כללי:

לפני בקשה להטלת עיקולים.

התיק החל דרכו בבית המשפט המחוזי מרכז והעיקולים הוטלו שם ביום 9.4.17 ע"י כבוד הרשמת הלית סילש.

אחר הדברים האלה הוגשה בקשה להעברת הדיון אל בית המשפט במחוז תל-אביב.

הבקשה לביטול עיקולים הוגשה כאשר התיק הגיע אל מחוז תל אביב, ונדונה לפני.

בתיק רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ פד"י נ"א 3, עמ' 789,

נפסק, כי לאחר שמוגשת הבקשה להטלת עיקול וניתן עיקול זמני עומדת לצד שכנגד הזכות להגיש בקשה לביטולו.

כן ראו : בש"א 4459/94 סלמונוב נ. שרבני פד"י מ"ט (3) עמ' 479.

עם הגשת בקשה לביטול, נפתח הדיון בבקשה להטלת עיקול זמני מלכתחילה.

לפיכך, המבקש מר איבגי שלבקשתו הוטל העיקול ייקרא להלן: "המבקש" ו/או "איבגי" ואילו הנתבעים שעל נכסיהם הוטל העיקול ייקראו להלן: "המשיבים".

המשיב 1 ייקרא להלן לשם הנוחיות: "המשיב" ו/או "חיון".

המשיבה 2 תיקרא להלן לשם הנוחיות: "המשיבה" ו/או "החברה".

עמדת המבקש:

המבקש עתר להטיל עיקולים על שורה של נכסים בחזקת המשיבים, לרבות צווי מניעה זמניים.

העיקול ביום 9.4.17 הוטל במידתיות ובצמצום רק על נכס מקרקעין של המשיב 1 הידוע כחלק מגוש: 6599 חלקה: 103 המצוי ברח' בוסתנאי 54 רמת- השרון. זהו בית המגורים הפרטי של המשיב 1 בו הוא מתגורר עם רעייתו שאינה צד לתיק ואשר עליו רובצת משכנתא בסכום משמעותי.

עוד הוטל עיקול על מניות המשיב 1 במשיבה 2.

כמפורט בבקשה, איבגי וחיון הינם קרובי משפחה. איבגי עסק בתעשיות המזון מאז 1986 באמצעות חברות שונות בבעלותו. בשנת 1981 עבר להתגורר בקביעות בשוודיה ושם מרכז חייו. בשנת 2004 הקים יחד עם חיון את החברה המשיבה.

היחסים בין השותפים עלו על שרטון ואיבגי הגיש כנגד חיון את תיק ה.פ. 1998-11-12 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. שם ביקש את הכרעת בית המשפט אשר לאחזקותיו במשיבה.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע, כבוד השופטת רחל ברקאי, נדרש ממושכות לסכסוך בין הצדדים וקבע בפסק הדין מיום 27.2.17 קביעות שונות באשר להתנהלות שניהם.

בעיקר בסעיפים 67-81 של פסק הדין כאשר התנהלותו של חיון נמצאה פגומה, מטעה וכלשון בית המשפט שם: "אף מגלמת עושק נוכח ניצול חולשתו ומצוקתו של איבגי". שם בפסקה 80 של פסק הדין.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע, קבע בפסקה 81 של פסק הדין כדלקמן:

"נוכח מסקנה זו יש להחזיר את הגלגל אחורנית לשנת 2010. ואולם, אין בכך כדי לקבוע כי איבגי זכאי לאחזקותיו בגומי גאם, ערב העברתן לידי חיון, זאת מאחר ונתן הסכמתו העקרונית ליציאתו מגומי גאם ובפועל בוצעה העברת מניות זו.

ואולם, זכאי איבגי לתמורה הולמת וראויה וזאת תקבע על דרך של הערכת שווי מניותיו בחברה נכון לתחילת שנת 2010, תוך התייחסות להלוואת הבעלים הרשומה לטובתו, כאשר במסגרת קביעת השווי תשמענה טענות הצדדים בכל הנוגע לגובה הלוואת הבעלים הרשומה לטובתו של איבגי.

סוגיות אלו מקומן בהליך אחר שעניינו תביעה כספית, אשר יש להניח כי תוגש בנדון. משנדרשתי בתובענה זו להכריע אך בסוגיות הצהרתיות בדבר אחזקותיו של איבגי במניות חברת גומי גאם אינני נדרשת לקבוע את שיעור התמורה".

ובהמשך בפסקה 82:

"לאור כל האמור לעיל, תביעתו של איבגי לקבוע את דבר זכאותו לקבל חזרה לידיו את המניות בהן החזיק ערב הקמת חברת גומי גאם ו/או בשלב כלשהו נתון שבהם בוצעו העברות מניות, נדחית.

ואולם, איבגי זכאי לקבל תמורה ראויה מחיון ו/או מגומי גאם, בגין העברת המניות האחרונה אשר בוצעה בתחילת שנת 2010, על פי הערכת שווי מניותיו נכון לאותם ימים, במסגרתה תינתן התייחסות להחזר הלוואת הבעלים של איבגי בגומי גאם, תוך התיחסות לטענות הצדדים באשר לשיעורה, כפי שהיא רשומה".

לאור קביעה זו הוגשה התביעה הנוכחית.

איבגי טען, כי ביצע הערכות שווי לפי נתוניה של חברת טופ גאם משנת 2010 ובשים לב להלוואת הבעלים שרשומה לטובתו בסך של 6,050,000 מיליון ₪ ועדיין לא בוטלה בספרי החברה.

לפיכך הגיש את התביעה על סכום של 6,020,000 ₪ נכון ליום 9.4.17.

לגרסתו בכתב התביעה אשר מכוחה הוגשה הבקשה להטלת עיקולים, הוא עומד על החזר הלוואת הבעלים הרשומה לזכותו. הוא מעריך את שווי 15% מהון המניות של החברה בסכום של 1,795,000 ₪, טוען לנזק עקיף של 150,000 ₪ עוגמת נפש.

מכאן התביעה והעיקולים שהוטלו בעקבותיה.

עמדת המשיבים:

המשיבים סברו כי יש להורות על ביטול העיקולים, כאשר לטענתם הרכיב המרכזי של התביעה הוא החזר הלוואת הבעלים. אולם לטענתם, בהתאם לפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, עניין החזר הלוואת הבעלים מוצה ואיבגי אינו רשאי להגיש כלל תביעה להחזרתה.

המשיבים מפנים לפסקה 82 בפסק הדין שם וגורסים, כי ממנה עולה שאיבגי זכאי אך ורק לתבוע את שווי מניותיו, תוך שבמסגרת הערכת שווי המניות תינתן התייחסות להחזר הלוואת הבעלים אך לא נקבע כי הלוואת הבעלים עומדת במלוא תוקפה.

כלומר, לשיטת המשיבים, לא נקבע כי איבגי רשאי לדרוש בהליך חדש השבה של הלוואת הבעלים ווודאי לא נקבע שוויה בגובה הסכום לו הוא טוען.

המשיבים הפנו לכתב שחרור אשר הוגש גם בהליך שלפני וסומן מש/2 מיום 10.11.04.

לטענתם, מכוח כתב השחרור, מאוינת זכאותו של איבגי לדרוש החזר הלוואת הבעלים.

יתר על כן, לשיטתם רכיב התביעה שעניינו החזר הלוואת בעלים אינו מופנה כלפי חיון אלא כלפי החברה בלבד ועל כן אין מקום לעקל את רכושו הפרטי בסכום העולה על גובה התביעה האישית נגדו.

לחילופי חילופין, טענו המשיבים כי מן הראוי להורות שרישום הלוואת הבעלים על שמו של איבגי בטל ומבוטל וכי בפועל ההלוואה לא היתה משמעותית, אלא שיקפה שווי של מכונות ייצור בוטנים ישנות שמסר איבגי לחברה החדשה שעלותן ותועלתן היתה מינימאלית.

עוד הוסיפו המשיבים, כי איבגי לא הגיש כל הערכת שווי ביחס למניותיו. הם תקפו את הערכת השווי שהמומחה צרף לכתב התביעה ולבקשה להטלת עיקולים, משום שהמומחה טען כי אינו יכול לחוות דעה לגבי שווי המניות והערכה כללית כזו שביצע, אינה יכולה לשמש תשתית ראייתית להטלת עיקול.

עוד טענו המשיבים כי המרצת הפתיחה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע תוקנה, אך הנוסח המקורי שלה הכיל סעדים שונים מהסעדים שהתבקשו בהמרצת הפתיחה המתוקנת.

המסמך הוגש במהלך הדיון וסומן מש/1.

על כן גורסים המשיבים, כי שווי המניות של איבגי אינו עולה על 100,000 ₪ ותמורה זו ממילא כבר שולמה. מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת חיון שכן הנזק שייגרם למונטיין העיסקי שלו בגין הטלת עיקולים של מיליוני שקלים הוא עצום. העיסקה כולה לא בוטלה ע"י בית המשפט בהליך הקודם בבאר-שבע. למעשה כל התביעות של איבגי שם נדחו ועל כן מן הראוי להורות על ביטול העיקולים.

דיון והכרעה:

מניעות – האמנם?

עיון מעמיק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מעלה, כי בית המשפט שם סבר כי איבגי זכאי לקבל סעד משפטי וכי התנהגותו של חיון כלפיו לא היתה מיטבית, זאת בלשון המעטה.

בית המשפט שם נדרש להליך הצהרתי על דרך של המרצת פתיחה.

בפסק דינו הפנה בית המשפט במפורש את איבגי להגשת תביעה כספית למימוש זכויותיו.

בית המשפט קבע, כי חיון הילך קסמים על איבגי ומנע ממנו כל גישה לספרי החשבונות של חברות הממתקים גומי גאם וטופ גאם.

בפסקה 80 שם לפסק הדין נקבע, כי איבגי הורחק מאחזקותיו בגומי גאם ע"י חיון ,תוך ניצול חולשותיו האישיות וכי בדרכי נועם תוך שימוש במניפולציה ריגשית, יצר מצג מטעה כלפי איבגי, באשר לשווי המניות בחברה ובהתעלם מהשקעותיו של איבגי בחברה.

לקביעת התמורה הראויה מחיון ומגומי גאם בגין העברת המניות בשנת 2010, הופנה איבגי להגשת תביעה כספית נפרדת. עוד צוין כי במסגרת אותה תביעה כספית נפרדת, תינתן התייחסות גם להחזר הלוואת הבעלים בגומי גאם.

לפיכך, יש לדחות את הטענה שהעלו המשיבים לפיה קיימת מניעות מצד איבגי בהגשת התביעה הנוכחית במתכונת הקיימת, הואיל והנושא כבר הוכרע בהליך הקודם בבאר-שבע.

לא זו אף זו, אלא שהתביעה הנוכחית היא תולדה של הנחייה שניתנה ע"י בית המשפט בבאר-שבע לאיבגי, ונקבע שם מפורשות כי יידון הן נושא המניות של איבגי בחברה נכון לשנת 2010 והן להלוואת הבעלים.

מכאן, אני מוצאת כי התביעה הנוכחית היא תביעה לגיטימית. אין בקביעות שנעשו בהליך הקודם כדי לחסום את דרכו של איבגי אל בית המשפט באמצעות התביעה הנוכחית. נהפוך הוא.

ראיות מהימנות לכאורה:

מכאן אעבור לבחון את השאלה האם איבגי ביסס את תביעתו מבחינת היקף הסכומים.

בידוע, בהליך של עיקול זמני על פי הוראות התקנה 362 לתסד"א תשמד-1984, על המבקש להציג ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה.

האם המבקש בעניינו הציג ראיות כאמור?

המבקש בענייננו אוחז בפסק דין מנומק של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר מציין כי זכויותיו נגרעו ע"י חיון. גם בנושא המניות וגם בנושא הלוואת הבעלים.

לפיכך, רכיב זה עומד לזכותו.

אשר לשווי המניות ולשווי הלוואת הבעלים, עניין זה ראוי שייבחן בהליך המשפט.

המבקש הציג ראיה ראשונית בדמות חוות דעת מומחה באשר לשווי המניות. אומנם, כפי שמציינים המשיבים מדובר בחוות דעת משוערת שאינה נתמכת במסמכים, אך ראינו גם מתוך פסק דינו של בית המשפט בבאר-שבע, כי אכן המשיבים מנעו באופן שיטתי מאיבגי קבלת מסמכים גם בעיצומו של ההליך השיפוטי.

כפי שנאמר שם בפיסקה 72 של פסק הדין:

"אי חשיפת ספרי החשבונות של גומי גאם כמו גם טופ גאם בפני איבגי התמשכה לאורך כל הדרך עד לשלב מתקדם בשמיעת הראיות בתיק זה, שרק אז נחשפו ספרי החשבונות של החברות בפני רו"ח רישפי אשר נתן תמונה כללית לצדדים לגבי ההתנהלות הכספית של החברות.

חשיפת ספרי החשבונות של החברות בשלב בו התבקש איבגי להעביר את יתרת מניותיו בגומי גאם, היתה מהותית וחיונית לצורך קבלת החלטה מושכלת מצד איבגי בדבר שווי המניות והתמורה הראויה בגינן, ואולם, חיון מנע זאת ממנו בדרכי עורמה.

שונות היו הנסיבות בהעברת מניות זו מהעברות המניות הקודמות בכך, שההעברות הקודמות בוצעו בתחילת דרכה של גומי גאם בנסיבות בהן גויס משקיע בחברה והיתה הערכה כללית ביחס לשווי ההשקעה אל מול ההקצאה המתבקשת. אין הדבר דומה כאשר הסכים איבגי למכור את מניותיו וחיון, באופן מוזר למדי, סירב לחשוף בפניו נתונים כספים, בהם היה זכאי לעיין, לצורך גיבוש עמדתו בנדון".

בנסיבות אלה, הערכה משוערת היא המיטב שיכול היה איבגי להפיק בנקודת הזמן הזו.

העובדה שלא הצליח לבסס הערכה משמעותית יותר אינה אמורה לשמש כלי ביד המשיבים, במיוחד כאשר הם היו אלו שמנעו ממנו את המסמכים הנחוצים.

אשר לשווי הלוואת הבעלים:

חיון והמשיבה בתגובתם לבקשה להטלת עיקול, הטילו ספק בשווי הלוואת הבעלים וטענו כי מדובר בהלוואה ממוחזרת של מפעל MDR ובמכונות ישנות ששימשו את איבגי במפעל קודם שלו לייצור בוטנים.

עוד טענו כי בפועל לא היתה הלוואת בעלים של ממש והסכום הנתבע בגינה מופרז לכל הדעות.

איבגי נחקר על כך בישיבת יום 25.5.17 וציין כי הלוואת הבעלים שרירה וקיימת עדיין בספרי MDR. עמ' 6 לפרוטוקול ש' 12-21.

לעומת זאת, חיון נחקר בנושא הלוואת הבעלים ועלה מגרסתו כי בחוות דעת המומחה שהוא עצמו הגיש, צוין כי עלות המכונות ששימשה כהלוואה עומדת על 3,441,752 ₪.

עמ' 9 לפרוטוקול ש' 12-28.

בשאלת הלוואת הבעלים, העיד חיון, כי הלוואת הבעלים עדיין שרירה וקיימת בספרי החברה המשיבה.

מצד אחד טען, כי הוא סבור שבמועד בו חתם איבגי על כתב השחרור המסמך מש/2 הוא רואה עצמו משוחרר מהלוואת הבעלים, עמ' 12 לפרוטוקול ש' 20-22.

עם זאת, מצד שני, הלוואת הבעלים לא בוטלה בספרי החברה ולא דווחה למס הכנסה. עמ' 12 לפרוטוקול ש' 23-26.

לדבריו לאחר שההליך המשפטי יסתיים, הוא יפעל לפי החוק וימסור את הדיווחים המבוקשים. עמ' 12 לפרוטוקול ש' 27-30.

מכאן, גם לפי התנהלותו בפועל של חיון הלוואת הבעלים עדיין תלויה ועומדת, לא בוטלה על ידו בספרי החברה והביטול ייעשה רק בכפוף לתוצאות הדיון המשפטי דכאן.

עניין זה מלמדנו, כי הלוואת הבעלים היא פרמטר כלכלי שיש לקחת בחשבון בנושא הטלת העיקול. עוד יש ללמוד מכך כי הלוואת הבעלים היא נושא שמבחינת חיון נשאר פתוח ומצריך הכרעה, בשונה מטענתו כי נושא זה כבר הוכרע ע"י בית המשפט בבאר-שבע.

למיצוי הנושא הראיות המהימנות לכאורה, אני סבורה כי גרסתו של איבגי, לצורך השלב הנוכחי של הטלת עיקול, לא נתערערה. בוסס עניין הלוואת הבעלים; בוססה זכאותו הלכאורית לקבלת שווי המניות נכון לשנת 2010; בוסס הנתון כי המשיבים העלימו ממנו מסמכים נחוצים לצורך גיבוש מלוא הנתונים; בוססה הערכה של 3.5 מיליון ₪ שווי מכונות גם לפי חוות דעת שהמשיבים עצמם הגישו בתגובתם;

מכאן, הטלת עיקול בהיקף כלכלי של 4 מיליון ₪ נכון לשלב דיוני זה, יהווה איזון ראוי ונכון של זכויות הצדדים.

מאזן הנוחות:

אשר לסוגיה של מאזן הנוחות, דהיינו הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, כקבוע בתקנה 362(ב)(1) לתסד"א תשמ"ד-1984.

המשיב הצביע על כך שההליך בבית המשפט המחוזי בבאר שבע התנהל במשך כחמש שנים, כאשר כל אותה עת היה ההליך מובטח בהפקדה כספית של 150,000 ₪ בלבד. לשיטתו, התנהלותו בזמן ניהול ההליך בבאר שבע לא מעידה על כך שבדעתו להבריח נכסים. נכס המקרקעין שעוקל ממושכן לבנק וממילא מדובר בנכס "תפוס" שהמשיב לא עשה נסיונות להבריח ולא נחזה כמי שמתכוון להבריח.

אך מנגד, לטענתו, דירוג האשראי שלו כאיש עסקים נפגע כתוצאה מעיקול נכס זה.

מול טענותיו אלה של המשיב, עומד פסק דינו הנחרץ של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע אשר מוקיע את התנהלותו מול איבגי.

יש באמירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בפסק הדין כדי לעורר חשש, המצדיק יצירת בטוחה כלכלית להבטחת זכויות המבקש איבגי בתביעה הנוכחית.

יש לזכור כי התביעה הקודמת היתה הצהרתית גרידא ועל כן הבטוחות היו בהתאם.

כאן אנו עוסקים בתביעה כספית ולפיכך יש לכך השלכה על גובה הבטוחות.

באיזון האינטרסים, אני מוצאת כי יש מקום להטלת העיקול כדי ליצור בטוחה של ממש להבטחת התביעה.

הנכסים שעוקלו כאן, אינם נכסים נזילים ואינם חשבונות בנק ולכן הפגיעה במשיבים מופחתת.

הנכסים שעוקלו כאן, הינם נכס מקרקעין ומניות.

לכך אני סבורה כי יש מקום להוסיף את הסכום של 150,000 ₪ אשר הופקד בבית המשפט בבאר שבע. עתירה 3 לבקשה המקורית להטלת עיקול.

בעת הדיון לפני התעוררה אי בהירות לשאלה האם הסכום דנן עודנו מופקד שם.

במידה והסכום הופקד יוטל עליו עיקול.

במידה והסכום כבר הוחזר, יש להסתפק בנכסים שעוקלו, המקרקעין והמניות.

ככל ומדובר בעיקול המכביד על דירוג האשראי של המשיב לטענתו, יהיה רשאי להציע בטוחה חלופית.

תום לב וזהות הנעקל:

אלמנט אחרון אליו אתייחס, הוא טענת המשיב כי אין הצדק להטיל עיקול על נכסיו, הואיל ושווי המניות ובעיקר החזר הלוואת הבעלים נדרש מהחברה ולא ממנו באופן אישי.

על כך אומר, כי לאורך כל פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שזורה ההנחה כי המשיב הוא זה שהיה המוציא והמביא בכל העסקאות. הוא זה אשר התנהל אישית מול איבגי וכל העסקאות נווטו על ידו. גם בחקירתו בישיבת יום 25.5.17 עלה, כי הוא השולט בספרי החברה. למשל בנושא הלוואת הבעלים. הוא זה שהחליט על השארתה בספרים והוא זה שיחליט על מחיקתה משם.

חיון פעלמול אחבגי באופן אישי ולא רק כבעל תפקיד בחברה.

התביעה מכוונת גם כלפיו באופן אישי ועל כן הטלת עיקול על נכסיו האישיים לגיטימית במסגרת תביעה זו.

אני מוצאת כי הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש, כמובנו של ביטוי זה בתקנה 362(ב)(2) לתסד"א תשמ"ד-1984.

הערבויות:

העיקול שהוטל ביום 9.4.17 הכיל ערבויות כדלקמן:

1. התחייבות עצמית לכל נזק.

2. ערבות צד ג' שאיננו תאגיד בסכום של 20,000 ₪.

3. ערבות בנקאית אוטונומית בסך של 50,000 ₪.

הערובות שנקבעו ע"י בית המשפט המחוזי מרכז, כפי שציין ב"כ המשיבים אכן אינן עומדות בהלימה להיקף הנכסים שעוקלו. במיוחד כאשר המבקש הינו תושב חוץ שמרכז חייו היא בשוודיה ולא בישראל.

אני מורה כי להבטחת העיקולים יוטלו ערבויות כדלקמן:

1. התחייבות עצמית לכל נזק.

2. ערבות צד ג' שאיננו תאגיד בסכום של 200,000 ₪ ולא 20,000 ₪ כפי שנקבע שם.

3. ערבות בנקאית אוטונומית צמודה למדד הידוע היום בסך של 200,000 ₪.

בשלב זה כבר מצויות בתיק ערבויות שהופקדו על פי ההחלטה מיום 9.4.17.

הערבויות החדשות יוגשו תוך 14 יום מקבלת החלטה זו.

בהטלת הערבויות יש משום איזון נאות בין זכויות המבקש להבטיח את פסק הדין שיינתן אם יינתן לטובתו לבין זכויות המשיבים להבטיח את הוצאותיהם במידה ויתברר כי העיקולים שהוטלו לא היו מוצדקים או גרמו נזק שלא לצורך.

סיכום:

מן המקובץ לעיל אני קובעת כדלקמן:

המבקש הרים את מלוא הנטל הנדרש ממנו לצורך הטלת העיקול.

צו העיקול שהוטל ע"י בית המשפט המחוזי מרכז ע"י כבוד הרשמת הלית סילש ביום 9.4.17 יישאר על כנו.

לא זו אף זו יתווסף אליו עיקול על הסך של 150,000 ₪ שהפקידו המשיבים בתיק הפ 1988-11-12 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע כמפורט בעתירה 3 לבקשה המקורית להטלת העיקול.

העיקולים יובטחו בערבויות חדשות שיופקדו תוך 14 יום מקבלת החלטה זו, כפי שקבעתי לעיל.

הוצאות הדיון בבקשה זו יחולו לפי התוצאות בתיק העיקרי בסך של 5,000 ₪.

ניתנה היום בשבתי כרשמת, ג' סיוון תשע"ז, 28 מאי 2017, בהעדר הצדדים.