1. בתיק זה הוגשה על ידי העותר – הרב אליהו גד מימון (להלן: "העותר"), המשמש כרב הראשי בעיר קריית אתא, עתירה מתוקנת ובה דרש העותר לחייב את המשיבים להמציא לידיו מידע ומסמכים הנוגעים להעסקתו של המשיב 3 – הרב יוסף אברייקי (להלן: "המשיב 3"), כרשם נישואין וכחתם נישואין אצל המשיבה 1 – המועצה הדתית קריית אתא (להלן: "המועצה הדתית").

רקע עובדתי

2. ברקע העתירה, עומדים הליכים משפטיים ממושכים שניהל ומנהל העותר כנגד המועצה הדתית והמשיבה 2 – גב' אסתר דהרי, המשמשת בתפקיד מזכירת המועצה הדתית (להלן: "גב' דהרי") בבית הדין האזורי לעבודה (ס"ע 48629-11-11, וסע"ש 51438-11-13), ובבית הדין הארצי לעבודה (בר"ע 47883-05-17) ושבהם טוען העותר כי הוא זכאי לתשלום נוסף בגין מילוי תפקידו כרשם נישואין וחתם נישואין בעיר קריית אתא, וזאת בין היתר מהטעם שלמשיב 3, שהינו רב העיר קריית ים, שולמו בעבר תשלומים בגין אותה עבודה, ויוקדם ויצוין כי במסגרת אותם הליכים, אישרו המשיבות 1 ו – 2 כי אכן שולמו בין השנים 2002 – 2008 סך של 2,000 ₪ בחודש למשיב 3 בגין עבודתו אצל המועצה הדתית כרשם וכחתם נישואין.

3. יוקדם ויצוין כי לכל אורך הדיונים בעתירה ניסו העותר ובא כוחו להרחיב שלא לצורך את יריעת המחלוקת בתיק, ולכלול במסגרת העתירה את טענות העותרת הנידונות בבית הדין לעבודה, ולעניין זה נדרשתי בהחלטה מפורטת שניתנה על ידי ביום 22/02/2018 ובה התייחסתי להודעות ובקשות שונות אשר הוגשו על ידי ב"כ העותר בתיק, ובהן, בין היתר, "דיווח" ב"כ העותר על הליכים אותם יזם כנגד המשיבות ברשויות שונות ואולם כפי שהבהרתי בהחלטתי, בסיכומו של דבר, השאלה היחידה המונחת בפניי הינה זכאותו של העותר לקבלת תשובות לשאלות ומסמכים כפי שנתבקשו על ידו בסעיף 158 לכתב העתירה המתוקן, ואך ורק בשאלה זו יעסוק פסק הדין.

4. בהתאם, לא אדון בפסק הדין בכל טענות ב"כ העותר המועלות כנגד המשיבים והנוגעות לב"כ העותר באופן אישי, וכפי שציינתי בסעיף 16 להחלטתי, ככל שסבור ב"כ העותר באופן אישי כי גב' דהרי או מישהו אחר מהמשיבים נוהג בו שלא כראוי או שלא בהתאם לדין, הוא רשאי לנקוט בהליכים העומדים לרשותו מכוח הדין והליכים אלו אינם מהווים חלק מהדיון בעתירה המנהלית שלפניי, וממילא סברתי ואני סבור גם כיום כי לא היה מקום לכל ההודעות אותן הגיש ב"כ העותר לתיק, בניגוד לכל סדרי הדין ואשר כל מטרתם הייתה ליצור רושם שלילי אצל בית המשפט בנוגע למשיבים, מתוך תקווה שרושם זה ישרת את מטרותיו של העותר בעתירה.

5. כמו כן, אקדים ואציין כי בעתירתו הפנה ב"כ העותר לשורה ארוכה של דברי חקיקה ואולם כפי שיפורט להלן, עמדתי היא כי הבסיס המשפטי המהותי לדיון בעתירתו של העותר הוא חוק חופש המידע התשנ"ח – 1998 (להלן: "חוק חופש המידע") ובכך יתמקד פסק הדין.

המידע והמסמכים המבוקשים על ידי העותר

6. כמפורט בכתב העתירה המתוקן, העותר דורש כי המשיבות 1 ו – 2 יפרטו בפני העותר את תנאי העסקתו של המשיב 3 בתפקידו כרשם נישואין וכחתם נישואין ובכלל זה יפרטו מה היה התשלום החודשי אותו קיבל המשיב 3, האם תשלום זה שולם כשכר עבודה על פי תלוש שכר, וכן נדרשו המשיבות לפרט מה הם רכיבי השכר שנכללו בעבודה זו ומה היו המקורות לתקצוב הוצאה זו, וכן נדרש פירוט בשאלה כמה ימים בחודש הגיע המשיב 3 לעבודתו במועצה הדתית.

בנוסף לקבלת מענה לשאלות לעיל, נדרשו המשיבות 1 ו – 2 להציג את המסמכים הנוגעים לשאלות האמורות ובכלל זה הסכם העסקה, תלושי שכר או שוברי שכר, מסמכי הנהלת חשבונות ותיעוד הנוגע לעבודתו של המשיב 3 וכן כרטיס עבודה המתייחס לתקופת העסקתו.

7. בעתירה, מפרט ב"כ העותר את פניותיו למשיבות לקבלת המידע והמסמכים המבוקשים על ידו וסירובן להיעתר לפניותיו, וכך צירף העותר מכתב מיום 23/05/17 אשר נשלח על ידו בין היתר לגב' דהרי, ואשר נענה ביום 08/06/17 בהפניית ב"כ העותר לב"כ המועצה הדתית וכמו כן, צירף ב"כ העותר פניות שנעשו על ידו לב"כ המועצה הדתית, אשר לא זכו למענה.

8. כפי שפורט לעיל, העותר הקדיש חלק נרחב מעתירתו לחזרה על טיעונים שהועלו על ידו במסגרת ההליכים המתנהלים בבית הדין לעבודה ואשר על פיהם מחויבת המועצה הדתית לשלם לעותר שכר נוסף בגין תפקידו כרשם וכחתם נישואין וזאת נוכח התשלום ששולם לכאורה בגין אותה עבודה למשיב 3.

כפי שציינתי לעיל, כל הטיעונים הללו אינם מעניינה של העתירה ואין לאפשר לעותר לקיים מסלול דיוני מקביל לתביעה המתנהלת בבית הדין לעבודה.

9. מכל מקום, בכל הנוגע לזכאותו של העותר לקבלת המסמכים והמידע המבוקשים, העותר הצביע בעתירתו על זכות העיון הקבועה בחוק חופש המידע, ועל החשיבות שבחשיפת מידע המצוי בידי רשות ציבורית, לציבור ובהתאם טען העותר כי על המשיבות להמציא לידיו את המסמכים והמידע המבוקשים וזאת גם בשל טענות של מניעת הפליה, שרירות מנהלית וחוסר סבירות של המשיבות אשר מנסות, בדרך של מניעת מידע מהעותר, להתחמק מבירור שאלת ההפליה הנטענת בין תנאי העסקתו של המשיב 3 לתנאי העסקתו של העותר.

10. בנוסף טען העותר כי המשיבות 1 ו – 2 הפרו את חובת ההנמקה החלה עליהם בהתאם לחוק לתיקון סדרי מנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט – 1958, ולא נתנו כל הנמקה להתחמקותם מהמצאת המידע המבוקש, ובנוסף נטען לפגיעה בעיקרון חוקיות המנהל על ידי המשיבות ולקיומה של הבטחה מנהלית מחייבת מצדן של המשיבות כלפי העותר.

טיעוני המשיבים לעתירה

11. בכתב התשובה שהגישו המשיבות 1 ו – 2, נטען כי כל מהותה של העתירה היא ניסיון לעקוף הליכי גילוי מסמכים שנערכו כבר בתביעה המתנהלת בבית הדין האזורי לעבודה ובעניין זה הפנו המשיבות 1 ו – 2 להליכים אשר התנהלו בתיק ס"ע 48629-11-11 ובמסגרתם מוצו הליכי גילוי מסמכים, והמשיבות 1 ו-2 צירפו לכתב התשובה בקשות שהגיש העותר במסגרת ההליכים בבית הדין לעבודה, הכוללים דרישה לגילוי אותם מסמכים שמבוקש לקבלם היום, וכן תגובת ב"כ המועצה הדתית, אשר התנגדו למסירת המסמכים מטעמי רלוונטיות, ניסיון ל"דייג ראיות" ופגיעה בפרטיות של המשיב 3, וכן פרוטוקול הדיון מיום 30/5/2013, בו הצהיר ב"כ העותר כי "אין מסמכים נוספים שלא הגשתי לתיק. אני מבין שלא אוכל להגיש מסמכים שלא הוגשו בתצהיר עדות ראשית" (עמוד 9 לפרוטוקול).

המשיבות הוסיפו וטענו, כי העתירה מהווה ניסיון חמור ופסול לאיין את סדרי הדין שהתקיימו בתביעה הנ"ל, וכי קבלת העתירה תפתח פתח לניהול הליכי גילוי מסמכים חיצוניים להליך המשפטי העיקרי, ולפגיעה בניהול ההליך המשפטי המתנהל בבית הדין האזורי לעבודה שהינו הערכאה המוסמכת לדון בסוגיות שביסוד הסכסוך וכן נטען כי העותר הסתיר במסגרת עתירתו את הבקשות שהגיש בבית הדין האזורי לעבודה, ואשר לא נענו, לקבלת המידע והמסמכים המבוקשים על ידו כיום.

12. בנוסף נטען כי העתירה מהווה חלק ממערכה משפטית כוללת שמנהל העותר כנגד הגב' דהרי, והכל בשל העובדה שזו הגישה תצהיר ונתנה עדות מטעם המועצה הדתית בהליכים המתנהלים בבית הדין האזורי לעבודה, וכחלק ממערכה זו, פתח העותר בהליכים שונים כנגד גב' דהרי ובעלה ועשה ניסיונות לפגוע בה בדרכים שונות ובכלל זה באמצעות הגשת תלונה למשטרת ישראל ולרבנים הראשיים בישראל, ובנוסף נטען כי העותר מנהל הליכים דומים כנגד גב' יעל פלפל אשר שימשה כנציגת ציבור בבית הדין האזורי לעבודה בהליכים בתיק ס"ע 48629-11-11.

13. לאור האמור, נטען כי יש לדחות את העתירה וזאת ממספר נימוקים ובכלל זה היעדר תצהיר תמיכה בעתירה המתוקנת, חוסר סמכות עניינית, השתק ומניעות של העותר וזאת בשים לב להליכים המתנהלים בבית הדין האזורי והארצי לעבודה, שהינן הערכאות המוסמכות באופן ייחודי ובלעדי לדון בטענותיו הכספיות של העותר כלפי המועצה הדתית וכמו כן נטען כי יש לדחות את העתירה מחמת שיהוי הואיל וכבר במסגרת ההליכים בבית הדין האזורי לעבודה הגיש העותר בחודש ינואר 2013 בקשות למתן צווים לקבלת מסמכים ותשובות לשאלון והעותר לא קיבל את הצווים המבוקשים, ולפיכך יכל כבר באותו מועד או בסמוך לכך להגיש את הערעור הנדרש לבית הדין הארצי לעבודה וכעת מנסה לקבל בדיוק את אותו סעד שלא קיבל בבית הדין האזורי לעבודה בשיהוי של מספר שנים באמצעות עתירה על פי חוק חופש המידע.

14. בנוסף, הקדישו גם המשיבות 1 ו – 2 פרקים נרחבים מטיעוניהן לדחיית טענות העותר לגופו של עניין, ובנוסף נטען כי יש לדחות את העתירה מאחר והמידע ונתוני העסקתו של המשיב 3, חסויים בין היתר על ידי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), ובעניין זה הופניתי לסעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע.

15. כמו כן, נטען כי יש לדחות את העתירה מחמת שהמידע המבוקש מתייחס לשירותים שניתנו על ידי המשיב 3 למועצה הדתית לפני 9 – 15 שנים, וכי הטיפול בבקשה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה ואיתור המידע המבוקש, מעלה קושי של ממש.

16. מטעם המשיב 3 הוגש כתב תשובה שבו הצטרף המשיב 3 לטיעוני המשיבות 1 ו – 2 והוסיף וטען כי אכן שולם לו סך של כ – 2,000 ₪ לחודש על ידי המועצה הדתית בגין תפקידו כרשם נישואין בקרית אתא וכי מהשכר ששולם לו נוכה מס במקור בשיעור של 45%, וכי מדי שנה הנפיקה לו המועצה הדתית אישור על ניכוי מס הכנסה במקור (טופס 856) וכי מדי שנה המשיב 3 הגיש דוח שנתי למס הכנסה במסגרת הוא דיווח על ההכנסה מהמועצה הדתית וצירף את אישורה בדבר ניכוי מס במקור.

17. ביום 24/12/17 התקיים דיון ממושך בעתירה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הצעתי כי המועצה הדתית בסיועו של המשיב 3 ימציאו לב"כ העותר אישורי ניכוי מס במקור, שהנפיקה המועצה הדתית בשנים 2002 – 2008 ושמהם עולה מהו הסכום השנתי ששולם למשיב 3, ומהו סכום המס שנוכה במקור מתשלומים אלה ובכך יסתיים הדיון בעתירה והיא תימחק.

18. ב"כ המשיבות 1 ו – 2 הסכים להצעתי ואף העותר עצמו הסכים לכך, ואולם בא כוחו התנה את הסכמתו של העותר בוויתור הדדי של הצדדים על כל טענה בקשר לעתירה. בנסיבות אלה, ניתנה על ידי החלטתי ובה הוריתי לב"כ המועצה הדתית להודיע עד ליום 20/01/18 האם עלה בידיו לאתר את המסמכים שהוצעו על ידי ולאחר איתור המסמכים, נדרשו הצדדים ליתן הודעה באשר לעמדתם הסופית ביחס להצעת בית המשפט וכמו כן קבעתי כי ככל שלא תהיה הסכמה, יינתן על ידי פסק דין בעתירה.

19. בהמשך הוגשו על ידי ב"כ העותר הודעות ובקשות שונות, אשר הופנו במשותף לבית המשפט לעניינים מנהליים, ולכל המותבים בבית הדין לעבודה אשר דנו בעניינו של העותר, ואשר בהם פורטו אירועים שאירעו לב"כ העותר באופן אישי, לטענתו בשל פעולות של הגב' דהרי ואחרים, ובהחלטות שניתנו על ידי, נאלצתי להתרות בב"כ העותר כי אחייבו באופן אישי בהוצאות במידה ולא יחדל מהגשת "הודעות" שונות שכל מטרתן היא ליצור רושם שלילי אצל בית המשפט ביחס למשיבים ואשר בכל מקרה, תוכנן אינו רלוונטי כלל להליכים המתנהלים במסגרת העתירה.

20. ביום 15/01/18 ניתנה הודעת המשיבות 1 ו – 2 לפיה עלה בידי המועצה הדתית, במאמצים רבים, לאתר אישורי מס במקור שניתנו בשנים 2006 – 2007 ביחס לעבודתו של המשיב 3, וכי באם העותר יסתפק בהמצאת מסמכים אלה, תינתן הסכמת המשיבות 1 ו – 2 למחיקת העתירה, ללא צו להוצאות.

21. כמפורט בהחלטתי מיום 22/02/18, בעקבות הודעה זו הוגשו לא פחות מ – 5 הודעות, תגובות ובקשות שונות של ב"כ העותר ובהחלטתי האמורה, דחיתי את כל בקשות העותר לקיום ישיבת הוכחות לזימון עדים ולפרטים נוספים ולמתן תשובות וכן לצירוף משיבים נוספים וזאת כפי שהבהרתי מאחר ולצורך הכרעה בשאלת זכאות העותר לקבלת המסמכים או הנתונים המבוקשים, אין כל צורך להיענות לכל בקשות ב"כ העותר.

22. במסגרת החלטתי, אפשרתי גם לצדדים להגיש השלמת טיעון מטעמם, וביום 06/03/18 הוגשה הודעת העותר לפיה הוא אינו מבקש להגיש השלמת טיעון מטעמו, לאור כל כתבי הטענות שהוגשו על ידו בעבר, ואילו המשיבים הגישו השלמת טיעון מטעמם, במסגרתה, חזרו וטענו המשיבות 1 ו – 2 כי העותר מנצל לרעה את הליכי בית המשפט, וכי כל מטרתו היא לערוך מקצה שיפורים בנוגע לתביעה המתנהלת בבית הדין האזורי לעבודה והממתינה למתן פסק דין ובנוסף נטען כי העותר העליל על המשיבות 1 ו – 2 כי הן שילמו למשיב 3 כספים שלא בהתאם להוראות הדין, והנה מתברר כי המועצה הדתית הציגה את אישורי המס שעלה בידה לאתר ומאישורים אלה עולה כי המועצה הדתית ניכתה מס במקור מתשלומי שכר של המשיב 3 והגישה את כל הדיווחים הנדרשים למס הכנסה.

23. בנוסף, חזרה המועצה הדתית על טיעוניה בדבר השנים הרבות שחלפו מאז נוצר המידע שהעותר מבקש לקבלו ועל המשאבים הנדרשים באיתורו ועל השיהוי שבו נגועה עתירת העותר, ונטען כי העותר לא הצביע על כל מקור לא מן הדין ולא מן הצדק, המצדיק את קבלת העתירה.

24. מטעם המשיב 3, נטען כי במידע המבוקש יש בכדי לפגוע בפרטיותו של המשיב 3, וכי העתירה הינה ניצול לרעה של ההליכים המשפטיים, וכי היה על העותר להסכים להצעת בית המשפט ולהסתפק במסמכים שכבר הומצאו על ידי המועצה הדתית, וסירובו של העותר מלמד על המניעים הפסולים העומדים בבסיס עתירתו.

25. לאור טיעוני הצדדים, עליי ליתן הכרעתי.

דיון והכרעה

26. כאמור לעיל, הבסיס המשפטי היחידי הקיים לעמדתי לעתירתו של העותר הינו חוק חופש המידע, ולאחרונה חזר בית המשפט העליון בתמצית על חשיבותו, תכליתו ומהותו של חוק חופש המידע בקובעו את הדברים הבאים:

"מילים אין ספור נאמרו על אודות התכליות שבבסיס חוק חופש המידע, ואם אחזור על הדברים, אהיה כמכניס תבן לעפריים. לכן, אומר בתמצית כי התכליות והרציונליים השונים שבבסיס החוק, מסתופפים תחת שתי כנפיים: "הטעם הדמוקרטי" ולפיו הזכות לדעת נתפסת כחלק מהערך של חופש הביטוי, על אגד הזכויות הנכללות בו; ו"טעם הבעלות" לפיו הציבור הוא הבעלים של המידע והרשויות מחזיקות במידע כנאמן של הציבור. תחת שתי כנפיים אלה נמצאים הצידוקים וטעמי-המשנה כגון בקרה ופיקוח אפקטיבי על מעשי השלטון; חיזוק ה'היגיינה הציבורית'; שיפור איכותה של פעולת הרשות; גיבוש סדר היום הציבורי; וחיזוק אמון הציבור בעקבות שקיפות הליך קבלת ההחלטות ע"י הרשות...".

עע"מ 5089/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' בנק ישראל (30.5.18, פסקה 10 וראו גם האסמכתאות המופיעות שם).

27. עם זאת, ובצד ההכרה בחשיבותה וחיוניותה של הזכות לקבל מידע, נקבע לא אחת כי:

"אלא שככל זכות, גם הזכות לקבל מידע אינה מוחלטת, ומולה ניצבת שורה של זכויות ואינטרסים הראויים אף הם להגנה. המחוקק, אשר היה ער למתח האמור, שרטט מתווה של איזונים, אשר נועדו מחד גיסא, להבטיח את מקומו של חופש המידע כזכות בת קיימא, ולבצר, מאידך גיסא את ההגנה על הזכויות והאינטרסים המונחים מהצד האחר של כפות המאזניים".

עע"מ 3300/11 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע (5.9.12, פסקה 6) (להלן – "ענין גישה"), וראו גם עע"מ 1704/15 האוניברסיטה העברית נ' העמותה למדע מוסרי (18.7.17, פסקאות 17-18).

28. נקודת המוצא לניתוח הוראותיו של חוק חופש המידע, מצויה בסעיף 1 לחוק שהינו הסעיף ההצהרתי המכונן את הזכות לקבלת מידע ואשר על פיו: "לכל אזרח ישראלי או תושב, הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית, בהתאם להוראות חוק זה".

29. ומכאן, כי גם בעתירה שבפנינו לעותר קיימת הזכות העקרונית לקבל מהמועצה הדתית שהינה בגדר "רשות ציבורית", "מידע" המוגדר בחוק חופש המידע כ"כל מידע המצוי ברשות הציבורית, והוא כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב", ומשלא נטען על ידי המועצה הדתית כי המידע המבוקש אינו מצוי בידה, הרי שניתן לקבוע כי העותר הצביע על זכאותו העקרונית לקבלת המידע המבוקש בהתאם להוראות חוק חופש המידע וכעת יש לבחון האם כנגד זכות עקרונית זו עומדים אינטרסים וזכויות נוגדות, אשר בהתאם להוראות החוק, יש בהן כדי לשלול את זכאותו של העותר לקבלת המידע המבוקש.

האם העותר מנוע מלקבל את המידע המבוקש נוכח ההליכים המשפטיים המתנהלים בבית הדין לעבודה?

30. כפי שפורט לעיל, לטענת המשיבות 1-2, עתירת העותר מהווה ניסיון לאיין את הליכי גילוי המסמכים שנוהלו בבית הדין האזורי לעבודה והושלמו זה מכבר, ובהם נדחו בקשות דומות של העותר, ובהתאם העותר מנוע מלנסות ולקבל את מבוקשו באמצעות עתירה על-פי חוק חופש המידע.

31. לעמדתי, אין לקבל טענה זו של המשיבות 1-2, וכפי שכבר קבע בית המשפט העליון, זכותו של בעל דין לקבלת מידע ומסמכים בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ח-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), וזכותו לקבלת מידע על פי חוק חופש המידע, הינן שתי זכויות נפרדות ונבדלות זו מזו, אשר אינן כפופות לאותם כללי חסיון ומגבלות אחרות וכדברי בית המשפט:

"אכן בשני נתיבים עסקינן – תקנות סדר הדין האזרחי וחוק חופש המידע, ומטבע הדברים בראשון יצעד ככלל בעל זכות תביעה, כגון המגן על קניינו או על שמו הטוב, ואילו בשני יצעד ככלל בעל עניין בפעולת הרשות ובתקינותה. יש שוני מובנה ביניהם: הנתיב האזרחי מותנה, בין השאר, ברלוונטיות לתיק, ויש בו חסינות שבדין, ואילו נתיב חופש המידע העומד לרשות הכל, ללא צורך בהסבר ובהוכחת זכות עמידה ורלבנטיות, כפוף למגבלות מסויימות בדין, הנובעות מתכליתו של חופש המידע..."

רע"א 2498/07 מקורות חברת מים בע"מ נ' אורה בר (27.6.07, פסקה י"ג); וראו גם רע"א

(י-ם) 36947-12-15 פן-דור תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל (19.7.16, פסקה 12); ות"א (מרכז) 6549-01-11 קיבוץ גבעת ברנר אגודה שיתופית נ' הקרן הקיימת לישראל (23.5.16, פסקה 22), שבהם סירבו בתי המשפט להחיל הוראות חסיון הקבועות בחוק חופש המידע, על הליכי גילוי מסמכים המתנהלים על פי תקנות סדר הדין האזרחי.

32. לאור השוני בין שני מסלולי הגילוי והעיון המפורטים לעיל, אני סבור כי העובדה שבקשתו של העותר לגילוי המסמכים המבוקשים במסגרת ההליכים המתנהלים בבית הדין האזורי לעבודה לא נתקבלה, אין בה כדי למנוע ממנו לממש את זכותו לקבלת אותם המסמכים במסגרת עתירה על פי חוק חופש המידע.

33. קביעה זו מבוססת על השוני ב"זהות" המשפטית של העותר בשני ההליכים. בבית הדין לעבודה העותר הינו בעל דין הכפוף לכללים הנוגעים לבעל דין בהליך אזרחי, ואילו בעתירה שבפני העותר הינו "אזרח או תושב" המבקש לממש את זכותו לקבלת מידע וה"כובע" המשפטי הנוסף של העותר כבעל דין בהליך אחר אינו רלוונטי לעתירה.

34. בהקשר זה מן הראוי לחזור ולהזכיר את הוראות סעיף 7(א) לחוק חופש המידע לפיהן "... אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו", ומכאן שגם אם רצונו של העותר הוא לעשות שימוש במסמכים שיקבל במסגרת העתירה בהליכים התלויים ועומדים בבית הדין האזורי או הארצי לעבודה, אין בכך כדי לחסום את דרכו של העותר, אשר כאמור אינו נדרש כלל לנמק מדוע הוא מבקש לעיין במסמכים המפורטים בעתירה.

35. את קביעתי לעיל יש לסייג בכך, שלעיתים למניעיו וכוונותיו של מבקש המידע ישנה חשיבות והשפעה על עתירתו, וזאת בין היתר במקרים בהם הסתיר העותר ולא גילה את האינטרסים והמניעים האמיתיים העומדים בבסיס עתירתו.

36. בעניין זה אפנה לעע"מ 9562/10 אופיר שפיגל נ' החברה לשירותי איכות הסביבה בע"מ (2.4.12) (להלן: "עניין שפיגל"), שם סבר כבוד השופט ח' מלצר (בהסכמת כבוד השופט עמית), כי יש מקום לדחיית עתירה על פי חוק חופש המידע, מחמת חוסר ניקיון כפיים במקום בו העותר הציג עצמו כפעיל סביבתי שמניעיו בבקשתו לקבלת מידע הינם "חשיפת מידע סביבתי חיוני לציבור" בעוד שבפועל התברר כי העותר קשור עסקית למתחרות עסקיות של המשיבה, ולמעשה מטרת העתירה הייתה על פי הנטען להשיג יתרון עסקי לא הוגן באמצעות קבלת מידע הנוגע לפעילותה העסקית של המשיבה באותה עתירה (וראו בעניין זה דעתה החולקת של כבוד השופטת (כתוארה אז) א. חיות אשר סברה כי אין במניעים אלו של העותר כדי להצדיק את דחיית העתירה).

37. אלא שבמקרה שבפנינו, העותר גילה כבר בעתירתו את דבר קיומם של ההליכים המתנהלים בינו ובין המועצה הדתית, ואף לא הסתיר את רצונו לבסס באמצעות המסמכים והמידע המבוקשים את טענתו, לפיה הוא זכאי לתשלום נוסף בגין עבודתו כחתם וכרשם נישואין, כפי שקיבל על פי הטענה המשיב 3, כך שגם אם אקבל את טענת המשיבות 1-2 לפיהן העותר לא גילה כי בקשה דומה שהוגשה על ידו במסגרת הליכי גילוי מסמכים בהליכים המתנהלים בבית הדין האזורי לעבודה, לא נתקבלה, הרי שלאור מסקנתי בדבר השוני וההפרדה בין ההליכים, אין באי גילוי זה כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף.

38. למעלה מהדרוש אציין כי כפי שכבר קבעתי בהחלטתי מיום 22/2/2018 וכפי שעלה מהתנהלות העותר ובא כוחו, הללו משקיעים מאמצים ניכרים על מנת לפגוע בכל דרך אפשרית במשיבות 1-2, ובמקביל להגשת העתירה יזם ב"כ העותר פנייה לרשויות שונות ובכלל זה רשויות המס ובהן דרש לפתוח בחקירה נגד המשיבות 1-2, בין היתר, על כך ששילמו שכר למשיב 3 שלא כדין וללא תשלום מס כנדרש, ולפיכך קיימת סבירות גבוהה לפיה רצונו של העותר הוא לקבל מידע אשר יוכל לסייע לו בהמשך ניסיונותיו לפגוע במשיבות 1 ו- 2, אך כאמור לעיל, אינני סבור כי די בחשש זה כדי לשלול על הסף את זכותו של העותר לקבלת המידע המבוקש על ידו, וזאת נוכח הוראות החוק, אשר אינן מחייבות כלל את מגיש הבקשה לקבלת מידע לנמק את בקשתו.

39. עם זאת אציין כי לעניינו של העותר במידע המבוקש ומניעיו וכוונותיו, קיימת בכל זאת משמעות וזאת לאור הוראות סעיף 10 לחוק חופש המידע שבו אדון בהמשך.

40. סיכומו של דבר, העותר בעתירתו ציין את דבר קיומם של ההליכים המתנהלים בינו ובין המועצה הדתית ולא הסתיר בהתאם את רצונו במידע המבוקש לצורך סיוע בתביעתו לקבלת תשלום מהמועצה הדתית, וכמו כן לא הסתיר את רצונו וכוונתו לנסות ולעשות שימוש במידע שיתקבל במסגרת העתירה לצורך מאבקו במשיבות 1-2 בכל החזיתות המשפטיות השונות.

כפי שפורט לעיל, ענין אישי זה של העותר, כמו גם הליכי גילוי המסמכים שכבר התנהלו בבית הדין לעבודה, אין בהם כדי לשלול מהעותר את זכותו להגשת העתירה ולקבלת המסמכים וכפי שיפורט להלן, דווקא עניינו האישי של העותר במידע המבוקש עשוי לשמש כנימוק המחייב מסירת המידע לידיו, ומכאן שעל המועצה הדתית להצביע על טעם אחר, המנוי בחוק חופש המידע והמצדיק את אי מסירת המידע המבוקש לעותר.

פגיעה בפרטיות

41. כפי שפורט לעיל, המחוקק מצא לנכון לסייג את הזכות לקבלת מידע וזאת בשל הצורך והרצון ליתן הגנה לאינטרסים מהותיים נוספים העומדים כנגד זכות זו ובכלל זה הזכות לפרטיות.

42. בעניין זה נקבע בסעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע כי:

"רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה: ...

(3) מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין".

43. על כך יש להוסיף את הוראות סעיף 20 לחוק חופש המידע בו מודגש כי: "אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מתוקפו של חיקוק המחייב, המתיר, האוסר או המסדיר באופן אחר גילוי או מסירה של מידע שבידי רשות ציבורית".

44. ואכן בחוק הגנת הפרטיות סעיף 23ב' נקבע כי: "מסירת מידע מאת גוף ציבורי אסורה...", אלא אם כן המידע פורסם ברבים, או ניתנה הסכמת האדם שהמידע מתייחס אליו ו"מידע" מוגדר בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות כ"נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישיותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונותיו", וכן נקבע בסעיף 23א' לחוק הגנת הפרטיות כי: "הוראות פרק זה יחולו על ידיעות על ענייניו הפרטיים של אדם, אף שאינן בגדר מידע, כשם שהן חלות על מידע".

45. כאמור לעיל, העותר מבקש לקבל פירוט של תשלומי השכר ששולמו למשיב 3, ניכוי מס שנוכה בעניינו וכן תלושי שכר, כרטיס עובד וכו', הכל בקשר עם עבודתו של המשיב 3, והשאלה הנשאלת האם מידע שכזה הינו בגדר ידיעות על "ענייניו הפרטיים של אדם"?.

46. בעניין זה נקבע בעע"מ 98/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל – רשות המיסים (23.9.08, פסקה 41), כי מידע המתייחס להכנסותיו של אדם ולמצבו הכלכלי נכלל בגדר "ענייניו הפרטיים", ובית המשפט הפנה בהסכמה לעע"מ 3542/04 סלס נ' סלס (20.6.05) שם נקבע כי "הצגת תלושי משכורת ומידע בנקאי לגבי הכנסותיו ורכושו של אדם חוסים תחת הגנת הפרטיות", וראו גם עת"מ (י-ם) 43334-02-17 בן כספית נ' עיריית ירושלים (20.8.17), שם קבע בית המשפט (פסקה 42) כי: "הנה כי כן, תנאי העסקתו של עובד: שכרו, שעות עבודתו, היקף המשרה שלו, ולעיתים אף פירוט תפקידו והממונים עליו, הוא בגדר מידע פרטי, שחלה עליו הזכות לפרטיות. זכות זו אינה עומדת בהכרח לאיש ציבור בכיר ולעיתים אף לא לאנשי ציבור הממלאים תפקיד בכיר פחות... אך היא עומדת ככלל לכל אדם. נקודת המוצא לדיון היא איפוא כי לעובד "רגיל", עובד מן השורה, אחד מאלפי עובדיה של העירייה, זכות לפרטיות שחלה על תנאי העסקתו, וכך גם למשיבה" (פסק הדין עסק בפרסום תנאי שכרה של אשת ראש הממשלה ש.מ.).

47. אני מצטרף בכל הכבוד לפסיקה שהובאה לעיל, ולאור התנגדותו של המשיב 3 למסירת הנתונים ביחס להכנסותיו ועבודתו, אני סבור כי התקיימו במקרה זה הוראות סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע והמועצה הדתית הייתה רשאית לסרב למסור את המידע המבוקש, על מנת להימנע מפגיעה בפרטיות המשיב 3.

הטיפול בבקשה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה והמידע נוצר לפני למעלה מ- 7 שנים ואיתורו כרוך בקושי של ממש.

48. המועצה הדתית הפנתה בטיעוניה גם להוראות סעיף 8 לחוק חופש המידע ובהתאם טענה כי היא לא הייתה מחוייבת להיענות לבקשת העותר מאחר והטיפול בבקשה מצריך השקעת משאבים בלתי סבירה (סעיף 8(א) לחוק חופש המידע) ומאחר ו"המידע נוצר או נתקבל בידה למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי של ממש" (סעיף 8(ב) לחוק חופש המידע), ובנוסף נטען כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי בהגשתה וזאת מאחר שכבר בשנת 2013 נדחתה בקשת העותר לקבלת אותם מסמכים במסגרת ההליכים בבית הדין האזורי לעבודה, ובכל זאת העותר המתין 4 שנים נוספות בטרם הוגשה עתירתו.

49. באשר לטענת השיהוי, אינני מוצא לקבלה מהטעם שכפי שפורט לעיל, הליך זה שונה במהותו מההליכים המתנהלים בבית הדין האזורי לעבודה ובהתאם, שאלת השיהוי צריכה להיבחן אך ורק ביחס להליכים הרלוונטיים לעתירה ומהתכתובת אשר צורפה לעתירה עולה כי העותר פנה לגב' דהרי ולאחר מכן לב"כ המועצה בחודש יוני 2017 ואילך, ומיד לאחר שלא נענה פנה לבית המשפט ובנסיבות אלו לא התקיים שיהוי של ממש בפניית העותר לבית המשפט, ויש לדחות טענה זו.

עם זאת, יינתן משקל לשיהוי הרב בפנייתו הראשונית של העותר למשיבות 1 ו-2 וזאת במסגרת הדיון בשאלת הפעלת שיקול הדעת של המועצה הדתית בהיענות לבקשת העותר, גם מקום בו התקיימה לכאורה עילת סירוב מוצדקת לבקשתו וזאת בהתאם להוראות סעיפים 10 ו-11 לחוק חופש המידע.

50. באשר לטענת המועצה הדתית בדבר הצורך בהקצאת משאבים בלתי סבירה הגלומה בהיעתרות לבקשה, זו הוכרה כאמור בחוק בפסיקה כמצדיקה הימנעות מהענות לבקשה על פי חוק חופש המידע, ובעע"מ 2398/08 מדינת ישראל – משרד המשפטים נ' אליצור סגל (19.6.2011)(להלן-"ענין סגל"), פסקה 28, נדרש בית המשפט העליון לשאת פרשנות המונח "הקצאת משאבים בלתי סבירה" וקבע כי על הרשות הציבורית להצביע על "הכבדה ממשית על הרשות שהיא בעלת זיקה להקצאת המשאבים הנתונה אצל הרשות" דהיינו, על הרשות הציבורית להצביע על כמות המשאבים שאותם היא נדרשת להשקיע על מנת להיענות לבקשה, וכי השקעה זו יוצרת "הכבדה ממשית" על הרשות במילוי משימתה העיקרית.

51. לעומת זאת בכל הנוגע לסעיף 8(2) לחוק חופש המידע, כאשר עסקינן במידע אשר נוצר לפני למעלה מ-7 שנים, אין הרשות נדרשת להצביע על השקעת משאבים בלתי סבירה הכרוכה בהיענות לבקשה אלא די כי תצביע על כך שאיתור המידע "כרוך בקושי של ממש".

52. לעמדתי, נטל הראיה המוטל על הרשות הציבורית לצורך ביסוס טענתה בדבר "קושי של ממש" באיתור המידע המבוקש, איננו מצוי ברף הגבוה, וככל שעסקינן במידע שאיננו מצוי במחשבי הרשות הציבורית, נדמה כי עצם הצורך לנבור בארכיונים ישנים בניסיון לאתר מידע אשר נוצר לפני למעלה מ-7 שנים, הוא לכשעצמו יכול להיחשב כ"קושי של ממש", המצדיק לכאורה אי היענות לבקשה לקבלת מידע וזאת בשונה מהנטל הנדרש להוכחת הצורך ב"הקצאת משאבים בלתי סבירה" המחייב את הרשות הציבורית לפרט את המשאבים הנדרשים ממנה לצורך היענות לבקשה לקבלת מידע ואת השפעת השקעת משאבים אלו על פעילותה העיקרית של הרשות הציבורית.

ראו עמדה דומה ביחס לנטל הראיה המקל המוטל על הרשות הציבורית על פי סעיף 8(2) לחוק חופש המידע בעת"מ 8042-04-16 תעשיות מזון תנובה – אגודה שיתופית חקלאית בישראל בע"מ ואח' נ' הממונה על חופש המידע עיריית רחובות ואח' (16.2.2017), פסקה 25 וכן עת"מ 15254-02-15 עורכי דין לקידום מנהל תקין נ' הממונה על חופש המידע במועצה המקומית עילבון ואח' (24.9.2015) פסקה 13.

53. ומכאן למקרה שבפנינו, שבו במסגרת כתב התשובה הסתפקה המועצה הדתית בהפניה להוראות חוק חופש המידע ולא פירטה את המשאבים והמאמצים הנדרשים ממנה לצורך הטיפול בבקשת המידע של העותר, ורק בדיון שהתקיים בפניי, פירט ב"כ המועצה הדתית את היקף העבודה הנדרש והבהיר כי: "אין בעיה לקבל את המידע אם היו פונים בשנת 08' נא הראו כמה קיבל הספק חשמל כמה לשירותי רבנות. אין סיבה שלא לקבל. אנו לא טוענים דבר נגד זה. הטענה העיקרית שלנו היא נגד העובדה שכעבור שנים כה רבות מבקשים מהמועצה הדתית לחזור יותר מ-7 שנים אחורה, לשנת 08', להוציא כרטסת של 6 שנים משנת 02' עד 08', לעבור על הקלסרים ולשלוף מכולם קבלה שהתקבלה מהרב אברייקי. זו עבודה שתיקח ימים. פעם אחרונה שעשינו זאת עם העותר היה בבית הדין לעבודה, ומזכירת המועצה נאלצה לעבוד משך 3 שבועות כדי למצוא תלושי שכר מלפני עשרות שנים. אז קל להגיד מה הבעיה ולמה לא. המידע לא סודי, והוא גם ידוע לכל הצדדים. אנו לא מסתירים מידע. אבל העותר אומר אני רוצה לקבל כל קבלה וקבלה. עו"ד אברייקי גם כתבה כמה נוכה לרב אברייקי מס" (עמ' 3 לפרוטוקול) וכן הבהיר ב"כ המועצה הדתית, כי: "אם היה מדובר על לחיצה בכפתור מחשב ושליפה היה פשוט לעשות זאת, במקום להגיע לכאן לדיון".

54. לעמדתי, במקרה זה די בטיעוניו של ב"כ המועצה הדתית כדי להצביע על "קושי של ממש" בהשגת המידע המבוקש ע"י העותר.

כאמור לעיל, המשיב 3 הועסק ע"י המועצה הדתית בין השנים 2002-2008 ועתירת העותר הוגשה בגרסתה הראשונית בחודש יוני 2017 (כ-15 שנה!!!! לאחר המועד בו החל המשיב 3 בעבודתו)., ולא נסתרו טענות המועצה הדתית לפיהן המידע המבוקש אינו מצוי במחשבי המועצה הדתית, וכי רואה החשבון של המועצה הדתית הוחלף בשנת 2011 , ורואה החשבון הקודם נפטר.(פרו' עמ'4 ).

בנסיבות אלה, אני מקבל את טענת המועצה הדתית, שלפיה קיים "קושי של ממש" באיתור כרטיס עבודה או קבלות שניתנו ע"י המשיב 3 למועצה הדתית לפני שנים כה רבות או מידע אחר בקשר לעבודתו של המשיב 3,ובהתאם ועל פי חוק חופש המידע יש בקושי זה כדי להצדיק את דחיית בקשת העותר.

זאת ועוד, במקרה זה לא מצאתי בסיס לפקפק בהודעת המועצה הדתית, לפיה הושקעו על ידה מאמצים מרובים באיתור אישור ניכוי מס במקור שהוצאו למשיב 3 במשך השנים וכי מאמצים אלו הובילו אך ורק לאיתור אישורים לשנים 2006 עד 2007 וגם בכך יש כדי להוות ראייה לקושי הכרוך באיתור המידע המבוקש.

55. ההצדקה הקיימת במקרה זה למועצה הדתית שלא להיענות לבקשת העותר בשל הקושי הכרוך באיתור המידע המבוקש לאור השנים הרבות שחלפו מאז נוצר המידע, מקבלת חיזוק ומשנה תוקף במקום שבו לעותר תרומה מכרעת לקושי הקיים באיתור המידע, ובענין זה העותר לא הצביע על הצדקה כלשהי לכך, שלמרות שהוא מנהל מאז שנת 2011!!! הליכים כנגד המועצה הדתית ושבמסגרתם מתבסס העותר בעיקר על עובדת תשלום שכר בגין עבודה דומה לעבודה שבוצעה על ידו למשיב 3, הוא מצא לנכון לפנות למועצה הדתית לראשונה בבקשה על פי חוק חופש המידע רק בשנת 2017.

56. לפיכך אני קובע, כי התקיימו במקרה זה גם הוראות סעיף 8(2) לחוק חופש המידע והמועצה הדתית הייתה רשאית לאור הוראות סעיף זה ,לדחות את בקשתו של העותר לקבלת המידע.

היעתרות לבקשה מכח הוראות סעיפים 10, 11, 17ד לחוק חופש המידע

57. כפי שקבעתי לעיל, התקיימו במקרה זה סייגים על פי סעיפים 8 ו-9 לחוק חופש המידע המצדיקים לכאורה את דחיית בקשתו של העותר ואולם, כפי שנקבע לא אחת "הסייגים המעוגנים בסעיפים 8 ו-9 לחוק אינם "סוף פסוק", והם אך בגדר תנאי הכרחי אך לא תנאי מספיק, נוכח סעיפים 11-10 לחוק המורים כלהלן:

שיקולי הרשות

10. בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לענינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לענין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה.

מסירת מידע חלקי ומסירת מידע בתנאים

11. היה המידע המבוקש מידע אשר הרשות הציבורית רשאית או חייבת שלא למסרו כאמור בסעיף 9, וניתן לגלות את המידע, ללא הקצאת משאבים בלתי סבירה או הכבדה ניכרת על פעולתה של הרשות, תוך השמטת פרטים, תוך עריכת שינויים או תוך התניית תנאים בדבר דרך קבלת המידע והשימוש בו, תמסור הרשות את המידע בהשמטות, בשינויים או בתנאים המחויבים, לפי הענין; נעשו השמטות או שינויים כאמור, תציין זאת הרשות, אלא אם כן אין לגלות עובדה זו, מהטעמים המפורטים בסעיף 9(א)(1).

ניתן לומר כי סעיף 10 עניינו בסבירות וסעיף 11 עניינו במידתיות. סעיפים אלה באים לומר לנו כי לא די בכך שהמידע המבוקש נכנס בגדר אחד הסייגים על מנת לפטור את הרשות מגילוי המידע. תחולתם של הסייגים בסעיפים 9-8 אינה מוחלטת, והמלאכה לעולם תהא מלאכת שקילה ואיזונים. מכאן, כי למרות הלשון הקטגורית בה נוקט המחוקק בסעיף 9(א) לחוק, ממנו עולה כי הרשות מנועה מלמסור מידע ("לא תמסור מידע"), עולה מסעיפים 10 ו-11 לחוק – וכפי שנראה להלן גם מסעיף 17(ד) לחוק – ניתן למסור גם מידע הנופל לגדרו של סעיף זה. ניתן לראות את הוראות סעיף 9 לחוק כקובעות חסיון יחסי-סטטוטורי שבית המשפט רשאי להסירו לאחר שבחן אותו באספקלריה של סעיפים 11-10 לחוק..." (עניין "גישה" ,פסקה 10).

58. באשר ליחס בין הוראות סעיפים 8 ו-9 וסעיפים 10 ו-11 לחוק חופש המידע, נקבע כי: " ודוק: יש להישמר שלא לרוקן מתוכן את סעיפים 8 ו-9 לחוק באמצעות סעיף 10 לחוק. היחס בין סעיפים אלה לבין סעיף 10 לחוק אינו יחס של כפיפות. בסעיף 10 לחוק יש "משום הכוונה חקיקתית המיועדת לסמן לרשות הציבורית כי עליה לייחס משקל ראוי לשיקולים אלה בטרם תחליט לסרב למסור מידע" (עניין המועצה להשכלה גבוהה, בעמ' 244) (ההדגשה הוספה – י.ע.). לשון אחר, אין הרשות יכולה לסמוך את סירובה אך ורק על עצם התקיימות אחד הסייגים שבסעיף 8 ו-9 מבלי לשקול את מכלול השיקולים שעליה לשקול טרם סירבה למסור את המידע. עם זאת, אין הרשות מחוייבת להצביע על "פגיעה מיוחדת" אם תחשוף את המידע....מנגד, יש הגורסים כי "רק שיבוש קשה, רציני וחמור אשר הסתברות התרחשותו היא ודאות קרובה, מאפשר מניעת מידע..." (עניין "גישה" פסקה 11).

59. להשלמת התמונה אציין, כי כעולה מפסק הדין בעניין "שפיגל", נחלקו הדעות בעניין למשקל שמחוייבת הרשות ליתן ל"עניינו של המבקש במידע", כאמור בסעיף 10 לחוק חופש המידע ולעמדתו של כב' השופט ח' מלצר עמה הסכים כב' השופט י' עמית, כאשר עניינו של המבקש במידע הינו אינטרס עסקי-פרטי, עשוי הדבר לשמש כשיקול נוסף המצדיק הימנעות ממסירת המידע (וראו גם דעת המיעוט של כב' השופט י' עמית בעע"מ 7744/10 המוסד לביטוח לאומי נ' מנגל (15.11.2012)) ולעומת זאת הביעה כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות עמדה חולקת ואשר לפיה ככלל נראה שעניינו של המבקש, דהיינו אינטרס אישי של המבקש בקבלת המידע עשוי לשמש דווקא כנימוק המחייב את מסירת המידע ולא כנימוק המאפשר שלילת זכות זו (פיסקה 3 לפסק דינה של כבוד השופטת חיות).

בהקשר זה אפנה גם לקביעתו של בית המשפט העליון לפיה: "כאשר קיים אינטרס אישי ממשי בבקשה לפי חוק חופש המידע, יש בכך כדי לחזק את זכות העיון הציבורית ובהתאם להכתיב את מבחן סבירות הקצאת המשאבים, אכן "על אף שאין הדבר נדרש על פי החוק, אם מצביע המבקש על האינטרס האישי שלו במידע, מדובר בטעם משמעותי לטובת מסירת הידע לידיו..."(ענין "סגל" ,פסקה 34)).

60. יישום הוראות החוק במקרה שבפנינו, מצביע לעמדתי על כך, שלא התקיימו במקרה זה נסיבות המחייבות את המועצה הדתית לפעול למסירת המידע הנדרש, וזאת על אף התקיימותם של הסייגים שצויינו לעיל, על פי סעיפים 8 ו-9 לחוק חופש המידע, ואין מקום לחיוב המועצה הדתית במסירת מידע נוסף, מעבר למידע שכבר נמסר על ידה.

61. למרות ניסיונותיו של העותר להקנות לעתירתו אופי "ציבורי", לא מצאתי במקרה זה אינטרס ציבורי בחשיפת פרטי ההתקשרות עם המשיב 3, התקשרות שכאמור אירעה לפני שנים רבות, ואשר לא הוכחשה על ידי המשיבים ,אשר מסרו את הסכום החודשי ששולם במסגרת ההתקשרות, ואת מהות עבודתו של המשיב 3 עבור המועצה הדתית(ראה תצהירה של גב' דהרי שהוגש בבית הדין לעבודה),ואף הציגו כאמור אישורים חלקיים בדבר סכום התשלום השנתי ששולם למשיב 3 בשנים 2006-2007 ושיעור ניכוי המס במקור שנוכה מתשלומים אלו, ולמעשה כל בקשתו של העותר לקבלת השלמת המידע הינה אך ורק במסגרת מאבקו הפרטי לקבלת תוספת תשלום מהמועצה הדתית, ולא מצאתי כי עלה בידי העותר להצביע על אינטרס ציבורי של ממש המצדיק חיוב של המועצה הדתית להיענות לבקשת העותר, על אף קיומם של הצדקות לדחיית בקשת העותר על פי סעיפים 8-9 לחוק חופש המידע.

62. זאת ועוד, כפי שהתברר עד עתה, ניסיונם של העותר ובא כוחו להקנות אופי ציבורי לעתירה בכך שהיא לכאורה מבקשת לחשוף "שחיתות" של המשיבים, ועבירה על חוקי המס, אין בו ממש ומהאישורים שהומצאו עד עתה, עלה כי כל טיעוני העותר ובא כוחו בעניין זה, היו טיעונים חסרי בסיס אשר הועלו אך ורק על מנת ליצור רושם שלילי כלפי המשיבים בבית המשפט.

63. כאמור לעיל, עניינו הפרטי של העותר במידע המבוקש, איננו בהכרח משמש כטיעון שיש בו כדי לפגוע בזכות העותר לקבלת מידע ולעיתים לזכות העיון הפרטית של העותר, יש כדי לחזק את הצורך בקבלת המידע המבוקש. ואולם, לעמדתי בתיק זה עלה מהטיעונים והמסמכים שהוצגו בפניי ומהתנהלות העותר ובא כוחו, כי העותר עושה שימוש פסול בהליכי העתירה, אשר יש בו כדי לאיין את זכותו -ככל שקיימת- של העותר לקבלת המידע המבוקש.

64. ראשית, וכפי שציינתי לעיל, העותר עשה שימוש בהליכי העתירה בכדי ליתן פרסום להאשמות שונות שהועלו על ידו כנגד המשיבים, ללא כל ביסוס וראייה וכך לדוגמא הוגשה ע"י בא כח העותר, "הודעת עדכון" ובה העלה ב"כ העותר טענות חמורות ללקיחת שוחד ע"י המשיב 3 מאת המשיבה 2 וההיפך, וזאת ללא שמץ של ביסוס הנדרש לכאורה לצורך העלאת טענות חמורות שכאלה והכל אך ורק בשל עבודתו הנטענת של בעלה של הגב' דהרי, במחלקת הכשרות במועצה הדתית/רבנות קרית ים.

65. כפי שכבר קבעתי בהחלטות קודמות, אין בין הטענות ל"שחיתות" שהעלה העותר ובין עתירת העותר דבר,ונראה כי הודעות אלו הוגשו מתוך רצון לפגוע בשמם הטוב של גב' דהרי ובעלה והמשיב 3 ולצורך קידום תביעתו של העותר בבית הדין לעבודה וכך הם פני הדברים גם ביחס לטענות העותר ובא כוחו, בדבר עבירות מס שבוצעו ע"י המשיבים, אשר כאמור לעיל, הופרכו עד עתה ע"י אישורים שהמציאה המועצה הדתית.

66. על כל האמור אוסיף, כי להשלמת הטיעון שהוגשה ע"י המשיב 3, צורף מכתבו של ב"כ העותר, אשר ללא כחל וסרק "מציע" למשיב 3 להעיד לטובתו בהליכים המתנהלים בבית הדין האזורי לעבודה, וזאת בתמורה לוויתור העותר על עתירתו.

67. דומה כי אין צורך להכביר במילים על החומרה היתרה הגלומה בניסיון לכפות על המשיב 3, עדות לטובת העותר, "בתמורה" לוויתור העותר על העתירה, ובנסיבות אלו אין לי אלא לראות את התנהגותם הדיונית הכוללת של העותר ובא כוחו כמהלך משולב, שנועד לעשות שימוש פסול בהליכי העתירה ככלי להפעלת לחץ על המשיבים 1 ו-2 על מנת שייענו לתביעותיו הכספיות של העותר ועל המשיב 3 על מנת שיעיד לטובת העותר.

68. בכל מקרה, התנהלות זו של העותר ובא כוחו מבטלת לעמדתי, כל אינטרס ציבורי או "זכות עיון פרטית" שעשויות היו להצדיק היעתרות לבקשת העותר על אף התקיימותם של סייגים לזכותו לקבלת המידע מכח סעיפים 8 ו-9 לחוק חופש המידע ובנסיבות אלה ולאור השימוש הפסול שעשו העותר ובא כוחו בהליכי העתירה, אינני מוצא מקום לחיוב המועצה הדתית בטיפול נוסף בבקשת המבקש, מכח הוראות סעיפים 10 ו-11 לחוק חופש המידע, ומאותם נימוקים גם לא מצאתי עילה להפעלת סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע, להורות בכל זאת על מסירת המידע המבוקש, על אף התקיימות הוראות סעיף 9 לחוק חופש המידע, וזאת לאחר שלא מצאתי כי בנסיבות קיים "עניין ציבורי" במידע, הגובר על הטעם בדחיית הבקשה.

69. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את עתירת העותר וקובע, כי למעט המסמכים שכבר הומצאו ע"י המועצה הדתית, אין המשיבים נדרשים לטפל טיפול נוסף כלשהו בבקשת העותר לקבלת מידע ותשובות לשאלות.

70. נוכח התנהלות העותר ובא כוחו, ונוכח ההאשמות החמורות שהועלו ללא כל בסיס במסגרת כתבי טענות העותר, ונוכח הגשת בקשות והודעות שונות בניגוד לכל סדרי הדין ע"י ב"כ העותר (ראה לדוגמא חוו"ד כלכלית שהוגשה ללא היתר וללא קשר לעתירה), מצאתי לנכון לחייב את העותר בהוצאות המשיבים בסך של 4,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים והוצאות אלו ישולמו בתוך 30 יום מהיום, ולאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' טבת תשע"ט, 13 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.