת האחורית, כך לטענתה, בדרך של תיקון כתב התביעה, משנוכח לאור הערת בית המשפט, כי דרכו ככל הנראה חסומה לאור ההחרגה בפוליסה לנזקים בגין מיקרו-טראומה.

לעניות דעתי, דחיית הבקשה משמעותה סופית ומהווה חסימת דרכו של התובע לנסות להוכיח טענותיו, גם אם בסופו של יום יתברר כי עילת תביעתו בגין תאונת הדרכים התיישנה.

לטעמי אין זה מקרה מובהק של התיישנות תביעה מכוח פוליסה, מקרה אשר ניתן להכריע בו ללא שמיעת עדים והגשת ראיות, על יסוד הבקשה לתיקון כתב התביעה וייתר כתבי טענות הצדדים.

את השיהוי או העיכוב בהעלאת הטענה ניתן לרפא בדמות תשלום הוצאות, כמקובל במקרים מסוג זה, של תיקון כתבי טענות.

על כן ובסופו של יום מצאתי לנכון להיעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה ולו בשל עיקרון זכות הגישה לערכאות.

סבורני כי בנסיבות התביעה כאן, הליך גישור אצל אחד מעו"ד המתמחים בתחום הביטוח והנזיקין, הנו מתבקש. שני הצדדים מתבקשים לשקול עניין זה בכובד ראש.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת בגין הצורך בתיקון כתב טענותיה בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו לנתבעת, באמצעות ב"כ, ללא קשר לתוצאות התביעה.

כתב תביעה מתוקן בהתאם לנוסח אשר צורף לבקשה, יוגש תוך 7 ימים מקבלת החלטה זו אצל ב"כ התובע.

המזכירות תמציא החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ב שבט תשע"ט, 28 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.