הבקשה וההליכים עד כה

1. לפני בקשה נוספת (שלישית במספר) לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי שהוציא יו"ר המשיבה ביום 22.12.16 ביחס לסככה המצויה בבית קפה השייך למבקש (להלן – "צו ההריסה").
2. אתאר בקצרה את ההליכים עד כה. לאחר שהוצא צו ההריסה, הגישו הצדדים בקשה מוסכמת להארכת מועד ביצועו של הצו ב-90 יום. הצדדים ציינו בבקשה כי קיימות ביניהם מחלוקות והם מעוניינים שלא להכריע בהן אלא להגיע להסכמה בדבר הארכת מועד ביצוע הצו, על מנת שבתקופה זו יוכל המבקש לפנות בבקשה להכשרת המבנה. בית המשפט (כב' השופט מ. דאוד) אישר את הסכמות הצדדים והורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד יום 15.4.16
3. סמוך למועד פקיעת תקופה עיכוב הביצוע פנה המבקש בבקשה נוספת לעיכוב ביצוע צו ההריסה. המבקש ציין בבקשתו כי טרם עלה בידו להגיש בקשה להיתר בניה וציין את הקשיים בהם נתקל. המשיבה התנגדה להארכה נוספת וטענה טענות שונות בנושא. בהחלטתי מיום 19.4.17 ציינתי כי קשה לומר שהיתר הבניה מצוי בהישג יד כנדרש בפסיקה. ציינתי לכן שאם זה היה המבחן על פיו תוכרע הבקשה, דינה היה דחייה. עם זאת הפניתי לכך שהסכמת הצדדים באה לצורך מטרה משותפת והיא לאפשר למבקש לפעול לקבלת היתר בניה בתקופת העיכוב המוסכמת ולהראות שקבלתו היא בהישג יד. ציינתי על כן שראוי לאפשר לצדדים להגשים מטרה משותפת זו חרף העובדה שהמבקש לא ניצל היטב את תקופת העיכוב המוסכמת. בסופו של יום, הארכתי את תקופת עיכוב הביצוע עד יום 30.6.17 וזאת על מנת לאפשר למבקש להראות שההיתר אכן בהישג יד תוך שהדגשתי כי "ככל שאף בסיום התקופה שאקבע להלן לא יוכל המבקש להראות שההיתר הוא "בהישג יד", אפשר ותעמוד בפניו משוכה ממשית בפני ארכה נוספת ואינני קובע מסמרות בנושא בשלב זה". כן, הוריתי על מתן ערבויות כספיות.
4. ביום 22.5.17 נעתרתי לבקשה נוספת של המבקש לעיכוב ביצוע צו ההריסה וזאת למרות שלא עלה בידו להגיש עד מועד זה בקשה להיתר בניה וממילא שלא להראות שההיתר הוא בהישג יד. המבקש טען בבקשתו כי המשיבה פועלת להכשילו שלא בתום לב והמשיבה מצדה טענה כי המבקש פועל בעצלתיים. בחרתי שלא להכריע בטענות הצדדים באשר לצד המכשיל את הגשמת מטרת הצדדים בהסכם, וכאמור נעתרתי לבקשה והוריתי על עיכוב ביצוע צו ההריסה ב-60 יום נוספים וזאת על מנת לאפשר למבקש להראות שהיתר הבניה אכן מצוי בהישג יד.
5. כעת מונחת בפני בקשה נוספת לעיכוב ביצוע צו ההריסה. המבקש טוען בבקשתו כי רק ביום 31.7.17 עלה בידו להגיש את הבקשה להיתר בניה וזאת בשל תקלות במערכת המקוונת של המשיבה. המבקש ציין כי החלטת המשיבה אמורה להתקבל בתוך 45 ימי עבודה ולכן ביקש אורכה כאמור.
6. המשיבה השיבה וציינה כי במועד בו הוגשה הבקשה כבר נמסרה תגובת הוועדה אשר דחתה הבקשה בשל אי קיום תנאים מוקדמים. המשיבה דחתה את הטענות בדבר כשלים בפעילות המערכת המקוונת וציינה כי המבקש השתהה שוב בהגשת הבקשה, ולטענתה על מנת "להרוויח זמן" מפעילות הסככה בתקופת החגים הקרובה. לאור כך ביקשה המשיבה לדחות הבקשה.
7. לאור תגובה זו ביקשתי הבהרות מהמבקש לרבות תשובה מדוע לא צוינה עובדת דחיית הבקשה. המשיב טען כי לא היה מודע להחלטה זו במועד הגשת הבקשה. ביחס לדרישות הוועדה בגינן נדחתה בקשתו, טען המבקש כי מדובר בהכבדה בחוסר תום לב על מנת למנוע ממנו לקבל היתר בניה.

דיון והכרעה

1. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, ראיתי לדחות הבקשה. להלן יפורטו נימוקי.
2. כאמור, בבסיס החלטתי מיום 19.4.17 עמד הסכם הפשרה שבין הצדדים. ציינתי במפורש כי המבקש אינו עומד בתנאי ההלכה בדבר הוכחת היתר בהישג יד וכי צווי הריסה מנהליים יש לבצע ללא דיחוי, שאחרת תסוכל תכליתם. עם זאת, נעתרתי לבקשה מכוחו של הסכם הפשרה, אותו פרשתי כך שמטרתו הייתה לאפשר למבקש שהות על מנת להראות שההיתר אכן בהישג יד. ברוח זו אף נעתרתי לבקשה נוספת מבלי להכריע מי מבין הצדדים אינו פועל בשקידה ראויה לקידום מטרות ההסכם.
3. ואולם, דומה כי בחלוף מעל לשבעה חודשים מאז נחתם ההסכם בין הצדדים, ניתן לומר בוודאות כי לא עלה בידי המבקש להראות שהיתר הבניה מצוי בהישג יד, לא כל שכן בהישג יד מידי כנדרש (רע"פ 4007/14 ספיר קדמת עדן בע"מ נ' מדינת ישראל – הועדה המרחבית לתכנון ובניה "שרונים" (12.6.14)). אדרבה, מטיעוני הצדדים עולה שקיימות מחלוקות של ממש בין המבקש לוועדה המקומית וכי הדרך להשגת ההיתר, אם בכלל, אינה קצרה כלל ועיקר. אינני מתעלם מטענות המבקש בדבר הערמת קשיים וסיכול ביצוע ההסכם על ידי המשיבה ואולם אין בידי כלים להכריע בטענות אלו ואינני סבור שהליך זה (שהוא הליך מעין מנהלי) הוא הראוי לבירור עובדתי הקשור לטענות אלו. בהחלטתי הקודמת בחרתי שלא לזקוף לחובת המבקש קושי הוכחתי זה ונעתרתי לבקשה לעיכוב ביצוע מבלי שנערך בירור עובדתי. ואולם, מגיע שלב בו יש לומר "עד כאן" ודומה כי זהו השלב.
4. לא התעלמתי מכך שהמבקש ויתר על טענתו נגד חוקיות הצו עת הגיע להסכמות עם המשיבה. ואולם, המבקש היה מודע בוודאי לכך שאפשר ולא יצליח להשיג היתר בניה במסגרת תקופת עיכוב הביצוע עליה הוסכם בין הצדדים (ושלמענה ויתר על טענותיו) כך שאין לומר שסירוב להאריך שוב ושוב את תקופת עיכוב הביצוע מנוגד לצפייתו הסבירה. אדגיש כי ההסכם אף לא כלל מנגנון להארכת תקופת עיכוב הביצוע ועם זאת נעתרתי פעמיים להארכות המבוקשות, חרף התנגדות המשיבה. כיום, לא ניתן עוד להורות על הארכת עיכוב הביצוע על בסיס טענות בדבר סיכול תנאי החוזה (ראו בהשוואה סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי)) או טענות כלליות בדבר חוסר תום לבה של המשיבה. הארכה נוספת במצב עובדתי זה – בו ברור שהיתר הבניה אינו בהישג יד וכי יידרש זמן לא מבוטל לקבלתו – חותרת תחת הרציונל שבהוצאת צו הריסה מנהלי ובצורך לקיימו במהרה (רע"פ 8655/13 מדינת ישראל נ' עאמר חאג' יחיא (14.6.15)). מסקנה זו נכונה אף לאחר שנתתי דעתי לאינטרס הציפייה של המבקש עת הגיע להסכמות עם המשיבה, שכן בחלוף זמן כה רב פוחת עד מאוד משקלו של אינטרס זה.
5. שיקול נוסף התומך במסקנתי הוא שאין מדובר במבנה קשיח, אלא מדובר במבנה קל שניתן לפרקו מבלי לגרום לו נזק ולהרכיבו לאחר שיינתן היתר (אם יינתן). לאור כך, אין מדובר בהחלטה בלתי הפיכה שתגרום למבקש נזק ממשי. לכל היותר, תהייה תקופה מסוימת בה תפורק הסככה עד קבלת ההיתר. ככל שהמבקש יסבור שנגרם לו נזק בתקופה זו בשל התנהגות המשיבה, דומה שאת הסעד לכך עליו למצוא בגדרי ההליך האזרחי בתביעה לפיצויים (ואינני מחווה כמובן כל דעה בנושא) ואולם אין הדבר מצדיק, כאמור, המשך השימוש במבנה בלתי חוקי, כאשר אין כל צפי סביר להכשרתו.
6. לאור כך, אני דוחה את הבקשה. צו העיכוב הוא עד יום 30.8.17. על מנת לאפשר למבקש תקופת התארגנות לפירוק המבנה אני מעכב ביצוע הצו עד יום 7.9.17 שעד אז יפרק המבקש בעצמו את המבנה על פי התחייבותו ותושב לו הערבות שהפקיד. אם לא ייעשה כן, תוכל המשיבה לעשות זאת בתוך 30 יום, בהתאם להחלטות קודמות בנושא.

להמציא לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח אב תשע"ז, 20 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.