1. לפניי שלוש בקשות לסילוק התביעה על הסף, מחמת מעשה בית דין ומחמת התיישנות.

כתב התביעה

2. עסקינן בתביעה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו התובע רכש את זכויותיו של הנתבע מס' 1 בנכס מקרקעין הידוע כמגרש 48/8 בחלקה 8 בגוש 16579 שבנצרת (להלן: המקרקעין) ועל כן הוא זכאי להירשם כבעל הזכויות במקרקעין וזכותו עדיפה על פני זכויותיהם של הנתבעים מס' 3 - 8, אשר התקשרו עם הנתבע מס' 1 בעסקאות מאוחרות יותר, בקשר לאותם מקרקעין.

3. בתמצית טוען התובע, כי ביום 24.10.1986 מכר הנתבע מס' 1 את זכויותיו במקרקעין לאדם בשם מוחמד עלי סלימאן. לימים ובמסגרת הסכם בוררות, בוטלה אותה עסקה, כאשר התמורה אותה קיבל הנתבע מס' 1 הושבה לקונה באמצעות הנתבע מס' 2 ובשל כך, ביום 12.11.1992 התחייב הנתבע מס' 1 להעביר לנתבע מס' 2 את זכויותיו במקרקעין. ביום 15.12.92 ועל סמך אותה התחייבות של הנתבע מס' 1 להעביר את המקרקעין לנתבע מס' 2, מכר הנתבע מס' 2 את המקרקעין לתובע וזאת בידיעתו ובהסכמתו של הנתבע מס'1, אשר אף חתם על שטר מכר. העסקה לא הסתיימה ברישום, שכן במהלך השנים התחמק הנתבע מס' 1 וטען כי טרם קיבל את מסמכי הביטול של אותה עסקה שבוטלה. בשנת 2013 התברר לתובע, כי הנתבע מס' 1 התקשר בשתי עסקאות הנוגדות את העסקה עמו: ביום 1.4.1995 חתם הנתבע מס' 1 על ייפוי כוח לפיו מכר את זכויותיו במקרקעין לנתבעת מס' 3, וביום 19.11.2008 חתם הנתבע מס' 1 על ייפוי כוח לרישום הערת אזהרה לטובת הנתבעים מס' 4-8.

התובע מבקש לקבוע, אפוא, כי התחייבות הנתבע מס' 1 כלפי הנתבע מס' 2, שעל בסיסה קנה התובע את המקרקעין מן הנתבע מס' 2 בתמורה מלאה, עדיפה על פני אותן התחייבויות מאוחרות בהן התחייב הנתבע מס' 1 כלפי הנתבעים מס' 3-8.

ההליך הקודם

4. ביום 23.6.2013 הגישה הנתבעת מס' 3 תביעה נגד הנתבע מס' 1 ואחרים (ת.א. 45426-07-13, להלן: ההליך הקודם). באותה תביעה, ביקשה הנתבעת מס' 3 כי יינתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויותיה בקרקעין - זכויות אותן היא רכשה הן מן הנתבע מס' 1 והן מבעלים נוסף בשם סלימאן סאלח עבדאלרחמאן (להלן: סלימאן). בפרט טענה הנתבעת מס' 3 שם, כי זכויותיה גוברות על עסקת מתנה שערך סלימאן עם בתו.

ביום 9.2.2014 ניתן בהליך הקודם פסק דין בהעדר הגנה. ביום 2.12.2014 ולבקשת הנתבעים שם (זולת הנתבע מס' 1 בענייננו), בוטל פסק הדין. הנתבע מס' 1 הודיע כי הוא אינו מבקש לבטל את פסק הדין.

לאחר ביטול פסק הדין, נדון ההליך הקודם לגופו ובתום שמיעת הראיות, בפסק דינו של כב' השופט א' קולה מיום 14.8.2017, התקבלה התביעה באופן חלקי ונקבע כי הנתבעת מס' 3 זכאית להירשם כבעלים במושע בשטח של 584 מ"ר במקרקעין וכי בתו של סלימאן זכאית להירשם כבעלים במושע בשטח של 292 מ"ר.

5. התובע בענייננו לא היה צד להליך הקודם, אך הוא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם סלימאן ונחקר בבית המשפט על תצהירו. הנתבע מס' 2 לא היה צד בהליך הקודם ולא נטל בו כל חלק. הנתבע מס' 1, כאמור, לא ביקש את ביטולו של פסק הדין שניתן נגדו שם בהיעדר הגנה.

הבקשות לסילוק התביעה על הסף

6. הנתבעים מס' 3-8 טוענים כי בעקבות פסק הדין בהליך הקודם, אותו העלים התובע בתביעתו, מתקיים מעשה בית דין. עוד הם טוענים כי התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות ובשיהוי כבד וכי היא אינה מבוססת ואינה נתמכת במסמכים.

הנתבע מס' 2 טוען אף הוא להתיישנות התביעה. לטענתו, על פי סעיף 4 להסכם עליו נסמך התובע, היה התובע אמור לקבל את החזקה במקרקעין מיד עם חתימת ההסכם, כך שלכאורה ההסכם הופר מיד לאחר שנחתם ואף על פי כן, התביעה הוגשה בחלוף כ-25 שנה ממועד ההפרה ובכך נגרם לנתבע נזק ראייתי רב, אשר פוגע ביכולתו להתגונן מפני התביעה. עוד טוען הנתבע מס' 2 כי התביעה מבוססת על מסמכים מזויפים, מעולם לא היו לו זכויות בעלות במקרקעין נשוא התביעה והוא לא העביר זכויות כלשהן לתובע. לא בכדי העסקה הנטענת לא דווחה לרשויות המס ולא שולמו מיסים בגינה. בגדרו של ההליך הקודם נקבע כי זכות הבעלות במקרקעין הינה של הנתבעת מס' 3.

הנתבע מס' 1 טוען אף הוא להתיישנות התביעה, לאחר שחלפו למעלה מ-20 שנה ממועד כריתת ההסכם הנטען בין התובע לנתבע מס' 2, שנים ארוכות במהלכן התובע לא נקט בשום הליך למימוש הזכויות שלטענתו הוא רכש. הגשת התביעה בשיהוי כה ניכר גרמה לנתבע נזק ראייתי, משום שהוא לא שמר את כל המסמכים הקשורים בעסקאות שבוצעו במקרקעין במרוצת השנים. הנתבע מס' 1 הסתמך על מצגיו של התובע ושינה את מצבו לרעה, בעת שהתחייב בשנת 1995, בידיעתו של התובע, למכור את זכויותיו לנתבעת מס' 3, ובאופן דומה חתם בשנת 2008 על המסמכים הדרושים לרישום הערת אזהרה לטובת נתבעים מס' 4-8. התובע העלים מבית המשפט עובדות ובפרט את תוצאות ההליך הקודם. כתב התביעה איננו מגלה עילה נגד הנתבע מס' 1 ולא צורפו לו כל הבעלים הרשומים של המקרקעין.

תגובת התובע

7. בתגובתו לטענות הנתבעים טוען התובע, בתמצית, כי פסק הדין בהליך הקודם ניתן רק ביום 14.8.17, היינו - לאחר שהוגשה התביעה דנן, ובכל מקרה, הוא איננו מקים מעשה בית דין, אלא רק בין הצדדים לאותו הליך קודם.

לעניין ההתיישנות טוען התובע, כי הנתבעים מס' 1 ו- 2 מעולם לא התכחשו לזכויותיו במקרקעין וכי הנתבע מס' 2 אף חזר בשנת 2013 על התחייבותו וחתם פעם נוספת על ההסכם בין הצדדים, אולם עותק זה אבד בשריפה והנתבעים מנצלים את הנזק הראייתי שנגרם לתובע כתוצאה מכך, על מנת לחמוק מהתחייבויותיהם כלפיו. עילת התביעה נולדה באמצע שנת 2013, לאחר שהתובע פנה אל הנתבעים מס' 1 ו- 2 בבקשה להעביר על שמו את המקרקעין ואז נתקל, לראשונה, בסירוב מצד הנתבע מס' 1, למרות שהוא חתום על שטר מכר לטובת התובע, מסמך אשר יוצר יריבות ישירה בין התובע לנתבע מס' 1.

8. התובע מדגיש כי הוא לא היה צד בהליך הקודם וטענותיו לא התבררו לגופן ועל כן, לא קם מעשה בית דין נגדו. עוד הוא טוען כי טענת הנתבע מס' 2 לזיוף המסמכים עליהם נסמך התובע, איננה מצדיקה סילוק על הסף של התביעה ויש לבררה בתביעה גופה.

דיון והכרעה

9. סמכותו של בית המשפט לסלק תביעה על הסף, מעוגנת בהוראותיהן של תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

הלכה מושרשת היטב היא, כי סילוק על הסף של תובענה - בדרך של מחיקה וקל וחומר דחייתה - הוא אמצעי קיצוני אשר מונע מבעל דין את זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד בשיטתנו, ועל כן, ישתמש בית המשפט בסמכותו זו רק במקרים נדירים, בהם ברור כי בשום מקרה לא יוכל התובע לקבל, על סמך הטענות שביסוד תביעתו, את הסעד המבוקש [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שתיים עשרה 2015) 342-347; ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה קבלנית כללית בע"מ (4.6.2007)].

10. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ובכלל החומר הרלבנטי, הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה שלפניי אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את סילוק התביעה על הסף.

מעשה בית דין

11. טענת הנתבעים לקיומו של מעשה בית דין מכוח פסק הדין בהליך הקודם, מושתתת על העיקרון של השתק פלוגתה - השתק המתקיים במקום בו במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה משפטית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית והוכרעה בידי בית המשפט בפירוש או מכללא, באופן שבעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלשוב ולהתדיין לגביה בהליך נוסף, גם אם עילת התביעה ביסודו שונה מהעילה של התביעה הראשונה (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) 146-137).

11. תנאי מהותי להחלתו של מעשה בית דין מכוח השתק פלוגתא, הוא זהות בין צדדים שלקחו חלק בהליכים השונים. ההשתק חל גם על חליפיהם ושליחיהם של בעלי הדין ועל צדדים קרובים למתדיינים ומטרתו להבטיח "הזדמנות לכל בעל דין לומר את דברו לפני בית-משפט, ומצד שני לוודא, שמי ש'היה לו יומו' בבית המשפט לא ישמיע דברו בשנייה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים" (ע"א 258/88 פיכטנבאום נ' רשם המקרקעין, פד"י מד(2) 576, 580).

על פועלו של פסק הדין כמעשה בית דין כלפי מי שאיננו צד להליך, עמדה המלומדת נ. זלצמן בספרה הנ"ל (שם בעמ' 370-367):

"האם הביטוי 'צדדים למעשה-בית-דין' מתייחס אך ורק למי שנמנו בכתבי-הטענות כצדדים להתדיינות במשפט הראשון, או שמא מושג זה רחב יותר בתוכנו וכולל גם מי שלא היה אומנם בעל-דין במשפט הראשון, אך יש לראות בו, לאור העניין המסוים שהיה לו באותה התדיינות ומעורבותו הפעילה בניהולה, צד להליך הקשור במעשה-בית-דין שניתן?... שאלות אלה ואחרות, הנוגעות בהיקף חלותו של עקרון מעשה-בית-דין, מחייבות אותנו לחזור ולהעמיד את הרציונלה שבבסיס העיקרון. זו המבוטאת באמצעות הביטוי 'היה לו יומו בבית המשפט' מכוונת למנוע בעל-דין, שניתנה לו ההזדמנות המלאה וההוגנת להתדיין בבית-המשפט בעניין כלשהו או בפלוגתא כלשהי, מלחזור ולהתדיין שוב עם מי שהיה יריבו באותה התדיינות בגין אותה עילת-תביעה או בקשר לאותה פלוגתא שכבר הוכרעה בפסק דין סופי. הביטוי 'היה לו יומו בבית-המשפט' שני פנים לו: מצד אחד, הוא מבטא את זכותו של כל אדם להישמע בעניינו, כבעל-דין, בבית-המשפט, זכות המעוגנת בכללי הצדק הטבעי. אך מצד שני הוא מבטא את הצורך החברתי למנוע שימוש לרעה בזכות זו וניצולה של המערכת השיפוטית על-ידי מי שכבר מיצה פעם אחת את זכותו או הייתה לו ההזדמנות המלאה לעשות כן כדי להגן על ענייניו... מכאן גם נובע הקשר בין המושגים 'צד להליך' ו'קרבת העניין', כשהמושג 'קרבת העניין' בא להשלים את המושג 'צד להליך' וליתן לו משמעות רחבה יותר לצורך חלותו של כלל מעשה-בית-דין: לאמור, לא רק מי שנמנה על בעלי-הדין באותה תובענה, אלא גם מי שיש לו 'קרבת עניין' עימו וניתנה לו ההזדמנות להשמיע את דברו בבית המשפט בקשר לעניינו שלו, בין באופן אישי, ובין באמצעות אותו בעל –דין".

ובעמ' 391-392:

"הדגש הוא, שלזר המתערב בהליך הייתה הזדמנות מעשית שווה לזו הקיימת בידי צד להליך לשלוט בניהול ההליך... לא די בהשתתפות בלבד, בלא שתהא שליטה ופיקוח על תהליך הצגת גרסתו של אותו צד. כך, אין די בכך שזר להליך תמך במשאבים כספיים באחד מבעלי-הדין, סיפק לו עורך-דין, העיד במשפט לטובתו, נכח בבירור העובדתי של התביעה ואפילו היה מעורב רגשית במתרחש... הדגש הוא, כאמור, בשליטה בניהול התביעה או ההגנה, לאמור, בקביעת המערך האסטרטגי הדרוש נגד בעל-הדין היריב, הכוונת תהליך הבירור העובדתי והצגתן של התיאוריות המשפטיות הרלוונטיות וכן היכולת לפסוק בשאלה של הגשת ערעור על פסק הדין, במקרה שיינתן לרעתו של בעל-הדין".

12. יישום עקרונות אלה בענייננו, מביא למסקנה כי פסק הדין בהליך הקודם איננו מקים מעשה בית דין כלפי התובע. כאמור, התובע לא היה צד בהליך הקודם. הוא אמנם הגיש תצהיר שם, מטעם סלימאן, ונחקר על תצהירו בבית המשפט, אך לא מתקיימים יחסי "קירבה משפטית" בינו לבין מי מן הצדדים בהליך הקודם ובוודאי לא ניתן לו יומו בית המשפט בכל הנוגע לטענותיו באשר לזכויותיו שלו בחלקה.

13. ודוק: העסקה לה טוען התובע בתביעה דנן, מכוחה לטענתו הוא רכש את זכויות הנתבע מס' 1 במקרקעין, לא נכללה בגדר הפלוגתאות בהליך הקודם ולא נדונה שם, אלא רק באופן אגבי. התובע טען בתצהירו שם את שהוא טוען היום בתביעתו, היינו - אין לראות בו כמי שמושתק או כמי שויתר על טענותיו אלה. תביעת הנתבעת מס' 3 בהליך הקודם, כלל לא התמקדה בטענות אלה של התובע, אלא בטענתה כי היא רכשה את זכויותיו של הנתבע מס' 1 ושל סלימאן - רכישה שלטענתה גוברת על ההענקה במתנה של סלימאן לבתו - זו הפלוגתא היסודית בה התמקד פסק הדין בהליך הקודם.

בסעיף 38 לפסק הדין בהליך הקודם, אמנם ניתנה התייחסות להעברת הזכויות מן הנתבע מס' 1 לנתבע מס' 2 ולהצהרת התובע כי חתם על הסכם עם הנתבע מס' 2 לפיו רכש את זכויותיו אלה, תוך שנקבע כי שעסקאות אלה לא דווחו לרשויות המס ולפיכך הן חסרות תוקף משפטי לפי חוק מיסוי מקרקעין והזכויות נותרו רשומות על שם הנתבע מס' 1. יחד עם זאת, אין לראות בקביעות אלה כהכרעה פוזיטיבית בין העסקאות הנוגדות להן טוען התובע בתביעתו דנן, וודאי במקום בו התובע לא היה צד באותו הליך ופלוגתא זו לא עמדה לדיון ולא בוררה לגופה אלא כאמור, רק באופן אגבי.

14. יש להזכיר כי גם הנתבע מס' 2, עמו לטענת התובע נכרת ההסכם, לא היה צד בהליך הקודם, ואילו הנתבע מס' 1, שטענת התובע מבקשת לגרוע מזכויותיו הרשומות, לא לקח חלק בבירור ההליך הקודם, אלא הסכים להותיר על כנו את פסק הדין שניתן בהעדרו, פסק דין שלא קבע כל קביעה בנוגע לזכויות הנטענות על ידי התובע בענייננו. עדויותיהם של שני נתבעים אלה, בכל הנוגע לזכויות הנטענות על ידי התובע, הינן מהותיות ואקוטיות ובהעדרן, אין מקום לקבוע כי הפלוגתא אותה מעלה התובע בתביעתו הוכרעה באופן המקים מעשה בית דין.

15. יתרה מכך, לא התקיימה כל זהות אינטרסים בין התובע לבין מי מן הצדדים בהליך הקודם ולא היה לצדדים שם אינטרס לייצג גם את עניינו של התובע, כמי שטוען לזכויות משלו במקרקעין.

בנסיבות המפורטות לעיל, אין לראות בתובע כמי שניתן לו יומו בבית המשפט באופן המשתיק אותו ומצדיק את סילוק תביעתו על הסף.

התיישנות

16. בגדר טענת ההתיישנות, מעלים הצדדים טענות עובדתיות, הטעונות בירור ענייני: כך, טענת התובע כי הוא פנה אינספור פעמים לנתבעים מס' 1 ו- 2 בבקשה לקבל לידיו את המקרקעין ואלה ניצלו את יחסי הידידות עימו ודחו אותו פעם אחר פעם באמתלות שונות ורק בשנת 2013 התכחשו לזכויותיו לראשונה.

בנסיבות אלה ומשלא ניתן לקבוע מסמרות בשאלה מתי נולדה עילת התביעה בטרם התבררו העובדות לאשורן, אין מקום לסילוק התביעה על הסף ובשלב מקדמי זה. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט ברע"א 107/14 נתנזון נ' גבאי (29.5.2014):

"ארחיב במקצת בנושא דחייה על הסף מחמת התיישנות, תוך הצגת מושכלות יסוד. התוצאה של דחיית התביעה על הסף בשלב מקדמי מחמת התיישנות אפשרית היא אם מסקנה זו עולה מ-ד' אמותיו של כתב התביעה. ברי כי בבקשה מעין זו אל לבית המשפט לקבוע את העובדות על פי כתב ההגנה לבדו. לאמור, אם אף על פי עמדת התובע מתבקשת המסקנה כי התביעה התיישנה, אזי מיותר לשמוע את המשפט באופן מלא. במצב שכזה הבירור העובדתי אינו דורש. שונים פני הדברים כאשר קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים, בה בית המשפט אינו יכול להכריע בשלב מקדמי זה. או אז האיזון הנדרש כדי שטענת ההתיישנות של הנתבע תיבדק היא לדחות את ההכרעה עד לשלב מאוחר יותר, לרבות שלב מתן פסק הדין, שבגדרו קובע בית המשפט את המסגרת העובדתית החיונית להכרעה בטענת ההתיישנות."

17. אף טענת התובע בדבר חתימה מאוחרת יותר, בשנת 2013, על אותו הסכם עם הנתבע מס' 2, הסכם שלטענתו הושמד בשריפה, ובוודאי טענות הנתבע לזיוף המסמכים עליהם מסתמך התובע, הן כולן טענות המצדיקות בירור עובדתי שמקומו בהליך העיקרי ואין בהן כדי להצדיק את סילוק התביעה על הסף.

18. טענת התובע כי הוא רכש את זכויותיו של הנתבע מס' 1, מקימות יריבות כלפי נתבע זה וכן כלפי שאר הנתבעים, הטוענים אף הם כי רכשו זכויות אלה. בנוסף, לא נפל פגם באי צירוף בעלים נוספים במקרקעין לתביעה, שכן מחלקיהם התובע איננו מבקש לגרוע דבר, אלא רק מחלקו של הנתבע מס' 1.

סוף דבר

19. על יסוד האמור לעיל, הנני דוחה את הבקשות לסילוק התביעה על הסף.

על הנתבעים להגיש כתבי הגנה בתוך 30 יום.

הוצאות הבקשה תישקלנה בנסגרת הכרעת התביעה גופה.

ניתנה היום, ה' שבט תשע"ח, 21 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.