החלטה

1. לפני בקשה לעיון חוזר בהחלטה בבקשה להארכת מועד להפקדת ערובה. הבקשה הוגשה ביום 7.5.18. בבקשה פירט בא כוח הנתבע, הוא המבקש בענייננו, כי ביום 29.3.18 שב הנתבע למקום מושבו בברזיל ומאז לא יצר עם עורך דינו קשר וקיים קושי ליצור עמו קשר בטלפון. מכיוון שכך, לא יכול היה בא כוחו לעדכנו בהחלטה המורה לו להפקיד את הערובה.

2. במענה לבקשה השיב התובע, כי הנתבע ממשיך לגרור רגליים והוא אינו מקיים את החלטות בית המשפט לרבות אי תשלום הוצאות שנקבעו, עקב כך שלא הגיע לדיון שנקבע בעניין אחר. אשר על כן, מתבקש בית המשפט לדחות את בקשת הנתבע למתן ארכה וכן להעמיד את הערובה על סכום ריאלי שיעמוד על סך של 40,000 ₪.

3. ביום 12.5.18 ניתנה החלטה על ידי בית משפט זה ולפיה כיוון שהנתבע נמצא חלק ניכר מהזמן בחו"ל הוא שצריך להתאים את עצמו לבית המשפט ולא ההיפך. בית משפט זה קבע כי לנתבע ניתנה שהות הולמת להפקדת ערובה ומשלא עשה כן יש לדחות ההתנגדות ולשפעל את תיק ההוצאה לפועל. כן נפסק שהנתבע יישא בהוצאות ההליך בסך של 3,500 ₪.

4. ביום 16.5.18 פנה ב"כ הנתבע בשנית לבית המשפט בבקשה דחופה לעיון חוזר בהחלטה מיום 12.5.18 שכן חברו של הנתבע הצליח לארגן את סכום הערובה וכי סכום זה יופקד תוך 7 ימים.

5. במענה לבקשה לעיון חוזר טען התובע, כי אין להיעתר לבקשה לעיון חוזר, שכן מדובר בסמכות שיש להפעילה במקרים נדירים שמקרה זה אינו נמנה עליהם. כמו כן לבקשה לא צורף תצהיר ורק מטעם יש לדחותה. כן ציין התובע, כי ב"כ הנתבע "מאיים" על בית המשפט כי במידה ולא תיענה בקשתו יגיש ערעור על ההחלטה ועל בית המשפט לגנות מעשה פסול זה שאינו מקובל וראוי.

הכרעה

6. יסודו של ההליך שבפניי בבקשה לביצוע שטר, לפי הוראת סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים (03-29049-12-6) בגין מימוש שטר חוב לפיו התחייב המבקש לשלם למשיב סך של 70,000 ₪ .

7. ביום 19.05.17 הוגשה התנגדות נשוא ההחלטה דנן שהועברה להידון בפניי. על פי הנטען בתצהירו של הנתבע שצורף להתנגדותו, הינו אזרח ותושב ברזיל. ביום 20.05.02 המבקש עלה ארצה וקיבל אזרחות ישראלית. בחודש מאי 2002 שכר המבקש מאת המשיב יחידת דיור של 27 מ"ר. יחידת הדיור הנ"ל הינה חלק מדירת מגורים בגודל של כ-100 מ"ר המצויה ברחוב המעלות 4/7 בירושלים, דמי השכירות ששולמו על ידי החייב למשכיר, הוא התובע, בכל חודש כללו אף ארנונה. לאחר כ-20 חודשים ובתום תקופת השכירות, הודיע המבקש למשיב כי אינו מעוניין עוד להמשיך ולשכור את יחידת הדיור וכי הוא עוזב את הארץ (20.04.2004) החזקה ומפתחות יחידת הדיור הועברו לידי הזוכה בתום 20 חודשי שכירות.

8. לטענת הנתבע, במשך כל תקופת השכירות בה שכר הנתבע את יחידת הדיור, שילם הנתבע במועד את מלוא דמי השכירות ולא נותר חייב לתובע. לטענת הנתבע, לא היה מעולם חב למשיב כספים, ההיפך הוא הנכון. מעבר לאמור, אין ולא הייתה בין התובע לנתבע מערכת יחסים או התחייבות אחרת.

9. מצד שני, טען התובע, כי הנתבע נותר חייב כספים רבים מתקופת השכירות ואף הודה בכך. כך לדוגמה, הנתבע מסתיר מעיני בית המשפט, כי בחקירתו אצל רשם ההוצאה לפועל הודה כי בשנת 2013 קיבל בשדה התעופה מסמך המודיע לו כי הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ והוא אף שילם סך של 3,000 $ כדי שהחוב יבוטל. כמו כן, באותו מעמד הגיע להסדר, לפיו חתם על שטר חוב חדש ביום 24.7.13 ובו התחייב הנתבע כי קיים חוב וכי הוא מתחייב לפרוע את החוב במלואו.

10. ביום 28.8.17 התקיים דיון במעמד הצדדים ובו הוסכם כי צו עיכוב היציאה מן הארץ שהיה קיים כנגד הנתבע, יוסר לאחר שהנתבע יפקיד סך של 12,000 ₪ בקופת בית המשפט.

11. ביום 29.3.18 התקיים דיון שני במעמד הצדדים בעניין ההתנגדות עצמה ובו נחקר הנתבע על תצהירו, תוך שחזר על טענותיו לעיל. קבעתי אז ואני סבור כך היום כי הגנתו של הנתבע היא הגנה קלושה.

12. בהינתן האמור לעיל, והואיל והכלל הוא, כי בדונו בבקשת רשות להתגונן, בית המשפט אינו נדרש לבחון את טיב ראיותיו ואת מהימנות גרסתו של המבקש, אלא עליו להניח שטענותיו נכונות, לבחון אם הן מהוות הגנה אפשרית, וככל שכך, ליתן לו רשות להתגונן, לא ראיתי לנכון להורות על דחיית ההתנגדות. משכך מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי מכוח תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולהתנות את קבלת ההתנגדות בהפקדת ערבות בסך של 8,000 ₪ תוך 30 יום.

13. כאמור, חלפו 30 יום ולא הופקד כל סכום. יתר על כן, גם שבעת הימים מאז יום 16.5.18 חלפו מבלי שהופקד דבר.

14. לעיצומם של דברים, לא מדובר במקרה זה בנסיבות שיש בהן לשנות את ההחלטה שניתנה על ידי ביום 12.5.18. כידוע, (עניין ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי) החלטת ביניים לפי ההלכה אינה יוצרת מעשה-בית-דין, ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה. נסיבות חדשות אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה המקורית פותחות פתח לשינויה על-ידי הערכאה שנתנה אותה. אולם אף אם לא חל שינוי בנסיבות, נתונה לערכאה שנתנה את החלטת הביניים הסמכות לשנותה, אם כי הדבר ייעשה אך במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית-המשפט כי נתן החלטה מוטעית. בעניין זה שבפני לא השתנו הנסיבות ולא ניתנה החלטה מוטעית.

15. אני סבור שכיוון שהנתבע מרצונו הטוב החליט לנהל הליך משפטי בארץ בהיותו בחו"ל עליו לעשות זאת בשום שכל ובאחריות. עליו להיות בקשר רצוף עם עורך דינו ולהיות נכון לעמוד במטלות שמטיל בית המשפט במשך ההליך. יתר על כן, עליו לאפשר לעורך דינו גישה לכספים ככל שבית המשפט יורה כן. מקום שנתבע אינו עושה כן הוא מביע זלזול חמור לא רק בצד שמנגד, אלא בעיקר בבית המשפט.

16. חשוב להדגיש את ההלכה בעניין מתן תנאי לרשות להתגונן. בספרו של אורי גורן, מהדורה 10, עמ' ,413 נאמר, כי בשנים האחרונות מסתמנת נטייה שלפיה מקום שהגנת הנתבע לוקה בחוסר בהירות או שהיא נראית על פניה קלושה ביותר נוהגים בתי המשפט במקרים לא מעטים להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת סכומי ערבות. יתרה מכך, במקרי גבול הותנתה הרשות להתגונן בהפקדת סכומי הקרן וסכומי הריבית וההוצאות.

17. לאור האמור אני קובע כי הבקשה לעיון חוזר נדחית. ההתנגדות נדחית והתיק ישופעל במסגרת הוצאה לפועל. כאמור בהחלטה קודמת בעניין זה, הנתבע יישא בתשלום הוצאות בסך של 3,500 ₪ אשר ישולמו תוך 7 ימים ללא קשר לתוצאה הסופית של ההליך.

ניתנה היום, ט' סיוון תשע"ח, 23 מאי 2018, בהעדר הצדדים.