ניתנה ביום 28 דצמבר 2017

1. דפוס שפע בע"מ
2. תורה וחיים דפוס שכר המבקשות

-

כפריאל דקבקיאן המשיב

בשם המבקשות: עו"ד יעקב גרסון

בשם המשיב: עו"ד טניה ליאחובצקי

ה ח ל ט ה

השופט רועי פוליאק

1. בית הדין האזורי בירושלים (השופט דניאל גולדברג ונציגי הציבור מר רמי אלקנה ומר צמח יעקובסון; סע"ש 27202-03-15) קבע בפסק דין מיום 24.7.17, כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד - מעסיק וכי על המבקשות, ביחד ולחוד, לשלם למשיב פיצוי בגין אי הפקדה לקרן השתלמות, מענק חג, דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפקדה לפנסיה וכן לשאת בהוצאות ההליך.
2. המבקשות הגישו ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישו את הבקשה שלפניי לעיכוב ביצועו. בין לבין, המשיב הגיש בקשה למחיקת הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו. בהחלטה מיום 8.11.17 דחתה רשמת בית דין זה (השופטת אפרת קוקה) את הבקשה ולאחר שהוגשה התגובה בהתאם לאורכה שניתנה, הגיעה העת למתן ההחלטה.

הרקע לבקשה:

1. המשיב ביצע עבור המבקשות, חברות הפועלות בתחום הדפוס, הכריכה ושיווק ספרי קודש, עבודות הכנת לוחות דפוס. תחילה ניתנו שירותי המשיב, ממועד שהיה שנוי במחלוקת בין בעלי הדין למבקשת 2 ובהמשך למבקשת 1 (להלן גם - המבקשת), אשר רכשה את הפעילות העסקית של המבקשת 2 בחודש פברואר 2010. עם העברת הפעילות כאמור, שילמה המבקשת 2 למשיב פיצויי פיטורים בסך 9,600 ₪. בחודש מרץ 2010 החל המשיב את עבודתו אצל המבקשת 1, אשר הפקידה עבורו סכומים לקופת פיצויים ולקרן פנסיה. למשיב שולמה משכורת חודשית, הופקו לו תלושי שכר וכן נוכו תשלומי ביטוח לאומי ומס בריאות. ביום 1.12.13 נמסר למשיב מכתב המודיע לו על סיום עבודה אצל המבקשת 1 ביום 31.12.13.
2. לאחר סיום ההתקשרות שבין הצדדים הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי, להכיר ביחסי עובד-מעסיק בינו לבין המבקשות החל מתחילת ההתקשרות, וכפועל יוצא לקבלת זכויות המגיעות לו כעובד.
3. בכתב ההגנה המתוקן העלו המבקשות טענה לפיה בין הצדדים היתה התקשרות של מזמין-קבלן עצמאי. בנוסף, הועלו המבקשות טענת קיזוז, אותה זנחו בתצהירים ובסיכומים.

1. בית הדין האזורי קבע כי אי העלאת הטענה בדבר היעדר יחסי עבודה בין הצדדים עוד במועד הגשת כתב ההגנה הראשון מכרסמת בגרסתן של המבקשות בדבר היות המשיב קבלן עצמאי, ואף פועלת לחובתן. לגופם של דברים, בית הדין שוכנע, בהסתמך על חומר הראיות שהובא בפניו, כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעסיק. בהקשר לזה נקבע, בין היתר, כי התנהגות הצדדים הצביעה על כך שהמשיב היה עובד ולא קבלן עצמאי; המשיב עבד על ציוד של המבקשות; למשיב הופקו תלושי משכורת ושולמו בגינו תשלומי ביטוח לאומי ומס בריאות; הצדדים ראו את ההתקשרות ביניהם כהתקשרות של עובד-מעסיק ואף דיווחו על כך לרשויות; למשיב שולמו במהלך תקופת העבודה תשלומים המשולמים לעובד כגון נסיעות; המבקשת 2 שילמה למשיב פיצויי פיטורים במועד העברת הפעילות למבקשת 1, והמבקשת 1 הפקידה עבורו סכומים לקרן פנסיה וקופת פיצויים; למשיב נמסר מכתב "סיום העסקה"; אומנם המשיב היה בעבר בעל עסק, אך לא הוכח כי הוא היה בעל עסק גם בזמנים הרלוונטיים לתביעה, המשרת את המבקשות כגורם חיצוני; עבודת המשיב, שבמהותה היא הכנת לוחות הדפוס, היא פעילות נדרשת לפעילות העיקרית של המבקשות, גם אם היא לא הכרחית במובן זה שניתן להזמין את הלוחות מגורם חיצוני, ניתן גם לקבל את השירות במסגרת העסקה באמצעות עובד, כפי שנעשה בפועל.

בית הדין היה ער לטענת המבקשות לפיה לא ניתן היה לפקח על עבודתו של המשיב בשים לב להיותו "מומחה" בתחומו, אך קבע כי כבר נפסק כי זכות הפיקוח נעשתה במידה רבה פיקציה עם ההתפתחות הטכנולוגית. עוד נקבע כי העובדה שהמבקשות לא פיקחו על שעות עבודת המשיב אין בה כדי לעלות או להוריד לעניין, וגם מעדות מנהל המבקשת 1, מר אסף זיגדון (להלן – המנהל), עלה כי המבקשת 1 הסכימה שהמשיב יקבל משכורת "גלובלית" ללא צורך בהתחשבנות בגין שעות עבודתו.

1. אשר לתקופת עבודתו של המשיב, בית הדין העדיף את גרסת המבקשות על פני גרסת המשיב, וקבע, כי מחודש ינואר 2008 ועד חודש פברואר 2010 הוא עבד אצל המבקשת 2, ומחודש מרץ 2010 ועד חודש דצמבר 2013 עבד אצל המבקשת 1. גם בעניין היקף עבודה, בית הדין העדיף את גרסת המבקשות, וקבע כי המשיב עבד במשרה חלקית של 46% (4 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, ו-86 שעות בחודש). בית הדין הוסיף וקבע, בהסתמך על הראיות והעדויות שנשמעו, כי המבקשת העסיקה פחות מ- 20 עובדים, ועל כן על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענפי המלאכה והתעשיה הזעירה, בדפוס על ענפיו, הכריכה, לוחות האופסט והצינקוגרפיה (להלן - צו ההרחבה).
2. משנקבע כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, בחן בית הדין את הזכויות הכספיות המגיעות למשיב. בית הדין בדק ומצא, שמכוח חלות צו ההרחבה, המשיב זכאי לפיצוי בגין אי הפקדה לקרן השתלמות בסך של 1,643 ₪ (בשיעור של 0.4% משכרו החודשי שהיה 5,706 ₪ ברוטו), וכן מענק חג בסך של 34,236 ₪ (שכר של 5,706 ₪ X 6 שנים). עוד נפסקו לזכות המשיב פדיון 11 ימי חופשה בסך של 3,116 ₪ (הסכום בו הודתה המבקשת); ודמי 14 ימי הבראה עבור שתי שנות עבודתו האחרונה, בהתאם לוותק והיקף משרתו, בסך של 2,399 ₪. זאת לאחר שנקבע כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי המשיב הסכים באופן מפורש להכליל בשכרו תשלומי מענק חג, חופשה, והבראה.
3. בנוסף, חייב בית את הדין את לשלם למשיב יתרה של 8,281 ₪, בגין אי הפקדה לפנסיה (חלק המעביד), וכן להשיב לידו סך של 6,716 ₪ בגין ניכויים משכרו שלא הועברו ליעדם בשנים 2010-2013. יתר רכיבי התביעה נדחו. לאור התוצאה חייב בית הדין את המבקשות לשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסכום של 5,000 ₪.

הבקשה וטענות הצדדים:

1. במסגרת הבקשה טוענות המבקשות כי סיכויי הערעור גבוהים, שכן פסק הדין לוקה בטעויות בניתוח הראיות, במסקנות ובמשקל שניתן לקביעות העובדתיות שנקבעו. בקשר לכך טוענת המבקשת בהודעת הערעור, בין היתר, כי טעה בית הדין בכך שייחס משקל רב מדי ואף זקף לחובתה את אי העלאת טענת היעדר יחסי עבודה עד לכתב ההגנה המתוקן, בהתעלם מכך שהמבקשת לא היתה מיוצגת על ידי עורך דין עד להגשת כתב הגנה מתוקן; הוכח מכלול הראיות שהובאו כי המשיב היה נותן שירותים עצמאית; למרות שבית הדין קיבל את מלוא גרסת המבקשת לגבי נסיבות היחסים בין הצדדים וסיומה, ובכלל זה תחילת עבודת המשיב, היקף עבודתו ונסיבות סיום עבודתו, ואף מצא שדבריו בתצהירו התגלו כבלתי משוכנע בחקירתו הנגדית, הגיע למסקנה שגויה שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעסיק; טעה בית הדין בכך שכינה תשלומי נסיעות כתשלומים המשולמים לעובד, למרות שהיה מדובר בתשלום שהינו כיסוי הוצאות המשולמים גם לספקים חיצוניים; גם תשלומי פיצויי פיטורים שולמו למשיב מספק ולמען זהירות בלבד, כך שאין הדבר מהווה הודאה או הוכחה כלשהיא למעמדו של המשיב; גם מכתב סיום העסקה נמסר למשיב מתוך ספק, ולא היה מקום להסיק ממנו כלל שהמשיב היה עובד; היה מקום לתת משקל מספיק לכך שלמשיב היה עסק עצמאי משלו, לכך שלא היתה לו מתכונת העסקה קבועה, וכן למומחיותו הייחודית של המשיב. לחלופין נטען כי טעה בית הדין בכך שלא החיל על המשיב הסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף הדפוס, שכן מקצוע המשיב, כאחראי על הכנת לוחות הדפוס, נמנה על קבוצת המקצועות החדשים עליהן חל הסכם הקיבוצי למקצעות חדשים משנת 2010. עוד נטען כי היה על בית הדין לפסוק למשיב את כל זכויותיו לפי חלקיות משרתו; הוכח שהמשיב הביע את הסכמתו המפורשת לשכר הגלובאלי (בשים לב לשעות העבודה המועטות שעבד בהם), ובכך לכלול בשכרו תשלומי חופשה, מענק חג, והבראה.
2. אשר למאזן הנוחות נטען כי קיים חשש שאם הסכום הפסוק, העומד על סך הקרוב ל- 60,000 ₪, ישולם למשיב באופן מידי ולאחר מכן יתקבל הערעור, לא יהיה באפשרות המבקשת להיפרע ממנו. בתוך כך, הוצג תצהיר של המנהל בו נטען כי למשיב חוב לרשויות המס וכספיו אף עוקלו על ידם, עובדה שלא נסתרה בבית הדין קמא. עוד נטען כי המשיב הוא אדם יחיד, שהשתכר בשנים האחרונות אצל המבקשת בסך של 5,200 ₪ לחודש בלבד, כך שקיים חשש ממשי שהוא עשוי להעלים את הסכום הפסוק, שהוא שווה ערך לכ -12 משכורות החודשיות. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, דחיית הבקשה עלולה להשאיר אותה מול שוקט שבורה ככל שערעורה יתקבל, במיוחד בשים לב לעיקולים הרובצים על כספי המשיב, אשר עלולים לתפוס ברשתם גם את כספי פסק הדין. מנגד, למשיב לא ייגרם נזק כלשהו אם הכספים המגיעים לו ישולמו לאחר הכרעה בערעור, שכן המבקשת היא חברה פעילה, הקיימת כבר מספר שנים בתחום הדפוס, ואין חשש שלא ישלם למשיב את התשלומים, ככך שיפסק כך.
3. המשיב טוען כי הבקשה הוגשה באיחור רב, רק במועד הגשת הערעור, תוך ניצול פגרת הקיץ ופגרת סוכות, ומשכך נקבע כי הערעור לא הוגש באיחור. המשיב טוען כי גם לגופו של עניין אין בסיס לבקשה. לטענתו, סיכויי הערעור שהגישו המבקשות אינם גבוהים, שכן פסק הדין מנומק ומבוסס כראוי על התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית הדין ולא נמצא טעם משפטי או אחר המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בהן. עוד נטען כי המסקנה לפיה בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעסיק מחויבת המציאות, שכן המשיב עבד על ציוד שייך למבקשות; הן הוציאו עבור המשיב תלושי שכר ודיווחו עליו לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי; שולמו למשיב נסיעות; הופרשו לטובתו כספים לקרן פנסיה ולקופת פיצויים; שולמו לו פיצויי פיטורים; נמסרו לו מכתב סיום העסקה פורמאלי; וכן העבודה הייתה נדרשת לפעילות העיקרית של בית העסק, ומנגד לא הוכח שהמשיב היה בעל עסק עצמאי.
4. בקשר למאזן הנוחות נטען כי המבקשות לא הניחו תשתית עובדתית, ולו לכאורה, המצביעה על קושי כלכלי להשיב לידיהן כספים שישולמו למשיב. כן נטען כי זה שנים שבין הצדדים אין קשר, כך שהתמונה המצטיירת מן הבקשה ומטענת המנהל, הינה שגויה ובלתי נכונה. בקשר לכך טוען המשיב בתצהיר המצורף לתשובתו, כי הוא ורעייתו עובדים ומשתכרים בכבוד שכרם גבוה, לא מוטלים עליהם עיקולים והם לא "מסוכסכים" עם רשות המס או עם רשויות אכיפת חוק אחרות. עוד צוין כי הסכום הפסוק אינו גבוה במיוחד וכי הוא נפסק בגין זכויות מכוח חוקי המגן שהמשיב היה אמור לקבלן לפני שנים.

הכרעה:

1. נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור אינה מצדיקה לעכב את ביצועו של פסק דין. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ומותנה בשני תנאים: האחד – כי סיכויי הערעור להתקבל טובים; השני - כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שהנזק היחסי שייגרם לו מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לצד שכנגד ככל שיעוכב הביצוע (ע"ע (ארצי) 44633-10-12 דימיטרי סביניך - צוות 3 בע"מ, מיום 8.4.13; ע"א 3827/14 עוז והדר בניה בע"מ נ. מפלס רם בניה ופיתוח בע"מ, מיום 3.7.14ׂ). במסגרת מאזן הנוחות על מבקש העיכוב "להראות כי אם תדחה בקשתו יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו", היינו כי עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך ככל שהערעור יתקבל (עע"מ 2152/13 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית טבעון נ. ועדת ערר מחוזית חיפה, מיום 23.4.13).

17. לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, שוכנעתי כי לא הובאה הצדקה מספקת לעיכוב ביצועו של פסק הדין ולפיכך יש לדחות את הבקשה.

מאזן הנוחות –לא הובאה ראיה של ממש לכך שהמשיב יתקשה להשיב את הסכום הפסוק. המבקשות הסתפקו בטענות כוללניות, המבוססות על עדותו של המשיב בבית הדין קמא לגבי מצבו לפני מספר שנים. מנגד עומדת טענת המשיב, שלא נסתרה, כי מצבו הכלכלי איתן וכי יעלה בידו להשיב את כספי הזכייה ככל שפסק הדין בערעור יחייבו לעשות כן. לא למותר לציין, כי התשלומים נפסקו בגין זכויות ממשפט העבודה המגן ושיעורם הכולל, גם אם משמעותי לאדם עובד, אינו גבוה באופן המקים חזקה לאי יכולת השבה.

סיכויי הערעור - הקביעה בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד היא קביעה עובדתית-משפטית המבוססת על ההלכה הפסוקה ועל הממצאים העובדתיים אותם קבע בית הדין, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים ומהמסמכים שהוצגו בפניו, ובכללם מסמכים המצביעים על התייחסות המבקשת 1 אל המשיב כאל "עובד", כך שסיכויי הערעור בהתייחס לקביעה, הנחזית על פני הדברים להיות מבוססת היטב, אינם גבוהים. בית הדין קבע כי התנהגות הצדדים הצביעה על כך שהמשיב היה עובד ולא קבלן עצמאי, ואף מעדותו של המנהל עלה כי היא הסכימה שהמשיב יקבל משכורת "גלובלית" ללא צורך בהתחשבנות בגין שעות עבודתו. לא מצאתי, לפיכך, כי סיכויי הערעור עומדים בפני עצמם כדי להצדיק עיכוב ביצוע.

5129371.18סוף דבר – משלא הובאה הצדקה מספקת לעיכוב ביצוע, הבקשה נדחית. המבקשות ישלמו למשיב את הוצאות הבקשה בסך של 2,000 ₪ בתוך 30 ימים מהיום.

ניתנה היום, י' טבת תשע"ח (28 דצמבר 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.