לפניי תביעה לקבלת פיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק), עקב פגיעת התובעת בתאונה מיום 26.1.2016 (להלן: התאונה).

התובעת ילידת 1971, ערב התאונה עבדה כמנהלת משאבי אנוש וחשבת שכר בחברת "xxx". כתוצאה מהתאונה, התובעת נחבלה בשוק וקרסול רגל ימין. הצדדים חלוקים בשאלת הנזק.

ראיות הצדדים

מטעם התובעת העידו היא ובעלה (ראו: מוצגים ת/1 ו- ת/2) והוגש תיק מוצגים מטעמה. בהתאם להחלטה מיום 24.3.2021, הוצא נספח ת/12 מתיק מוצגי התובעת [ראו: עמ' 40 בתמליל דיון ההוכחות מיום 24.3.2021 (להלן: הפרוט')].

הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה. היא וויתרה גם על חקירת הבעל.

דיון והכרעה

הפגיעה, הנכות הרפואית והנכות התפקודית:

בכתב התביעה נטען כי התובעת נחבלה בשוק וקרסול רגלה הימינית. ביום התאונה נבדקה על ידי אורתופד ונמצאו "המטומה, תפיחות, רגישות למישוש בהיבט קדמי לטראלי שליש עליון אמצעי של השוק הימנית, תנועות מלאות, NV.OK". "בצילום: ללא ממצא חבלתי גרמי". הומלץ לשמור על "הרגל מורמת, קירור מקומי, כעבור 3 ימים חימום מקומי ותנועות, משככי כאבים לפי צורך" ומנוחה לעשרה ימים. אורתופד שבדק את התובעת חמשה ימים לאחר מכן, ביום 1.2.2016, המליץ על ביצוע בדיקת אולטרסאונד לרקמות רכות ושימוש בגרב אלסטית. ניתנו אישורי מחלה עד 20.3.2016. בדיקת US מיום 9.2.2016 הדגימה המטומה (הצטברות דם) תוך שרירית כביטוי לקרע בראש מדיאלי של שריר הגסטרוקנמיאוס. ביום 8.3.2016 הומלץ על הפעלת הקרסול, פיזיותרפיה וחזרה לעבודה, אך רופא תעסוקתי, שבדק את התובעת ביום 17.4.2016, קבע שאינה מסוגלת "לעבודתה הנוכחית" עד 17.7.2016.

ביום 11.5.2016, התובעת הופנתה לבדיקת MRI שהדגימה "אותות ומוקדים נקודתיים מפושטים במח עצם של עצם השוק ושוקית הרחוקנית - Bone Bruise - ללא שברים, קרעים או עדות לדלקת ברקמות רכות והועלה חשד לתסמונת כאב (RSD). רופא תעסוקתי המליץ על הארכת חופשת המחלה עד 30.10.2016. ביום 26.7.2016 תיאר האורתופד TINNEL חיובי (תגובת כאב/זרם בעת הקשה מעל עצב) מעל עצב הספנוס, והמליץ על טיפול ב- Lyrica וייעוץ מומחה לכאב.

בקשת התובעת למינוי מומחה רפואי בתחום הכאב נתקבלה, ומונה פרופ' יצחק רוזנר שהעריך את נכותה הצמיתה עקב התאונה בשיעור של 5% וציין את הדברים הבאים: "אנשים אשר מפתחים כאב בעל אופי עצבי ממושך וחמור ללא התאמה עם הפגיעה באזור מסוים בגופם, אשר כביכול לא "מצדיקה" סבל כה רב, מסווגים כסובלים מ- Complex Regional Pain Syndrome (CRPS) או בשמו הקודם Reflex Syndrome Dystrophy (RSD). אלא שבכדי לענות על הקריטריונים, לעמוד באמות המידה של אבחנות אלה, צריכים גם להיות מרכיבים אחרים מלבד כאב: נפיחות, שינויי צבע, הזעת יתר מקומית – תופעות פיזיקליות הנצפות בידי הבודק, מלבד הכאב, אשר רק החולה יכול לחוש. בחלק מן המקרים ניתן להדגים פגיעה בעצבים באזור החבלה. במקרים אופייניים ניתן לטפל ע"י טיפול נוגדי דלקת, כמו קורטיקוסטרואידים, טיפול חוסם זרימת דם לאזור, טיפול חוסם פעילות עצבית באזור המעורב – לא רק טיפול לשיכוך כאבים (1-4).". עוד ציין המומחה, כי "במקרה שלפנינו, למרות שהיה ברור שהייתה פגיעה ברקמות רכות בשוק ימין ... וכן הייתה תגובה גרמית באזור על פי ממצאי ה- MRI, לא הודגמה פגיעה עצבית וניכר היה שהמשך הכאבים שסובלת גב' ... הם מעבר לצפוי לאור הזמן שעבר מאז החבלה...." וכי "... חודשיים לאחר התאונה, האורתופד המטפל חשב שהתובעת צריכה להפעיל את האיבר הפגוע ולחזור בהדרגה לעבודתה הקודמת. כחצי שנה לאחר התאונה הנדונה, למעשה האורתופד מצא שאין יותר מה לעשות/לתרום מבחינה אורתופדית והפנה את התובעת לטיפול בניהול הכאב ממנו סבלה. פרופ' אייזנברג, נוירולוג מומחה לכאב, לא מצא שהתובעת עומדת בקריטריונים ל- CRPS בהיעדר הממצאים הפיזיולוגים האובייקטיביים של תסמונת זאת, מאז ועד היום. במשך כשנתיים, טיפולה של התובעת מצומצם ביותר – בעיקר על פי בחירתה ולמרות שרופא תעסוקה קבע שאיננה מסוגלת לעבוד, יש לזכור שהתובעת אכן המשיכה לעבוד את עבודתה הרגילה, אלא מביתה, במשך יותר משנה – וכלל לא ברור מדוע לא יכלה לעבוד במפעל/במשרדי "XXX" בישיבה עם רגל מורמת, ובקימה והליכה סביב המשרד מעט כנדרש, או עבודה חלקית". יתרה מכך, פרופ' רוזנר הוסיף וציין, כי נכון למועד חוות דעתו (יולי 2018) התובעת לא מקבלת שום טיפול, למעט אותן מדבקות בהן השתמשה מאז התחלת המעקב אצל פרופ' אייזנברג, והימנעות מעשיית דברים שמפריעים לה.

לסיכום, פרופ' רוזנר מצא כי התובעת "סובלת מתסמונת כאבים ברגל ימין בעקבות חבלה. תסמונת זאת לא עונה על קריטריונים של CRPS.". באשר לנכויותיה הזמניות, המומחה קבע כדלקמן: "עולה מתוך הרישומים וכן בהתבסס על ניסיוני הרפואי, כולל בוועדות ערר של המוסד לביטוח לאומי, שהייתה באי-כושר עבודה מוחלט לתקופה של חודשיים; עוד תקופה נוספת של 50% נכות למשך 4 חודשים נוספים, ואחרי כן 20% נכות לתקופה של שנה, 10% נכות לתקופה של שנה נוספת, ונשארה עם נכות צמיתה של 5% לפי סעיף מותאם 35(1) א-ב בתקנות הנכים.".

לאחר קבלת חוות הדעת הנ"ל, עתרה התובעת למינוי נוירולוג, לנוכח תלונותיה על כאב כרוני על רקע עצבי. הבקשה נתקבלה ומונה ד"ר אריה קוריצקי, כמומחה לנוירולוגיה ורפואת הכאב. ד"ר קוריצקי סקר אף הוא את הרקע לתלונות התובעת והטיפולים הרפואיים שעברה מאז התאונה ועד לבדיקתה על ידו. בפרק התלונות מפי התובעת הוא מציין, כי היא מתלוננת על שני סוגי כאב: כאב דוקר המופיע ספונטנית באזור הקרסול הימני וכאב בשוק החיצונית הנמשך לרוב שעות, אך הרמת הרגל מקלה על הכאב. עוד צוין, כי התובעת מתלוננת על רגישות רבה למגע. לדבריה, נגיעה גורמת לאי נוחות ולחץ מקומי גורם לכאב. משתמשת על כן בגרב אלסטית לרגל וכן מדבקות לידוקאין. נוטלת גם משככי כאב כגון: אקמול ונורפן. טופלה ב- T. LYRICA. לא נעזרה והפסיקה. נוטלת קנאביס רפואי, שלדבריה, עדיין לא עוזר.

בבדיקתה על ידי ד"ר קוריצקי התובעת "נראית די נינוחה. מסודרת בהופעתה. מתמצאת היטב בפרטים. אפקט תואם". למותר לציין, כי התרשמותו זו של המומחה עולה בקנה אחד עם התרשמות בית המשפט מהתובעת. לאורך עדותה בפניי התובעת שידרה רוגע, הייתה נינוחה, התמצאה בכל הפרטים סביב מצבה הרפואי, פגיעתה, הטיפולים שנזקקה להם, תנאי העסקתה לפני התאונה ולאחריה ועוד.

בסופו של יום, ד"ר קוריצקי שלל אף הוא קיומה של תסמונת הכאב האזורי CRPS, משלא מצא סימני שינוי צבע, הזעה, טמפרטורה ובצקת בשוק ובקרסול מימין. המומחה הצטרף לדעתו של הרופא שטיפל בתובעת, פרופ' אייזנברג, וכך הוא כותב: "מדובר כאן על כאב עצבי אך לא על CRPS. עם זאת, הכאבים עמידים למדי למגוון ניכר של ניסיונות טיפוליים. הכאב מתרכז בשני אזורים: באספקט הצדי של השוק ובחלק הפנימי של הקרסול. דעה דומה מביע גם הנוירולוג, פרופ' ירניצקי (הערה שלי הח"מ – אף הוא טיפל בתובעת לאחר התאונה). גם פרופ' רוזנר, בחוות דעתו מטעם בית המשפט, שלל CRPS." עוד ציין המומחה, כי: "אין ספק כי בתאונה נגרם נזק לרקמות הרכות ולפי ה- MRI גם לעצמות. הנזק לרקמות הרכות כולל ככל הנראה גם נזק כלשהו לקצות העצבים, אם כי אין ביטוי משמעותי בחסר מוטורי או תחושתי. לדעתי התפתחה כאן תסמונת כאב עצבי שאינה CRPS המגבילה את תפקודה של הגברת ... ומצריכה טיפולים מקומיים או כלליים. לאור ממצאים אלו, ובהתאם לקובץ תקנות המוסד לביטוח לאומי אני מעריך נכותה הצמיתה של הגברת ... בתחום הנוירולוגי ב- 15% לפי סעיפים 29(6)א' ו- ב' (מותאם).".

הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה הנכות שנקבעה על ידי פרופ' רוזנר חופפת לנכות שנקבעה ד"ר קוריצקי. מכאן, הם וויתרו על חקירת פרופ' רוזנר, אך הנתבעת עמדה על חקירתו של ד"ר קוריצקי.

לטענת התובעת, סעיף 29(6) ב' לתקנות הוא הסעיף היחידי הנותן מענה לנפגעים הסובלים מכאב עצבי כרוני, כך שהיה על המומחה לקבוע את נכותה בשיעור 20% בהתאם לאותו סעיף ולא לבצע התאמה בשיעור הנכות. טענה זו אינה מקובלת עלי כלל. ראשית כל, יש להדגיש את הודאת התובעת עצמה, כי אין עניינה נופל למסגרת תקנה ספציפית, שכן היא סובלת מכאב שמקורו עצבי אמנם, אך אין חולק שאינה סובלת מחסר מוטורי (ראו: עמ' 16 בפרוט' ש' 12-25). שנית, בהתאם לפסיקה בסוגיה, המומחה כן מוסמך בנסיבות לקבוע נכות מתואמת [ראו: עב"ל (ארצי) 78-03 אהרן אברהם – המוסד לביטוח לאומי, (10.1.2006)]. מטעם זה, יש לדחות גם את טענת הנתבעת, לפיה משלא אובחן נזק מוטורי או תחושתי, המומחה לא היה מוסמך לקבוע לתובעת נכות צמיתה מכוח תקנה 29(6). בטרם סיום הדיון בסוגיה זו, אוסיף ואבהיר, כי המומחה לא מצא נזק מוטורי או תחושתי משמעותי, וזאת להבדיל מהעדרו כליל של נזק כאמור. המומחה גם עמד על כך, כי התובעת אינה עומדת בכל תנאיו של סעיף 29(6)(ב) (ראו: עמ' 5 לפרוט', עמ' 17 ש' 10-11 וש' 21 ועמ' 18 ש' 15-28). לא זו אף זו, המומחה מסר בעדותו, כי סברתו שהכאב מקורו עצבי הגיונית היא ומתיישבת עם מנגנון הפגיעה (ראו: עמ' 6 בפרוט' ש' 2-4).

עוד טענה התובעת, כי יש להעמיד את שיעור נכותה התפקודית על 50%. גם טענה זו אין בידי לקבלה.

אנמק קבעתי.

לאחר ששמעתי את עדותו של ד"ר קוריצקי, שוכנעתי, כי הנכות התפקודית המקסימלית שנותרה אצל התובעת היא בשיעור 15%. שכן, בהינתן קביעות המומחה, דומה כי קיימת חפיפה מלאה בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית. המומחה קבע כי הנכות מותאמת בין סעיפים 29 (6) א' ו- ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. וזוהי לשון הסעיפים:

"(6) פגיעה מפושטת בעצבים היקפיים או בשרירים (פולינוירופתיה, מיופתיה)

(א) עם הפרעה תחושתית בלבד, בלא טיפול תרופתי כרוני ייעודי לכאב נוירופתי 0%

(ב) עם הפרעה תחושתית המלווה בכאב, בלא חולשת שרירים בבדיקה הקלינית, בלא אטקסיה או הפרעה ביציבות; עם טיפול תרופתי כרוני ייעודי לכאב נוירופתי, במשך חצי שנה לפחות; כולל תיעוד של גורם רפואי על התגובה לטיפול 20%".

עינינו הרואות, כי הסעיפים דנים בנכות המשקפת את מידת ההפרעה התחושתית והכאב מהם סובלת התובעת. הפרעה תחושתית וכאב, מעצם טיבם, הם דברים שלא ניתנים למדידה פיסיקאלית גופנית, ומן הסתם, שקביעת שיעור הנכות בגינם נעשית על יסוד בחינת ההפרעה התפקודית הנגרמת כתוצאה מאותה הפרעה תחושתית או כאב (ראו: עדות המומחה עמ' 5 לפרוט' ש' 27-31 ועמ' 14 לפרוט' ש' 22-39 ועמ' 15 לפרוט' ש' 1-5). על כן, אין בידי לקבל את טענת התובעת כי שיעור נכותה התפקודית ושיעור הגריעה בכושר עבודתה עולים באופן ניכר על שיעור הנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחה. למעשה, וכפי שאמרתי לעיל, שיעור הנכות שנקבעה על ידי המומחה מבטאת נאמנה את שיעור הפגיעה בכושר תפקודה ובכושר השתכרותה. קל וחומר כאשר המומחה העיד כי "15 אחוז היא (התובעת) מוגבלת, 85 אחוז היא (התובעת) יכולה לעבוד" (ראו: עמ' 13 לפרוט' ש' 38). הדברים מתיישבים גם עם ממצאיו של המומחה, שלא מצא עדות קלינית לשימוש מופחת ברגל הפגועה (ראו: עמ' 8 לפרוט' ש' 17-23).

הפסדי השתכרות לעבר:

התובעת עבדה כמנהלת משאבי אנוש וחשבת שכר בחברת "xxx", וזאת עד לסיום העסקתה בחברה, ביום 1.6.2017 (ראו: סעיף 16 למוצג ת/1 ומוצג ת/5). ערב התאונה, התובעת השתכרה 15,290 ₪ (לאחר ניכוי מס) (ראו: טופס 106 לשנת 2015). סכום זה מוצמד להיום = 15,581 ₪.

לאחר התאונה, התובעת המשיכה בעבודתה, אך מהבית, באותו שכר לערך, עד לסיום העסקתה כאמור. עם סיום העסקתה, התובעת קיבלה דמי אבטלה בסך של 53,242 ₪ עבור חודשים יוני 2017 עד ינואר 2018 (ראו: מוצג ת/5). בהינתן אלה, התובעת טוענת, כי לאחר קיזוז דמי האבטלה, יש לפצותה בסך 69,078 ₪ בגין הפסדי שכרה עד חודש ינואר 2018. עבור הפסדי שכרה מחודש פברואר 2018 עד פברואר 2019, התובעת ביקשה פיצוי בסך 185,822 ₪. החל מחודש מרץ 2019 התובעת החלה לעבוד כעצמאית והכנסתה החודשית עמדה בממוצע על סך של 1,700 ₪ (ברוטו). מכאן, היא ביקשה כי ייפסקו לה מחודש מרץ 2019 ועד היום, פסדי שכר מלאים אך בניכוי הכנסתה מעבודתה כעצמאית.

בטרם אדון בגובה הפיצוי לעבר, אסלק מדרכנו את טענת הנתבעת, לפיה אין לכלול בחישוב שכרה החודשי של התובעת את הסכום ששולם בגין רכיב "שווי הרכב", שעמד על 4,190 ₪. אציין כבר, שאין בידי לקבל את הטענה. סבורני, כי רכיב "שווי הרכב" מהווה חלק מרכיבי שכר התובעת, בין אם הכסף תמורתו שולם לה בפועל ובין אם לאו [ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים, (2020) עמ' 846 ו- ת"א (מחוזי - נצרת) 34825-04-11 עזבון המנוח ש' ז"ל ואח' נ' אסמאעיל ח'וטבא ואח', (2.4.2013) פס' 29 ו- ת"א (ת"א - מחוזי) 1078/01 גויטע אושרת נ' המגן, חברה לביטוח בע"מ ואח', (29.11.2006)]. למותר לציין, כי הנתבעת העלתה את הטענה בתיקים אחרים והגם שהטענה נדחתה, היא נמנעה מלהגיש כל ערעור בעניין [לצורכי ההמחשה ומבלי למצות, ראו: ת"א (קריות) 42409-04-15 פלוני נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, (3.2.2020) פס' 21].

כאמור לעיל, שיעור נכותה הרפואית תואם לשיעור נכותה התפקודית ולשיעור הפגיעה בכושר השתכרותה. מכאן, אלה הסכומים המגיעים לתובעת בגין הפסדי שכר בעבר:

פרופ' רוזנר, קבע בחוות דעתו כי התובעת סבלה, בין היתר, מנכויות זמניות כדלקמן: 100% למשך חודשיים מאז התאונה; 50% למשך ארבעה חודשים לאחר מכן ו- 20% למשך שנה נוספת. פרופ' רוזנר לא נחקר על חוות דעתו ודומה כי קביעותיו בהקשר זה לא נסתרו. עוד יודגש, כי שיעור הנכויות הזמניות מתיישבות היטיב עם התיעוד הרפואי הקיים בעניינה של התובעת. אלא מאי? במשך מרבית התקופות הנ"ל, התובעת המשיכה בעבודתה וקיבלה שכרה, שלא על חשבון ימי מחלה. נזכיר, שכרה שולם בעד עבודתה שנעשתה מהבית, וזאת עד לסיום עבודתה כאמור, ביום 1.6.2017.

התובעת טענה אמנם, כי עקב התאונה היא ניצלה 55 ימי מחלה, ששווים 31,680 ₪ (ראו: סעיף 20 למוצג ת/1). מעיון בתלושי שכרה לחודשים ינואר עד מרץ 2016 היא ניצלה 55 ימי מחלה. אך, בחקירתה הנגדית עלה בבירור, כי במקום עבודתה היא הייתה זכאית לקבל שכר על חשבון ניצול ימי מחלה בפועל, אך לא היה מקובל לשלם פדיון עבור ימי מחלה שלא נוצלו (ראו: עמ' 38 בפרוט ש' 30-39 ועמ' 39 ש' 1-15). על כן, אני דוחה את טענת התובעת בהקשר זה.

על כן, התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסדי שכרה בעבר, לפי החישוב הבא:

מיום 1.6.2017 עד 27.7.2017 (תום תקופת הנכות הזמנית בשיעור 20%): 15,581 ₪ x 1.87 חודשים x 20% (שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות) = 5,827 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית מאמצע תקופת ההפסד (מיום 29.6.2017 ) ועד היום, כך שההפסד = 6,064 ₪.

ההפסד מיום 28.7.2017 ועד היום = 15,581 ₪ x 15% x 46.23 חודשים = 108,046 ₪.

לסכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית מאמצע התקופה (1.7.2019) עד היום, כך שסך ההפסד בתקופה זו = 110,213 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד:

התובעת מבקשת כי הפסד שכרה לעתיד יחושב עד גיל 70, מאחר וכיום היא עובדת כעצמאית. לא אוכל להסכים לאמור. הלכה פסוקה היא כי ניזוק עצמאי יוכל לתבוע הפסדי שכר עד גיל 70, אך זאת בכפוף לכך שעבד כעצמאי עובר התאונה. בענייננו, התובעת עבדה כשכירה ורק לאחר מכן הפכה לעצמאית.

על כן הפסדי ההשתכרות העתידית יחושבו עד ליציאת התובעת לגמלאות, בגיל 67.

בהתאם לאמור, מצאתי כי בגין הפסד השכר לעתיד יש לפסוק לתובעת כדלקמן: 15,581 ₪ x 15% x 157.8417 (מקדם היוון) = 368,900 ₪.

הפסדי פנסיה לעבר ולעתיד: בראש נזק זה אני פוסקת לתובעת 12.5% מסך הפסדי שכרה לעבר ולעתיד. היינו, סך של 60,647 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות:

התובעת טוענת כי לצורך ההתמודדות עם פציעתה, היא נוטלת קנאביס רפואי בעלות חודשית של 360 ₪. כמו כן, היא צורכת סם לשיכוך הכאב מסוג "לידוקאין", בעלות חודשית בסך 1,500 ₪, שאינו כלול בסל הבריאות והיא נאלצת להזמינו מחו"ל. מדובר בסם הנצרך על ידי הדבקתו לאזור הכאב. התובעת טוענת כי היא צורכת 6 מדבקות ביום (ראו: סעיף 29 א' למוצג ת/1). עוד התובעת טוענת כי היא צורכת על בסיס יומי משככי כאבים שכיחים יותר מסוג אקמול ונורופן בעלות של 100 ₪ לחודש.

הנתבעת טוענת מנגד, כי אין לפסוק לתובעת כל פיצוי בגין ההוצאות על קנאביס, היות והתובעת עצמה ציינה כי צריכת הקנאביס הרפואי לא עוזרת לה. עוד טוענת הנתבעת כי ישנם משככי כאבים דומים ל"לידוקאין" שכלולים בסל התרופות וכי אין סיבה שלא תשתמש בהם.

נקבע מקדמת דנא, כי על הניזוק מוטלת חובה להימנע מניצול הנסיבות להגדלת הפיצוי מהמזיק [ראו: ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם, (19.1.2017) פס' לט']. כנגזרת מהאמור, על הניזוק להימנע מבחירה בחלופה המטילה מעמסה כספית בלתי סבירה על המזיק, מבין החלופות השונות שיש בידן להשיב את המצב לקדמותו [ראו: ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא, (21.11.2006) פס' 18]. יחד עם זאת, מעשיו של הניזוק יבחנו באופן ליברלי לעומת המזיק.

לענייננו, הרופאים הציעו לתובעת מנעד רחב של טיפולים ותרופות (ראו: סעיף 7 למוצג ת/1), היא ניסתה לקחת "ליריקה" ו- "סימבלטה", אך אלה גרמו לתופעות לוואי ופגעו בתפקודה (ראו: עמ' 25 לפרוט' ש' 32-38). המומחה בעדותו ציין, כי משככי כאבים שיכולים להתאים לתובעת מחולקים לשתי קבוצות; הראשונה – משכך כאב המבוסס על מורפין כגון "בופרונורפין" או "בוטרנס", והשנייה – משכך כאב מסוג אל חוש מקומי כגון "לידוקאין". קבוצת התרופות המבוססת על מורפין מלווה בתופעות לוואי כגון עייפות והתמכרות (ראו: עמ' 10 לפרוט' ש' 17-33 ועמ' 11 לפרוט' ש' 10-18), בעוד שמדבקות מסוג "לידוקאין" פחות ממכרות ויותר יעילות לטיפול בכאבים מהם סובלת התובעת (ראו: עמ' 21 לפרוט' ש' 2-8). מכאן, פשיטא כי אין לומר כי בחירת הטיפול בלידוקאין נעשית מתוך ניצול או מטרה להגדיל את הפיצוי.

כעולה מהקבלות שצורפו על ידי התובעת, העלות השנתית עבור השימוש במדבקות הלידוקאין, כולל המשלוח מחו"ל, הלכה ופחתה עם השנים. בשנת 2016 (החל מחודש אוגוסט) התובעת שילמה סך של 1,291 ₪ (הסכומים משוערכים להיום). בשנת 2017 שילמה 1,379 ₪, בשנת 2018 שילמה 2,890 ₪, בשנת 2019 סך של 398 ₪ ובשנת 2020 סך של 130 ₪. לשנת 2021 לא צורפה כל קבלה, הגם שההוכחות נשמעו בחודש מרץ 2021.

טענת התובעת שהיא צורכת מידי חודש מדבקות בעלות חודשים של כ- 1,500 ₪ לא הוכחה כלל וכלל. מעיון בקבלות שצורפו על ידה, ואם נתמקד בהוצאה השנתית שהייתה לה משנת 2016 עד שנת 2020, ניווכח לדעת כי צריכת המדבקות הכי גבוהה הייתה בשנת 2018. עוד נראה כי צריכת המדבקות הלכה ופחתה עם השנים. ויודגש, כי התובעת לא טענה כי היא לא שמרה את כל הקבלות. גם לא בכדי, שכן מהתרשמותי מהתובעת שוכנעתי כי ענייננו בתובעת מסודרת, יודעת לשמור מסמכים וקבלות אפילו על הסכום הזעום ביותר שנאלצה להוציא מאז התאונה. התובעת גם לא טענה כי היא נמנעה מרכישת המדבקות בשל מעמסה כספית כלשהי.

להלן טבלה המסכמת את הוצאותיה בגין מדבקות הלידוקאין עד היום:

החל מיום 19.3.2019, התובעת קיבלה רישיון ל"החזקה ושימוש של סם מסוכן מסוג קנאביס". אישור זה היה בתוקף עד ליום 14.10.2019 ולאחר מכן חודש פעמיים. נכון להיום לתובעת אישור להחזקה ושימוש בקנאביס עד ליום 24.7.2021. היא אף הציגה אישורים בדבר מסירת הקנאביס לידיה (ראו: מוצג ת/9). התובעת העידה כי היא צורכת 30 גרם קנאביס לחודש (ראו: סעיף 9 למוצג ת/1), מתוך 40 גרם שהרופאים המליצו (ראו: סעיף 29 ב' למוצג ת/1 ועדותה בעמ' 26 לפרוט' ש' 4-7). ד"ר קוריצקי התייחס לנושא בחוות דעתו וציין, כי התובעת "נוטלת קנאביס רפואי, שלדבריה, עדיין לא עוזר". יש להדגיש, כי ד"ר קוריצקי בדק את התובעת ביום 2.2.2020, היינו כשנה מאז תחילת הטיפול האמור. במכתבו מיום 10.6.2020, פרופ' איזנברג כותב כך: " ... ממשיכה בניסיונות לאיזון הכאב באמצעות קנאביס רפואי. לצערי – אינו מוצלח עדיין. ... נטילתו בשעות היום גורמת לישנוניות....ממליץ על חידוש הרישיון לשימוש בקנאביס לשנה נוספת תוך ניסיון למצוא ריכוזים יעילים ונסבלים." (ראו: עמ' 71 לתיק המוצגים). על יסוד עדויות אלו ניתן לומר כי הקנאביס עדיין משמש את התובעת כתרופה ניסיונית, המקלה במידת מה על כאביה, אך גורמת לה לסחרחורת ולתופעות לוואי נוספות והיא מנסה להגיע למינון הנכון שיהא בו כדי להקל על הכאב מבלי שישפיע על ערנותה או ריכוזה. עוד ניתן לומר, כי הרופאים המטפלים בתובעת אינם שבעי רצון מתוצאות השימוש בקנאביס, כשהתובעת עצמה הודתה כי לא הושגה תוצאה טובה לה ייחלו עקב השימוש כאמור (ראו: עמ' 26 בפרוט' ש' 1-7, עמ' 28 ש' 33, עמ' 29 ש' 3-7 ועמ' 33 ש' 17-18). גם המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר קוריצקי, אישר כי התובעת השתמשה בקנאביס תקופה ממושכת, מבלי שהדבר עזר (ראו: עמ' 10 בפרוט' ש' 14-16).

באשר לעלות השימוש בקנאביס, וכעולה מהקבלות שצורפו, מדובר בעלות חודשית ממוצעת בסך של כ-200 ₪.

להלן הטבלה המשקפת את הוצאות התובעת עבור השימוש בקנאביס:

עינינו הרואות, כי החל מחודש מאי 2019 (מועד תחילת השימוש בקנאביס), העלות החודשית הממוצעת לאותה שנה, כולל התשלום עבור הוצאת הרישיון, עמדה על סך של כ- 200 ₪ (משוערך להיום כ- 206 ₪), והעלות החודשית הממוצעת לשנת 2020 עמדה על סך של כ- 177 ₪ (משוערך להיום כ- 180 ₪).

התובעת טענה כי היא צורכת יחדיו 2 כדורי נורופן ו-2 כדורי אקמול (ראו: עמ' 33 לפרוט' ש' 10 וסעיף 9 למוצג ת/1), בעלות חודשית בסך 100 ₪ (ראו: סעיף 29 ג' למוצג ת/1). ואולם בבדיקתה אצל פרופ' רוזנר שנערכה ביום 14.6.2018, צוין כי "לעתים נוטלת Nurofen או אקמול". התובעת לא הצליחה להסביר את הפערים בין הגרסאות. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר קוריצקי, אישר כי שימוש באקמול ונורופן יכול לפעמים להקל על כאבי התובעת (ראו: עמ' 10 בפרוט' ש' 5-13). גם הקבלות שצורפו מטעם התובעת אינן תומכות בטענתה לעלות ההוצאה החודשית הנטענת בהקשר זה. למעשה, התובעת צירפה אך ורק שתי קבלות עבור תרופות אלה, אחת מיום 18.2.2016 על סך 16 ₪ עבור אקמול והשנייה מיו 2.8.2016 על סך 55 ₪ עבור רכישת נורופן.

בשקלול כל הנתונים לעיל, דומה כי יש לפצות את התובעת בגין כלל הוצאותיה הרפואיות שנגרמו לה עד עצם היום הזה. מדובר בהוצאות שנדרשו מתוך מטרה להגיע לאיזון הנכון ולגילוי הטיפול הכי יעיל.

בהתאם לקבלות שצורפו על ידי התובעת, התובעת זכאית לפיצוי בסך של 3,809 ₪ בגין הוצאותיה עבור הקנאביס (סכום זה משקף את ההוצאות כשהן משוערכות להיום). בגין הוצאותיה בעבר עבור המדבקות התובעת זכאית לפיצוי בסך של 6,087 ₪.

למותר לציין, כי חלק מהקבלות הופיעו יותר מפעם אחת. יתרה מכך, לתיק המוצגים מטעם התובעת אף צורפו קבלות שאינן קשורות כלל לתאונה, כגון רכישת מעיל, תרופות והוצאות אחרות שלא רלבנטיות לענייננו. אין אלא להצר על צירופם של מסמכים שאין להם כל רלבנטיות לתביעה. חלק מהקבלות היו בדולרים, והחישוב נעשה לאחר המרה לש"ח לפי שער הדולר נכון ליום ההוצאה.

באשר לעתיד, שוכנעתי שיש לפסוק לתובעת סכום גלובלי שישקף את הצורך העתידי בהיזקקותה לטיפול לידוקאין, טיפול הנדרש לשיכוך כאביה בצורה המיטבית ומבלי שהדבר גורם לה לעייפות או התמכרות. על כן, בגין מדבקות אלה התובעת זכאית לפיצוי בסך של 15,000 ₪ (כ- 60 ₪ לחודש עד תום תוחלת חייה, בגיל 86). יודגש, כי טענת התובעת בדבר השימוש היומיומי מספר פעמים ביום באותן מדבקות, לא הוכחה. נהפוך הוא. מהקבלות שצורפו ניתן לומר כי השימוש באותן מדבקות בשנים 2019 ו- 2020, נעשה באופן ספוראדי לחלוטין.

באשר לשימוש בקנאביס, שוכנעתי שיש לפסוק לתובעת סכום גלובלי. שכן, על פי עדות המומחה, אין כל ערובה לכך כי טיפול זה יהיה יעיל למשך כל הזמן. אני מעריכה את הפיצוי בהקשר זה, בסך של 20,000 ₪.

גם עבור ההוצאות בגין צריכת כדורי אקמול ונורופן אני פוסקת לתובעת סכום גלובלי, וזאת בסך של 3,000 ₪.

קלנועית ונסיעות לעבר ולעתיד:

התובעת טענה כי עקב נכותה מתקשה היא ללכת או לעמוד במשך זמן ממושך (ראו: עמ' 25 לפרוט' ש' 2-5), ובגין האמור רכשה קלנועית בסך 13,500 ₪ (ראו: סעיף 5 למוצג ת/1 ועמ' 66 לתיק המוצגים). בנוסף, התובעת מבקשת פיצוי גלובלי בגין הוצאות נסיעות לעבר ולעתיד בסך 16,500 ₪ (ראו: סעיף 36 למוצג ת1).

הנתבעת טוענת מנגד כי התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לרכישת הקלנועית. יתרה מכך אליבא הנתבעת, אין לפסוק לה כלל הוצאות ניידות כלשהן, וזאת כי לא הוכח כי התובעת סובלת מהגבלה בהליכה, כל שהוכח כי היא סובלת מכאבים כאשר התובעת לא חובשת את התחבושת האלסטית.

יודגש, כי הקלנועית נרכשה על ידי התובעת על מנת להקל עליה להתנייד בהליכות, בקניות וכו' (ראו: עדותה של התובעת בעמ' 25 בפרוט ש' 2-5). באמצעות הוצאה זו, התובעת הקטינה למעשה את נזקיה. שכן, בכך התאפשר לה, לדוגמא, לחזור ולחלוק עם בני משפחתה בנטל עריכת הקניות.

בהתחשב בפגיעת התובעת וכאביה ברגל, בהתחשב בביקוריה המרובים מאז התאונה ובעקבותיה, לצורכי טיפול, שוכנעתי שיש לקבל את מלוא דרישת התובעת בראש נזק. על כן, אני פוסקת לתובעת סך של 30,000 ₪ בגין הוצאותיה עבור נסיעות לטיפולים בעבר ובעתיד ועבור רכישת הקלנועית.

עזרה צד ג' לעבר ולעתיד:

התובעת טוענת כי עובר התאונה, התנהלה באופן עצמאי לחלוטין, אך עקב התאונה, ופציעתה כאמור, נטל ניהול משק הבית עבר לבעלה וילדיה (ראו: סעיף 37 למוצג ת/1 וסעיפים 11 ו- 12 למוצג ת/2). עוד טוענת התובעת כי היקף העזרה שתצטרך יגדל עם התבגרותה (ראו: סעיף 38 למוצג ת/1). התובעת טוענת כי היקף העזרה חורג מהיקף העזרה הרגיל הנהוג בין בני משפחה. התובעת מעמידה את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסך 3,000 ₪ לחודש, החל ממועד קרות התאונה ועד לתום תוחלת חייה הצפויים.

אין בידי לקבל את טענות התובעת. לא שוכנעתי כי הנכות הגבילה או תגביל את התובעת באופן משמעותי בתפקודה בעבודות הבית. גם לא שוכנעתי, כי העזרה שניתנה על ידי בעלה ובני משפחתה, ככל שניתנה בעבר, חרגה ממסגרת העזרה המקובלת בין בני המשפחה למשך כל התקופה הנטענת על ידה מאז התאונה ועד עצם היום הזה. גם יש לתת את הדעת לכך, כי לתובעת נפסק פיצוי עבור הוצאות רפואיות ששיככו ואמורות לשכך את כאביה ולשפר את תפקודה בעבודות הבית. לתובעת אף נפסק פיצוי עבור רכישת הקלנועית, שהיה בה אף היא להפחית מהיזקקותה לעזרת זולתה. התובעת גם הוכרה כזכאית לתו נכה. דבר שהקל אף הוא על ניידותה לצורכי עריכת קניות ולסידורים שונים (ראו: סעיף 35 במוצג ת/1).

חרף האמור וחרף העובדה התובעת לא שכרה עזרה כלשהי בשכר למרות השנים הרבות שחלפו מאז התאונה ועד היום, הרי בהתחשב בעובדה כי התובעת סבלה מתופעות לוואי ופגיעה בתפקודה עקב שימושה בחלק מהטיפול הרפואי שהומלץ לה, בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית וטיבה ובהתחשב בכך כי עם התקדמותה בגיל לא מן הנמנע כי תוחמר מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על תפקודה בעבדות הבית, חרף הטיפול שמשכך את כאביה, שוכנעתי שיש להעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' הן לעבר והן לעתיד, על סך של 30,000 ₪, סכום המוערך בדרך אומדנא.

כאב וסבל:

בהינתן שיעור הנכות הרפואית הצמיתה, גיל התובעת ומועד התאונה, התובעת זכאית לפיצוי בסך של 24,060 ₪.

לסיכום

מהמקובץ לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת, לשלם לתובעת פיצויים בסך של 677,780 ₪ בצירוף 15.21% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של 746 ₪ בגין הוצאות משפט.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג סיוון תשפ"א, 03 יוני 2021, בהעדר הצדדים.