ביום 31.12.2019 התקיים דיון הוכחות, במסגרתו תמה ונשלמה שמיעת הראיות בתיק שבכותרת. במסגרת החלטתי מאותו היום, קצבתי את מניין הימים להגשת סיכומים בכתב.

עתה, מונחות בפני בית משפט שתי בקשות במסגרתן עותרת התובעת להבאת ראיות מפריכות, ראיות הזמה.

לאחר עיון בנימוקי הבקשות והתגובות, להלן החלטתי:

בהתאם לפסיקה, עדות הזמה מטרתה להביא ראיות מפריכות אשר עשויות להוכיח כי עדי בעל הדין שכנגד, לא היו דוברי אמת. ובענייננו-כפי טענת התובעת. הצורך להבאת עדות כאמור, מטיבה וטבעה, יעלה לאחר שבעל הדין שכנגד סיים את הבאת הראיות. מטרתה היא לאפשר לתובע לנסות ולהפריך את הראיות שהובאו מטעם הנתבע במסגרת פרשת ההגנה. עדות זו הינה חריגה וביהמ"ש רשאי לאשרה בעקבות בקשה לפי תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

התקנה כלשונה, מעניקה לבית המשפט את שיקול הדעת להתיר הבאת ראיות הזמה.

לעניין זה יפים דבריו של בית המשפט בע"א 73/49 ויסרברג נ' חברת מיסדי חדרה בע"מ, פ"ד ד 776, 780 (1950), שם נקבע מפי כב' השופט זילברג:

"...כלל גדול הוא בדין: המתחיל בראיות אומרים לו: גמור, והוא חייב למצות את ראיותיו עד תומן (to exhaust his evidence), כלומר: להגישן 'חבילה אחת' תוך פרשת העדויות שלו, ואינו רשאי לפלגן ולשייר את מקצתן עד לאחר סיום פרשת יריבו... [וזאת] כאשר בעל הראיות חייב להוכיח את טענתו הוא...".

במילים אחרות, מקום בו נטל ההוכחה מוטל על התובע, לא ניתן להיעתר לבקשתו, לפלג ולשייר את מקצת ראיותיו עד לסיום הבאת הראיות על ידי הנתבע, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר התובע הופתע מטיעונו או מראיותיו של הצד שכנגד [ראה למשל, ע"א 207/51 אגד נ' ברנדס, פ"ד ו(2) 1089, 1100 (1952)].

בהקשר זה, נכתבו ע"י כב' השופט זוסמן בהמ' 23/57 פלונטיק נ' מדינה, פ"ד יא(2) 643 (1957), הדברים הבאים:

"אנו ערים לסכנה עליה הצביע בא-כוח המבקשים שאם יתברר בשלב מאוחר כי לא הוכחה אחת השאלות השנויות במחלוקת ובעל-דין יורשה לפתוח מחדש בהבאת ראיות, לא יהא סוף להתדיינות והדיון עלול להתנהל בשיעורין. ואולם, מקום שבעל-דין מתוך שכחה לא הגיש לבית -המשפט ראיה שהיתה ברשותו, מסור הדבר לשיקול דעתו של השופט שדן בעניין אם יתיר את הגשתה בשלב מאוחר זה לשם עשיית צדק, אם לאו" (שם, בעמ' 644).

בנסיבות המקרה דנן, וביתר שאת בשים לב לשלב בו מצוי ההליך – שלב הסיכומים, כלל ידוע הוא כי בשלב כאמור יתיר בית המשפט הבאת ראיות נוספות רק במקרים נדירים.

לעניין זה יפים דבריו של בית המשפט בע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, שם נקבע:

"כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור וחייב להגישן ב'חבילה אחת' – כך, ולא בתפזורת, זעיר שם זעיר שם... אכן 'כאשר, מטעמים סבירים והוגנים, מבקש בעל-הדין לתקן את הפגימה שפגם בשלב הראשון של פרשתו הוא, מן הראוי כי בית-המשפט ייענה לו'... אך הנטל הוא, כמובן, על המבקש לסטות מן הסדרים הקבועים, לשכנע את בית המשפט כי יכול הוא לגדור עצמו ביוצא זה כלל. לעניין זה ייתן בית המשפט דעתו לאופי הראיה הנוספת, כגון אם הייתה ראיה 'טכנית' ופשוטה... גורם אחר שעשוי להשפיע הוא השלב אליו הגיע המשפט, וככל שיקדם כן ייטב... כן יינתן משקל לשיקול, אם יכול היה בעל הדין להביא את הראיות בשלב קודם, ומה טעם לא הובאו הראיות בזמן הראוי"  (עמ' 742-743).

מן הכלל אל הפרט:

בבקשתה הראשונה של התובעת, מיום 6.01.20, עתרה לאפשר לה להגיש מסמכים הנוגעים לחברה הרים לבניה (2016) בע"מ (להלן: "הרים לבניה") (פלט משרד הפנים, נסח חברה, מסמכי פתיחת חברה וצילומי מסך מאתר מע"מ), בטענה שיש בהם בכדי להוכיח שאותה חברה מתנהלת שלא כחוק מאחר שבכך לטענתה יש בכדי להשליך על משקל עדותו של עו"ד אזולאי ומשקל החשבונית שצורפה לתצהירו מאת הרים לבניה.

דינה של הבקשה להידחות.

כזכור, תצהירו של מר שרפי, נציג הרים לבניה, נמשך מן התיק ע"י הנתבעת והיא ויתרה על עדותו. משמעות הדבר היא שהתצהיר איננו נמנה על ראיות הנתבעת להוכחת טענותיה ובית המשפט אינו נותן כל משקל לאמור בתצהיר.

טענות התובעת, ביחס למהימנות דבריו של עד הנתבעת, עו"ד דוד אזולאי וכן ביחס למשקל שיש ליתן לחשבונית, שמורות לתובעת במסגרת הראייתית שהוצגה לפני בית המשפט והן תידונה במסגרת פסק הדין.

זאת ועוד, אין כל התייחסות בבקשה למועדים בהם נתגלו, לכאורה, העובדות שבבסיס הבקשה והכיצד הופתעה התובעת מראיות הנתבעת שהובאו אך במסגרת דיון הראיות. יוזכר, כי הנתבעת הגישה התצהירים והראיות מטעמה בחודש פברואר 2019, בהן תצהירו של מר שרפי (שנמשך בסופו של דבר) וכן החשבונית הרלוונטית מאת הרים לבניה. כלומר, אין עסקינן בראיה חדשה ומפתיעה ש"נולדה" תוך כדי הליך שמיעת הראיות ואשר התובעת לא הייתה יכולה לצפות אותה.

לא הוסבר ע"י התובעת, מדוע מאז ועד היום לא טרחה לערוך בירורים ביחס לחברת הרים לבניה, לפעילותה ולאותנטיות של אותה החשבונית, שעה שמדובר בנתונים מתוך מאגרי מידע פומביים ורשמיים. תהייה זו מתחדדת, לאור העובדה שחקירתו הנגדית של עו"ד אזולאי ע"י ב"כ התובעת כללה גם שאלות לעניין אותנטיות החשבונית, משמע היה ברור לתובעת מראש, שבכוונתה לטעון לעניין זה.

יתרה מן האמור, סבורני כי אין עסקינן בראיה מהותית, שכן אין בה בכדי לסייע לתובעת להוכיח תביעתה. החשבונית המדוברת עניינה ראית הגנה, המתקשרת לטענות הקיזוז של הנתבעת, וגם מטעם זה אין הצדקה להתיר הגשות הראיות הנוספות.

לבקשה דנא, צורף תצהירו של עו"ד סולומון, ב"כ התובעת. מבלי לקבוע מסמרות בסוגיות האתיות המועלות ע"י הנתבעת בהקשר זה, לטעמי, לא ניתן להתייחס לתצהיר זה כתצהיר טכני בלבד, כפי שנטען ע"י הנתבעת. עוד יצוין, כי במסגרת הבקשה והתצהיר גם יחד, עולות טענות חמורות (על סף פליליות), הן כנגד הנתבעת, הן כנגד עו"ד אזולאי באופן אישי והן כנגד חברת הרים לבניה, ומוטב היה לו היו נוקטים הנתבעת ובא כוחה במשנה זהירות בהעלאת טענות מסוג זה.

מן הנימוקים האמורים, מסקנתי היא כי לא ניתן להיעתר לבקשת התובעת, שכן לא מתקיימות בענייננו הנסיבות החריגות המצדיקות הבאת הראיות המתבקשות לאחר תום שמיעת ראיות הנתבעת. התובעת לא סיפקה טעמים סבירים והוגנים להימנעותה עד כה מהגשת הראיות ולא שוכנעתי כי עלתה טענה או ראיה במסגרת פרשת ההגנה שהיה בה בכדי להפתיע את התובעת ולהצדיק היעתרות לבקשה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

באשר לבקשה השנייה מיום 14.02.20 – התובעת עתרה במסגרתה, לאפשר הלה להגיש מסמכים שונים הנוגעים למועד האכלוס של הדירות בפרויקט וכן כאלו שעניינם בטענת זיוף רשימת דיירים המסירים התנגדותם לבקשת הנתבעת לשינוי היתר הבניה.

התובעת מפנה בבקשתה לתגובת הנתבעת מיום 28.08.18, שם התייחסה הנתבעת לתאריכי האכלוס. נטען, כי הואיל ולא צורף תצהיר לאותה התגובה, הרי שלמעשה לא הובאו הטענות העובדתיות כדבעי ע"י הנתבעת לפני בית המשפט וכי לכן התובעת לא הייתה יכולה לצפות שאלו תעלינה במסגרת עדותו של עו"ד אזולאי.

מבלי להידרש לטענה זו לגופה, די להפנות לתצהיר העדות הראשית של עו"ד אזולאי (שהוגש כאמור בחודש פברואר 2019), לו צורף עותק של טופס 4, בכדי לדחות את טענת התובעת בדבר הפתעתה וחוסר יכולתה לצפות טענות הנתבעת בדבר מועדי האכלוס. התובעת נחשפה לטענות אלו בשלב מוקדם של ההליך, זמן רק עובר לתחילת שמיעת הראיות בתיק.

גם לעניין רשימת הדיירים, אשר נטען כי זויפה מסגרת בקשת הנתבעת לשינוי היתר הבניה, לא ניתן כל הסבר ע"י התובעת מדוע הבקשה להגשת ראיות נוספות עולה רק לאחר תום הליך ההוכחות. במסגרת הבקשה עולות טענות חמורות לזיוף המסמך כלפי הנתבעת ועו"ד אזולאי, טענות שהוטחו בעו"ד אזולאי במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 70 – 71). משמע, התובעת ידעה מראש כי בכוונתה לחקור את עד הנתבעת אודות נושא זיוף רשימת הדיירים וחרף זאת לא טרחה להגיש ראיותיה לעניין זה בשלב מוקדם יותר, או לעתור עובר לשמיעת הראיות למינוי מומחה לבירור טענת הזיוף.

מן האמור עולה, כי אין המדובר בסוגיה "מפתיעה" ובלתי צפויה אשר עלתה מחקירתו של העד כי אם בטענה שביקשה התובעת לברר במסגרת שמיעת הראיות. במסגרת הבקשה והתצהיר לא ניתן ע"י הנתבעת כל הסבר לשאלת עיתוי הבקשה, לא הובהר מדוע לא הוגשו הראיות לפני בית המשפט והאם היו ניסיונות להשגתן עובר להליך ההוכחות, או מה היה בעדותו של עו"ד אזולאי שהוביל להגשת הבקשה.

מכל הנימוקים המפורטים לעיל, אני קובעת כי לא התקיימו הנסיבות החריגות המצדיקות, עפ"י ההלכה הפסוקה, הגשת ראיות נוספות לאחר תום הליך ההוכחות, ואין בבקשות התובעת אלא בכדי לבקש לבצע מקצה שיפורים בראיותיה, לאחר שנשמעו כלל ראיות הצד שכנגד ואף שכל העת הייתה בידה האפשרות להגיש את אותן הראיות. בנסיבות אלו ולאורו של עקרון סופיות הדיון, אני דוחה את שתי הבקשות שלפניי.

אשר על כן, גם הבקשה השנייה נדחית.

לאור מסקנותיי לעיל, אני קובעת כי התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 2,500 ₪.

לפנים משורת הדין אף שלא עמדה התובעת במועד שנקבע להגשת הסיכומים מטעמה, איני נעתרת לבקשת הנתבעת שלא לאפשר לתובעת להגישם, וקובעת כי סיכומי התובעת יוגשו בתוך 14 ימים.

במידת הצורך ולשם האיזון, תינתן לנתבעת הארכת מועד לאותה תקופה להגשת הסיכומים מטעמה.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, א' ניסן תש"פ, 26 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.