ניתנה ביום 08 ינואר 2018

הנשיא יגאל פליטמן

1. עניינה של החלטה זו – קביעת מקום השיפוט בתובענה בק"ג 26996-07-17 (להלן – התובענה).
2. רקע הבקשה בתמצית: התובע הגיש בבית הדין האזורי בתל אביב-יפו ערעור על החלטתו מיום 29.5.17 של הממונה על פרישה וגמלאות בנתבעת, מר רפאל וייס (להלן – מר וייס). במסגרת ההחלטה האמורה נדחתה תביעת התובע לתשלום גמלת שאיר, עקב פטירת אשתו שהועסקה על ידי הנתבעת. לאחר שנקבע מועד לדיון בתובענה, הסבה הנתבעת את תשומת הלב לכך שמר וייס משמש נציג ציבור בבית הדין האזורי בתל אביב-יפו. בדיון עצמו ביקש התובע להעביר את הדיון בתובענה לבית דין אחר, בשל מראית פני הצדק, משהוברר כי מר וייס "משמש או שימש" כנציג ציבור בבית הדין ומשהוא עד מרכזי בתובענה. הנתבעת מִצִדה ציינה כי מר וייס אינו משמש עוד כנציג ציבור בבית הדין בתל אביב-יפו, משכהונתו פקעה ביום 30.6.17, והוסיפה כי לדידה אין קושי בהותרת התובענה בבית הדין האזורי. עם זאת הוסיפה כי לאור בקשת התובע ועל מנת לשמור על מראית פני הצדק, היא אינה מתנגדת להעברת הדיון והיא מבקשת להעבירו לבית הדין האזורי בירושלים או בבאר שבע. הנתבעת לא נימקה בקשתה זו. מנגד, ב"כ התובע ביקש להעביר את הדיון בתובענה לבית הדין האזורי בחיפה, לאור מקום המגורים של התובע.
3. בהמשך לדברים אלה ניתנה החלטת בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת רוית צדיק), כזאת:

"... לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאור תחושות המערער בעניין כהונת מר וייס כנציג ציבור בבית דין זה, הנני סבורה כי בשל מראית פני הצדק ראוי ונכון יהיה להעביר את התובענה לבית דין אחר. לפיכך, הבקשה תועבר להחלטת נשיאת בית הדין, כב' השופטת אפרת לקסר."

1. ביום המחרת ניתנה החלטתה של נשיאת בית הדין האזורי בתל אביב-יפו, השופטת אפרת לקסר, המפרטת את השתלשלות העניינים כאמור לעיל, ומעבירה את העניין להכרעתי.

הכרעה

1. לאחר שעיינתי בכלל החומר הרלוונטי, מצאתי כי יש להעביר את המשך הדיון בתובענה מבית הדין האזורי בתל אביב-יפו לבית הדין האזורי בחיפה. להלן נימוקיי.
2. תחילה אציין כי בהתאם להוראת סעיף 78(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט), החל בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, רשאי נשיא בית הדין הארצי לעבודה להורות על העברת הליך מערכאה דיונית אחת לאחרת, "ובלבד שלא תינתן הוראה לפי סעיף זה לאחר התחלת הדיון אלא בהסכמת השופט שהחל לדון בו". לעניין זה נפסק כי "די בכך שנתקיים קדם משפט כדי לחייב את קבלת הסכמת השופט" לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (ראו: המ"ד (ארצי) 49433-02-13 Neway - הדסים א.ד אגם ניהול ושירותים בע"מ (11.3.2013) וההפניות שם). בענייננו – התובענה בבית הדין האזורי בתל אביב-יפו מצויה בשלב ש"לאחר התחלת הדיון", משהתקיים בה דיון זה מכבר. עם זאת, מהחלטות בית הדין האזורי עולה בבירור כי השופטת שלפניה התקיים הדיון מסכימה להעברתה לבית דין אחר ואף סבורה שכך יש לעשות. לפיכך, ניתן לעבור ולבחון את העניין לגופו.
3. התובענה סבה על החלטתו של מר וייס, בתוקף תפקידו כממונה על פרישה וגמלאות בנתבעת. על פי הנטען בבית הדין האזורי, ועל פי בירור שנערך בבית דין זה עם רכזת לשכת נציגי הציבור, מר וייס שימש כנציג ציבור בבית הדין האזורי בתל אביב-יפו עד ליום 30.6.17, מועד שבו הסתיימה כהונתו. ברי כי אילו היה מר וייס מכהן כנציג ציבור בבית הדין האזורי כיום הזה, אין חולק כי לא היה ראוי שהתובענה תתברר בבית הדין שבו הוא משמש כנציג ציבור, וזאת משום שאילו כך היה נעשה, היה עשוי להתעורר מצב של ניגוד עניינים, לרבות חשש להימצאות במצב של ניגוד עניינים, ומראית פני הצדק עלולה היתה להיפגע.
4. האם העובדה שהתובענה הוגשה 12 יום לאחר סיום כהונתו של מר וייס כנציג ציבור בבית הדין האזורי, משמעותה כי הוסר החשש לניגוד עניינים או לפגיעה במראית פני הצדק, ועל כן יכול הדיון בתובענה להוסיף ולהתנהל בבית הדין האזורי? האם התשובה לשאלה זו היתה מִשתנה אילו התובענה היתה מוגשת זמן רב יותר לאחר סיום כהונתו של מר וייס? והאם יש למתוח קו גבול מסוים שממנו ואילך ייקבע, כברירת מחדל, שהליך שמעורב בו נציג ציבור שפרש (אם נציג הציבור הוא בעל דין או עד או קרוב משפחה מדרגה ראשונה של בעל דין או של עד וכיו"ב), יוכל להוסיף ולהתנהל בבית הדין שבו כיהן נציג הציבור עד למועד פרישתו, ואיפה יש למתוח קו גבול זה? להלן אשיב על שאלות אלה כסדרן.
5. לדידי, העובדה שהתובענה הוגשה 12 יום לאחר סיום כהונתו של מר וייס כנציג ציבור בבית הדין האזורי, אין משמעותה כי הוסר החשש לניגוד עניינים או לפגיעה במראית פני הצדק. תקופה בת 12 יום אינה ארוכה דיו עד כי ניתן לומר שמרגע שחלפה, הקשר בין נציג הציבור ובין בית הדין האזורי התרופף במידה כזו שלא קם עוד חשש לניגוד עניינים או לפגיעה במראית פני הצדק. נקודת המוצא היא שככל שחולף הזמן ממועד סיום כהונתו של נציג הציבור בבית הדין, הולך ומתרופף הקשר בינו ובין בית הדין שבו כיהן. יש לקחת בחשבון שעל פי רוב, נציג ציבור שפרש מוסיף לקיים קשר רציף ושוטף עם בית הדין שבו כיהן – הן עם גורמים שיפוטיים והן עם גורמים מינהליים כאלה ואחרים, לכל הפחות במהלך 6 החודשים מיום סיום כהונתו, שבמהלכם הוא רשאי לסיים דיונים שבהם ישב בדין, כקבוע בסעיף 14 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק בית הדין). אין זה ראוי שבתוך תקופה זו או בסמוך לאחריה, עניין שנציג הציבור שפרש מעורב בו (כבעל דין או כעד או כבן משפחה מדרגה ראשונה של בעל דין או עד וכיו"ב) יידון בבית הדין שבו אך זה סיים את כהונתו. בנסיבות שכאלה, הדיון בתובענה לא יכול להוסיף ולהתנהל בבית הדין האזורי ואין מנוס אלא להעבירו לבית דין אזורי אחר.
6. אשר לשאלה השנייה המפורטת בסעיף 8 דלעיל. אני סבור שאילו התובענה היתה מוגשת זמן רב יותר לאחר סיום כהונתו של מר וייס, התוצאה היתה עשויה להשתנות, וזאת בהתאם למשך התקופה שחלפה בין סיום הכהונה למועד פתיחת ההליך. הליך שנפתח בבית דין אזורי מסוים ומעורב בו אדם שכיהן באותו בית דין כנציג ציבור – ככל שפרק הזמן שחלף ממועד סיום הכהונה של נציג הציבור המעורב ועד למועד פתיחת ההליך גדול יותר, כך תהיה הנטייה להותיר את ניהול ההליך בבית הדין שבו נפתח ההליך (בהנחה שזהו בית הדין שבו יש לברר את ההליך מבחינת דיני הסמכות העניינית והסמכות המקומית) ולא להעבירו לבית דין אזורי אחר, והכל בכפוף לעמידה בדיני הפסלות הכלליים הקבועים בחוק בתי המשפט והחלים על נציגי הציבור בבתי הדין לעבודה מכוח סעיף 39א לחוק בית הדין. ככל שפרק הזמן שחלף ממועד סיום הכהונה של נציג הציבור המעורב בהליך ועד למועד פתיחת ההליך מצומצם יותר, כך תגדל הנטייה להעביר את ניהול ההליך לבית דין אזורי אחר.
7. ומכאן לשאלה השלישית המפורטת בסעיף 8 דלעיל. לטעמי, יש מקום למתוח קו גבול שממנו ואילך ייקבע, כברירת מחדל, שהליך שמעורב בו נציג ציבור שפרש (כבעל דין או כעד או כקרוב משפחה מדרגה ראשונה של בעל דין או של עד וכיו"ב), יוכל להוסיף ולהתנהל בבית הדין שבו כיהן נציג הציבור עד למועד פרישתו. יש טעם לעשות כן כאמת מידה מַנחה, שמחד גיסא אין בה כדי למנוע העברת הדיון במקרים פרטניים על פי דיני הפסלות הכלליים, ושמאידך גיסא יש בה כדי לקבוע נקודת מוצא התחלתית לדיון ולמנוע החלטות סותרות או לא עקביות בעניין זה.

אני סבור כי יש להעמיד את קו הגבול על תקופה בת 12 חודשים מיום סיום הכהונה של נציג הציבור בבית הדין, שהם 6 חודשים מעבר ל-6 החודשים שבמהלכם הוא רשאי לסיים דיונים שבהם ישב בדין. במהלך תקופת 12 החודשים האמורה, ברירת המחדל תהיה שהליך שמעורב בו נציג ציבור שתמה כהונתו, שנפתח בבית הדין שבו כיהן, יועבר לבית דין אזורי אחר (באותו האופן שבו נעשה הדבר היום, דהיינו לאחר קבלת עמדת הצדדים באשר לבית הדין האזורי שאליו הם מעדיפים להעביר את הדיון בהליך אם אמנם יוחלט להעבירו, החלטת השופט הדן בהליך, החלטת נשיא בית הדין האזורי והעברת העניין להכרעת נשיא בית הדין הארצי). זאת על מנת למנוע מצב של ניגוד עניינים ופגיעה במראית פני הצדק. אני סבור כי תקופה בת 12 חודשים כאמור מאזנת באופן הולם בין האינטרס של שמירה על אמון הציבור במערכת המשפט ובין האינטרס של מערכת בתי הדין שלא לסטות מכללי הסמכות המקומית שלא לצורך והאינטרס של נציג הציבור לבל תיגרם לו טרחה משמעותית בגין כהונתו בעבר כנציג ציבור, טרחה העשויה לבוא לידי ביטוי, למשל, בהעברת מקום הדיון בהליך שבו הוא מעורב לבית דין אזורי המרוחק ממנו.

1. ברי כי גם בחלוף תקופת 12 החודשים האמורה עשויים להימצא טעמים להעברת הליך שבו מעורב נציג ציבור שפרש מבית דין אזורי שבו כיהן ובו נפתח ההליך לבית דין אזורי אחר, טעמים הנובעים מהשילוב בין מעורבות נציג הציבור שפרש בהליך ובין ניהול ההליך בבית הדין האזורי שבו כיהן. כך, למשל, טעמים הנעוצים בקרבה אישית ממשית שנוצרה בין נציג הציבור לגורמים שונים בבית הדין וכיו"ב, או כל טעם אחר המקים עילת פסלות, על פי דיני הפסלות "הרגילים". במקרים שכאלה, אף אם יחלפו 12 חודשים מתום הכהונה של נציג הציבור ועד לפתיחת ההליך שבו הוא מעורב, לא יהיה בכך בהכרח כדי למנוע את העברת העניין לבית דין אזורי אחר, והעניין יוכרע על פי דיני הפסלות.
2. סיכומם של דברים: בחלוף תקופה בת 12 חודשים ממועד סיום כהונתו של נציג ציבור בבית דין אזורי, ברירת המחדל היא שאין להעביר הליך שבו הוא מעורב ונפתח בבית הדין האזורי שבו כיהן (ושהוא המוסמך לדון בו מבחינת כללי הסמכות העניינית והמקומית) לבית דין אזורי אחר. טענות אחרות המצדיקות, לדעת הטוען, את העברת ההליך לבית דין אזורי אחר בשל מעורבותו בהליך של נציג הציבור שפרש, יהיה מקום להכריע בהן על פי דיני הפסלות ה"רגילים" הקבועים בחוק בתי המשפט, ובשים לב לכלל נסיבות העניין.
3. אשר ליישום כללים אלה בענייננו: כאמור לעיל, בהינתן שהתובענה דנן הוגשה 12 יום בלבד לאחר סיום כהונתו של מר וייס כנציג ציבור בבית הדין האזורי בתל אביב-יפו, אין מנוס מהעברת הדיון בתובענה לבית דין אזורי אחר, לשם הסרת חשש לניגוד עניינים ופגיעה במראית פני הצדק, הנובעים מעצם כהונתו בעבר הקרוב מאד של נציג ציבור בבית הדין שבו מתבררת התובענה שבמסגרתה הוא מהווה עד מרכזי.
4. כמפורט לעיל, הצדדים חלוקים בשאלת בית הדין האזורי שאליו יש להעביר את המשך הדיון בתובענה. הנתבעת לא פירטה טעמיה לבקשתה להעביר את הדיון בתובענה לבית הדין האזורי בירושלים או בבאר שבע, ואילו התובע נימק בקשתו להעברת הדיון בתובענה לבית הדין האזורי בחיפה בשים לב למקום מגוריו. בנסיבות אלה נמצא כי יש להעביר את העניין לבית הדין האזורי בחיפה.
5. מספר הערות בשולי הדברים: ראשית, בשעה שעולה טענה הנוגעת למועד סיום כהונתו של נציג ציבור בבית הדין, מן הראוי לבררה באופן מדויק באמצעות נאמן נציגי הציבור בבית הדין, ולא להותירה כטענה של מי מהצדדים. שנית, בשעה שמתבקשת העברת מקום דיון מטעם כלשהו ובית הדין מבקש את עמדת הצדדים לעניין בית הדין שאליו יועבר הדיון, אם אמנם יוחלט להעבירו, מוטב יעשו הצדדים אם ינמקו עמדתם.
6. סוף דבר – לאור כלל האמור לעיל, ומתוקף סמכותי הקבועה בסעיף 78 לחוק בתי המשפט, החל בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, אני מורה בזאת כי הדיון בתיק ק"ג 26996-07-17 יועבר מבית הדין האזורי בתל אביב-יפו לבית הדין האזורי בחיפה, לשם המשך הדיון בתובענה, באופן שייקבע על ידי הנשיא אלכס קוגן.

ניתנה היום, כ"א טבת תשע"ח (08 ינואר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.