ניתנה ביום 28 ספטמבר 2017

שגב אפריאט המבקש

אי.ג'י.אם.די. בע"מ המשיבה

בשם המבקש: עו"ד מרדכי לנצ'נר

בשם המשיבה: עו"ד שרית נהרי הלל

ה ח ל ט ה

השופטת לאה גליקסמן

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת מירב קליימן ונציגות הציבור גב' חביבה שדה וגב' אתי לב; סע"ש
   22573-02-16), מיום 19.4.17. בפסק הדין, נדחתה תביעתו של המבקש לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן - חוק השוויון), והתביעה שכנגד שהגישה המשיבה התקבלה בחלקה, כך שהמבקש חויב לשלם לה פיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן- החוק או חוק איסור לשון הרע), וכן הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪.
2. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגיש את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו. בין לבין, המשיבה הגישה בקשה לסילוק הערעור על הסף מהטעם שזה הוגש באיחור. בהחלטה מיום 5.9.17, רשמת בית דין זה, השופטת אפרת קוקה, דחתה את הבקשה.

הרקע לבקשה:

1. כפי העולה מפסק הדין, המבקש איש מכירות בהכשרתו, הגיש מועמדות למשרה שפרסמה המשיבה לתפקיד איש מכירות דרך אתר "jobmaster". המבקש זומן לראיון העבודה שהתקיים ביום 21.1.16 בפני מנהל המוקד, כאשר נציג נוסף מטעם המשיבה זומן ליתן חוות דעתו בנוגע למשיב במהלך ראיון העבודה. בתום הראיון נאמר למבקש כי התקבל לעבודה והוא התבקש להתחיל לעבוד כבר באותו היום, אך בסופו של דבר קבעו הצדדים להיפגש למחרת בשעה תשע בבוקר. לאחר עזיבתו, בשעה 12:21, שלח המבקש הודעת וואטסאפ למנהל המוקד בה נכתב המילים הבאים: "That's nine. Segev. Tomorrow at 09:00". בתשובה שנשלחה בשעה 15:23, קיבל מענה ממנהל המוקד, לפיו:"Hey bro, sorry but for the time being I won't need another agent. I over looked my position."
2. הצדדים המשיכו להתכתב דרך הוואטסאפ ובמייל, כאשר המבקש הבהיר באופן מיידי כי לגישתו ההחלטה כי רק בשל נטייתו המינית, כפי שהתחוור דרך תמונת הפרופיל שלו בהודעת הווטסאפ- תמונתו על רקע דגל הגאווה- הוחלט שלא לקבלו לעבודה. בין לבין, פרסם המבקש בדף הפייסבוק שלו פוסט במסגרתו תיאר את גרסתו בקשר לראיון העבודה ואת מה שארע לאחר מכן, כאשר המשיבה הודיעה לו שבסופו של יום לא יתחיל לעבוד אצלה. לפוסט צורפה הודעת הדרושים שפרסמה המשיבה.
3. בית הדין האזורי בחן את התביעות הדדיות של הצדדים, ועל יסוד התרשמותו מהעדויות לפניו, קבע כי המשיבה לא הפרה את חוק השוויון באי קבלתו של המבקש לעבודה. נקבע, בין היתר, כי קבלתו של המבקש לעבודה לא לוותה במסוימות ובגמירות דעת, כאשר לא נחתם עמו בסופו של יום הסכם עבודה וכאשר מיד בסמוך לקבלתו לעבודה בהתייעצות בין מנהל המוקד והנציג הנוסף הוחלט שלא לקבלו; אין לראות בקבלתו לעבודה הוכחה שהתקיימו במבקש התנאים והכישורים למשרה, באופן המעביר את הנטל ההוכחה אל המשיבה על פי חוק השוויון; גם אם הנטל הועבר למשיבה, המבקש לא הביא ראשית ראייה לכך שהמשיבה ידעה על נטייתו המינית טרם חזרה בה מהחלטתה לקבלו לעבודה; מנגד הוכח שהמשיבה מעסיקה עובד בעל נטיות חד מיניות כמנהל בחברה והדברים היו ידועים לה בעת קבלתו לעבודה. עם זאת, בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי בהתנהלות המשיבה קיים טעם לפגם, ועל כן לא חייב את המבקש בהוצאות למרות שנדחתה תביעתו לפיצוי על פי חוק השוויון.
4. אשר לתביעת המשיבה לפיצוי בגין לשון הרע קבע בית הדין האזורי כי פרסום הפוסט של המבקש בדף הפייסבוק שלו עולה כדי לשון הרע. בית הדין שוכנע כי באמירותיו של המבקש לפיהן הופלה על ידי המשיבה על רקע נטייתו המינית יש כדי לפגוע בשמה הטוב של המשיבה, באופן המציג אותה כחברה המפלה עובדים על רקע נטייתם המינית ויש בכך כדי לבזותה. בקשר לכך צוין כי בעדותו האמינה ומשכנעת של מנהל במשיבה לפיה ידעה טרם גיוסו אליה על דבר נטייתו המינית, יש כדי לסייע בטענתה כי יש באמירה לפיה היא מפלה עובדים מחמת נטייתם המינית כדי לפגוע בה, בשמה הטוב ובמוניטין שלה, כאשר הדברים אינם כך; פרסום מודעת הדרושים בצמוד לפוסט לא השאיר מקום לספק באשר לזהות המשיבה; נזק לשמה הטוב של המשיבה יכול להיגרם גם על ידי פרסום לשון הרע לציבור העובדים פוטנציאלים ולכלל הציבור הרחב, ולא רק ללקוחות. לאחר מכן בחן בית הדין טענות המבקש כי עומדות לו הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב, ודחה אותן.

אשר לשאלת הנזק לקח בית הדין בחשבון את העובדה שהמבקש לא הסיר את הפרסום חרף דרישתה של המשיבה, וכי מההתכתבויות עלה שלמבקש היתה כוונה לפגוע במשיבה; מנגד, שקל בית הדין שמדובר בפרסום יחיד והעובדה שייתכן כי בתחושתו הסובייקטיבית של המבקש אכן חש נפגע ומושפל וזאת לאור עברו, כנטען על ידו, ומשכך בחר לשתף את מה שעבר עליו בפוסט. בנסיבות אלה, מצא בית הדין להעמיד את הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הוצאת לשון הרע, על סך של 15,000 ₪. לאור התוצאה חויב המבקש לשלם למשיבה הוצאות המשפט בסך של 4,000 ₪.

הבקשה וטענות הצדדים:

1. בבקשה טען המבקש כי סיכוייו לזכות בערעור טובים. באשר לתביעה העיקרית נטען כי מחומר הראיות והעדויות שהובאו היה על בית הדין קמא להגיע למסקנה הפוכה; המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה; בית הדין קמא אישר כי מנהל המשיבה לא דיבר אמת לגבי הנימוק שנתן למבקש לאי קבלתו לעבודה, עובדה שמחזקת את הטענה שהסיבה היחידה לביטול גיוסו היתה נטייתו המינית; הקביעות ביחס להתנהלותה של המשיבה מובילות למסקנה כי היא חזרה בה מהחלטה להעסיק את המבקש אך ורק בשל נטייתו המינית וכי בפועל לא היתה כל סיבה הגיונית שלא לגייסו לעבודה. באשר לתביעה שכנגד נטען כי פרסום הפוסט שיקף את הכאב בשל המצב שאליו נקלע המבקש והרגשתו הסובייקטיבית שקופח עקב נטייתו המינית; לא היה בפרסום כדי לפגוע בשמה הטוב של המשיבה והפרסום היה אמת והיה עניין ציבורי לפרסם את התנהלותה הלקויה של המשיבה הנגועה באפליה; לא היה מקום לחיוב בכל פיצוי למשיבה. לעניין מאזן הנוחות טען המבקש כי למשיבה לא ייגרם כל נזק אם יעוכב ביצוע פסק הדין.
2. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת הערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. עוד נטען כי מדובר בחברה איתנה, המעסיקה למעלה מ- 90 עובדים, וקיימת כבר למעלה
   מ- 16 שנה, כך שלא יהיה כל קושי להיפרע ממנה ככל שהערעור יתקבל; לגופם של דברים נטען כי סיכויי הערעור לקלושים, שכן הוכח כי המשיבה איננה מפלה מגזרית שום אדם, במיוחד כאשר מדובר בחברה העוסקת בתחום הפרסום באינטרנט, והמעסיקה עשרות עובדים מדתות שונות, מגזרים שונים, ללא אבחנה בין מין, צבע, דת או השתייכות למגזר כלשהו. עוד נטען כי תביעתו של המבקש נסמכה כולה על דעתו הסובייקטיבית, ללא ראיה על אי קבלתו לעבודה בשל אפליה על רקע מגזרי.

הכרעה:

1. לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, שוכנעתי כי יש מקום לקבל חלקית את הבקשה לעיכוב ביצוע.
2. נקודת המוצא הינה כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. הצדקה לעיכוב ביצוע מותנית, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (מאזן הנוחות); השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים [ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ. ג'או ויז'ן אינק, (10.3.14)]. בין שני התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך [(ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ. קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ, (10.3.14)].
3. במקרה הנדון, המבקש לא טען כי לא יוכל להיפרע מהמשיבה אם ישלם לה את הסכום הפסוק, אלא הסתפק בטענה כללית לפיה לא ייגרם לה כל נזק מעיכוב הסכום הפסוק בו חויב, כך שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו. עם זאת, מצאתי כי טענות המערער בערעורו ראויות לליבון, שכן מתעוררת שאלה אם בית הדין האזורי יישם נכונה את הוראת סעיף 9 לחוק שוויון בדבר העברת נטל הראייה למשיבה. בהתחשב בכך שהודע למבקש בתום הריאיון כי הוא התקבל לעבודה מתעוררת השאלה האם בכך לא הוכיח המבקש כי נתקיימו בו הכישורים הדרושים לתפקיד, באופן המעביר את נטל הראייה למשיבה. ככל שהועבר נטל הראייה למשיבה – על פני הדברים, לא נדרש המבקש להוכיח כי המשיבה ידעה על נטייתו המינית. כמו כן, ככל שהועבר הנטל למשיבה, מתעוררת השאלה האם נטל זה הורם על ידה, לאור הקשיים בגרסתה עליהם הצביע בית הדין האזורי – אי בהירות אשר לגורם שהחליט בסופו של יום שלא לקבל את המבקש לעבודה (סעיף 34 לפסק הדין); העובדה שהמשיבה לא הציגה גרסה סדורה ואחידה בעניין אי קבלתו של המבקש לעבודה (סעיפים 52 ו- 52 לפסק דין). יחד עם זאת, בפסק הדין מצויה גם קביעה עובדתית המבוססת על התרשמות מהעדויות, שלפיה המשיבה לא הייתה מודעת לנטייתו המינית של המבקש בעת שהודיעה לו כי אינו מתקבל לעבודה, וככלל בקביעה עובדתית מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב.
4. קבלת תביעתה של המשיבה לפיצוי בגין לשון הרע מבוססת על דחיית תביעתו של המבקש לפיצוי על פי חוק השוויון. לפיכך, לאחר שקלול סיכויי ערעורו של המבקש ומאזן הנוחות, מצאתי לנכון לקבל חלקית את הבקשה, ולעכב ביצוע של 50% מסכום פסק הדין, דהיינו סך של 9,500 ₪.
5. 29371סוף דבר - הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת חלקית כאמור לעיל. לאור התוצאה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ח' תשרי תשע"ח (28 ספטמבר 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.