החלטה בבקשת הנאשמים לביטול האישום בטענות הגנה מן הצדק וזוטי דברים.

רקע דיוני

1. ב-ת"פ 4887/10 הורשעו הנאשמים ביום 27.6.2012 בשימוש בבינוי לא חוקי בשטח לא כולל של כ-300 מ"ר. בגזר הדין מיום 5.3.2013 נצטוו הנאשמים להתאים את הבינוי להיתרים החלים עד יום 15.3.2014 (לרבות על דרך של הריסת הבינוי). הן פסק הדין והן גזר הדין ניתנו בהסכמת הנאשמים ותוך שהם מיוצגים (על ידי אותו עורך הדין המייצגם גם עתה).
2. עת הודיעו הצדדים על ההסכמה בדבר הודאת הנאשמים, נרשם מפי ב"כ המאשימה בפרוטוקול הדיון (ביום 27.6.2012): "מאשר את ההסדר ומוסיף שכל עוד תקודם תכנית 18001 להכשרת העבירות באיזון סילוואן התיכונה שמקודמת ע"י עיריית ירושלים, תסכים המאשימה לארכות עוקבות מדי שנה בכפוף להגשתן על ידי הנאשמים".
3. ביצוע התאמת/הריסת הבינוי נדחה על ידי ביה המשפט על יסוד סמכותו לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק) עד יום 14.4.2016.
4. בתיק זה הוגש נגד הנאשמים כתב אישום לפי סעיף 210 לחוק בגין אי ציות לצו ההריסה מיום 14.4.2016 עד יום 2.9.2016 (כארבעה וחצי חודשים).
5. לא למותר לציין כי ביום 29.2.2017 (לאחר הגשת כתב האישום בתיק דנן ביום 14.9.2016) הגישו הנאשמים בקשה להארכת מועד ביצוע צו ההתאמה ולאחר שניתנה עמדת המאשימה (שהתנגדה למבוקש) אושרה הבקשה ביום 29.3.2017 ומועד ביצוע צו ההתאמה נדחה ליום 28.3.2018 (החלטת כב' השופטת סיגל אלבו).

המאשימה שקלה לערער על ההחלטה האמורה, אולם בחרה שלא לעשות כן.

טענות הצדדים

1. טענות הנאשמים נשמעו בעל פה בדיון הקראה שהתקיים. תשובת המאשימה הוגשה בכתב ולאחר מכן הוגשה תגובה מטעם הנאשמים.
2. לטענת ב"כ הנאשמים, מדובר באישום שהוא טכני במהותו. נוכח הצהרת ב"כ המאשימה ביום 27.6.2012 ברור כי ארכה היתה ניתנת שכן במסגרת בקשה קודמת מטעם הנאשמים לפי סעיף 207 לחוק כבר הוגשה חוות דעת מקצועית המלמדת כי המקרקעין שעליה מצוי הבינוי מושא כתב האישום מצויין בתחום תכנית 18001. ב"כ הנאשמים סבר בטעות כי המועד להגשת בקשה נוספת מטעם הנאשמים היה חודש נובמבר ולפיכך נוצר פער הזמנים אשר לגביו הוגש האישום. לדידו של ב"כ הנאשמים, גם החלטת כב' השופטת אלבו מיום 29.3.2017 בעניין דחיית ביצוע צו ההתאמה תומכת בטענת הנאשמים.

לאור האמור עומדות לנאשמים טענות הגנה מן הצדק (לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982) וזוטי דברים (לפי סעיף 34יז לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

1. המאשימה השיבה כי מאז תום הארכה שהיתה בידי הנאשמים לא הוגשה בקשה מטעמם לארכה נוספת עד יום 27.2.2017 - כ-5 חודשים לאחר הגשת כתב האישום בתיק אי-ציות זה ו-10.5 חודשים לאחר כניסת צו ההתאמה לתוקף. המאשימה טענה כנגד החלטת כב' השופטת אלבו מיום 29.3.2017 אולם ציינה כי לא תערער עליה. המאשימה הדגישה כי עובדות כתב האישום נכונות וכי אין נפקות למסירת עותק של בקשת ארכה לידי מפקח הבניה (כטענת ב"כ הנאשמים). לטעמה של המאשימה אין מדובר בזוטי דברים. לשיטה אחרונה טענה המאשימה כי אין בדברים שנרשמו מפיו של בא כוחה ביום 27.6.2012 כדי לתת הסכמה אוטומטית לארכות עתידיות; הסכמות העתידיות הותנו בהגשת בקשה, בחינתה ובחינת המצב התכנוני העדכני (גם לגבי תכנית 18001).
2. בתגובה צירף ב"כ הנאשמים תדפיס מערכת פקס ממוחשבת האמור ללמד על כך שביום 29.2.2016 שיגר בפקס לבית המשפט בקשה להארכת מועד לביצוע צו ההתאמה. עוד טען ב"כ הנאשמים וצירף תדפיס ממוחשב להוכחת הדבר, כי ביום 4.9.2016 העביר לעיון המפקח אפרים קרויז את עותק הבקשה ששיגר לבית המשפט חצי שנה קודם לכן. לדידו של ב"כ הנאשמים, ההגינות מחייבת כי לפחות בעת שהומצאה הבקשה למאשימה ביום 4.9.2016 היתה המאשימה מצרפת את עמדתה לבקשה ומעבירה אותה לבית המשפט ולא נחפזת להגיש כתב אישום תוך 10 ימים. לדידו של ב"כ הנאשמים, תיק זה מובחן מתיקים אחרים הואיל ובמסגרתו ניתנה התחייבות דיונית מפורשות למתן ארכות. לעניין תכנית 18001 הודיע ב"כ הנאשמים כי כל עוד לא תוצג החלטה פורמאלית בדבר עיכוב תכנית 18001 לא יגישו הנאשמים תב"ע נקודתית - שהרי אין תועלת בהגשת בקשות סרק, על הטרחה הכרוכה בהכנתן. עוד הפנה ב"כ הנאשמים לשני מקרים ספציפיים שהם דוגמאות ליד רכה הרבה יותר שבה נוקטת המאשימה ואשר מן הסתם ראוי לשיטתו כי תינקט גם במקרה דנן.

דיון והכרעה

1. דחיית ביצוע צו התאמה הוסדרה בסעיף 207 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (עובר לתיקון 116) ובתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט-2008 (להלן - התקנות). בקשה כאמור צריכה להיות מוגשת לבית המשפט בצירוף עמדת המאשימה (תקנה 3 לתקנות).
2. כל עוד אין החלטה שיפוטית המורה על דחיית ביצוע צו שיפוטי, הצו חל. בקשה לדחיית ביצוע צו שיפוטי אינה פוגעת בתוקפו.

הדברים הם בבחינת מושכלות יסוד, אולם דומה כי הטענות במקרה דנן מתעלמות קמעה מיסודות אלה.

1. דומה כי העובדות נתעמעמו קמעה ולפיכך יש להדגישן: עיון במערכת המחשוב הקודמת (מערכת 'צדק') מעלה כי אכן ביום 29.2.2016 הומצאה למזכירות בית המשפט בקשת ב"כ הנאשמת לדחיית מועד ביצוע צו ההתאמה. בו ביום הובאה הבקשה בפני כב' השופטת נמרודי אשר החליטה: "מועד ביצועו של הצו מעוכב זמנית עד ליום 14/4/2016, ע"מ לאפשר למבקש לצרף את תגובת המאשימה כנדרש.". בנוסף, ביום 1.3.2016 יצאה גם הודעה מודפסת (הודעה על ההחלטה ותוכנה) של בית המשפט אל ב"כ הנאשמים.

משמע, אין ספק כלשהו באמיתות טענת ב"כ הנאשמים, אלא שאין לעצם הגשת הבקשה נפקות משפטית:

• 1. הבקשה הוגשה בניגוד לתקנה 3 לתקנות.
  2. הבקשה נדונה והוכרעה בו ביום - על דרך של סילוק על הסף ומתן ארכת חסד של כחודש וחצי כדי לאפשר הגשת בקשה חדשה כדין (הכוללת עמידה בדרישת תקנה 3).

אין בעצם הגשת הבקשה כדי להקנות לנאשמים זכויות כלשהן. על הנאשמים היה לברר מה עלה בגורל בקשתם והאם הוכרעה. אלא שהנאשמים לא עשו דבר.

1. הצגת עותק הבקשה מיום 29.2.2016 יותר מחצי שנה מאוחר יותר בפני מפקח בניה של עיריית ירושלים אינה מעלה ואינה מורידה. מדובר היה בבקשה שבית המשפט כבר אמר את דברו לגביה חצי שנה קודם לכן ובוודאי שלא היתה לה רלבנטיות בעת הצגתה ביום 4.9.2016.
2. אני דוחה את הפרשנות המרחיבה-עד-אין-קץ אשר מבקשים הנאשמים לייחס להצהרת ב"כ המאשימה מיום 27.6.2012.

אילו היתה כוונה לתת לנאשמים "כרטיס פתוח" ובלתי מוגבל להארכת מועד ביצוע צו ההתאמה, הרי שלא היה מקום לקצוב את הארכות שניתנו בגזר הדין לתקופות של שנה בלבד (ראו נוסח הצהרת ב"כ המאשימה: "ארכות עוקבות מדי שנה") ואף לא היה מקום להטיל על הנאשמים להגיש בקשות בעניין (ראו נוסח הצהרת ב"כ המאשימה: "בכפוף להגשתן על ידי הנאשמים"). אם היתה כוונה למסור לנאשמים "כרטיס פתוח" כאמור, ניתן היה גם להטיל על המאשימה להודיע לתיק אם וכאשר יופסק קידומה של תכנית 18001, ולקבוע כי עד אז מסורה לנאשמים ארכה בלתי מוגבלת בזמן.

כאמור, המצב בפועל היה שונה מהנטען על ידי הנאשמים. אכן הובעה כוונה לעתיד בנוגע להסכמת למתן ארכות, אולם לא היה בכך כדי לפטור את הנאשמים מלבקשן מדי שנה, כך שיתאפשר לבית המשפט ולמאשימה לשקול את המצב העדכני לאשורו כל שנה מחדש ולראות אם עדיין יש מקום למתן הפטור (ארכה) מביצוע צו ההתאמה.

1. שאלת מצב ההליך התכנוני במועדים הרלבנטיים לכתב האישום (14.4.2016-2.9.2016) אינה רלבנטית הואיל והשאלה שלפתחנו אינה מה היה קורה אילו היתה מוגשת, במועד ובהתאם לכל דרישות הדין, בקשה לפי סעיף 207 לחוק.

האישום דנן עוסק במצב עובדתי נתון-נטען (אשר טרם הוכח על פי דיני הראיות).

1. הגנה מן הצדק מעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 אשר קובע כי לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות ובהן כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

הגנת זוטי דברים מעוגנת בסעיף 34יז לחוק העונשין, התשל"ז-1977 אשר קובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך.".

1. בכל הכבוד, סבורני כי מעשיהם של הנאשמים ומחדליהם, בין בעצמם ובין באמצעות בא כוחם, אינם קלי ערך. אף אינני סבור כי עצם הגשת כתב האישום עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
   1. מצאנו לעיל כי המשך מתן הארכה לנאשמים לא היה מובטח. הגשת בקשה לבית המשפט כדין היתה הכרחית ותוצאותיה לא היו מובטחות מראש. אין מדובר בהליך "טכני" שבטעות לא בוצע, ולו משום שההליך כלל אינו טכני.
   2. ככל שלא ייסתרו העובדות הנטענות בכתב האישום, משך לפחות 4.5 חודשים הפרו הנאשמים צו שיפוטי מפורש המורה על התאמת מקרקעין למצב התכנוני החל. מבחינה מושגית, סבורני כי קשה ביותר להגדיר אי ציות לצו שיפוטי משך תקופה משמעותית כמעשה קל ערך. אין מדובר בתקופת אי ציות של שעות בודדות או ימים בודדים. לא שבוע, לא שבועיים; לא חודש ולא חודשיים. מבלי להידרש לשאלת מיקומו המדוייק של קו הגבול, השכל הישר מלמד שלא ניתן לראות אי ציות לצו שיפוטי במשך ארבעה וחצי חודשים כמעשה קל ערך.
   3. הנאשמים לא קופחו כלל. בקשתם מיום 29.2.2016 טופלה על ידי בית המשפט בו ביום, הוכרעה בצורה מדודה ואף ניתנה להם ארכת חסד נדיבה של חודש וחצי. האם זה עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית?! לדידי - לא.
   4. גם אם ייטען כי "בסך הכל" היה על הנאשמים להגיש בקשה (תקינה, בהתאם לדרישות הדין שלא קויימו בבקשה מיום 29.2.2016), הרי שבחירתם לא לעשות כן ואף לא לשקוד במעקב אחר בקשה שהגישו לתיק בית המשפט היא המלמדת כי לכאורה נעשה כאן מחדל שאינו קל ערך אלא שבמהותו הוא התעלמות הנאשמים מן הצו השיפוטי, תחולתו והשלכותיו.
   5. בתחומים משפטיים רבים ישנם מקרים שבהם הכשרת חוקיות של פעולות או מצבים היא אפשרית למדי. ברם, אין בעצם אפשריות ההכשרה כדי לאיין עבירה כאשר ההכשרה לא בוצעה בפועל. אפשריות ההכשרה גם לא הופכת את העבירה באופן אוטומטי לעבירה קלת ערך (עד כדי סילוק), שהרי אם כך היה אזי היתה מתפוגגת הדרישה מהאזרח לקבל היתר טרם עשיית מעשה; כלל המערכות היו עוברות להתנהלות של "בדיעבד" - כאילו די ברשיון-בכוח כדי לבצע כבר היום פעולות על יסודו של אותו פוטנציאל הכשרה שטרם מומש.
   6. גם אם לדידם של הנאשמים, מעשיהם/מחדליהם לא היו חמורים או כי התקיימו בעניינם נסיבות מקלות, הרי שהבקשה לביטול האישום כליל היא קיצונית ואינה מתאימה למהות האישום והיקפו. אין לבלבל בין טיעונים לעונש (אם יהא צורך בשמיעתם בהמשך ניהול התיק) לבין טענה שיש לבטל את האישום עצמו.
   7. גם אם ידועים לב"כ הנאשמים שני מקרים בירושלים אשר בעניינם רשויות האכיפה אינן פועלות באותו אופן ו/או באותה נמרצות שבהם הן פועלות במקרה דנן, הרי שאין בכך כדי להקים עילת אכיפה בררנית (הכלולה בטענת הגנת מן הצדק). לא בכדי לא טען ב"כ הנאשמים לגבי אכיפה בררנית אלא רק הביא שתי דוגמאות המדגישות את ההבדלים בכובד היד של זרועות האכיפה של הרשות המקומית.
2. טרם חתימה לא למותר לציין כי דחיית הבקשה לביטול האישום טרם שמיעת ראיות הצדדים, אין בה כדי ללמד על עמדה בדבר עצם הכרעת הדין העתידית. יתירה מזאת, גם אם יימצא בערבו של יום כי הנאשמים חבים בדין, עדיין ברי כי גזירת העונש מושפעת ממכלול נסיבות ובוודאי שבמסגרת טיעונים לעונש יוכל ב"כ הנאשמים לטעון לדרגת חומרת העבירה כפי ראייתו.

סוף דבר

הבקשה לביטול האישום מטעמים של הגנה מן הצדק וזוטי דברים נדחית.

הקראה ותשובה מלאה לאישום יישמעו ביום 24.6.2018 בשעה 11:45.

ניתנה היום, כ"א סיוון תשע"ח, 04 יוני 2018, בהעדר הצדדים.