ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופטת נ' עדוי ח'דר שניתן ביום 3.6.2021 בתיק 33475-05-17.

1. ביום 26/1/2016 נפגעה המערערת ברגלה בתאונת דרכים. בשל הנזקים שנגרמו לה בתאונה, הגישה המערערת לבית משפט השלום בחיפה תביעה לפיצויים, על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 כנגד המשיבה, הכשרה חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה את הרכב הפוגע בביטוח חובה.

ביום 3/6/2021 ניתן על ידי בית משפט השלום, כב' השופטת נ' עדוי-ח'דר, פסק הדין בגדרו חויבה המשיבה לשלם למערערת פיצויים בסך כולל של 677,780 ₪ בצירוף שכר טרחת עורכי דין והוצאות. על פסק דין זה הוגשו שני הערעורים המונחים להכרעתנו. שני הערעורים עוסקים אך ורק בהערכת נזקי המערערת ובחישוב הפיצויים, ובין היתר בסוגיית השפעת הנכות הרפואית ממנה סובלת המערערת בעקבות התאונה על תפקודה ובחישוב בהפסדי השתכרותה.

רקע

2. ביום 26/1/2016 ביקשה המערערת בע"א 25110-07-19 (תכונה להלן: הנפגעת), לחצות את הכביש ולגשת למכוניתה. רכב הסעות שהיה במקום נסע לאחור, פגע בה בגבה והפילה לארץ. הרכב המשיך לנסוע, פגע ברגלה הימנית של הנפגעת, דרס אותה ונעצר רק כששמע את צעקות עוברי האורח שהיו בקרבת מקום. הנפגעת פונתה לקבלת טיפול רפואי. בצילומי השוק והקרסול לא אובחנו שברים אולם נמצאו סימני פגיעה, שטף דם פנימי וקרע בשריר.

3. לאחר שקיבלה טיפול רפואי מתאים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, המשיכה הנפגעת לסבול, כך לטענתה, מכאבים קשים שהגבילו את תפקודה.

4. ביום 16/5/2017 הגישה הנפגעת תביעה לבית משפט השלום בחיפה, לפיצוי בגין נזקיה. התביעה הוגשה כנגד הכשרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: המבטחת) אשר ביטחה את הרכב הפוגע בביטוח חובה במועד התאונה.

5. בית המשפט קמא מינה מומחים רפואיים לחוות דעתם בנוגע לדרגת הנכות הזמנית והצמיתה של הנפגעת עקב התאונה והשפעת דרגת נכות רפואית זו על תפקודה בחיי היומיום. בית משפט מינה את פרופ' רוזנר, מומחה לראומטולוגיה ולכאב, אשר קבע בחוות דעתו מיום 29/7/2018 כי כתוצאה מהתאונה סובלת הנפגעת מתסמונת כאבים ברגל ימין שאינה עונה על הקריטריונים של תסמונת CRPS (תסמונת הכאב האזורי המורכב(Complex Regional Pain Syndrome- . עוד קבע פרופ' רוזנר כי כתוצאה מהחבלה בתאונה הייתה הנפגעת באי כושר מוחלט לתקופה של חודשיים, נותרה לה נכות זמנית בשיעור 50% לתקופה נוספת בת 4 חודשים, נותרה לה נכות זמנית בשיעור 20% לתקופה נוספת של שנה, נותרה לה נכות זמנית בשיעור 10% לתקופה נוספת של שנה נוספת, ולאחר כל זאת נכותה הצמיתה בגין התאונה הינה 5% לפי סעיף מותאם 35(1) א-ב לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969 (להלן: "תקנות הנכים"). עוד קבע פרופ' רוזנר כי אין צורך לקבל בעניינה של הנפגעת חוות דעת פסיכיאטרית.

6. לבקשת הנפגעת מינה בית משפט קמא מומחה נוסף, ד"ר אריה קוריצקי, מומחה לנוירולוגיה. זה קבע בחוות דעתו מיום 22/3/2020 כי כתוצאה מהתאונה סובלת הנפגעת מתסמונת כאב עצבי, אך לא מתסמונת CRPS. המומחה קבע כי כאביה של הנפגעת המתרכזים בשני אזורים (אספקט צדי של השוק ובחלק הפנימי של הקרסול) והם עמידים למדי למגוון ניכר של ניסיונות טיפוליים. ד"ר קוריצקי העריך את נכותה הצמיתה של הנפגעת בגין נזק הגוף שנגרם לה בתאונה, שכלל נזק לרקמות רכות עם נזק כלשהו לקצות העצבים, ללא חסר מוטורי או תחושתי, ולפי MRI גם מנזק עצמות, בשיעור של 15% נכות לצמיתות, לפי סעיפים 29(6) א ו-ב לתקנות הנכים.

הצדדים הסכימו כי הנכויות שקבעו פרופ' רוזנר וד"ר קוריצקי חופפות, ורק ד"ר קוריצקי נחקר על חוות דעתו.

7. בדיון בבית משפט קמא הוברר כי הנפגעת, ילידת 1971, עסקה עובר לתאונה כמנהלת משאבי אנוש וחשבת שכר בחברת "טיב וטעם 2013". הנפגעת המשיכה בעבודה זו עד 1/6/2017. בתקופת עבודתה קיבלה הנפגעת שכר חודשי וכן הועמד לשימושה רכב של המעסיקה. לאחר סיום עבודתה בחברה עברה הנפגעת הכשרה והחלה לעסוק כמאמנת אישית (קואוצ'רית) באופן עצמאי.

פסק הדין בבית משפט קמא

8. לאחר חקירת המומחה ד"ר קוריצקי וחקירת הנפגעת, נשמעו טענות הצדדים בעניין היקף נזקיה והפסדיה של הנפגעת, וביום 3/6/2021 ניתן פסק הדין בבית המשפט. בפסק הדין אימץ בית המשפט את הערכותיהם של המומחים וקבע כי נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בעקבות הפגיעה ברגלה, הירידה בתחושה והכאב ממנו היא סובלת הוא בשיעור של 15%. כן קבע כי הפגיעה התפקודית בתובעת, כלומר נכותה התפקודית, היא בשיעור זהה.

9. בית המשפט קבע כי עובר לתאונה השתכרה התובעת מידי חודש סך של 15,290 ₪ (לאחר ניכוי מס). בסך זה כלל בית המשפט גם את שווי ההטבה של השימוש ברכב שהועמד לה על ידי המעסיקה. בית משפט קמא קבע את שווי ההטבה האמורה על פי שווי השימוש ברכב שנכלל בתלושי השכר לצורך חישוב המס על הכנסתה של הנתבעת, בסך של 4,190 ₪. בית משפט קבע כי את הפסדי הנפגעת לעתיד יש לחשב עד ליציאתה לגמלאות בגיל 67 ודחה את טענותיה לחישוב ההפסדים עד גיל 70. בהתאם פסק לנפגעת הפסדי שכר לעתיד בסך כולל של 368,900 ₪.

בית המשפט בחן גם את טענות הנתבעת לגבי הפסדי השתכרות בעבר, וקבע כי יש לפצותה בגין הפסדים אלו בסך של 110,213 ₪.

10. בית המשפט הוסיף כי הנפגעת זכאית לפיצוי בגין הפסדי פנסיה, המחושבים על הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד, וקבע כי יש לחשב את הפסדיה ברכיב זה לפי שיעור של 12.5%. בהתאם הועמדו הפסדיה על סך של 60,647 ₪.

11. באשר להוצאות רפואיות ונסיעות נקבע כי טענת הנפגעת שהיא צורכת מדי חודש מדבקות לידוקאין לשיכוך הכאב בעלות חודשית של כ-1,500 ₪, לא הוכחה. אשר לעלות השימוש בקנאביס, נקבע כי לא ברור ששימוש זה יעיל לנפגעת. עוד נקבע כי, כעולה גם מהקבלות שצורפו, שסכום הוצאותיה הרפואיות החודשיות של התובעת עומד על עלות חודשית ממוצעת בסך של כ-200 ₪. בשקלול הנתונים ולאחר שבית משפט קמא לקח בחשבון עלויות שימוש גם במשככי כאבים מסוג נורופן ואקמול נקבע כי יש לפצות את הנפגעת בגין הוצאות רפואיות לעבר בסך כולל של 9,896 ₪ ולעתיד בסך של 38,000 ₪ (גלובלי).

12. באשר להוצאות בגין רכישת קלנועית וניידות נפסק לנפגעת פיצוי גלובלי בסך של 30,000 ₪, וזאת לאחר שבית משפט קמא לקח בחשבון את אופי הפגיעה, הכאבים ברגלה וביקוריה המרובים של הנפגעת אצל מטפלים שונים לצרכי קבלת טיפול. לדעת בית משפט קמא הקלנועית משמשת לתובעת צורך נדרש ונלווה להוצאות הנסיעה הנדרשות לקבלת טיפול רפואי.

הערעורים

13. על פסק דינו של בית משפט קמא הגישו גם המבטחת וגם הנפגעת ערעורים לבית משפט זה שנדונו במאוחד לפנינו.

14. הנפגעת טוענת כי יש להתערב בקביעות בית המשפט קמא בעניין שיעור הנכות התפקודית שממנה היא סובלת וסברה שיש להעמידה על 50%. לעניין הפסדי ההשתכרות בעבר ולעניין חישוב הפסדי שכר בעתיד, טענה הנפגעת כי יש לקבוע את הפסדיה בהתאם למלוא השכר ששולם לה על ידי מעסיקתה הקודמת. עוד טענה כי טעה בית המשפט כאשר נמנע מלפסוק לה פיצוי מלא בגין רכישת קנאביס לשיכוך הכאבים.

15. המבטחת טענה מנגד כי יש להתערב בקביעות בית המשפט לעניין הנכות הצמיתה, וביקשה להעמידה על 5%. כן טענה כי יש להתערב בחישוב הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד. בין היתר טענה כי אין לכלול בחישוב ההפסדים את שווי השימוש ברכב שהועמד לנפגעת על ידי מעסיקתה. המבטחת טענה גם כי יש להתערב בקביעת בית משפט קמא לעניין הפסדי הפנסיה ולחשבם על פי השכר כמופיע בטופס הריכוז השנתי - טופס 106 - בלבד. לבסוף נטען כי יש להתערב בפסיקת הפיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה.

דיון והכרעה

16. כמפורט להלן הגענו למסקנה כי יש לדחות את מרבית טענות הצדדים. עם זאת, מצאנו כי יש להתערב בקביעת הפסדי השכר של הנפגעת בשני עניינים; אופן חישוב ההטבה של העמדת רכב לשימוש; ואופן חישוב הפסדי הפנסיה.

17. כידוע, הערכת הפסדיו ונזקיו של מי שניזוק באירוע תאונתי אינה עניין לחישוב מתמטי מדויק. הערכת הפסדים ונזקים, מחייבת קביעת ממצאים המבוססים על הנחות, השערות והערכות לגבי אירועים עתידיים ולגבי השפעת הפגיעה על הניזוק הספציפי הניצב בפני בית המשפט (ראו ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802 (1993); ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא (27/9/2005)).

על כן, הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בשומת הפיצויים רק במשורה ורק במקרים בהם חרגה השומה שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית מהפיצוי הסביר בנסיבות המקרה (ראו למשל ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 29 (28/6/2013); ע"א 2812/20 קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית, פסקה 15 (13/6/2021)).

18. עוד נזכיר כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בערכת הנכות התפקודית של נפגע והפגיעה בכושר השתכרותו. נפסק לא אחת כי הערכת הנכות התפקודית "[...] נמצאת בליבת שיקול הדעת של הערכאה המבררת, כמי שביכולתה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהנפגע" (ע"א 9703/10 סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (12/6/2010); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11/1/2015)).

19. בשים לב להלכות אלו איננו מוצאים מקום להתערב בקביעת הנכות התפקודית של הנפגעת המערערת, כלומר בהיקף הפגיעה בכושר השתכרותה. בית המשפט קמא אימץ את העיקרון המקובל, כי בהעדר נתונים אחרים, ההשפעה התפקודית של נכות רפואית על הנפגע דומה לשיעור הנכות התפקודית (ראו ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו חברה לביטוח (31/1/2008); ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (28/6/2012); ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (13/7/2009)).

20. אין מקום גם להתערבות בית המשפט בקביעה כי הנפגעת הייתה צפויה לעבוד עד גיל 67 בלבד, שכן לא הובאו ראיות כלשהן לשנות מהחזקה בעניין זה. אין גם מקום להתערב בקביעות בית המשפט בחישוב ההוצאות הרפואיות הצפויות לנפגעת ובעניין צרכי הניידות שלה. בית המשפט התרשם כי הנפגעת נזקקה בעבר ותזדקק בעתיד לטיפולים משככי כאבים והעדיף הערכה בדרך האומדנה. בהעדר ראיות אחרות, אין עילה להתערבות ערכאת הערעור בהערכות אלו.

עם זאת, מצאנו להתערב בשני עניינים; חישוב שכר הנתבעת עובר לתאונה והפסדי ההשתכרות המבוססים על כך; וכן בחישוב הפסדי הפנסיה. נדון בשני עניינים אלו כסדרם.

21. הכלל היסודי בפסיקת פיצויים בגין נזקי גוף הוא הכלל בדבר "השבת המצב לקדמותו", דהיינו העמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא התאונה, ככל שניתן לעשות כן, באמצעות תשלום פיצוי כספי (ראו ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ''ד לו(3) 762 (1982); ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(3) 310 (2006); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4/8/2008); ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", פ"ד נג(4) 526, 583 (1999); ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' מוסא, פ"ד סא(3), 603 (2006)). עיקרון זה חל גם על פסיקת פיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005); ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281 (1981)). בהתאם, הכלל הרגיל הוא כי חישוב הפסדי השתכרותו של נפגע בעקבות תאונה או מעשה עוולה שגרמו לו נזק גוף, ייעשה תוך השוואה בין כושר השתכרותו בעבר לבין כושר השתכרותו בעקבות האירוע המזיק (ראו ע"א 237/80 הנ"ל; ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא(2), 1997)).

22. בהערת אגב נזכיר כי לעתים מתנגש עיקרון השבת המצב לקדמותו בעקרונות נוספים, ועל-כן נדרשת סטייה ממנו. כך למשל קובע חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, כי בחישוב הפיצוי בגין הפסדי שכר של הניזוק לא יובא בחשבון שכר העולה על שילוש השכר הממוצע במשק (סעיף 4(א)(1)). כך קובע סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים כי בחישוב השכר (נטו) לא ינוכה מס הכנסה העולה על 25% מהשכר, ועוד. לעתים הדין מכיר גם בחשיבות מתן פיצוי העולה על הפסדיו בפועל של הניזוק. כך למשל קובע סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, כי כאשר תביעת הניזוק מתבררת יחד עם תביעת המוסד לביטוח לאומי, יגבה המוסד מהניזוק רק 75% מהגמלה והיתרה תשולם לניזוק. משמעות ההוראה היא כי לעתים יזכה הניזוק בפיצוי יתר.

23. בחישוב הפסדי ההשתכרות של ניזוק עובר למועד הפגיעה, נכללים כל רכיבי ההשתכרות שקיבל הניזוק ממעבידו, בין אם הוגדרו כשכר עבודה ובין אם הוגדרו כהטבות נוספות. כך למשל מציין בית המשפט העליון בע"א 2235/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח עבד שואמרה ז"ל, פ"ד נד(3) 615 (2000) כי אין להבחין בין תשלום שכר בכסף לבין מתן הטבות שוות כסף, וכי אלו וגם אלו ייכללו בחישוב הפסדי ההשתכרות, וכך נאמר (פסקה 4):

בנוסף לשכר המשתלם לעובד, מקובל שהמעביד מעניק לו הטבות נוספות שוות כסף. במקומות עבודה רבים מוסדר הדבר בהסכמים קיבוציים, ולעיתים, בחוזים מיוחדים. חלק מהטבות אלה בא לידי ביטוי בהענקת טובת הנאה חודשית לעובד. כך, למשל, כשמעביד נכון לספק לעובד כלי רכב לשימושו, גם לצרכיו הפרטיים, כשכל עלות החזקתו של כלי הרכב היא על המעביד. כך הוא, כשמעביד מעניק לעובד טובת הנאה על ידי כיסוי כל עלות שיחותיו הטלפוניות, לרבות שיחות שאינן קשורות בעבודה. בכל אחת מהטבות אלה ניתנת לעובד טובת הנאה שוות כסף אשר חוסכת לו הוצאה אותה היה עליו להוציא מתוך השכר אותו הוא מקבל. אין כל הבדל מעשי מבחינתם של המעביד והעובד אם המעביד נותן לעובד סכום נוסף למשכורתו ממנו ישלם העובד עבור עלויות החזקת רכב והחזקת טלפון, לבין כיסוי בפועל על ידי המעביד של עלויות אלה. דוגמאות נוספות להטבות מסוג זה הן קצובת הבראה, ארוחות חינם או הנחה ברכישת מוצרים.

(ראו גם ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, 95-93 (2003)).

24. הנטל להוכיח כי פרט לשכר המשולם בכסף, קיבל הניזוק ממעבידו גם הטבות נוספות שוות כסף, מוטל על הניזוק. על הניזוק מוטל גם להוכיח את שוויין של ההטבות שקיבל (ראו למשל ע"א 74/87 הררי נ' שלמה לשמן בע"מ (29/09/1989); ע"א 830/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג(1) 589, 601 (1979)).

25. המחלוקת האמתית בפנינו היא כיצד יוכיח נפגע את שווי ההטבה שקיבל; האם עליו להציג ראיות, לרבות חוות דעת להערכת השווי, או שמא רשאי הוא להסתפק בקביעת שווי ההטבה כפי שנקבעה לצורך החיוב במס הכנסה?. בית משפט קמא סבר כי שווי השימוש שנקבע לצורך החיוב במס הכנסה הוא שווי ההטבה שיש לצרף לשכר של הנפגע.

26. כדי להכריע בשאלה האם שווי השימוש שנקבע לצורך החיוב במס משקף את שווי ההטבה שניתנה לנפגע, ראוי להבין מהו אותו "שווי שימוש".

פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] מטילה חבות במס על כל תקבול וכל טובת הנאה שוות כסף שמקבל עובד ממעבידו בתמורה לעבודתו (סעיף 2(2)(א)) (ראו ע"א 254/87 סלפותי נ' פקיד שומה נצרת, פ"ד מד(1) 714, 718 (1990); ע"א 7034/99 פקיד שומה כפר סבא נ' דר, פ"ד נח(4) 913, 921 (2004); ע"א 2640/11 פקיד שומה חיפה נ' ניסים (2/2/2014)). בעקבות תיקון 22 משנת 1975, שונה סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה והמחוקק הבהיר כי החבות במס חלה על כל טובת הנאה שמקבל עובד, וכך נאמר בסעיף:

(א) השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה; שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד לרשותו של העובד; והכל - בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו;

(ב) שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, יקבע את שוויו של השימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד כאמור לרשות העובד;

27. פקודת מס הכנסה אינה קובעת כיצד יחושב שווי ההטבות, ולענייננו שווי השימוש ברכב, והותירה את קביעת השווי לשר האוצר, באישור ועדת הכספים. שר האוצר עשה שימוש בסמכות שהוענקה לו והתקין את תקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 (להלן: תקנות השווי). וכך נאמר בסעיף 2(א) לתקנות השווי:

השווי לכל חודש של השימוש ברכב, למעט אופנוע כאמור בתקנת משנה (ב), שהועמד לרשות העובד, יהא התוצאה המתקבלת מהכפלת המחיר המתואם לצרכן של הרכב בשיעור שווי השימוש, שהוא מעוגל לסכום הקרוב שהוא מכפלה של 10 שקלים חדשים: לעניין תקנת משנה זו –

"המחיר המשוקלל בשנת 2010" – סיכום התוצאה המתקבלת מהכפלת המחיר המקורי של כל דגם רכב שסיווגו M1 או N1, כאמור בתקנה 271א(ד) לתקנות התעבורה במספר כלי הרכב מאותו דגם שנרשמו לראשונה בתקופה שמיום ט"ו בטבת התש"ע (1 בינואר 2010) עד יום כ"ב בתשרי התשע"א (30 בספטמבר 2010), שהוא מחולק בסך כל כלי הרכב שסיווגם כאמור שנרשמו לראשונה בתקופה האמורה;

"שיעור שווי השימוש" – אחד מאלה, לפי העניין:

(1) אם המחיר המשוקלל בשנת 2010 אינו עולה על 123,000 שקלים חדשים – 2.6%;

(2) אם המחיר המשוקלל בשנת 2010, כשהוא מוכפל במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2008 ומחולק במדד המחירים לצרכן של חודש בנובמבר 2009, עולה על 123,000 שקלים חדשים ואינו עולה על 124,000 שקלים חדשים – 2.58%;

(3) אם המחיר המשוקלל בשנת 2010, כשהוא מוכפל במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2008 ומחולק במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2009, עולה על 124,000 שקלים חדשים ואינו עולה על 125,000 שקלים חדשים – 2.56%;

(4) אם המחיר המשוקלל בשנת 2010, כשהוא מוכפל במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2008 ומחולק במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2009, עולה על 125,000 שקלים חדשים ואינו עולה על 126,000 שקלים חדשים – 2.54%;

(5) אם המחיר המשוקלל בשנת 2010, כשהוא מוכפל במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2008 ומחולק במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2009, עולה על 126,000 שקלים חדשים ואינו עולה על 127,000 שקלים חדשים – 2.52%;

(6) אם המחיר המשוקלל בשנת 2010, כשהוא מוכפל במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2008 ומחולק במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2009, עולה על 127,000 שקלים חדשים ואינו עולה על 135,000 שקלים חדשים – 2.50%;

(7) אם המחיר המשוקלל בשנת 2010, כשהוא מוכפל במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2008 ומחולק במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2009, עולה על 135,000 שקלים חדשים ואינו עולה על 126,000 שקלים חדשים – 2.48%;

(8) אם המחיר המשוקלל בשנת 2010, כשהוא מוכפל במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2008 ומחולק במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2009, עולה על 136,000 שקלים חדשים ואינו עולה על 137,000 שקלים חדשים – 2.46%;

(9) אם המחיר המשוקלל בשנת 2010, כשהוא מוכפל במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2008 ומחולק במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2009, עולה על 137,000 שקלים חדשים ואינו עולה על 138,000 שקלים חדשים – 2.44%;

(10) אם המחיר המשוקלל בשנת 2010, כשהוא מוכפל במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2008 ומחולק במדד המחירים לצרכן של חודש נובמבר 2009, עולה על 138,000 שקלים חדשים – 2.43%.

28. כפי שניתן לראות, תקנות השווי אינן קובעות מבחנים לקביעת שוויה בפועל של ההטבה הניתנת לכל עובד, אלא קובעות חישוב המבוסס על אחוז ממחירו של כל דגם רכב (אפילו לא אחוז ממחירו של הרכב הספציפי שהועמד לרשות העובד). מדובר בנוסחאות חישוב שנועדו לאפשר גבייה יעילה ופשוטה של המס. מבחני שווי השימוש שנקבעו על פי תקנות השווי אינם שואפים לאתר את שוויה של טובת ההנאה הספציפית של כל עובד, אינם מתחשבים בהיקף נסיעותיו הפרטיות של העובד, אינם מתחשבים בצרכיו של העובד, אינם מתחשבים בעלות החלופית להעמדת הרכב לשירות העובד וכדומה. בע"א 4096/18 חכם את אור-זך עורכי דין נ' פקיד שומה עכו (23/05/2019) דן בית המשפט העליון בתקפן של תקנות השווי ובאפשרות של הנישומים להביא ראיות להוכחת שווי ההטבה בפועל, וקבע כי אין לאפשר הבאת ראיות סותרות לשווי השימוש הקבוע בתקנות. בית המשפט העליון ציין כי "הסדרת אופן החישוב בדרך של נוסחה אחידה וברורה יש בה כדי לקדם את היעילות, הפשטות והבהירות בגביית מס ובכך להביא לקידום התכלית שעניינה מניעת העלמת מס" (שם, פסקה 25) (ראו גם פסק דיני בע"מ 34518-01-15 ב.ד. מיקוד תקשורת וביטחון בע"מ נ' פקיד שומה חיפה (15/03/2017)).

29. מן האמור עולה, כי שווי השימוש ברכב שמעמיד מעביד לעובדו, כקבוע בתקנות השווי לצורך החבות במס, אינו מבוסס על נתוני אמת בדבר שווי ההטבה לעובד. על כן, אימוץ המבחנים שנקבעו לקביעת שווי השימוש ברכב לצרכי מס, בגדרה של הערכת הפסדי ההשתכרות של ניזוק, חותר תחת העיקרון של השבת המצב לקדמותו, עיקרון שבמסגרתו על בית המשפט לאתר את שוויון בפועל של ההטבות שקיבל הניזוק ממעבידו לצורך קביעת הפסד ההשתכרות לו הוא זכאי. שימוש בנוסחאות שנקבעו לצרכי מס, שאינן משקפות בהכרח את שוויה האמיתי של ההטבה, עשוי לעיתים לקפח את הניזוק ולעיתים להעשירו ולהעניק לו פיצוי העולה על נזקיו.

30. לבית משפט קמא לא הוצגו ראיות על שווי ההטבה לנפגעת, על היקף נסיעותיה, עלות מימון רכב, הוצאות אחזקה וכדומה. הנפגעת העידה כי קיבלה רכב גדול, עם 7 מקומות (עמ' 37) וכי המעסיקה שילמה לה גם עבור הדלק (עמ' 36). עוד העידה כי לאחר סיום עבודתה נדרשה לממן רכישת רכב, ובהיעדר יכולת, שכרה רכב (עמ' 37). בהמשך אף רכשה רכב בעצמה (עמ' 24). עם זאת, הנפגעת לא הביאה ראיות על עלות שכירת הרכב על ידה, או על עלויות הרכישה של הרכב החדש.

31. בית משפט קמא סבר שאין צורך להוכיח את שווי ההטבה בפועל ואימץ את שווי השימוש שנקבע לצרכי מס הכנסה כמבטא את שווי ההטבה. בא כוח חברת הביטוח ביקש לאמוד את שווי ההטבה בסך של 1,000 ₪ ובטיעוניו בעל פה הסכים גם לסך של 2,000 ₪. הערכות שווי ההטבה על ידי בא כוח חברת הביטוח לא נסמכה על חוות דעת כלשהי או על ראיות, אלא על אומדנה פרטית שערך בעצמו מבלי להסביר כיצד בוצעה. על כן הערכה זו אינה יכולה לשמש עוגן לקביעת שווי ההטבה.

32. כאמור, איש מבעלי הדין לא הביא כל ראיה לגבי שווי ההטבה שקיבלה הנפגעת בהעמדת רכב החברה לשירותה. במצב זה, ניתן לבחור בין כמה אפשרויות; דחיית התביעה ברכיב נזק זה בשל אי עמידת הנפגעת בנטל ההוכחה המוטל עליה; החזרת הדיון לערכאה הדיונית שתקבע ממצאים עובדתיים לביסוס קביעת השווי, ככל שיובאו בפניה; קביעת שווי ההטבה על דרך האומדנה.

33. הערכת נזקים על דרך האומדנה נעשית באופן שגרתי לגבי רכיבי נזק שונים בתביעות לנזקי גוף, כגון הערכת הנזק הלא ממוני, שווי עזרת בני משפחה ועוד. עם זאת, קביעת נזק על דרך האומדנה אינה יכולה לשמש תחליף להוכחת הנזקים, ועל בית המשפט להימנע מריפוי כשלים של בעל דין שנמנע מהבאת ראיות על ידי שימוש באומדנה (ראו למשל: ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון ביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (31/08/2011); רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין, פסקה 13 (10/09/2017); רע"א 10124/17 אשקר נ' סלימאן (30/01/2018)). זאת ועוד, גם הערכת נזק על דרך האומדנה צריכה להיעשות על בסיס נתונים עובדתיים כלשהם ועל פי קריטריונים ברורים, שאחרת ההכרעה תהיה מבוססת על "ניחוש עיוור" או כמאמר הביטוי המוכר, ההכרעה תעשה על פי "אורך רגלו של הצ'נסלור" (ראו ע"א 141/89 מחמוד נ' שומרה חברה לביטוח, פסקה 3 (05/08/1991); ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח ד"ר מנחם אלברט ז"ל, פ"ד סב(1), 330 (2006)).

34. עם זאת, בתי משפט הכירו באפשרות של פסיקת פיצויים על דרך האומדנה בנסיבות שונות. כך למשל ניתן לפסוק על דרך האומדנה כאשר מטיבו של הנזק קשה לקבוע את שיעורו (ראו ע"א 427/82 השתיל נ' אגן ירצני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ(4) 309 (1986); ע"א 8279/02 הנ"ל); כך גם בהערכת הפיצוי בגין כאב וסבל, עגמת נפש ואף פגיעה באוטונומיה (ראו ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל חיפה, פ"ד נג(4) 526, 583 (1999); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 140 (1985)). גם המחוקק הכיר בכך שבמצבים מסוימים רשאי בית המשפט לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק (ראו למשל סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965; סעיף 29א' לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 ועוד).

35. הוכחת שווי ההטבה שניתנת לעובד המקבל ממעסיקו רכב לשימושו האישי, אינה מסוג המקרים שברגיל יצדיקו הערכה על דרך האומדנה. ניתן להציג ראיות להוכחת השווי, כגון חוות דעת של מומחים, שיעריכו את רכיבי השווי השונים, כמו עלות מימון רכישה, טיפולים שוטפים, אחזקה, ביטוח, דלק וכדומה, או להביא ראיות על שכירת רכב, על הוצאות שהוצאו בפועל וכדומה. אף שהנפגעת לא עשתה זאת, אנו סבורים שבמקרה הנוכחי ראוי לאמץ את דרך האומדנה, ונסביר.

36. כפי שהובהר לעיל, בתי משפט בערכאות דיוניות אימצו במקרים רבים את קביעת שווי השימוש לצרכי מס על פי תקנות השווי, כראיה להוכחת שווי ההטבה. הנפגעת סמכה על פסקי דין אלו וכך עשה גם בית משפט קמא. דחיית טענותיה לפיצוי בגין אבדן ההטבה בשל ההימנעות מהבאת ראיות תפגע באותה הסתמכות. עוד נזכיר כי חברת הביטוח אף היא עשתה שימוש באומדנה ובאי כוחה הציגו אף הם הערכה שאינה מבוססת על ראיות. כמובן שניתן להורות על השבת הדיון לבית משפט קמא כדי לאפשר לצדדים להביא ראיות לעניין שווי ההטבה, אך ברור כי בשים לב להימשכות ההליך, וככל שניתן לחסוך מהצדדים ומבית המשפט דיון משלים, ראוי להסתפק באומדנה. עם זאת נוסיף, כי בעתיד, לאחר שבעלי דין כבר יהיו מודעים לצורך בהבאת ראיות לעניין השווי, ראוי להקפיד על פסיקה הנסמכת על ראיות ולא להסתפק באומדנה.

37. כאשר משתמשים באומדנה להערכת שווי ההטבה שניתנה לנפגעת יש לנסות ולאתר את הנתונים העובדתיים הרלבנטיים ולבסס עליהם, ועל ניסיון החיים, את ההערכה. במסגרת זו יכול בית המשפט להתחשב בהערכת השווי שנקבעה לצרכי מס; ודוקו, ניסיון החיים מלמד כי כאשר קביעת השווי לצרכי מס עולה על ההטבה שמקבל העובד בפועל, נוהגים עובדים לוותר על ההטבה. אמנם אין בכך כדי להוכיח ברמת הראיה הנדרשת כי שווי ההטבה עולה על שווי השימוש, אולם גם נתון זה ראוי להביא בחשבון בגדר האומדנה.

38. מעדות הנפגעת עולה כי המעסיקה הקודמת העמידה לרשותה רכב גדול, של 7 נוסעים, נשאה בכל הוצאות החזקת הרכב, לרבות הדלק (עמ' 37-36). על כן דומה שהערכת השווי על דרך האומדנה, תוך התחשבות במכלול הנתונים הידועים כמפורט בפסקה 37 לעיל, וניסיון החיים תביא לקביעה כי שווי ההטבה הוא 3,500 ₪, כלומר נמוך במעט מהשווי שאומץ על ידי בית משפט קמא.

על כן, אנו מורים כי הפסדי ההשתכרות של הנפגעת יחושבו לפי שכר חודשי בסך של 14,600 ₪ חלף הסך של 15,290 שנפסק בבית משפט קמא. חישוב הפסדי השכר יעשה על כן כדלקמן:

א. לתקופה מיום 1/6/2017 ועד 27/7/2017, סך של 5,460 ₪ (20%*1.87 חודשים*14,600 ₪). לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה, מיום 29/6/2017 ועד 3/6/2021. סה"כ כ- 5,767 ₪.

ב. לתקופה שבין 28/7/2017 ועד 3/6/2021 סך של 101,244 ₪ (15%*46.23 חודשים*14,600 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה, מיום 1/7/2019 ועד 3/6/2021. סה"כ 102,773 ₪.

ג. הפסדי שכר לעתיד: סך של כ- 345,673 ₪ (14,600 ₪ *15%*157.8417).

סך כל הפסדי השכר בעבר ובעתיד הוא 454,213 ₪.

39. הערה נוספת נדרשת לעניין חישוב הפיצוי בגין הפסדי פנסיה. בית משפט קמא חישב את הפסדי הפנסיה לפי שיעור של 12.5% מכל שכרה של הנפגעת. בחישוב זה יש להתערב.

בגדרו של עקרון השבת המצב לקדמותו נפסק כי לניזוק שהיה זכאי עם פרישתו לתגמולי פנסיה או לפיצויי פיטורים, ייפסק גם פיצוי בגין הפסדים אלו. בעבר הייתה זכאות הניזוק מותנית בכך שיוכיח כי בינו לבין המעביד ישנו הסדר פנסיה מחייב, וכן להוכיח את תנאיו. במגזרים שונים במשק אושרו צווי הרחבה שהטילו על מעסיקים חובה להפריש תשלומים לקרנות פנסיה. צווים אלו הוצאו על פי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 (סעיף 25) וקבעו הסדרי פנסיה שונים.

40. הסדרי הפנסיה בישראל עברו במשך השנים התפתחויות רבות, המחייבות כמובן גם התאמת דיני הפיצויים להסדרים אלו. בעבר, חלק ניכר מהעובדים במגזר הציבורי נהנו מהסכמים קיבוציים שהבטיחו להם "פנסיה תקציבית", דהיינו פנסיה המשולמת מקופת המעביד. על פי הסדרים אלו נקבע גם כי תגמולי הפנסיה יחושבו על פי אחוזים מהשכר הקובע. תנאים אלו נקבעו למשל בחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל- 1970 וכן בחיקוקים נוספים שקבעו הסדרים דומים. בשנת 1999 שונה הסדר הפנסיה לעובדי המגזר הציבורי, נחתם הסכם קיבוצי בין ממשלת ישראל להסתדרות הכללית שקבע מעבר לפנסיה צוברת, וחוק שירות המדינה תוקן בהתאם (ראו סעיף 107א' לחוק שירות המדינה (גמלאות)). עובדים שהתקבלו ממועד זה ואילך אינם זכאים עוד לפנסיה תקציבית אלא נהנים רק מפנסיה צוברת, דהיינו מהסדרי פנסיה המבוססים על הפרשות של העובד והמעסיק, ועל התשואה שהצטברה על כל אלו.

41. שינוי נוסף נעוץ ברפורמה שבוצעה בקרנות הפנסיה. קרנות הפנסיה הוותיקות היו ברובן קרנות המשלמות תגמולים על פי שכר קובע, דהיינו על פי אחוזים המותנים בוותק של העובד מתוך שכר קובע מוסכם (שכר הכולל את כל הרכיבים הפנסיוניים). הואיל ובהסדרים אלו לא הייתה זיקה בין תשלומים המשולמים לקרן לבין תגמולים שעליה לשלם נוצר חשש שמא הקרנות לא יעמדו בהתחייבויותיהן. לפיכך, הורה משרד האוצר על מעבר לקרנות חדשות. קרנות אלו מבוססות על תשואה, דהיינו תשלום תגמולי הפנסיה מותנה בהפרשות לקרן ולהיקף התשואה שנצברה לטובת העובד (ראו בג"צ 4497/00 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' שר האוצר, פ"ד נו(3) 608 (2002); רות בן ישראל ביטחון סוציאלי 1176 (2000); ת"א 22776-12-09 מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכה בע"מ (הפול) (27/03/2011)).

42. כפי שראינו לעיל הסדרי הפנסיה השונים היו מותנים בהסכמים שבין המעסיק לעובדיו, בין הסכמים אישיים ובין הסכמים קיבוציים. על מנת להשלים את המהפך ולהבטיח תשלומי פנסיה לכלל ציבור העובדים נחתם הסכם בין ההסתדרות הכללית ללשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, להרחבת הסדרי הפנסיה לכלל העובדים. בעקבות הסדר זה פורסם ביום צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה משנת 2007, שהוחלף בצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011 (י"פ תשע"א 6302, מיום 27/09/2011 עמ' 6938) (להלן: צו ההרחבה). צו זה נועד להבטיח כי כלל העובדים במשק ייהנו מהסדר פנסיוני.

43. רואים אנו כי במצב שנוצר יש להבחין בין קבוצות עובדים שונות. עובדי המגזר הציבורי שהתקבלו לעבודה לפני שנת 1999 נהנים מהסדר פנסיה תקציבית, דהיינו הסדר המבוסס על פנסיה שמקורותיה הם כספי המעסיק ושהתגמולים מבוססים על אחוזים משכר קובע. עובדים שנקלטו במגזר הציבורי לאחר מכן, כמו כל שאר העובדים במשק, נהנים אך ורק מהסדרי פנסיה צוברת. אותם עובדים שהתקבלו לעבודה לפני שנת 1995 והינם חברים בקרנות הפנסיה הוותיקות, ייהנו מפנסיה המבוססת על שכר קובע. עובדים שהתקבלו לאחר 1995 נהנים מפנסיה צוברת המבוססת על תשואה.

ההבדלים בין הסדרי הפנסיה השונים נעוצים לא רק בשינויים באופן חישוב תגמולי הפנסיה להם יזכה העובד בפרישתו, אלא גם בשיעורי ההפרשות מהשכר, ברכיבי השכר שישמשו בסיס לחישוב ההפרשות ובתנאים נוספים.

44. צו ההרחבה הוא הסדר מזערי – הסדר רצפה – והוא יחול רק על עובד "שאין לו הסדר פנסיוני מיטיב" (סעיף 3(א) לצו). משמע, עובד אשר נהנה מהסדר פנסיה אישי או קיבוצי, שתנאיו טובים מאשר תנאים שנקבעו בצו ההרחבה (כמו למשל עובדים ותיקים הנהנים מפנסיה תקציבית), זכאי לתנאים המיטיבים. צו ההרחבה לאחר תיקונו בשנת 2016 (צו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק- נחתם ביום 23.5.2016) קובע שיעורי הפרשה לפנסיה (6.5% מהשכר) ולפיצויים 6% מהשכר. כן נקבע כי העובד מחויב בהפרשה של 6% נוספים.

45. צו ההרחבה קובע בסעיף 6(ג) כי חישוב ההפרשות יעשה על פי "השכר המשולם לעובד או השכר הממוצע במשק כפי שיעודכן מזמן לזמן, הנמוך מבין השניים" (ההדגשה הוספה). משילוב הוראות אלו עולה כי בהעדר הסכם פנסיוני מיטיב, זכאי עובד כי מעבידו יפריש לפנסיה רק 12.5% מהשכר הממוצע במשק, גם אם שכרו בפועל עולה על השכר הממוצע.

46. משפרשנו את עיקרי ההוראות בדבר זכאות עובד לפנסיה, יש לברר כיצד יחושב הפיצוי לניזוק אשר נפגעה השתכרותו, בשל נזק גוף שנגרם לו.

ככלל, ניתן לבחור בשני מסלולי פיצוי; האחד, פיצוי על הפסד תגמולי הפנסיה אותם צפוי הניזוק לקבל בהגיעו לגיל פרישה; השני פיצוי על אובדן הפרשות המעביד לקרן הפנסיה (ראו א' ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים, עמ' 847 (מהדורה חמישית – 2020)). הבחירה בין המסלולים תלויה בנסיבות כל מקרה ורשאי ניזוק לתבוע במסלול המיטיב עמו.

47. מאז פרסום צו ההרחבה ובמיוחד לאחר פסיקת בית המשפט העליון בע"א 1103/14 פלוני נ' פלוני (15/04/2015), שאישר את חזרת הצדדים מהערעור והערעור שכנגד שהוגשו על פסק הדין בת"א (חיפה) 16951-04-10, ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (31/12/2013), נוהגים בעלי הדין ובתי המשפט לחשב את הפסדי הפנסיה של הניזוקים במסלול השני, כלומר פיצוי על אובדן ההפרשות. על כן נהוג לחשב את הפיצוי לפי שיעור של 12.5% מהפסדי השכר של הניזוק. עם זאת, חשוב להדגיש, שככל ששכרו של הניזוק עולה על השכר הממוצע במשק, אין הוא זכאי לפיצוי המחושב על מלוא שכרו בפועל אלא רק לפיצוי המחושב על פי השכר הממוצע במשק, אלא אם הציג ראיות על הסכם פנסיה מיטיב.

48. צריך לזכור, חישוב הפסדי הפנסיה במסלול אבדן ההפרשות הוא רק אפשרות אחת ועל הניזוקים לבחור מהו מסלול הפיצויים המיטיב עמם ולטעון זאת, ולא להסתפק בחישוב השגרתי של אבדן הפרשות. זאת ועוד, בעל דין הטוען כי טרם הפגיעה בו, היה זכאי להפרשות לפנסיה ממלוא שכרו ולא רק מהשכר הממוצע במשק, או הטוען כי הוא זכאי לפיצוי גבוה יותר בשל הסדרי פנסיה מיטיבים, צריך להציג ראיות על כך. בהעדר ראיה, יחושב הפיצוי רק על פי החישוב המזערי הקבוע בצו ההרחבה. ודוקו, לעובד שגם במומו משתכר שכר העולה על השכר הממוצע במשק, לא נגרם כל אבדן פנסיה, אלא אם ישכנע כי היה זכאי ליהנות מהסדר פנסיה מיטיב.

49. במקרה שלפנינו, לא הציגה הנפגעת הסכם פנסיה מיטיב. כל שהוצג כראיה להוכחת ההפרשות לפנסיה היה טופסי 106, דהיינו טופס ריכוז שנתי של השכר וההטבות ששולמו לה (בשנים 2014, 2015, 2016- סומנו ת/6 לתצהיר הנפגעת בבית משפט קמא). מטפסים אלו עולה כי לנפגעת הופרשו לפנסיה רק 7.5% מהשכר המבוטח שנקבע בשנת 2014 בסך שנתי של 132,000 ₪. בשנת 2015 חישוב ההפרשות נעשה לפי שכר שנתי של 137,001 ₪ ובשנת 2016 ההפרשות חושבו לפי שכר שנתי של 150,005 ₪. עוד עולה כי לנפגעת הופרשו גם תשלומים לקרן השתלמות בשיעור של 7.5% מהשכר השנתי המבוטח. יודגש כי השכר השנתי ממנו הופרשו תשלומי הפנסיה וקרן ההשתלמות היה גבוה במעט מהשכר הממוצע במשק באותן שנים (בשנת 2014 היה השכר הממוצע 129,191 ₪; בשנת 2015 היה השכר הממוצע במשק בסך של 132,083 ובשנת 2016 היה השכר הממוצע בסך של 135,118 ₪). משמע, חישוב ההפרשות לפנסיה של הנפגעת נעשה על פי צו ההרחבה, כלומר לפי החישוב המזערי ולא לפי שכרה בפועל (ההפרשים הקטנים לא הוסברו והם עשויים לנבוע מהצמדות למדד וכדומה).

50. בית משפט קמא קבע כי את הפסדי השתכרותה של הנפגעת יש לחשב לפי נכות תפקודית בשיעור של 15%, וכאמור אין מקום להתערב בכך. משמעות הדבר היא כי גם במומה, כושר השתכרותה של הנפגעת עולה על השכר הממוצע במשק ועל כן לא יגרמו לה כל הפסדים בשל אבדן הפרשות לפנסיה.

51. כאמור לתובעת הופרשו תשלומים לפנסיה בשיעור של 7.5% מהשכר המבוטח בכל שנה. אין הסבר מדוע לא הופרשו לה כל התשלומים על פי צו ההרחבה (כאמור עד שנת 2016 היו אמורים להפריש עבורה 12%). כן הופרשו לה תשלומים לקרן השתלמות בשיעור של 7.5% נוספים. מפתיע לגלות כי בכתב התביעה אין כל התייחסות להפרשות לקרן ההשתלמות וכי התובעת עתרה לחיוב חברת הביטוח רק בהפרשות לפנסיה לפי שיעור של 12.5% (סעיף 28 לכתב התביעה). גם בתחשיב הנזק שהגישה לבית משפט קמא עתרה רק לפיצוי בגין אבדן הפרשות לפנסיה בשיעור של 12.5% (סעיף 29 לתחשיב). בסיכומי הטענות הזכיר בא כוח הנפגעת כי קיבלה קרן השתלמות (עמ' 43 לפרוטוקול) אך לא עתר לכל פיצוי בעניין זה ולא הביא שום ראיות לגבי קרן ההשתלמות.

בערעור שבפנינו לא עתרה הנפגעת להתערב בקביעת בית משפט קמא ולפיה היא זכאית רק לאבדן הפרשות לפנסיה בשיעור של 12.5% ורק בתשובתה לערעור חברת הביטוח טענה כי יש לחשב את הפסדיה לפי אבדן הפרשות של 16% שכוללות כנראה גם את ההפרשות לקרן השתלמות.

52. בנסיבות אלו ולאור המסקנה כי לנפגעת לא נגרמו הפסדים בשל אבדן הפרשות לפנסיה יש להתערב בפסק הדין ולבטל את הפיצוי ברכיב זה. אעיר כי אפילו היה מקום לחשב את אבדן התנאים הסוציאליים לפי שיעור של 15% מהשכר המבוטח, הרי בשים לב לקביעה כי הפסדי השתכרותה הם רק בשיעור של 15% משכרה שלפני התאונה הרי שלא נגרם לנפגעת כל הפסד.

סוף דבר

53. אשר על כן, הגענו למסקנה כי יש לדחות את ערעורה של הנפגעת בע"א 25110-07-21 במלואו, וכי יש לקבל את ערעור המבטחת בע"א 2452-07-21 באופן חלקי. בהתאם יועמדו הפסדי ההשתכרות של הנפגעת לעבר ולעתיד נכון ליום פסק דינו של בית משפט קמא על סך של 454,213 ₪. הפיצוי בגין הפסדי פנסיה יבוטל.

בשים לב לכך שערעור הנפגעת נדחה במלואו וערעור המבטחת התקבל באופן חלקי, אנו מחייבים את הנפגעת לשלם למבטחת הוצאות הערעור בסך של 5,000 ₪.

המזכירות תעביר סך זה מתוך כספי הפיקדון שהפקידה המערערת בתיק 25110-07-21 למשיבה שם באמצעות באי כוחה. יתרת הפיקדון תוחזר למערערת באמצעות באי כוחה.

ניתן היום, ה' אדר ב' תשפ"ב, 08 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.