1. זוהי תביעה להשבת סכום ששילם שי סרטון ז"ל לנתבעים כפיצוי בהתאם לפסק דין שניתן נגדו, ובוטל לאחר מכן בערעור שהגיש.

הרקע העובדתי

1. התובע הוא בנו ומנהל עזבונו של שי סרטון ז"ל (להלן: "המנוח").
2. המנוח הקים בחייו שתי חברות פרטיות:
3. חברת אי.אף.סי. בע"מ (להלן: "החברה האחרת") – הוקמה בשנת 1982, ועיסוקה בתעשיה ומסחר בתחום האלמנטים המתועשים.
4. חברת אי.אף.סי. בניין והשקעות בע"מ (להלן: "החברה") – הוקמה בשנת 2003. החברה רכשה קרקעות, בנתה עליהן פרויקט של 18 יחידות דיור ומכרה אותן. אחת הדירות נמכרה לבני הזוג הראל, ואלה מכרו אותה לנתבעים. הנתבעים מכרו את הדירה לבני הזוג אטיאס (להלן: "אטיאס").
5. ביום 29.11.12 הגישו אטיאס נגד הנתבעים תביעה לפיצויים בגין אי גילוי ליקויי רטיבות שהיו בדירה (ת.א. (שלום חיפה) 57997-11-12). הנתבעים הגישו הודעה לצדדים שלישיים נגד החברה ונגד המנוח.
6. ביום 31.12.14 ניתן פסק דין שבו חויבו הנתבעים לשלם לאטיאס פיצויים, שכ"ט עו"ד והוצאות. החברה והמנוח חויבו לשפות את הנתבעים בסכום של 63,630 ₪ ובסכום ההוצאות, ולשלם להם שכ"ט עו"ד ואגרה בהודעה לצדדים שלישיים.
7. על פסק הדין הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי בחיפה, לרבות ערעור של החברה ושל המנוח (ע"א 17983-02-15 וע"א 46737-02-15) (להלן: "תיק הערעור").
8. בעוד הערעורים תלויים ועומדים, פתחו הנתבעים בהליכי הוצאה לפועל נגד החברה ונגד המנוח, לשם גביית החוב הפסוק (תיק הוצל"פ חיפה 520804-03-15, להלן: "תיק ההוצל"פ").
9. בעקבות זאת, ועוד בטרם נדון הערעור, שולם לנתבעים חובם של החברה ושל המנוח לפי פסק הדין, בסכום של 109,952.50 ₪. הסכום שולם ביום 10.6.15 בהעברה בנקאית מחשבונה של החברה האחרת לחשבונו של ב"כ הנתבעים.
10. ביום 22.10.15 ניתן פסק הדין בערעור. בפסק דינו ביטל בית המשפט המחוזי (כב' השופט יצחק כהן) את חיובו האישי של המנוח. בית המשפט המחוזי קבע:

"ככל שהדברים נוגעים לחיובו של מר סירטון, הנני מקבל את הטענה שלא היה מקום לחייבו באופן אישי. ... מכל מקום, הנימוקים שהובאו בפסק הדין בבית משפט קמא, לחיובו של מר סירטון, אין בהם כדי להצדיק הרמת המסך, ויש איפוא לקבל טענותיו ולבטל החיוב האישי שהוטל עליו" (פסקה 14ג לפסק הדין).

1. המנוח פנה לנתבעים בדרישה להשיב לו את הסכום ששולם להם. לטענתו, הסכום שולם על ידיו ולא על ידי החברה. הנתבעים סרבו.
2. המנוח הגיש בקשה להשבת הסכום במסגרת תיק ההוצל"פ. בבקשתו טען, כי החברה האחרת נתנה לו הלוואת בעלים, ולכן שילם הוא, ולא החברה, את הסכום שנפסק.
3. ביום 9.1.16 דחה רשם ההוצל"פ את הבקשה, בקובעו כי המנוח לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הסכום שולם על ידיו ולא על ידי החברה.
4. המנוח הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצל"פ, לבית משפט השלום בחיפה (רע"צ 1960-02-16). ניתנה רשות ערעור, אך הערעור נדחה לגופו של עניין, שלא מטעמיו של הרשם. בית המשפט קבע, כי נדרש בירור עובדתי שאינו בגדר סמכותו של רשם ההוצל"פ, וכי עומדת למבקש ולחברה האחרת זכות להגיש תביעה כספית להשבה.
5. המנוח הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"א 19638-06-16), שנדחתה. בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא שפירא) קבע, כי אם תוגש תביעה מתאימה היא תתברר בבית המשפט המוסמך, מבלי שהוא מביע כל עמדה. בית המשפט יפסוק על בסיס הראיות שיונחו בפניו.
6. המנוח פנה גם לבית המשפט המחוזי במסגרת תיק הערעור, וזה קבע, בהחלטה מיום 23.6.16, כי על הנתבעים להשיב למנוח כל כסף שקיבלו ממנו על פי פסק הדין שבוטל. בית המשפט הוסיף, כי ככל שהמבקש זכאי להשבת סכומי כסף, הוא רשאי לפנות לראש ההוצל"פ בבקשה לפי סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.
7. בעקבות זאת פנה המנוח לראש ההוצל"פ. בהחלטה מיום 16.7.16 קבע ראש ההוצל"פ, כי בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.6.16, על הנתבעים להשיב למנוח את הכספים שקיבלו ממנו.
8. ביום 13.9.16 ניתנה החלטה נוספת במסגרת תיק הערעור. כב' השופט כהן קבע, כי פסק הדין שבו נקבע שעל המנוח להגיש תביעה לבית המשפט המוסמך לצורך הפעלת מנגנון ההשבה, הפך למעשה בית דין. לכן על המנוח לפעול בדרך זו. עוד קבע, כי במסגרת תביעה שתוגש, יהיה על בית המשפט המוסמך לבחון, על פי הראיות, אם הסכום הועבר על ידי החברה האחרת לטובת המנוח או לטובת החברה.
9. הואיל והסכום שלא הושב, הגיש המנוח תביעה זו. עוד בטרם התבררה התביעה נפטר המנוח, וביום 28.2.19 הוריתי על חילופי בעלי דין, כך שמנהל העזבון בא בנעליו של המנוח.

דיון והכרעה

1. אין חולק כי החוב הפסוק שולם מחשבון החברה האחרת. השאלה המצריכה הכרעה, כפי שאף עולה מהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 13.9.16, היא אם החברה האחרת שילמה את הסכום עבור המנוח או עבור החברה.
2. התובע טוען כי החברה האחרת נתנה למנוח הלוואת בעלים לתשלום הסכום. לכן הסכום שולם על ידיו, ולא על ידי החברה. משבוטל החיוב האישי במסגרת הערעור, על הנתבעים להשיב לו את הסכום.
3. הנתבעים טוענים כי הטענה לא הוכחה, כי היה ערבוב בין שתי החברות, וכי ההחלטות שניתנו במסגרת ההליכים הקודמים מונעות הגשתה של תביעה זו, ועל פי הקביעות בהן, אין לתובע עילת תביעה.

ראיות התובע וטענותיו

1. מטעם התובע העיד הוא עצמו, והוא אף הגיש חוות דעת מומחה של רו"ח שמשון מנורי.
2. התובע מסר בתצהירו, כי המנוח נטל הלוואת בעלים מהחברה האחרת לצורך התשלום לנתבעים. הוא צרף לתצהירו כרטסת הנהלת חשבונות של החברה האחרת, שבה מצוין: "10.6.15 – תש' פס"ד אטיאס נ' בדנני הלוואה לשי סרטון 109,939 ₪" (נספח יא). התובע הוסיף כי אביו המנוח החזיר לחברה האחרת את ההלוואה (סעיף 51 לתצהירו).
3. אציין כבר כעת, כי די בעדות זו ובכרטסת, אשר לא הובאה כל ראיה הסותרת אותן, על מנת להוכיח שהחברה האחרת נתנה למנוח את הסכום כהלוואת בעלים, שהוחזרה לאחר מכן. ההלוואה שימשה את המנוח לתשלום החוב הפסוק.
4. מטעם התובע העיד גם רואה החשבון של החברה האחרת ושל המנוח, רו"ח שמשון מנורי. תחילה הוגש תצהיר עדות ראשית של העד. הואיל והתצהיר כלל התייחסות לנושאים המצריכים מומחיות, אפשרתי לתובע להגיש חוות דעת מומחה של העד, חלף התצהיר. התובע הגיש חוות דעת מומחה שערך העד. אציין כי אין חפיפה בין תוכן התצהיר לתוכן חוות הדעת, באופן שבחוות הדעת הושמטו חלק מהדברים שאליהם התייחס העד בתצהיר, והוספו דברים אחרים שלא נכללו בתצהיר.
5. בפתח עדותו של העד התנגדו הנתבעים להגשת חוות דעתו. לטענתם, אין מדובר בחוות דעת כדין, הואיל וחסרים בה פרטים מהותיים שצריכים להיות כלולים בחוות דעת מומחה לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), דהיינו אין בה הצהרות כנדרש בסעיפים 24 ו-25(א) לפקודת הראיות. הנתבעים הפנו לפסיקה של בתי המשפט המחוזיים והשלום התומכת בעמדתם.
6. בהתאם לסעיף 24 ולתוספת הראשונה לפקודת הראיות, צריכה חוות דעת מומחה לכלול הצהרה כדלקמן:

"אני נותן חוות דעתי זו במקום עדות בבית המשפט ואני מצהיר בזאת כי ידוע לי היטב, שלענין הוראות החוק הפלילי בדבר עדות שקר בשבועה בבית המשפט, דין חוות דעתי זו כשהיא חתומה על ידי כדין עדות בשבועה שנתתי בבית המשפט".

1. בע"פ 6586/98 אלסיבצקי נ' מדינת ישראל (18.5.99) קבע בית המשפט העליון:

"אכן, חוות דעת רפואית, המוגשת כראיה ב"מקום" עדותו של הרופא - חייבת להיות ערוכה על גבי תעודת רופא כאמור בפקודת הראיות. ברם, במקום שרופא מעיד על טיפול שנתן לחולה, רשאי הוא להגיש כראיה כל מסמך שנערך על ידו בקשר לאותו טיפול, כל עוד אין בסיס להתנגדות עניינית להגשתו. במקרה דנא, לא הוצגה טענה עניינית כנגד הצגת הסיכום ודין הטענה להידחות".

1. בענייננו לא הוגשה חוות בדעת במקום עדותו של רו"ח מנורי. רו"ח מנורי העיד בבית המשפט. בפתח עדותו הוא הוזהר כדין, ואישר את נכונות חוות הדעת. לכן, בהתאם להלכת אלסיבצקי, ניתן להגיש את חוות הדעת.
2. קביעה זו אף מתיישבת עם הרציונל שבבסיס ההצהרה שנדרשת לפי סעיף 24 לפקודת הראיות. רציונל זה הוסבר בפסיקת בית המשפט העליון:

"הדרך להגשת הדו"ח, המהווה חוות דעת רפואית, היא כמו הדרך להגשת כל חוות דעת או תעודת רופא, בטופס אשר בתוספת לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971 (להלן: הפקודה) או בדומה לו (סעיף 24(א) לפקודה). החלק החשוב לענייננו בטופס זה הוא, שהחתום עליו מצהיר שהוא יודע שחוות הדעת, או התעודה הרפואית, יוגשו כראיה לבית המשפט וכי דינן של אלה לעניין הוראת החוק הפלילי בדבר עדות שקר כדין עדות בשבועה בבית המשפט. דינן הוא אמנם כזה, לפי האמור בסעיף 25(א) לפקודה. החשיבות שבכך היא, שהחותם יודע את האחריות המוטלת עליו, באם המסמך כולל דברים שאינם אמת (ההדגשה אינה במקור)" (רע"א 2750/94 ע' עציוני ובניו בע"מ נ' מוסא אלי (7.7.94)).

1. ההצהרה בחוות הדעת הינה הכרחית במקרה שבו עורכה אינו עד, ולכן אינו מוזהר, והיא מהווה תחליף לאזהרה. ואילו במקרה שבו עורך חוות הדעת מעיד, מוזהר כדין ומאשר את תוכן חוות הדעת, מתממש בכך הצורך בהעמדתו על חובתו לומר אמת, ועל המשמעות של אי אמירת אמת.
2. לפיכך אני דוחה את טענות הנתבעים לגבי קבילותה של חוות דעתו של רו"ח מנורי.
3. רו"ח מנורי מסר בסעיף 12 לחוות דעתו, כי המנוח נטל בשנת 2015 הלוואת בעלים מהחברה האחרת. ההלוואה ניתנה באמצעות העברת כספים מחשבון החברה. פעולה זו אינה חריגה ואינה מחייבת הסכם הלוואה, הואיל ומדובר בפעולה בין בעל עניין לבין חברה בשליטתו.

ראיות הנתבעים וטענותיהם

1. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע. אציין כי על פי האמור בסיפת התצהיר, הוא נחתם על ידי הנתבע בפני בא כוחו ביום 3.6.16. ואולם נראה כי אין זה המועד שבו חתם הנתבע על התצהיר. התביעה הוגשה בחודש נובמבר 2016. לא יתכן כי תצהיר העדות הראשית נחתם כחמישה חודשים לפני הגשת התביעה. זאת ועוד: ההחלטה על הגשת התצהירים ניתנה ביום 15.3.18. למרות זאת לא נפסל תצהירו של הנתבע בשל פגם זה.
2. לגופו של עניין, הנתבע סבור שיש לדחות את התביעה. טענותיו נחלקות לשני ראשים: האחד – קיומו של ערבוב נכסים בין שתי החברות (החברה והחברה האחרת), ששתיהן היו בשליטת המנוח; השני – ההליכים הקודמים והקביעות שנקבעו בהם.
3. באשר לטענה הראשונה – דין הטענה להידחות. שתי החברות הן ישויות משפטיות שונות. הן הוקמו במועדים שונים, עסקו בתחומים שונים, כתובותיהן שונות ולכל אחת מהן היו נכסים משלה ומערכת חשבונאית נפרדת (ראה: תדפיסי רשם החברות – נספחים א-ב לתצהיר התובע, תצהיר התובע ועדותו של רו"ח מנורי). עצם העובדה שהמנוח היה בעל השליטה בשתי החברות, אינה טעם לקבוע שהיה ערבוב נכסים בין שתי החברות. גם העובדה שרו"ח מנורי היה רואה החשבון של שתי החברות אינה ראיה לכך שהחברות "התנהלו כגוף אחד", כטענת הנתבעים בסעיף 27 לסיכומיהם.
4. באשר לכתובת החברה טוענים הנתבעים, כי את האזהרה במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח, מסרו לידיו של המנוח גם עבורו וגם עבור החברה, בכתובתה של החברה האחרת. מכאן הם מבקשים ללמוד, כי כתובת זו היא גם כתובתה של החברה. אני דוחה את הטענה. לא ניתן ללמוד מהעובדה שהמנוח נמצא בכתובת החברה האחרת, וקיבל לידיו אזהרה עבורו ועבור החברה, כי זוהי גם כתובתה של החברה. כתובתה של החברה היא זו המופיעה ברשם החברות. מסירת מסמך משפטי לבעל השליטה בכתובת אחרת, אינה מעלה או מורידה.
5. הנתבעים טוענים, כי היו העברות כספיות בין החברות. דא עקא כי אין בחומר הראיות כל ראיה לכך.
6. לגבי ההליכים הקודמים טוען הנתבע כמה טענות:
7. בעת הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי נתן המנוח מצג כוזב לגבי מצבה של החברה. הוא טען כי מדובר בחברה פעילה. לכן מנוע התובע כיום מלטעון טענה הפוכה.
8. במסגרת תיק ההוצאה לפועל טענו המנוח והחברה, כי הם שילמו את החוב. הטענות כי החוב שולם על ידי החברה האחרת נטענו רק מאוחר יותר.
9. במהלך הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי לא העלה המנוח את דרישתו להחזר, וזו הועלתה רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שניתן פסק הדין בערעור.
10. טענות אלה, גם אם נכונות הן מבחינה עובדתית, אינן יכולות לסייע לנתבעים בהליך זה, כפי שיוסבר להלן.
11. לטענת הנתבעים, המנוח הציג מצג כי החברה היא חברה פעילה, וזאת על מנת שחיובו האישי יבוטל. מדובר בהתנהלות חסרת תום לב, היוצרת השתק שיפוטי, ומונעת מהתובע להעלות טענה שונה בהליך זה. דין הטענה להידחות. בהליך זה לא מתעוררת כלל השאלה, אם החברה הייתה חברה פעילה, אם לאו. כאמור, השאלה המתעוררת בתביעה זו, כפי שגם נקבע על ידי בית המשפט המחוזי בהליכים הקודמים בין הצדדים, היא אם החברה האחרת העבירה את הכסף לטובת המנוח או לטובת החברה. לצורך הכרעה בשאלה זו, אין צורך להידרש לשאלה אם החברה הייתה חברה פעילה או לא. טענת ההשתק אינה רלבנטית, איפוא.
12. אם סבורים הנתבעים כי פסק הדין בערעור, שביטל את חיובו האישי של המנוח, הושג במרמה או בהטעיה, עליהם לפעול לביטולו בהליך כדין. ואולם כל עוד לא בוטל או שונה, מדובר בפסק דין חלוט ותקף.
13. אעיר, בבחינת למעלה מן הצורך, כי מקריאת פסק הדין בערעור עולה, שמצבה הכלכלי של החברה, והעובדה שהחוב הפסוק שולם לנתבעים, לא היו הנימוקים לביטול חיובו האישי של המנוח. בית המשפט המחוזי ביטל את החיוב האישי, הואיל ולא מצא טעם המצדיק הרמת מסך. ובלשונו:

"הנימוקים שהובאו בפסק הדין בבית משפט קמא, לחיובו של מר סירטון, אין בהם כדי להצדיק הרמת המסך, ויש איפוא לקבל טענותיו ולבטל החיוב האישי שהוטל עליו" (פסקה 14ג לפסק הדין).

1. ראוי להדגיש כי כב' השופט כהן עצמו, לאחר שקיים דיון ארוך בסוגיית ההשבה, לא סבר כי יש לדחות את טענות המנוח על הסף בשל טענות כאלה ואחרות שהעלה במסגרת הדיון בערעור. כב' השופט כהן גם לא קבע בהחלטותיו, כי קיים השתק כנטען על ידי הנתבעים, או כי פסק הדין בערעור ניתן על בסיס מצגים מטעים של המנוח. נהפוך הוא: כב' השופט כהן קבע, כי הדרך לברר את טענת המנוח שהוא זכאי להשבה, היא באמצעות הגשת תביעה כספית, שבה תבורר השאלה, אם ההעברה הבנקאית שבוצעה על ידי החברה האחרת, בוצעה לטובת המנוח או לטובת החברה, סוגיה שתוכרע על פי חומר הראיות. אביא את דבריו כלשונם:

"לאחר ששקלתי טענות הצדדים, הנני מחליט לדחות את הבקשה, ואלה נימוקי:

(א) במסגרת פסק הדין, שניתן בערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית משפט השלום, נדרש בית המשפט לבחון את פסק הדין ולא את הליכי ההוצאה לפועל שהתקיימו בעטיו. על כן, כלל לא היה מקום להידרש, במסגרת פסק הדין שניתן בערעור, להליכי ההוצאה לפועל, ולהשבת סכומים הכסף ששולמו למשיבים בעקבות הליכים אלה.

(ב) כאשר אדם טוען, כי בעקבות הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדו, הוא שילם חוב פסוק, ולאחר מכן החיוב בוטל בערעור, חל סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל, המפעיל את מנגנון ההשבה במסגרת לשכת ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 19667. סעיף זה קובע:

...

מנגנון ההשבה נדרך אפוא בעקבות פסק הדין שניתן בערעור, והגורם המופקד על הפעלת המנגנון הוא ראש ההוצאה לפועל, ולא ערכאת הערעור.

(ג) המבקש הגיש בקשתו, ובצדק, ללשכת ההוצאה לפועל, ובכך ביקש להפעיל את מנגנון ההשבה שנקבע. ואולם, ראש ההוצאה לפועל, מהטעמים שקבע, מצא, כי לא ניתן להפעיל את המנגנון, ואף הליכי הערעור שננקטו לא שינו את התוצאה.

(ד) על כן, בכל הנוגע להפעלת מנגנון ההשבה, נעשה למעשה מעשה בית דין, שקבע שעל המבקש להגיש תביעה כספית לבית המשפט המוסמך, כדי שניתן יהיה לקיים בירור עובדתי בטענותיו.

(ה) כיוון שבית המשפט שדן בערעור אינו הגורם המוסמך, וכיוון שנעשה מעשה בית דין שהפנה את המבקש להגיש תביעה כספית לבית המשפט המוסמך, לא ניתן להיעתר לבקשתו במסגרת הדיון שהתקיים לפני.

(ו) בשולי הדברים אוסיף, כי על פי החומר שלפני, לא ניתן לקבוע, כדי הטיית מאזן ההסתברות, שהעברת הכסף על סמך ההעברה הבנקאית שבוצעה, בוצעה על ידי החברה האחרת לטובת המבקש דווקא ולא לטובת החברה החייבת. כדעת קודמי, אף אני סבור שהכרעה בעניין זה ניתן יהיה לקבל רק לאחר שמיעת ראיות במסגרת תביעה כספית שתוגש" (סעיף 5 להחלטה מיום 13.9.16, ההדגשות אינן במקור).

1. דברים מפורשים אלה סותמים את הגולל על טענות הנתבעים. תביעה כספית זו מתמקדת בשאלה, אם עלה בידי התובע להוכיח, ברמה של מאזן ההסתברויות, כי ההעברה הכספית שביצעה החברה האחרת בוצעה לטובת המנוח, ולא לטובת החברה. כאמור לעיל, מחומר הראיות שהובא בפניי עולה כי התשובה היא בחיוב. התובע הביא ראיות כי מדובר בהלוואת בעלים שנטל המנוח מהחברה האחרת. ואילו הנתבעים לא הביאו כל ראיות המפריכות זאת. נהפוך הוא: אילו אכן הייתה החברה האחרת מעבירה את הכסף לטובת החברה, היה הדבר מוצא ביטוי בדו"חות הכספיים של שתי החברות. ואולם הנתבעים הגישו את הדו"חות הכספיים של החברה האחרת לשנים 2015-2016. בדו"חות אלה אין כל אזכור להעברת כספים מהחברה האחרת לטובת החברה.
2. דו"חות כספיים של החברה לתקופה הרלבנטית לא הוגשו.
3. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי במסגרת ההליכים הקודמים שנקט המנוח להשבת הכספים, ניתנו החלטות שדחו את טענותיו. מדובר בהחלטות סופיות, חלוטות ומחייבות, שמהן עולה כי לתובע אין עילת תביעה, ולכן דין תביעתו להידחות. די בדברים שציטטתי לעיל מהחלטתו של כב' השופט כהן מיום 13.9.16, על מנת לדחות טענה זו.
4. דברים דומים נקבעו גם בהחלטת כב' הנשיא שפירא בהחלטתו במסגרת הליכי הערעור על החלטת ראש ההוצל"פ:

"... אין מקום לשנות מקביעתו של בימ"ש קמא כי מטעמים אלו אין מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור ועומדת למבקש או לחברת אי אף סי בע"מ הזכות להגיש תביעה כספית להשבה לביהמ"ש האזרחי. סבורני, כפי שקבע בימ"ש קמא, כי סעיף 18(א) לחוק אינו האכסניה המתאימה לכך, בעיקר בשים לב לצורך לערוך בירור עובדתי ומשפטי החורג מהליכי ההוצל"פ.

...

אבהיר, למען הסר ספק, כי ככל שתוגש התביעה המתאימה היא תבורר בבית המשפט המוסמך. לעניין זה אינני מביע כל עמדה. בית המשפט יבחן את הראיות שיונחו בפניו, ישקול את טענות הצדדים ויפסוק במחלוקת כחוכמתו (ההדגשה אינה במקור)" (רע"א (חי') 19638-06-16).

1. מכאן, שבניגוד לטענת הנתבעים, בהחלטות הקודמות נקבע, כי על המנוח לברר טענותיו במסגרת תביעת השבה, וכך אומנם עשה.
2. לא מצאתי ממש גם ביתר טענות הנתבעים. הנתבעים מציינים כי לא הוצג הסכם הלוואה, בניגוד לנדרש לפי דיני המס. הם מפנים לפסיקה מתחום דיני המס. דא עקא, כי אף אם במתן ההלוואה לא פעלו החברה האחרת והמנוח בהתאם למתחייב בדיני המס, אין בכך כדי לאיין את העובדה שניתנה הלוואה למנוח.
3. אוסיף כי לא הוצג כל הסכם הלוואה, גם לא הסכם הלוואה מהחברה האחרת לחברה.
4. גם העובדה שהתובע לא טיפל בתביעה הראשונה בעצמו, אינה מעלה או מורידה. ההתייחסות לאותה תביעה במסגרת פסק דין זה היא להחלטות ולפסקי דין בלבד.
5. סיכומו של דבר, הסכום שולם לנתבעים, בהעברה מחשבון החברה האחרת לחשבון בא כוחם. התובע הביא ראיות כי מדובר בהלוואת בעלים שנטל המנוח מהחברה האחרת. לא הובאו כל ראיות סותרות על ידי הנתבעים. הדו"חות הכספיים של החברה האחרת, שהוגשו על ידי הנתבעים, אף מחזקים את טענת התובע, כי הכספים לא הועברו לטובת החברה, אלא לטובת המנוח.
6. לפיכך עמד התובע בנטל ההוכחה המוטל עליו במשפט האזרחי, הוא מאזן ההסתברויות.

סוף דבר

1. לפיכך ישלמו הנתבעים לתובע סך של 109,939 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
2. הואיל והתובע זכה בתביעתו, הוא זכאי להוצאות שהוציא לצורך ניהולה, ולשכ"ט עו"ד. לפיכך ישלמו הנתבעים לתובע שכ"ט עו"ד בסך 19,294 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וישיבו לו את האגרה ואת עלות חוות הדעת של רו"ח מנורי כנגד הצגת קבלה.
3. זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"ב, 31 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.