הבקשה וההליכים עד כה

1. הבקשה שבפני עניינה ביטול צו הריסה מנהלי שהוצא ביום 22.12.16 (להלן – "צו ההריסה"). ואם הקורא תמהַּ הכיצד זה נידון הנושא רק עתה נסביר כי מדובר בגלגול חמישי של אותו נושא כמפורט להלן.
2. תחילת ההליכים ביום 16.1.17 אז הוגשה "בקשה בהסכמה להארכת תוקף ועיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי". בית המשפט (כב' השופט מ. דאוד) הורה בהסכמת הצדדים על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד יום 15.4.17. לבקשה צורף הסכם שנחתם בין הצדדים (להלן – "ההסכם") בו צוינה הסכמת המשיבה לאורכה בת 90 יום בביצוע הצו על מנת לאפשר למבקש לנסות ולהכשיר את הבניה בתקופה זו. המבקש מצדו, התחייב להרוס בעצמו את כל הבניה מושא צו ההריסה ככל שלא יתקבל היתר בחלוף 90 הימים (סעיף 2 להסכם). להבטחת קיום התחייבות זו הפקיד המבקש בטוחות כספיות גבוהות (סעיף 3 להסכם).
3. עוד חשוב לציין כי בהסכם ציינו הצדדים כי מטרתו "להסדיר את המחלוקת הנוגעת לצו ולבניה המפורטת בו בהסכמה הדדית ובהתאם לחוק מבלי להיזקק לפניה לערכאות"
4. המחלוקות שצוין שקיימות בין הצדדים בהסכם הן אלו:

" הצדדים חלוקים ביחס לשטח הסככה הנקוב בצו, ביחס לחוקיות הצו, וביחס לתחולת סעיף 26 לתקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), תשע"ד [ ] שכותרתו 'סגירה עונתית' על הבניה נשוא הצו בשים לב להנחיות המרחביות שהוצאו מכוחן ולהוראות התוכניות" (ההדגשות שלי – י.ט.).

1. רוצה לומר: הצדדים הגיעו להסכמה לפיה תמורת ויתור המבקש על טענות בדבר חוקיות הצו ועל בירור השאלה אם המבנה הנזכר בצו זקוק כלל להיתר (שהיא אחת מעילות הביטול לפי סעיף 238א'(ח) לחוק התכנון והבניה), תסכים המשיבה לאורכה בביצוע הצו בת 90 יום שבמהלכה תוגש בקשה להכשרת המבנה. המבקש מצדו התחייב שאם בחלוף תקופה זו לא יתקבל היתר, הוא יהרוס בעצמו את המבנה מושא הצו.
2. סמוך למועד פקיעת עיכוב הביצוע פנה המבקש בבקשה נוספת לעיכוב ביצוע צו ההריסה. בבקשה צוין כי טרם עלה בידו להגיש בקשה להיתר בניה וצוינו הקשיים בהם נתקל. ממילא אפוא שלא עלה בידי המבקש להשיג היתר בניה והיה עליו אפוא להרוס את המבנה כפי התחייבותו. המשיבה התנגדה להארכה נוספת וטענה טענות שונות בנושא. בהחלטתי מיום 19.4.17 ציינתי כי לו הייתה מוכרעת הבקשה אך ורק על בסיס המבחן הידוע בדבר קיומו של היתר בהישג יד, דינה הייתה דחייה, שכן בשלב זה ההיתר לא היה בהישג יד ואף רחוק מכך. עם זאת, ציינתי כי לאור ויתורו של המבקש בהסכם על זכותו לבירור משפטי בנושא חוקיות הצו ולאור תכלית ההסכם כעולה מתוכו, ראוי לאפשר למבקש אורכה נוספת שתגשים את תכלית ההסכם חרף העובדה שהוא לא ניצל היטב את תקופת העיכוב המוסכמת. בעניין זה אעיר גם שהקלתי עם המבקש וציינתי כי תכלית ההסכם הייתה לאפשר לו להראות בתקופת הדחייה קיומו של היתר בהישג יד ולאו דווקא להשיג את ההיתר בפועל (סעיף 13 להחלטה). מכאן שהמבחן שהיה עליו לעמוד בו בסופה של תקופת הדחייה היה קל יותר. בסופו של יום, ולמרות שההסכם לא כלל מנגנון להארכת תקופת הדחייה, הארכתי את תקופת עיכוב הביצוע עד יום 30.6.17 וזאת על מנת לאפשר למבקש לקבל היתר למבנה, או למצער להראות בסופה של התקופה שההיתר אכן בהישג יד. הדגשתי כי "ככל שאף בסיום התקופה שאקבע להלן לא יוכל המבקש להראות שההיתר הוא "בהישג יד", אפשר ותעמוד בפניו משוכה ממשית בפני ארכה נוספת ואינני קובע מסמרות בנושא בשלב זה". כן הוריתי על הארכת תוקפן של הערבויות.
3. ביום 22.5.17 נעתרתי לבקשה נוספת של המבקש לעיכוב ביצוע צו ההריסה וזאת למרות ששוב לא עלה בידו להגיש בתקופת ההארכה בקשה להיתר בניה וממילא אפוא שלא להראות שההיתר בהישג יד. המבקש טען בבקשתו כי המשיבה פועלת להכשילו שלא בתום לב והמשיבה מצדה טענה כי המבקש פועל בעצלתיים. בחרתי שלא להכריע בטענות הצדדים באשר לצד המכשיל את הגשמת תכלית ההסכם, וכאמור נעתרתי לבקשה והוריתי על עיכוב ביצוע צו ההריסה ב-60 יום נוספים וזאת על מנת לאפשר למבקש להראות שהיתר הבניה אכן מצוי בהישג יד והכל בשל "רוח ההסכם" והוויתור שוויתר המבקש על בירור טענותיו בבית המשפט.
4. ביום 10.8.17 הוגשה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע צו ההריסה. הפעם נטען כי סוף סוף עלה בידי המבקש להגיש את הבקשה לקבלת היתר וכי נדרשת אורכה נוספת על מנת לאפשר את הטיפול בה. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי המבקש הסתיר מבית המשפט כי בקשתו כבר נדחתה וכי הוא מנסה "להרוויח זמן" מפעילות הסככה לאור החגים שבפתח. המבקש טען בתשובה כי לא ידע על אודות ההחלטה וביקש אורכה נוספת. בהחלטתי מיום 20.8.17 דחיתי את הבקשה. ציינתי כי בחלוף 7 חודשים ניתן לומר "בוודאות כי לא עלה בידי המבקש להראות שהיתר הבניה מצוי בהישג יד, לא כל שכן בהישג יד מידי כנדרש". עוד ציינתי כי בהחלטות הקודמות ראיתי שלא לזקוף לחובת המבקש את חוסר יכולתו להראות כי המשיבה מכשילה (לטענתו) את ההסכם אך ציינתי כי "מגיע שלב בו יש לומר 'עד כאן' ודומה כי זהו השלב". עוד ציינתי כי נתתי דעתי לוויתורו של המבקש על טענות נגד חוקיות הצו בתמורה להסכמת המשיבה לאורכה, אך מנגד ציינתי כי האפשרות שלא יעלה בידו לקבל היתר בתקופת העיכוב עליה הסכימו הצדדים, הייתה בוודאי צפויה וסבירה. מכאן קבעתי שאין עוד מקום להאריך את מועד ביצוע הצו על בסיס טענות לחוסר תום לב מצד המשיבה בביצוע ההסכם. ציינתי גם שהעובדה שמדובר במבנה קל ושלא יגרם נזק בלתי הפיך אם יפורק, תומכת במסקנה זו. בסיפא לדברי ציינתי עוד שככל שהמבקש סבור שהתנהגות המשיבה גרמה לו נזק "דומה שאת הסעד לכך עליו למצוא בגדרי ההליך האזרחי בתביעה לפיצויים (ואינני מחווה כמובן כל דעה בנושא)". לאור כך דחיתי את הבקשה לאורכה נוספת.
5. המבקש לא אמר נואש והגיש תביעה אזרחית (ת"א 16484-09-17) ובצדה בקשה לצו מניעה זמני. בית המשפט (כב' השופטת ביטון-פרלה) דחה את הבקשה לסעד זמני ובעקבות כך ביקש המבקש למחוק את התביעה.
6. לאחר כל זאת, הגיש המבקש ביום 8.11.17 את הבקשה מושא החלטה זו במסגרתה ביקש כאמור לבטל את צו ההריסה מהנימוק שהמבנה נושא הצו אינו טעון כלל היתר בהיותו "סגירה עונתית" הפטורה מהיתר. עם הגשת הבקשה ביקשתי תשובה כיצד זה ניתן כיום לעורר מחדש את שאלת חוקיות הצו והצורך בהיתר לבניה למבנה, לאור הוויתור על טענות אלו בהסכם. המבקש השיב כי לאור כך שמדובר במבנה שהוא "סגירה עונתית" כאמור בתקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), תשע"ד (להלן – "תקנות הפטור") יש לראותו כיום כמי שמחזיק באופן זמני (שכן מדובר בעונת החורף) בהיתר בניה. לאור כך קבעתי דיון בבקשה "בנושא זה בלבד".
7. במהלך הדיון נתגלעה מחלוקת של ממש בין הצדדים ביחס לשאלה האם המבנה בו עסקינן נכלל בגדר המונח "סגירה עונתית" כאמור בתקנה 26 לתקנות הפטור. כן טענה המשיבה נגד התנהגות המבקש שביקש אורכות חודשים רבים וכעת, בחורף, טוען שהמבנה אינו טעון היתר כלל. הצדדים אף הגישו טיעון בכתב בנושא. ניתן לסכם ולומר בקצרה כי המחלוקת המשפטית-תכנונית שבין הצדדים עניינה האם "הסגירה העונתית" הפטורה מהיתר לפי תקנות הפטור, כוללת בתחום התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ובניה נהריה (להבדיל ממקומות אחרים שבהם אפשר והמצב התכנוני שונה) אף את גג "המתקן" (ראה נוסח תקנה 26 הנוקטת לשון "מתקן"), או שמא במרחב תכנון ספציפי זה מדובר בסגירה של הקירות בלבד (פרגודים) וזאת בהתאם למותר בתכנית המתאר החלה על האזור.
8. נקודה זו דורשת הבהרה. טיעון המשיבה בדבר ייחודיות המצב המשפטי-תכנוני במרחב התכנון שלה (נהריה) מבוסס על כך שתקנות הפטור אינן מעניקות אפשרות בניה שלא קיימת על פי התכנית הרלוונטית לאזור, אלא רק פוטרות מהצורך בהיתר במקרים מסוימים המוגדרים בהן ובלבד שהבניה מתאימה "לתכניות ולהנחיות המרחביות החלות במקום" (תקנה 2(4) לתקנות הפטור). על פי קו חשיבה זה טוענת המשיבה כי תכנית המתאר ג/במ/193 (להלן – "תכנית המתאר") העניקה לה סמכות להתיר הקמת "פרגודים לסגירה חורפית" אך "פרגוד" לשיטתה אינו כולל את הגג, אלא את הקירות בלבד. המשיבה נימקה את עמדתה, הן מבחינת לשון הסעיף (סעיף 8 לתכנית המתאר הנ"ל) והן מבחינה הגיונית ומעשית.
9. רוצה לומר, הטענה היא שהמשיבה אינה מוסכמת להתיר סגירה עונתית הכוללת גג אלא רק פרגודים לסגירת גג אשר לו היתר קבוע (יצוין כי בעת הדיון טענה המשיבה אחרת אך חזרה בה בהמשך). השלכת הנושא על ענייננו הוא בכך שברי שלא ניתן לבנות בפטור את מה שלא ניתן לקבל לגביו היתר.
10. המבקש טוען שאין מקום לערוך הבחנה בין "פרגוד לסגירה חורפית" הנזכר בתכנית המתאר, לבין "סגירה עונתית" הנזכרת בתקנות הפטור. לטענתו במצב שקדם לתקנות הפטור, הן הפרגוד והן הגג היו טעונים היתר ומשכך הסגירה העונתית בוצעה באמצעות קבלת היתר לגג ולפרגודים בנפרד. ואולם, הפיכת המתקן המהווה "סגירה עונתית" (הכולל כמובן קירות וגג) לפטור מהיתר, הביאה למצב בו כל מה שהיה טעון היתר בנושא סגירה עונתית הפך פטור. המבקש מוסיף וטוען כי המשיבה אף קבעה נוסח מוצע לתכנון "אב טיפוס" בנושא סגירת פרגודים הכולל סוכך.
11. כאן המקום להדגיש כי צו ההריסה הוצא ביחס ל"סככה" שהיא למעשה גג בשטח 55 מ"ר הנתמך באחת מפאותיו במבנה הצמוד לו וביתר הצדדים בעמודי ברזל (ראו תמונות ת/5). המבנה לא כולל קירות, אלא כאמור גג בלבד.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לאפשר למבקש להעלות כיום טענות בנושא היעדר צורך בהיתר בניה למבנה מושא הצו ולכן דין בקשתו להידחות. אנמק עמדתי.
2. ראשית אציין כי נכון להיום לא מותקנים קירות במבנה מושא הצו, שמתייחס לגג בלבד ("סככה" כלשון הצו). למעשה בקשתו האמיתית של המבקש היא שבית המשפט יקבע שמדובר ב"סגירה עונתית" גם לאחר שיותקנו קירות סביב היקף הגג. ברי שאין מקום שבית המשפט בהליך זה יעניק "אישור" מראש בדבר התאמת הקירות לתקנות הפטור כאשר מבנה זה כלל אינו קיים בשטח. משכך, מדובר למעשה בדיון שעיקרו תיאורטי.
3. יתרה מזו וזה העיקר לדעתי. כאמור לעיל, בין הצדדים נחתם הסכם במסגרתו ויתר המבקש על טענות נגד חוקיות הצו לרבות על טענתו "לתחולת סעיף 26 לתקנות התכנון והבניה ... שכותרתו 'סגירה עונתית' על הבניה נשוא הצו ...". בתמורה לכך זכה המבקש לדחיות בביצוע הצו במהלכן ניסה להכשיר את המבנה (כלומר לא להתבסס על תקנות הפטור לסגירה עונתית אלא לקבל היתר קבוע). המבקש אף התחייב שאם לא יתקבל היתר עד יום 15.4.17 הוא יהרוס בעצמו את הסככה. על בסיס הסכם זה דחה בית המשפט את ביצוע הצו שלוש פעמים לתקופה מצטברת של מעל לעשרה חודשים, חרף התנגדות המשיבה. כעת טוען המבקש כי למעשה אינו זקוק בתקופה זו של השנה להיתר לגג (ואף לקירות שיותקנו תחתיו) שכן מדובר בסגירה עונתית הפטורה מהיתר בתקופת החורף – בה אנו מצויים. המשיבה מתרעמת על דרך פעולה זו. מעבר לטענה האפשרית כי יש משום חוסר תום לב באופן פעולה זו, שכן המבקש "משך" את הזמן עד הגיע החורף בבקשות חוזרות ונשנות לאורכות, הרי שלדעתי ההסכם מונע מהמבקש לעתור להכרעה שיפוטית בשאלה אם מדובר בסגירה עונתית אם לאו. כאמור, זו בדיוק הייתה הסכמת הצדדים בהסכם. המבקש ויתר מפורשות על זכותו להכרעה שיפוטית בנושא זה בתמורה לאורכה לצורך ניסיון הכשרת המבנה. המבקש המיר אפוא חוסר וודאות באשר להכרעה שתינתן בעניינו לכדי וודאות באשר לפרק הזמן שיעמוד לרשותו לצורך הוצאת היתר, בעוד המבנה עומד על תילו. המבקש אף התחייב לבצע בעצמו את הריסת המבנה אם תדחה בקשתו להיתר וזאת עד יום 15.4.17. המבקש פעל על פי זכותו בהסכם ואף ביקש וקיבל אורכות נוספות על בסיס ההסכם. לדעתי, פניה לבית המשפט כעת – בעונת החורף – בטענה כי הנה הגיע החורף ועת היא לבירור הטענה עליה ויתר בהסכם, אינה אפשרית. יש בה משום אחיזת החבל בשני ראשיו וזאת אין להתיר.
4. ודוק: הסיבה שזימנתי את הצדדים לדיון ולא דחיתי את הבקשה על אתר מהנימוק שפורט לעיל (תקנה 4(ב) לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), תש"ע-2010), הייתה לברר אם אכן נדרשת הכרעה שיפוטית בנושא (במשמעות הרחבה של המונח) או שמא הצדק עם המבקש באופן ברור ונגלה לעין. שהרי אם כך הדבר, אפשר והיה בכוחה של "אמת ברורה זו" לגבור על ויתורו הנ"ל של המבקש, וזאת מכוח דיני תום הלב וחובת ההגינות הנדרשת מהמשיבה. כמו כן ניתן לומר במצב זה שלא מדובר במחלוקת לגביה כל צד נטל סיכון באשר להכרעה שתינתן בה (בעת חתימת ההסכם), אלא במצב דברים ברור שלא ניתן להתעלם ממנו.
5. לאחר עיון בטיעוני הצדדים דעתי היא שהמצב המשפטי בנושא רחוק מלהיות ברור והוא דורש הכרעה שיפוטית במובנה הרחב – הכרעה עליה ויתר המבקש בתמורה לאורכות שקיבל. אדגים להלן את מקצת השיקולים השונים הכרוכים בהכרעה בין עמדות הצדדים להמחשה שאין מדובר בנושא "ברור" וחף מכל קושי.
6. נקודת המוצא היא שסעיף 8 לתכנית המתאר מסמיך את הוועדה המקומית לאשר הצבת "פרגוד" בתקופה שבין 15.10 ועד 15.4 שלאחריו (כלומר סגירת חורף). מבחינה לשונית המונח "פרגוד" הוא "מסך, וילון, מחיצה" (מילון אבן שושן) כך שיש בסיס לשוני לטענה ש"פרגוד" אינו כולל את הגג ולכן הועדה אינה מוסמכת לאשר סגירה עונתית הכוללת גג. זאת ועוד, בסעיף מצוין עוד כי לאחר סיום תקופה זו "יפורקו הפרגודים (ללא הגגון שמעליהם)". נראה אפוא לפי סעיף זה שיש טעם בטיעונה של המשיבה כי הפרגודים הקשורים בסגירה העונתית הם אכן הקירות בלבד ללא הגג שהוא אלמנט קבוע ולא עונתי כמו הפרגודים. ואולם, פרק ההגדרות בתכנית המתאר קובע: "פרגוד – מתקן הגנה בפני השפעת מזג האוויר בעונת החורף ליושבים ליד שולחנות שהוצבו בהיתר לפני בתי אוכל ובתי קפה". הגדרה זו עושה שימוש במונח "מתקן" בדומה לתקנה 26 לתקנות הפטור. שתי ההוראות אינן קובעות הגדרות מדויקות לצורתו של "המתקן" אלא מתמקדות בתכליתו – "הגנה בפני השפעת מזג האוויר", כך שיש בסיס לטענת המבקש בדבר האופן שיש לפרש את גבולות המותר על פי תכנית המתאר, שהרי ללא גג לא ניתן להגן על היושבים מפני השפעות מזג האוויר החורפי.
7. לכך יש להוסיף את התנאים המרחביים שקבעה המשיבה ביום 28.7.14 בהתאם לסעיף 3(א) לתקנות הפטור (להלן – "התנאים המרחביים"). תנאים אלו אכן אינם יכולים להעניק אפשרות בניה שלא הותרה בתכנית המתאר וכוחם מוגבל רק "שיתייחסו לחזותו ולמראהו החיצוני של בניין, למפלסי הכניסה לבניין, להשתלבות הבניין בסביבתו, לחיבור תשתיות ולעניינים נוספים כפי שקבע שר האוצר" (סעיף 145ד(ב) לחוק התכנון והבניה). סעיף 6.2 לתנאים המרחביים קובע שורת תנאים בדבר המותר והאסור בבניית "סגירה עונתית". הנחיות אלו נותנות תשובה לטיעונה של המשיבה בסעיף 11 לסיכומיה בדבר היעדר כללים ברורים אשר יגרמו לכך "שכל בעל עסק יוכל להשתלט על המדרכה" אם לא יהיה צורך בהיתר לגג (שגודלו תוחם את שטח הסגירה). ברי כי בהנחיות אלו קבעה המשיבה עצמה כללים שיש בהם למנוע את החשש אותו ציינה כאמור, כך שאין בסיס מוצק לטענה בדבר אנדרלמוסיה שתשרור אם יקבע שניתן לבצע סגירה עונתית הכוללת גם את הגג.
8. יתרה מזו, ביחס לחומרים מהם נקבע שיש לבנות את "הסגירה העונתית" צוין בהנחיות המרחביות כי הגג יהיה "פלטה במילוי מוקצף". הנה כי כן, ההנחיות עצמן מתייחסות לגג כחלק מהסגירה העונתית. עם זאת, ברי שאין בכוחן של ההנחיות המרחביות להעניק את מה שלא אישרה תכנית המתאר, אלא לקבוע כללים באשר "לחזותו ולמראהו החיצוני של בניין, למפלסי הכניסה לבניין, להשתלבות הבניין בסביבתו, לחיבור תשתיות ולעניינים נוספים כפי שקבע שר האוצר". לכן הבעיה נותרה בעינה והיא האם תכנית המתאר מעניקה לוועדה המקומית סמכות להתיר סגירה עונתית (בדרך של מתן היתר) הכוללת גם את הגג – שאז צודק המשיב – או שמא הדבר אינו בסמכותה של הוועדה – שאז צודקת המשיבה.
9. אעיר עוד כי לצורך הכרעה בנושא זה יתכן ויהיה גם מקום להידרש לשאלה האם כאשר תכנית המתאר מתירה למשיבה להעניק היתר קבע לגג אין היא מעניקה לה בכך גם את הסמכות להתיר סגירה עונתית בלבד של הגג באותם תנאים למעט מימד הזמן. מדובר הרי בהיתר חלקי ומצומצם יותר מהיתר קבוע, שאין מחלוקת שמצוי בסמכות המשיבה. מדובר גם בנושא הקשור בטבורו להצבה העונתית של הפרגודים (המצויה בסמכות המשיבה אף לשיטתה) ומשלימה אותה לכדי "סגירה עונתית" הנזכרת בהנחיות המרחביות שהוציאה המשיבה. מכאן שיש מקום לדון בשאלה אם חל בנושא סעיף 12 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 "שיש הרואים בו כרלוונטי גם לעניין רישיון" (בג"ץ 2677/16 דן בילו ואח' נ' פקיד הדיג במשרד החקלאות ופיתוח הכפר (28.8.16), פסקה 14; וראו גם עע"ם 9187/07 אורי לוזון נ' משרד הפנים (24.7.08) שם נאמר כי " אמנם לשונו של סעיף 12 האמור מתייחסת ל"פטור, הקלה, הנחה וכיוצא באלה" אולם יש הסבורים כי סעיף זה חל גם על רישיון או היתר" . ככל שסמכות זו קיימת, יש לדון אם היא משליכה על האפשרות להקים מבנה עונתי שכזה ללא היתר בהתאם לתקנות הפטור.
10. נושא זה מחייב דיון מעמיק, דיון אשר המבקש כאמור לעיל ויתר עליו בחותמו על ההסכם. דוגמא לכך שאין מדובר בנושא "טריוויאלי" אלא כזה הטעון הכרעה ראו למשל: ערר מס' 98/17 ארנון אהוד ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה קריות (17.7.17).
11. בנתונים אלו אין בידי המבקש אפשרות "לפתוח" את הנושא לדיון מחודש לאור ויתורו על זכות זו. אציין עוד שגם אלמנט הזמן הוא בעוכריו של המבקש. מצויים אנו 11 חודשים לאחר הוצאת הצו, זמן רב לאחר המועד בו אמורות להידון בקשות מסוג זה (וראו תקנה 2(א)(1) לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), תש"ע-2010 הקובעות שבקשה שכזו תוגש בתוך 3 ימים מהמועד בו נודע למבקש על אודות הצו.; על חשיבות ביצוע צווי הריסה במהירות ראו: רע"פ 855/13 מדינת ישראל נ' עמאר חאג' יחיא (14.6.15)).
12. התוצאה היא שהבקשה נדחית. עיכוב הביצוע יסתיים ביום 10.12.17 ומרגע זה יעמדו בפני המשיבה 30 ימים לביצוע הצו באם לא יעשה כן המבקש כפי התחייבותו. כל הערבויות שניתנו על ידי המבקש יעמדו בעינן עד ביצוע הצו.

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לב"כ הצדדים. ותוודא טלפונית קבלתה.

ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ח, 26 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.