1. לפניי תביעה כספית, ע"ס 209,115 ₪, שעילתה חוזית.
2. לטענת התובעת, הנתבעת הפרה הסכם שנכרת בין הצדדים, בכך שלא שילמה את מלוא התמורה בגין המוצרים והשירות שקיבלה. הנתבעת מכחישה את טענות התובעת וטוענת, מאידך, להפרת ההסכם ע"י התובעת, בכך שסיפקה מוצר נחות ונטשה את העבודה בטרם נסתיימה, והכל תוך יצירת נזקים לנתבעת.
3. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:
4. התובעת, מ.ס.מ.ש בע"מ, היא חברה המייצרת, מספקת ומרכיבה אלמנטים מאלומיניום לקבלני בנין.
5. הנתבעת, דוד אזולאי הנדסה אזרחית בע"מ, היא חברה לייזום ובינוי פרויקטים.
6. ביום 30.05.16, התקשרו התובעת והנתבעת, בהסכם לבצוע עבודות אלומיניום בפרויקט להתחדשות עירונית (תמ"א 38/1), שהתבצע ברחוב הופיין 7 בחולון (להלן: "ההסכם" ו - "הפרויקט", בהתאמה). ההסכם, הוא הזמנת עבודה מס' 585, אשר נחתם ע"י מר דב גינסבורסקי, מטעם התובעת, ועו"ד דוד אזולאי, מטעם הנתבעת (להלן: "הזמנה 585").
7. במסגרת הזמנה 585, תוארו פרטי האלמנטים שסוכם כי התובעת תספק לנתבעת, פורטו תנאי ההתקשרות, וסוכמה התמורה, ע"ס 316,102 ₪ לפני מע"מ, וסה"כ 369,839 ₪.
8. הצדדים אינם חלוקים באשר לתוקפה המחייב של הזמנה 585.
9. עוד אין חולק, כי במהלך המחצית השנייה של שנת 2016 והמחצית הראשונה של שנת 2017, ביצעה התובעת עבודות אלומיניום בפרויקט.
10. טענות הצדדים:
11. לטענת התובעת, במועד המאוחר לחתימת הזמנה 585, אישרה הנתבעת גם תיקון ידני של הזמנה 585 וכן את הזמנות 660 ו – 667, בשל תוספות להזמנה המקורית ושינויים בה, שנדרשו מעת לעת, עם התקדמותו של הפרויקט. חרף זאת, ועל אף שסופקו האלמנטים ובוצעה העבודה, כפי טענת התובעת, הרי שהתמורה לא שולמה לה במלואה ע"י הנתבעת.
12. לפיכך נטען, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב וביצעה תרגיל "עוקץ" בכך שדחתה ביצוע תשלומים עד לסיום העבודה ע"י התובעת, ואז עצרה את התשלומים.
13. לטענת התובעת, מדי תקופה, שלחה גב' מירב צדוק, לנתבעת סיכום חשבונות, ואלו התקבלו ואף אושרו ע"י הנתבעת באמצעות עובדיה (המזכירה ענת, וכן מהנדס החברה ומנהל הפרוייקט), וזאת הן בכתב והן בעל פה ובהתנהגות.
14. לטענת התובעת, כל האלמנטים שהוזמנו הורכבו על ידה באתר, למעט דלת כניסה ראשית לבניין, שמחירה 3,305 ₪ לפי מע"מ, וזאת מאחר שלא ניתן היה ליטול מידות סופיות של הפתח שיועד להתקנתה.
15. לטענת התובעת, בגין הזמנות 585, 660 ו – 667, שילמה הנתבעת סך כולל של 240,234.93 ₪ (כולל מע"מ). בנוסף, שילמה הנתבעת בגין אלמנטים שמחוץ להזמנות אלו (מעקות ומסתורי כביסה), שתי תשלומים, האחד ע"ס 38,610 ₪ כולל מע"מ, והשני ע"ס 47,000 ₪ כולל מע"מ. נטען, כי עפ"י חשבון מסכם ששלחה לנתבעת (להלן – "חשבון מס' 7"), נותר לה חוב כספי לתובעת, בסך כולל של 209,115.82 ₪ כולל מע"מ (מתוכו 197,211.32 ₪ בגין הזמנות 585, 660 ו – 667, והיתרה בגין אלמנטים שסופקו מחוץ להזמנות).
16. מנגד טוענת הנתבעת, כי בין הצדדים נכרת הסכם אחד בלבד, שהינו חתום ע"י שני הצדדים, זו הזמנה 585. עפ"י הזמנה זו, נקבע תמורה כוללת ע"ס 316,102 ₪ בתוספת מע"מ, מתוך זה שילמה הנתבעת לתובעת סך כולל של 284,970 ₪ בתוספת מע"מ. בהקשר זה, נטען כי עוה"ד דוד אזולאי הוא הגורם הבלעדי אצל הנתבעת לאישור כל שינוי וכל הוצאה כספית וכי לפיכך, ככל שניתן אישור לשינוי הזמנה 585 ע"י גורם אחר בנתבעת, הוא נעדר כל תוקף מחייב.
17. לטענת הנתבעת, יש לדחות טענות התובעת, הנסמכת בתביעתה על שתי הזמנות שאינן חתומות (660 ו – 667), ומבקשת תמורה בגין עבודה ואלמנטים שחלקם לא סופקו מעולם.
18. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת נטשה את הפרויקט, לא התקינה את כל האלמנטים שהיה עליה להתקין ואף הותירה אחריה נזקים רבים וגרמה לעיכוב הפרויקט. לטענת הנתבעת, האלמנטים שהתקינה התובעת בפרויקט נמצאו ברובם לקויים, הותקנו בצורה רשלנית ובאיכות ירודה, העבודה לא בוצעה בשלמותה ולא בהתאם ללוחות הזמנים, באופן שהסב לנתבעת נזקים בהיקף של מאות אלפי שקלים. בשל כך, טוענת הנתבעת, נאלצה להתקשר עם קבלן עבודות אלומיניום נוסף וספקים נוספים, על מנת להשלים את עבודות התובעת ולתקן את הליקויים הרבים שהותירה. בהקשר זה, טענה הנתבעת טענת קיזוז.
19. כן נטען, כי התובעת – על מנת לממש את תכניתה להונות את הנתבעת – יצרה במהלך תקופת ההתקשרות בלגן עצום ומכוון, תוך יצירת דרישות תשלום שונות ומשונות, חלקן כפולות וחלקן חורגות מההזמנה היחידה שאושרה, והכל על מנת להוציא מהנתבעת כספים רבים ככל הניתן.
20. ביחס לתמורה ששולמה, נטען כי בהתאם להזמנה 585, הוסכם כי 20% מן התמורה ישולמו רק עם השלמת העבודה כולה. לעניין זה, טוענת הנתבעת כי התובעת מעולם לא השלימה עד תום את העבודה ובנוסף לא דאגה למסור תעודות אחריות על האלמנטים שהתקינה, ובכך למעשה הפרה את התחייבויותיה עפ"י ההסכם. לפיכך, לטענת הנתבעת, התובעת אינה זכאית לתשלום יתרת התמורה הכספית. נטען, כי בפועל שולם לתובעת סך השווה ל – 90% מן התמורה המוסכמת, ועל כן לא רק שהתובעת אינה זכאית לתשלום נוסף, אלא שגם שולם לא ביתר.
21. הראיות שהובאו לפני בית המשפט:
22. מטעם התובעת העידו המצהירים, מר דב גינסבורסקי וגב' מירב צדוק, בעלים ומנהליה של התובעת, וכן זומן להעיד מר אפריים אפלמן, הנדסאי בניין שהיה מועסק בתקופה הרלוונטית ע"י הנתבעת בפרויקט נשוא התביעה. מטעם הנתבעת העיד, עוה"ד דוד אזולאי, בעליה ומנהלה. תצהיר נוסף שהוגש מטעם הנתבעת, נמחק על ידה ולכך אדרש בהמשך.
23. העדים נחקרו על תצהיריהם ועל מסמכים שצורפו לתצהירים ולכתבי הטענות. למסמכים אותם מצאתי כרלוונטים להכרעתי, אתייחס להלן במסגרת נימוקי פסק הדין.
24. דיון והכרעה:

ד1. סוגיות במישור הראייתי:

1. קודם שאדרש לגופן של השאלות העובדתיות והמשפטיות שבמחלוקת, ראוי שאתעכב על סוגיות במישור הראייתי שעלו במסגרת ניהול ההליך שבכותרת;
2. בראשית ההליך, בשים לב לטענות העולות מכתבי הטענות, בפרט בכל הנוגע לכימות האלמנטים שסיפקה התובעת לנתבעת בפועל, ומתוך ניסיון לצמצם את גדר המחלוקת, הצעתי לצדדים שיערכו ביקור משותף באתר. הצדדים, באמצעות באי כוחם, הודיעו כי הם מקבלים את הצעת בית המשפט, ובפרוטוקול הדיון מיום 10.07.18, נוסחה הסכמתם לקיום הביקור, ולחלופין למינוי שמאי ע"י בית המשפט לצורך ביצוע האמור. סופו של דבר, לא התקיים הביקור ולא מונה מומחה, חרף ההסכמות, וזאת בנסיבות להן אדרש בהמשך. במישור הראייתי, משמעות הדבר היא לא הובא לפני בית המשפט נתון אובייקטיבי המסכם את מספר האלמנטים שהרכיבה התובעת בפרויקט, והתאמתם או היעדר התאמתם לאלו אשר הוזמנו, נכון למועד הגשת התביעה. לעובדה זו, תהיה משמעות בהמשך הדרך.
3. באופן דומה, טענות הנתבעת באשר לליקויים בעבודת התובעת, לא נתמכה בחוות דעת מומחה מטעמה. הנתבעת צירפה לראיותיה, מה שנטען להיות חוות דעת מומחים שנערכו לכאורה עבור דייריה בפרויקט והוזמנו על ידם, לשימוש כנגדה. למשמעות הראייתית של עובדה זו, נידרש כאשר נתייחס לטענות הנתבעת כלפי התובעת.
4. סוגיה ראייתית נוספת שראוי להתייחס אליה כבר כעת, היא טענת הנתבעת ביחס למסמכים להם הפנתה גב' מירב צדוק מטעם התובעת בתצהירה, אך צורפו לכתב התביעה בלבד. לעניין זה, טענה הנתבעת היא, כי אין לראות במסמכים אלו כראיות, מאחר והתצהיר מפנה אליהם בלבד. כתימוכין לטענה זו, הפנתה הנתבעת לפסיקת בית המשפט העליון. לאחר שעיינתי בפסקי הדין האמורים, החלטתי לדחות את הטענה, משמצאתי כי יש להבחין בין נסיבות המקרה שלפניי מאלו אשר נידונו בהם; בפסק הדין שניתן ב – רע"א 7477/13, דן בית המשפט במקרה שבו לא פירטה המצהירה כלל את העובדות הרלוונטיות במסגרת התצהיר וחלף זאת הפנתה למכתב, אשר גם את תוכנו לא אימתה בתצהירה. בפסק הדין שניתן ב – ע"א 16/89 דן בית המשפט העליון במצב שבו הוזכרה בתצהיר טענה עובדתית באופן כוללני וסתמי, תוך הפנייה למסמכים וכתבי טענות שהוגשו בהליך משפטי אחר ומבלי שאומתו אותם מסמכים במסגרת התצהיר, ולעניין זה נקבע כי אזכור מסמך ללא אימות תוכנו בתצהיר אין לו ערך. בפסק הדין שניתן ב – ע"א 166/90 נקבע, כי המצהיר חייב להביא בתצהירו את כל אותן העובדות שהוא מבקש להוכיחן, ואין לערוך תצהיר באופן של הפנייה כללית למסמך אחר. לדידי, נסיבות המקרה דנן הינן שונות בתכלית מאלו בהן דנים פסקי הדין לעיל. אמנם, אני מוצאת כי נפל פגם דיוני בכך שהמסמכים שצורפו לכתב התביעה לא צורפו כנספחים גם לתצהירה של גב' מירב צדוק. יחד עם זאת, תצהירה של העדה מפרט את כל טענותיה העובדתיות, לרבות אימות תוכן המסמכים, נסיבות עריכתם על ידה ומסירתם לנתבעת. במובן זה, ההפניה למסמכים שצורפו כנספחי כתב התביעה, היא כמעט טכנית. לפיכך, אף שנפל כאמור פגם דיוני בבחירת התובעת שלא לצרף את המסמכים לתצהיר, הרי שוודאי אין עסקינן בפגם שיורד לשורשו של עניין. לפיכך, ולאור של ההלכה הנוהגת בדבר מעבר מכללי קבילות לבחינת משקלן של ראיות ובדבר בטלות יחסית, אני דוחה את עתירת הנתבעת להתעלם מן המסמכים שהתצהיר מפנה אליהם ואשר צורפו לכתב התביעה בלבד, וחלף זאת אדרש לניתוח משקלם של המסמכים לאור העדויות ומכלול הראיות שהובאו לפניי.
5. וכעת, לגופו של עניין; אדרש, עפ"י סדר הדברים, תחילה לטענות התובעת בתביעתה, ולאחר מכן לטענות הנתבעת כנגד התובעת.

ד2. טענות התובעת - האם הזמנה 585 היא ההסכם היחיד בין הצדדים או שמא גובשו ביניהם הסכמות מאוחרות המשנות אותה?

1. כאמור לעיל, טענת התובעת היא כי לאחר שנחתמה הזמנה 585, הגיעו הצדדים להסכמות נוספות וחדשות ביחס לאספקת אלמנטים מאלומיניום, אשר על פיהן פעלו הצדדים, וזאת בכתב ובעל פה, באמצעות גורמים שונים בנתבעת. מנגד, טוענת הנתבעת כי ההסכם היחיד שנכרת בין הצדדים מגולם בהזמנה החתומה (585) שאמור היה לשקף מראש את כלל האלמנטים הנדרשים לפרויקט. מכל מקום, טוענת הנתבעת, הגורם הבלעדי המוסמך אצל הנתבעת להגיע להסכמות חדשות הוא עוה"ד אזולאי, וכל אישור להזמנה שניתן, ככל שניתן, ע"י מי מעובדיה, אינו מחייב אותה כלל ועיקר.
2. בקשר עם טענות אלו, נשמעו בהרחבה עדויות הצדדים והובאו לעיון בית המשפט מסמכים שונים, שכללו בין היתר את המסמכים המכונים הזמנה 660 והזמנה 667, התכתבויות מייל ומסרונים, תמונות מן האתר, חשבוניות, כרטסת הנהלת חשבונות של התובעת וצילומי המחאות שהפיקה הנתבעת. לאחר שדקדקתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דינה של טענת התובעת בדבר גיבוש הסכמות חדשות בין הצדדים שהן מאוחרות להזמנה 585, להתקבל. ואלו נימוקיי:
3. כלל ידוע הוא, כי קיבול יכול שיהיה לאו דווקא בהודעה, אלא גם במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, וזאת כאשר דרכים אלה של קיבול משתמעות מן ההצעה. כך נקבע בסעיף 6(א) לחוק החוזים(חלק כללי), תשל"ג-1973.

"מעשה לביצוע החוזה או התנהגות אחרת מקיימים בעת ובעונה אחת את שני יסודות הקיבול: הם מהווים תחליף להודעת הקיבול והם ממלאים גם אחר הדרישה לגמירת-דעת, בהעידם על כוונה להתקשר בחוזה. יש שהם מהווים גם את קיום החוזה גופו" (גבריאלה שלו, דיני חוזים מהדורה שנייה (1995), בעמ' 132-133).

1. ניתוח הראיות הובילני למסקנה, כי כך היה בענייננו. במה דברים אמורים?
2. בתצהירה, הפנתה גב' צדוק לתכתובות מייל ומסרונים, אשר עפ"י עדותה הוחלפו בינה לבין עובדי הנתבעת, ובפרט עם המהנדס יואל והמזכירה ענת. כל המיילים נשלחו לכתובת [email protected]. תכתובות אלו לא הוכחשו ע"י הנתבעת ולא הובאה מטעמה כל ראיה לסתור אותן ואת תוכנן. לפיכך, אני רואה את התכתובות שצורפו כאותנטיות וככאלו המשקפות, הלכה למעשה, את חילופי הדברים בין גב' צדוק לבין עובדי הנתבעת. בהתאם, ניתן לתוכן התכתובות משקל ראייתי מלא.
3. אדרש כעת לעולה מהחלפת הודעות הדוא"ל בין גב' צדוק לבין יואל:
   1. בהודעות שהוחלפו בין תאריך 06.12.16 לתאריך 12.12.16, העבירה גב' צדוק ליואל מסמך ובו תחשיב בטבלה הנושא כותרת "בקשה לתשלום מס' 3", בתגובה כתב יואל "נא העבירי מתוקן כדי שאוכל לאשר", ובהמשך "מאשר דרישת תשלום 3. נא העבירי חשבוניות יחד עם דרישת תשלום 3" וכן "חשבונית 2134 הועברה לתשלום". מספר ימים לאחר מכן, ביום 15.12.16, כתב יואל לגב' צדוק "מאושר לתשלום 34,352+מע"מ, יינתן צ'ק במזומן כנגד חשבונית". על הודעה זו, התרעמה גב' צדוק ודרשה לשלם את החשבונית המלאה בהתאם לדרישת התשלום שאושרה.
   2. בהודעות שהוחלפו בין גב' צדוק לבין יואל, בין התאריכים 09.01.17 - 10.01.177, ביקשה מירב כי יושלם סכום החשבונית שיצאה, בתגובה, כתב לה יואל "או.קיי, נא העבירי אלי פירוט: סכום החשבונית, סכום ששולם, סכום נדרש".
   3. ביום 17.02.17, כתבה גב' צדוק ליואל "בקשה לתשלום עבור הזמנת ייצור, וכן גם מעקות ומסתורים מצ"ב...אשר לי שקיבלת" להודעה זו צורף מסמך ובו טבלה שכותרתה "בקשה לתשלום מס' 4 – הזמנת ייצור לפי הזמנת עבודה 667 חדשה, עפ"י תחשיב זה, כן צורף מסמך "בקשה לתשלום מעקות ומסתורים".
   4. ביום 16.03.17, כתבה גב' צדוק מייל ל"יואל/דודי", בו מכתב "כבקשתכם הוצאתי חשבונית על מעקות ומסתורים וכן הזמנת ייצור...כמובן שלא שילמתם את מה שהתבקשתם, שילמתם רק את ה – 50% עבור המעקות והמסתורים...עבור הזמנת הייצור לא שילמתם...אבקש מידית להוציא תשלום על סך של 88,199 ש' חשבונית מצ"ב...".
   5. ביום 28.03.17, שלחה גב' צדוק ליואל דרישת תשלום חדשה, במסגרת מסמך ובו טבלה שכותרתה "בקשה לתשלום מס' 5 – הזמנת ייצור ותחילת הרכבה לפי הזמנת עבודה 667 חדשה".
   6. מאוחר יותר באותו היום, שלח יואל גב' צדוק מייל ובו נכתב "אני מאשר התקנת מנואלה ידנית לויטרינה".
   7. ביום 30.03.17, שלחה גב' צדוק ליואל מייל, בו נכתב "הורדתי את הסעיף של הכיסים, אבקש להכין תשלום" ולכך צורפה דרישת תשלום מס' 5 מתוקנת.
   8. ביום 30.04.17, שלחה גב' צדוק ליואל דרישת תשלום מס' 6.
   9. ביום 01.05.17, שלחה גב' צדוק ליואל פירוט מעקות ומסתורים ודרשה תשלום בגינם.
   10. ביום 13.06.17, העבירה גב' צדוק ליואל דרישת תשלום מס' 6 מעודכנת.
   11. ביום 14.06.17, התנהלה התכתבות בין יואל לגב' צדוק, שבמסגרתה ביקשה גב' צדוק אישור לתוספת של 500 ₪ בגין החלפת זיגוג בחלון האמבטיה. תחילה כתב לה יואל "לא מאשר תוספת", ומאוחר יותר "מאשר – 500 ₪".
4. לאור העולה מן ההתכתבויות לעיל, טוענת התובעת, כי התנהלותה השוטפת הייתה מול עובדי התובעת, בפרט מול יואל, וכי במסגרת התנהלות זו, הוסכמו בין הצדדים תוספות ושינויים, שאף בוצעו ויושמו בפועל בפרויקט, ע"י התובעת וחרף זאת לא שולם לה בגינם. מנגד, כאמור טענה הנתבעת כי ככל שניתן אישור ע"י גורם כזה או אחר בנתבעת, זולת עוה"ד אזולאי, הרי הוא נעדר כל תוקף משפטי מחייב. מסקנתי מן הראיות שהובאו לפניי, כי דינה של טענת הנתבעת להידחות וזאת נוכח התנהלותה, הלכה למעשה, אשר עומדת בסתירה לטענה זו. אנמק מסקנתי זו:
   1. כפי העולה מהעתק המחאות שצורפו לתצהירו של עוה"ד אזולאי, ואושר בתצהירו של מר גינסבורסקי, ביום 19.12.16, קיבלה התובעת מן הנתבעת תשלום ע"ס 40,191 ₪, המהווה סך 34,352 ₪ בתוספת מע"מ. תשלום זה בוצע, מיד בסמוך למיילים ששלח יואל לגב' צדוק, בו אישר את דרישת תשלום מס' 3, ובכן כתב מפורשות "מאושר לתשלום סך 34352 +מע"מ".
   2. עוד בהתאם להעתקי ההמחאות שצורפו לתצהירו של עוה"ד אזולאי, ביום 15.04.17 ביצעה הנתבעת תשלום ע"ס 38,610 ₪. סכום זה תואם בדיוק, לסכום שאותו דרשה גב' צדוק מיואל, כי יאשר לתשלום, בגין מעקות ומסתורי כביסה, במייל מיום 13.02.17.
   3. באותו אופן, הוכח ואין חולק, כי ביום 18.06.17, ביצעה הנתבעת תשלום ע"ס 81,199 ₪. סכום זה, תואם בדיוק את בקשת התשלום מס' 4 אותה העבירה גב' צדוק לאישור יואל במייל מיום 13.02.17. לעובדה זו חשיבות מיוחדת, שכן בקשת תשלום מס' 4, נערכה לפי "הזמנת ייצור לפי הזמנת עבודה 667 חדשה", ולמשמעות עובדה זו אדרש שוב בהמשך.
5. מן האמור עולה באופן ברור, כי אישורו של יואל, עובד הנתבעת, את דרישות התשלום שהוציאה התובעת מעת לעת, לא נותר כצבר מילים בחלל ריק, אלא קיבלו ביטוי, דה פקטו, באמצעות תשלומים שבוצעו ע"י הנתבעת.
6. נמצאנו למדים, כי הצדדים התנהלו בפרקטיקה שבה התובעת הייתה פונה אל הנתבעת ע"י גב' צדוק, והנתבעת הייתה משיבה לתובעת באמצעות עובד מטעמה (במקרים שצוינו לעיל היה זה יואל). בהמשך לכך, היתה הנתבעת מבצעת תשלום אשר נתן ביטוי מעשי וברור לאישור הנתבעת באמצעות יואל את דרישות התובעת.
7. אינדיקציות נוספות לפרקטיקה זו, ניתן למצוא בעדויות. גב' צדוק, העידה כי מעולם לא התנהלה ישירות מול עוה"ד אזולאי וכי במסגרת ביצועה של ההתקשרות הייתה בקשר רק עם עובדי הנתבעת. לטענה זו נמצאו מספר חיזוקים בחומר הראיות:
   1. עדותו של מר גינבורסקי, אשר לפיה גם התנהלותו שלו הייתה מול עובדי הנתבעת, פרט להתקשרות הראשונית, בביצוע הזמנה 585, שנערכה ישירות מול עוה"ד אזולאי.
   2. חלופת המסרונים בין גב' צדוק למזכירת הנתבעת, גב' ענת, אשר לא נסתרה, מגלה התנהלות שבה גב' צדוק הייתה פונה אל ענת לצורך העברת מסרים לעוה"ד אזולאי.
   3. במייל שנשלח ע"י גב' צדוק, והופנה לגב' מלי אצל הנתבעת– מייל אשר לא הוצגה כל ראיה לסתור את האמור בו ולא הוכחש ע"י הנתבעת – נכתב, בין היתר "...מאחר ואת לא מוכנה לתת לי את הפלפון של דוד, אבקש ממך למסור לו שאני מבקשים [כך במקור – א.ה.ה.], תשלום עבור בקשה מתאריך 31.10.16, אשר רק עכשיו אישר יואל". מעדותו של עוה"ד דוד אזולאי עולה כי מלי הייתה מועסקת במועדים הרלוונטיים ע"י הנתבעת, בתפקיד מנהלת חשבונות (עמ' 78, ש' 13).
   4. במסגרת פרשת התביעה העיד מר אפריים אפלמן, שהיה במועדים הרלוונטיים עובד הנתבעת. הנתבעת טענה כי אין לסמוך על עדותו של מר אפלמן ולייחס לה מהימנות, וזאת בשל סכסוך משפטי המתנהל בינו לבין הנתבעת. ככלל, יש בטענה זו בכדי להשליך על משקלה הראייתי של העדות. עם זאת, בנושא הספציפי של אופן התנהלות העבודה בין התובעת לנתבעת, אני מוצאת את עדותו של מר אפלמן מאוזנת, ואני סבורה שלא עולה ממנה כי ביקש להשחיר את הנתבעת באופן כלשהו. מכל מקום, אין עסקינן בעדות יחידה, בנושא פרקטיקת העבודה בין הצדדים, ולכן אני מוצאת להידרש לה בקביעת ממצאים בעניין זה. מר אפלמן, אמנם העיד כי "דוד אזולאי שילם והחליט" (עמ' 11, ש' 1), אך גם סיפר כי "...דוד היה מגיע לאתר פעם פעמיים בשבוע, ולפעמים פחות מזה ורוב ההתנהלות מולו שהייתה יום יומית היתה דרך הטלפון שכללה שאלות ספציפיות, הוא היה מקבל חשבון מדוב ושואל האם נעשה כך, האם זה הגיע, תתקשר תגיד לו שיבוא, כל התקשורת היתה טלפונית..." (שם, ש' 10 – 14). אני מוצאת בעדות זו, כאמור, חיזוק נוסף לטענות התובעת ביחס לאופן העבודה השוטף בין התובעת לנתבעת, שנעשה באמצעות עובדי הנתבעת ואף פעם לא ישירות מול עוה"ד אזולאי.
   5. יתרה מכך, גם בעדותו של עוה"ד דוד אזולאי עצמו מצאתי חיזוקים לטענות התובעת, ביחס לפרקטיקת העבודה מול הנתבעת. ראשית, בתצהירו עוה"ד אזולאי, לא הוכחשה התכתובת בין הצדדים ולא נסתרה, וכן לא הובאה כל התכתבות אחרת (ולו במיילים או מסרונים), בין עוה"ד אזולאי עצמו לבין מי מטעם התובעת. שנית, מן התצהיר עולה כי הקשר היחיד הישיר לו טוען עוה"ד אזולאי ואשר הוכח, בינו לבין מר גינסבורסקי והתובעת, היה בעת המו"מ וחתימת הזמנה 585. אמנם נטען (בסעיף 20 לתצהיר), כי מר גינסבורסקי פנה אליו מספר פעמים לשנות את היקף העסקה, והוא דחה בקשות אלו, אולם טענה זו אינה נתמכת בכל ראיה והיא אינה מתיישבת עם הראיות בכתב שהובאו לעיל. שלישית, בעדותו בבית המשפט, ציין עוה"ד אזולאי "אני לא מתכתב עם ספקים שלי באס אם אס וגם לא באי מייל" (עמ' 72, ש' 34 – 35), והפעם היחידה שהתייחס עוה"ד אזולאי בעדותו לשיחה עם מי מטעם התובעת במהלך ביצוע הסכם, הייתה כאשר נשאל מדוע העלה טענתו בדבר אי בהירות דרישות התשלום, קודם להליך המשפטי, שאז טען כי שוחח עם גב' צדוק וביקש ממנה שתגיע למשרדו לעבור על החשבונות, וטען "זה היה בכמה שלבים, אבל זה היה בסוף" (עמ 77, ש' 15 – 17).
   6. חיזוק נוסף לטענות התובעת באשר לאופן ההתנהלות בין הצדדים בביצוע ההסכם מצאתי בהעדר הראיות לסתור מטעם הנתבעת. כאמור, גב' צדוק העידה מידיעה אישית ובגוף ראשון, על התנהלותה בכתב מול עובדיה השונים של הנתבעת וצירפה חלופת מסרונים והודעות דוא"ל. עוה"ד אזולאי לא סתר בתצהירו ובעדותו טענות אלו ואף לא צירף ראיות שיש בהן בכדי לשפוך אור אחר על ההתנהלות. בנוסף לכך, הנתבעת בחרה שלא להביא לעדות מטעמה את ענת המזכירה שעודנה עובדת בחברה וגם לא את יואל שסיים תפקידו בחברה בשלהי שנת 2019 (ר' עדות עוה"ד אזולאי עמ' 78 ש' 9 – 16). איני רואה צורך להכביר מילים אודות הרלוונטיות של עדים אלו וחשיבות עדותם, אשר יכולה לסייע לבית המשפט, בבירור סוגיה כה מהותית שעניינה אופן ההתנהלות השוטף והיום-יומי בין הצדדים, וחילופי הדברים ביניהם. מחדלה זה של הנתבעת תמוה ביותר, בייחוד לאור הרושם המתקבל כי בנקל הייתה יכולה לזמנם לעדות. הנתבעת לא נתנה כל הסבר למחדלה זה.

הלכה מושרשת היא, כי עדות רלוונטית שלא הובאה על ידי בעל דין באשר יש בה כדי לסייע בבירור האמת, העובדה שלא הוצגה לפני בית המשפט, דינה שתיזקף כנגד בעל הדין שנמנע מהבאתה. לעניין זה, קבעה כב' השופטת בן עתו ב - ע"א 548/78 שרון נ' לוי, [פורסם בנבו] כדלהלן:

"כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

בהתייחסו לסוגיה, קבע כבוד השופט גולדברג, כהאי לישנא:

"אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד".

(ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, [פורסם בנבו] סעיף 11 לפסק הדין).

1. הנה כי כן, נוכח האמור, אני קובעת כי עלה בידי התובעת להוכיח, במאזן ההסתברויות, שלאחר שנחתמה הזמנה 585 ע"י הצדדים, פרקטיקת העבודה שהונהגה בינה לבין הנתבעת הייתה כזו, שבמסגרתה לא הייתה כל תקשורת ישירה בין עוה"ד אזולאי לבין מי מטעמה של התובעת, וכל ההתנהלות כולה - לרבות דיווחים אודות קצב התקדמות העבודה, הזמנות ייצור ודרישות התשלום שהועברו מעת לעת - התנהלה בין גב' צדוק ומר גינסבורסקי לבין עובדיה של הנתבעת, בפרט ענת, מלי ויואל.
2. הנתבעת כאמור, לא הכחישה את ההתכתבויות בין גב' צדוק לבין עובדיה, ולמעשה תלתה את כל יהבה בטענה, כי ישנו רק מסמך אחד חתום בין הצדדים המגלם את כל ההסכמות ביניהם (הזמנה 585), וכי הגורם היחיד המוסמך לאשר שינוי של אותו הסכם הוא עוה"ד אזולאי. לפיכך, טענה הנתבעת, ככל שניתן אישור כזה או אחר לשינוי ההסכמות, הרי הוא נעדר כל תוקף. לאור ממצאיי העובדתיים כפי שפורטו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של טענה זו להידחות, ואלו נימוקיי מסקנתי זו:
   1. ראשית, טענת הנתבעת לא נתמכה בכל ראיה, אף שבנקל יכולה הייתה לתמוך אותה בראיות כדבעי. כך, לא הוגש לבית המשפט כל מסמך חברה ממנו ניתן ללמוד שעוה"ד אזולאי הוא מורשה החתימה היחיד בחברה. בנוסף, כפי שצוין לעיל, אף אחד מעובדי הנתבעת לא זומן על ידה לעדות, בפרט לא יואל, אשר יכול היה לאשר או להפריך את טענות התובעת שאישר הזמנת ייצור ודרישות תשלום. כן, לא הובאו ראיות אחרות שעשויות היו לשפוך אור, כגון הסכמי העסקה מהם ניתן היה ללמוד על תפקידם וגבולות סמכותם של עובדי הנתבעת. כל אלו ראיות רלוונטיות ביותר, אשר רובן מצויות בשליטת הנתבעת ובחזקתה (למעט העד יואל, אשר לא נעשה כל ניסיון מצידה לזמנו, ר' לעניין זה עדות עוה"ד אזולאי, עמ' 78 ש' 15 – 16). העובדה שהנתבעת בחרה שלא להביאן לעיון בית המשפט, נזקפת לחובתה. מכאן, שטענת הנתבעת, לפיה עוה"ד אזולאי הוא הגורם המוסמך היחיד בחברה לאשר הזמנות ייצור ודרישות תשלום, נותרה טענה בעלמא, שאינה נתמכת בכל ראיה ולמעשה כלל לא הוכחה.
   2. שנית וכפי שהובא לעיל, למדנו כי פרקטיקת העבודה בין הצדדים הייתה כזו שבמסגרתה לא התקיים כל קשר ישיר בין מי מטעם התובעת לבין עוה"ד אזולאי, והתנהלותה הייתה נעשית, באופן קבוע ושוטף, אל מול עובדי הנתבעת בלבד. ניתן עוד ללמוד מהראיות בכתב שהציגה התובעת, כי זוהי פרקטיקה שהנחיל עוה"ד אזולאי והתמיד בה, חרף רצונה של התובעת באמצעות גב' צדוק, וניסיונותיה, ליצור עימו קשר ישיר. מסקנתי מן הראיות, אפוא, היא כי עוה"ד אזולאי הוא זה אשר הציב, בינו לבין התובעת, את עובדי הנתבעת. ודוק; אף אם "מאחורי הקלעים", היו עובדי הנתבעת פונים לעוה"ד אזולאי לצורך קבלת אישורו לדרישות התובעת מעת לעת, הרי בסופו של דבר, הגורם אשר היה מודיע בפועל לתובעת על האישור, היה מי מעובדיה. ככל שכך נעשו הדברים, הרי אין בכך בכדי להחליש את טענות התובעת, אלא להיפך - יש בכך בכדי לחזקן. שכן, אם אישורו של יואל לדרישת תשלום כזו או אחרת שהציגה התובעת, ניתן לה לאחר שזו הובאה על ידו בפני עוה"ד אזולאי למתן החלטתו בעניין, הרי יש בכך בכדי להוביל למסקנה שהאישור שניתן ע"י יואל לתובעת היה תקף. יודגש, כי בשום שלב לא טענה הנתבעת שעובדיה – בפרט יואל וענת – פעלו בניגוד להוראותיו של עוה"ד אזולאי, וממילא לא הוכיחה זאת.
   3. עוד כפי שלמדנו, האישורים שניתנו על ידי יואל - בין אם ניתנו לאחר שאושרו גם על ידי עוה"ד אזולאי ובין מכיוון שיואל היה בעל סמכות ליתן אותם – קיבלו ביטוי ישיר בפועל, בתשלומים שבוצעו ע"י הנתבעת לתובעת, והכל כפי שהובא בסעיף 32 לעיל.
3. מנימוקים אלו, אני דוחה טענת הנתבעת לפיה עוה"ד אזולאי היה בר הסמכא היחיד בנתבעת ליתן לתובעת אישור להזמנות ייצור ולדרישות תשלום ולשנות את הסכם המסגרת, הזמנה 585. בנסיבות שבהן עוה"ד אזולאי יצר מציאות שבה לא הייתה לתובעת כל גישה ישירה אליו בביצוע ההסכם, כך שכל ההתנהלות השוטפת התנהלה בין התובעת לבין עובדי הנתבעת, בשעה שניתנו ע"י עובדי הנתבעת - ובפרט יואל - אישורי הזמנה ותשלום לתובעת בכתב, משלא הציגה הנתבעת כל ראיה לסתור זאת ולא תמכה טענתה על היעדר סמכות עובדיה ליתן אישורים כאמור בראיות או עדויות מטעמה, ומאחר והלכה למעשה בוצעו ע"י הנתבעת תשלומים שתאמו בדיוק את אותם האישורים בכתב, והכל כפי שפורט לעיל, אני קובעת כי עלה בידי התובעת לעמוד בנטל ההוכחה ולשכנע במאזן ההסתברויות, כי אותם אישורים בכתב ובעל פה אשר ניתנו לה ע"י עובדי הנתבעת הינם תקפים מחייבים את הנתבעת.
4. לאחר שגיבשנו מסקנה זו, נעבור לברר, מהי נפקות הדברים במערכת היחסים החוזית שבין הצדדים?
5. כאמור, לטענת הנתבעת, הזמנה 585 החתומה על ידי שני הצדדים היא חזות פני כל התחייבויותיהם החוזיות ההדדיות של הצדדים. מנגד, טוענת התובעת, כי במועד המאוחד לחתימת הזמנה 585 התגבשו בין הצדדים גם הזמנה מס' 660 והזמנה 667, שהיה בהן שינוי של ההזמנה המקורית. בהמשך למסקנותיי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את טענת התובעת, כי הנתבעת הסכימה לשינויים בהזמנה המקורית, וזאת בכתב ובהתנהגות, ואישרה את הזמנה 667. להלן נימוקיי מסקנתי זו:
   1. כפי שניתחתי לעיל, הייתה התובעת – באמצעות גב' צדוק – מעבירה לנתבעת באמצעות עובדיה, מעת לעת ועם התקדמות הפרויקט, הזמנות ייצור לאישור ודרישות תשלום. הראיות מלמדות, שלמצער חלק מדרישות אלו אושרו ע"י הנתבעת, לעיתים בכתב ע"י עובדיה ולעיתים בהתנהגותה.
   2. לאחר שגיבשנו מסקנה זו, נחזור, באופן ספציפי, לשתי הודעות מייל שנשלחו ע"י גב' צדוק ליואל, ביום 17.02.17 וביום 16.03.17. לאותן ההודעות צורף מסמך ובו טבלה שכותרתה "בקשה לתשלום מס' 4 – הזמנת ייצור לפי הזמנת עבודה 667 חדשה". דרישת תשלום זו שהציבה התובעת, בגין הזמנות ייצור לפי הזמנת עבודה 667, עמדה על סך של 88,199 ₪. נשוב ונזכיר, כי בהתאם להעתקי השיקים בצורפו לתצהירו של עוה"ד אזולאי (נספח 2 לתצהיר), ביום 18.06.17, שילמה הנתבעת את הסכום המדויק עפ"י הדרישה.
   3. נדקדק ונעיין בטבלה שצורפה לבקשת תשלום מס' 4 במיילים מיום 17.02.17 ומיום 16.03.17, ונגלה כי נתוני האלמנטים המצוינים וכמותם, הינם זהים לאלו המפורטים בהזמנה 667 (למעט סעיפים בודדים בה - מס' 8, 8.1 ו – 14.1). בהתאם, אותם נתונים בטבלה, שונים מהזמנה 585, באותו יחס שבו שונה הזמנה 667 מהזמנה 585.
6. המסקנה המתבקשת מן האמור, היא כי בהתנהלותה של הנתבעת כפי שפורטה בהרחבה לעיל, אישרה היא לא רק את דרישת תשלום מס' 4, אלא גם את הזמנת ייצור 667. יודגש, כי כאשר הנתבעת קיבלה, באמצעות יואל, את דרישת תשלום מס' 4 שנערכה עפ"י הזמנה 667, היא לא העלתה כל הסתייגות, לא טענה להפרה של ההסכם המקורי בין הצדדים (הזמנה 585), לא הביעה כל תהייה או דרישה ביחס לכמויות האלמנטים בפורטו בה, אלא נענתה לדרישה וביצעה תשלום בהתאם לה בדיוק.
7. המסקנה הנלמדת מן האמור, היא כי גם אם התכוונו הצדדים – בראשית הדרך – שהזמנה 585 תשקף את ההיקף הכולל של העסקה (כפי שטענה הנתבעת), הרי שבפועל לא נהגו כך הצדדים ובהתנהגותם שינו את ההסכמה המקורית [על שינוי הסכם כתוב בדרך של התנהגות ראו: ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35, 41-40 (1992); ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2) 517, 523 (1993)]. המשמעות האופרטיבית של הדברים היא, כי בהתנהגותה אישרה הנתבעת את הזמנה 667 ואת כל השינויים הנגזרים ממנה, ביחס להסכם הראשוני, הזמנה 585.
8. לאור זאת, אני מקבלת טענת התובעת וקובעת כי הזמנה 667, היא זו אשר מחייבת את הצדדים.
9. יוער, כי בכל הנוגע להזמנה 660 ומאחר ועולה מן המסמכים ומהעדויות, כי היא שונתה וגולמה בהזמנה 667, הרי שלא מצאתי להידרש לה באופן נפרד.
10. בטרם נבחן מהן הנפקויות הכספיות הנובעות מקביעתי זו, יש לברר טענותיה של הנתבעת, כנגד התובעת.

ד3. טענות הנתבעת:

1. הנתבעת טענה כנגד התובעת, כי הייתה זו למעשה היא אשר הפרה את ההסכם, בכך שנטשה את האתר מבלי לסיים את עבודתה ומבלי שהתקינה את מלוא האלמנטים הנדרשים והמוסכמים. התובעת, מצידה טענה, כי בשל הפרתה של הנתבעת אשר לא שילמה את התמורה בהתאם למוסכם, הפסיקה את עבודתה באתר, אך כל שלמעשה נותר להרכיב, עפ"י הזמנה 667, היא דלת הכניסה וחלונות כיס שבעבורם לא דרשה התובעת תשלום בדרישת התשלום האחרונה (מס' 7, אליה אדרש להלן). לשאלת כימות האלמנטים שהורכבו ע"י התובעת באתר והמשמעויות הכספיות הנגזרות מכך, אתייחס בהרחבה בהמשך. עם זאת, בשלב זה, ניתן לקבוע כי הוכח שהתובעת לא סיימה עד תום את עבודתה באתר.
2. בהמשך לאמור, נטען כלפי התובעת, כי נטישת הפרויקט על ידה טרם סיום העבודות, גררה עיכובים בהשלמת העבודות בפרויקט, מה שעלול היה ליצור "תגובת שרשרת שבסופה עיכובים במסירת הדירות לדיירים" (סע' 27 לכתב ההגנה). טענה זו מעולם לא הוכחה ע"י הנתבעת. לא הוצגה כל ראיה, ולו לכאורה, כי דבר מה שבמעשי התובעת, הוביל לעיכובים בהשלמת הפרויקט, אף שבנקל ניתן היה להמציא תימוכין לכך. כך, יכולה הייתה הנתבעת להציג לבית המשפט העתקי הסכמים עם הדיירים מהם ניתן ללמוד על מועדי מסירת החזקה המוסכמים, תוך השוואתם למועד עריכת פרוטוקולי המסירה. כן, יכולה הייתה הנתבעת להוכיח מועד שבו ניתן טופס 4 למבנה. הנתבעת בחרה שלא להציג ראיות אלו, מטעמים השמורים עימה. לפיכך ומשלא עמדה הנתבעת בנטל ההוכחה, דינה של טענת הנתבעת כי התובעת יצרה עיכובים בפרויקט, להידחות.
3. הנתבעת טענה כנגד התובעת, שהאלמנטים שהותקנו בפרויקט, הותקנו בצורה רשלנית ולא מקצועית, באיכות ירודה מהמסוכם, וכי זו הותירה ליקויים רבים באתר. בהקשר זה טענה הנתבעת, כי ליקויים אלו שהותירה התובעת קיבלו ביטוי באמצעות אנשי מקצוע מטעם הדיירים שערכו חוות דעת שונות. העתק של מס' חוות דעת צורף כנספח לתצהירו של עוה"ד אזולאי. כן, טענה הנתבעת כי לצורך השלמת העבודות ותיקון הליקויים, פנתה הנתבעת אל ספקים שונים, בהם חברת הרים לבניה (2016) בע"מ (להלן: "הרים לבניה"), ונשאה בעלות כספית נוספת בשל כך. לאחר שלמדתי את כלל הראיות שהובאו לפניי, נחה דעתי כי דינן של טענות אלו שבפי הנתבעת להידחות, ואלו נימוקיי:
   1. ראשית, מן הראיות הכתובות שהגישה התובעת, להן כאמור נתתי משקל מלא ככאלו המשקפות התנהלות בין הצדדים בביצוע ההסכם, לא העלתה הנתבעת באמצעות עובדיה כל טענה לעניין איכות העבודה, בזמן אמת. במובן זה, טענותיה במסגרת ההליך המשפטי הן טענות כבושות, שלא ניתן כל הסבר לכבישתן ומכאן שיש לייחס להן משקל ראייתי נמוך ביותר.
   2. שנית, בתצהירו של עוה"ד אזולאי, לא נטען כי עלו טענות כאמור במהלך תקופת העבודה (משך כשנה) ולא צורפה כל ראיה לעניין זה. יוער, כי מדובר בפרויקט שבוצע בשלבים ולא במקשה אחת, ולפיכך ניתן רק להניח כי ככל שהיו מתעוררות הסתייגויות מאיכות עבודתה של התובעת, הן היו נשמעות במהלך תקופת העבודה. בנוסף, כאמור לעיל, הנתבעת בחרה לא להעיד אף אחד מעובדיה שהיו בשטח, באשר לכלל הסוגיות שבמחלוקת, ובפרט כדי לתמוך טענתה בדבר ליקויים בעבודתה של התובעת.
   3. שלישית, טענת הנתבעת בדבר ליקויים בביצוע העבודה, אשר מהווה טענה שבמומחיות, לא נתמכה בכל חוות דעת מומחה מטעמה. חלף זאת, צירפה הנתבעת חוות דעת מומחים, שנערכו לטענתה ע"י אנשי מקצוע מטעם דייריה. ברי, כי ניסיונה זה של הנתבעת להיבנות מאותן חוות דעת, כתימוכין לטענתה בדבר ליקויים בעבודת התובעת – דינו להידחות. הנתבעת, כאמור, מטעמים השמורים עימה בחרה שלא להציג לפני בית המשפט ראיה שמומחיות מטעמה. חוות הדעת שצורפו כנספח לתצהירו של עוה"ד אזולאי הן בבחינת עדות מפי השמועה, שהרי הנתבעת לא הזמינה אותן, הן לא נערכו עבורה ועורכיה לא הובאו לעדות בבית המשפט. גם דייריה של הנתבעת, ולמצער מי מהם, לא זומנו ע"י הנתבעת להעיד בבית המשפט על ליקויים, שלכאורה נתגלו בעבודות האלומיניום בדירות. במצב דברים זה, הרי שאין ליתן כל משקל ראייתי לחוות הדעת שצורפו כאמור. למעלה מן הצורך, גם טענת הנתבעת כי שילמה פיצוי לדייריה, בשל מחדליה של התובעת, לא נתמכה בכל ראיה, אף שיכולה הייתה בנקל להמציא ראיות לתשלום כאמור.
   4. זאת ועוד, טענת הנתבעת כי התקשרה עם ספקים אחרים, לצורך השלמה ותיקון של עבודות התובעת, גם היא דינה להידחות. הנתבעת לא הציגה כל ראיה כתימוכין לטענה זו. עוה"ד אזולאי, טען בעדותו, שהנתבעת התקשרה עם ספקים שונים שלהם שולמה תמורה ללא קבלת חשבונית. למותר לציין, כי בהעדר חשבוניות ומלא הוגשה כל ראיה אחרת לביצוע תשלום בגין תיקון ליקויים, כנטען, הרי שלא ניתן לקבל את הטענה. החשבונית היחידה שצירפה הנתבעת, היא חשבונית מיום 16.10.17 שניתנה לנתבעת ע"י חברת הרים לבניה, ע"ס כולל של 20,409 ₪. דא עקא, שאין בחשבונית האמורה כל אזכור לביצוע עבודות אלומיניום או לתיקון אלמנטים מאלומיניום שהתקינה התובעת, וכל שנכתב בה הוא מלל כללי "עבור עבודות לגמר פרויקט הופיין 7". הנה כי כן, חשבונית זו יכולה הייתה להינתן בגין כל עבודה שנעשתה עבור התובעת בפרויקט המדובר. תצהירו של מר שריפי, אשר נטען לגביו כי הוא מנהלה של חברת הרים לבניה, נמחק ע"י הנתבעת ולבקשתה, לאחר שהלה לא התייצב למסירת עדות, ולפיכך אינו מונח לפני בית המשפט כחלק ממסכת הראיות. יתרה מכך, סכום החשבונית שהוצגה (17,444 בתוספת מע"מ) אינו מתיישב עם טענת הנתבעת לליקויים רבים בהיקפים גדולים בעבודת התובעת, זאת בבחינת הגיון הדברים והשכל הישר, שכן אך סביר להניח (בהתחשב בהיקף העבודות שבוצעו ע"י התובעת, בכל דירה ודירה בפרויקט), כי לו אכן היו נותרים ליקויים בהיקפים כה גדולים, הרי לא היה די לנתבעת בתיקון כה מצומצם, כפי שנטען שבוצע ע"י הרים לבניה.
   5. מכל הנימוקים האמורים, מסקנתי היא כי הנתבעת לא הוכיחה, ולו לכאורה, טענתה לעבודה רשלנית של התובעת, וממילא לא הוכיחה טענתה לנזקים שנגרמו לה בשל כך. בהתאם, יש לדחות כל טענת קיזוז שהועלתה ע"י הנתבעת, בהעדר הוכחה וכל כימות של אותם נזקים נטענים.
4. הנתבעת טענה, כי התובעת ביצעה את העבודות באמצעות צדדים שלישיים, חרף העובדה שסוכם בין הצדדים, כי על העבודה להתבצע אך באמצעות עובדי התובעת. דא עקא, שלהסכמה נטענת זו של הצדדים אין כל זכר, לא בהזמנה 585 החתומה ע"י שני הצדדים ואף לא בהזמנה 667 שלגביה קבעתי כי התגבשה בין הצדדים מאוחר יותר. לטענה זו גם לא נמצאו כל תימוכין בראיות או בעדויות אחרות שהובאו לפני בית המשפט, ומכאן שדינה להידחות.
5. הנתבעת טענה, כי התובעת הפרה את ההסכם בכך שלא הציגה אישורי מכון התקנים למוצרי האלומיניום ואף לא אישור מכון התקנים לפעילותה. יש לדחות גם טענה זו. כל שהתחייבה הנתבעת, הן במסגרת הזמנה 585 והן במסגרת הזמנה 667 הוא לספק "עבודות אלומיניום לפי דרישות מכון התקנים". הנתבעת, בכך שבחרה שלא להגיש חוות דעת מומחה מטעמה, לא הוכיחה גם טענתה זו להפרה מצד התובעת. הנתבעת לא עמדה אף בנטל מינימלי ולכאורי, במובן זה שאפילו לא הציגה לבית המשפט את התקנים הרלוונטיים ולא ביצעה בעצמה כל השוואה בין דרישות אותם התקנים לבין העבודות שבוצעו בשטח ע"י התובעת. המשמעות היא, כי נותרנו עם טענה בעל פה של הנתבעת, שאינה נתמכת בכל ראיה, אל מול טענה סותרת בעל פה של מר גינסבורסקי וגב' צדוק, שהינה זהה מבחינת משקלה הראייתי. אשר על כן, אני דוחה טענת הנתבעת להפרה מצד התובעת בכך שלא הציגה אישורי מכון התקנים ולא עמדה בהם.
6. הנתבעת טענה, כי התובעת הפרה את ההסכם, בכך שלא סיפקה תעודות אחריות למוצריה, וזאת בניגוד להסכם. ואכן, הן עפ"י הזמנה 585 והן עפ"י הזמנה 667, התחייבה התובעת לספק "אחריות 12 חודש, מנועים אחריות 5 שנים". התובעת, בעדותה של גב' צדוק, לא הכחישה טענה זו והסבירה כי מאחר ולא שולמה לה מלוא התמורה עפ"י ההסכם, לא סיפקה את האחריות (ר' עמ' 39). מר גינסבורסקי טען תחילה בעדותו, כי אף שלא סיפק תעודות אחריות, הרי שהוא עומד מאחורי התחייבות התובעת לספק אחריות, אך בהמשך הציב סייגים לאמירה זו: "אם אבוא להחליף מנוע אקח כסף על החלפה ואת המנוע בחינם", "תמורת תשלום אבצע כל תיקון", "שירותי אחריות נגמרו. שנתיים עברו. בחודש 7/16 יצאתי מהאתר", "מהיום שהרכבתי את ההרכבות. זה שהכנסתם דיירים שנה וחצי אחרי זה לא בעיה שלי", כאשר הופנה לנוסח ההסכם לפיו תקופת האחריות היא ממועד האכלוס, השיב "חצי מהבניין היה מאוכלס בזמן שעזבתי את הבניין, 12 חודש נגמרו", "לא נותן. שנתיים עומד הבניין. תריס שהרכבתי לפני 3 שנים. 3 שנים אתן אחריות?" (ר' עמ' 64).

לאור הדברים האמורים, אני קובעת כי עלה בידי הנתבעת להוכיח שהתובעת לא עמדה בהתחייבותה לספק אחריות למוצרים, ואת בניגוד לקבוע בהסכם בין הצדדים. התובעת אינה יוצאת ידי חובתה מלטעון באופן סתמי, שככל שתידרש היא תתקן, וזאת תוך הצגת סייגים ותנאים בדיעבד למתן שירות זה. על התובעת, כמי שהתחייבה ליתן אחריות על מוצריה, היה ליתן מראש "מסמך המפרט את חיובי היצרן ואת חיובי העוסק שמכר טובין לצרכן, כלפי הצרכן, בדבר תקינות הטובין ומתן השירות לאחר מכירתם" (ר' הגדרת "תעודת אחריות", בהתאם לתקנות הגנת הצרכן (אחריות ושירות לאחר מכירה), תשס"ו 2006), וזאת כדי ליצור וודאות, מראש, בכתב ובאופן ברור, באשר לתקופת האחריות ולתנאיה. התובעת לא פעלה בהתאם לחובתה זו. הטענה שעלתה בעדותה של גב' צדוק, כי לא ניתנה אחריות למוצרים, מכיוון שהתמורה לא שולמה במלואה, דינה שתידחה, ולו לאור העובדה הפשוטה, שגם לטענת התובעת כלל האלמנטים שהוזמנו לצורכי הפרויקט הותקנו על ידה (למעט דלת כניסה וחלונות כיס). אם סיפקה התובעת מוצרים ובידיעתה כי הם אמורים לשמש צדדים שלישיים, דייריה של הנתבעת, ראוי היה כי תעמוד בחובותיה עפ"י ההסכם ועפ"י דין, לספק אחריות למוצרים אלו. ברי, כי אין בכך בכדי לגרוע מזכותה לטעון טענותיה באשר להתנהלות הנתבעת.

ד4. מהן הנפקויות הכספיות הנגזרות מן המסקנות לעיל:

1. אם נסכם את ממצאינו לעיל, הגענו לכלל מסקנה, כי הצדדים שינו בהסכמה, במהלך מערכת היחסים העסקית ביניהם, את הזמנה 585, וכי הנתבעת אישרה בהתנהגות את תנאי הזמנה 667. כן, קבענו כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח ליקויים בעבודתה של התובעת, אך כן הוכח על ידה שהתובעת הפרה התחייבויותיה כלפי הנתבעת בכך שלא סיימה עד תום את העבודה בפרויקט ולא סיפקה תעודות אחריות על המוצרים שסיפקה.
2. נותר לנו לגזור את המשמעויות הכספיות ממסקנות אלו ולהכריע בשאלה העיקרית שעל הפרק, והיא האם דינה של עתירת התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה סכום נוסף של 209,115 ₪ להתקבל, או שמא דינה להידחות?
3. בפתחו של פרק-משנה זה, ראוי כי נשוב ונתעכב על שאלות במישור הראייתי. כפי שהזכרתי לעיל, בראשיתו של ההליך ולאור המחלוקת בין הצדדים באשר להיקף האלמנטים שהורכבו בפועל ע"י התובעת בפרויקט, הצעתי לצדדים כי יערכו ביקור משותף במבנה ויימנו אותם יחד, לחלופין הוצע כי ימונה שמאי מטעם בית המשפט לעשות כן. מטרתה של ההצעה הייתה ליצור בהירות ביחס להיקף הפריטים שסופקו ולצמצם בכך את היקף המחלוקת. אף שהצדדים הודיעו לבית המשפט, כי הם מקבלים את הצעתו, בסופו של דבר לא בוצע ביקור באתר ואף לא מונה שמאי.
4. בהקשר זה נציין, כי ביום 20.08.18, הגיש ב"כ התובעת בקשה למינוי שמאי, וזאת לאחר שלטענתו כל ניסיונותיו לתאם מועד ביקור עם ב"כ הנתבעת ונציגיה לא נענו. בתגובת הנתבעת, נטען כי אין טעם במינוי מומחה מטעם בית המשפט וכי בכל מקרה משניתן למבנה טופס 4 יש לקבל את הסכמת הדיירים במבנה. כפי שנכתב בהחלטתי ביחס לתגובה זו, ב"כ הנתבעת לא סיפק כל התייחסות לטענה שלא נענה לניסיונות חוזרים של ב"כ התובעת לתאם ביקור במבנה. בהמשך, לאחר שהוריתי כי הצדדים יפנו לקבלת הסכמת הדיירים לביקור מומחה בדירתם, נטען ע"י הנתבעת באמצעות בא כוחה, כי הדיירים (או למצער חלקם) מתנים את הסכמתם לביקור מומחה, בכך שימונה מומחה שהוא גם מהנדס ואשר יחווה דעתו ביחס לליקויים הנטענים בעבודת התובעת. יצוין, כי לתגובות הנתבעת לא צורף תצהיר וגם לא תגובות אותם דיירים שכפי הנטען לא הסכימו לביקור השמאי. זה המקום לציין גם כי הנתבעת לא צירפה את העתק טופס 4 שניתן לבניין, כך שלמעשה לא הוכח על ידה, בשום שלב של ההליך, מהו המועד שבו ניתן היה לאכלס את המבנה ומתי החל האכלוס בפועל.
5. התובעת, מצידה, טענה כי כלל האלמנטים הורכבו באתר, למעט דלת הכניסה (זאת מאחר והפתח עוד לא הוכן סופית ע"י הנתבעת) ולמעט חלונות כיס. לטענה זו, נמצא חיזוק בהודעת מייל שנשלחה ביום 30.03.17 ע"י גב' צדוק, שבה כתבה ליואל "הורדתי את הסעיף של הכיסים. אבקש להכין תשלום". להודעה זו צורפה בקשת תשלום מס' 5, שבה לא חויב סעיף חלונות הכיס.
6. הנתבעת לא הציגה כל ראיה לסתור. טענת הנתבעת, כי התובעת לא השלימה את הרכבת האלמנטים באתר, נותרה טענה כוללנית ועמומה, זאת חרף העובדה שהאתר נמצא (לפחות בשלביו המוקדמים של ההליך ובעת שהוגש כתב ההגנה) בחזקתה ובשליטתה, וביכולתה היה – ללא כל קושי מיוחד – למנות פיזית את האלמנטים שהורכבו ולהביא נתונים ברורים כחלק מראיותיה, לבית המשפט, בין בעצמה ובין באמצעות גורם מקצועי מטעמה. גם זו הפעם, בחרה הנתבעת שלא להמציא ראיות מטעמה והסתפקה בטענה כללית ובלתי מבוססת. הנתבעת, לא הסתפקה במחדל ראייתי זה, אלא גם לא שיתפה פעולה עם הצד שכנגד בקיום החלטות בית המשפט לעריכת ביקור באתר ומינוי שמאי, וזאת למרות שהצהירה על הסכמתה לעשות כן בקדם המשפט הראשון. טענות הנתבעת, כי הדבר לא התאפשר בשל עמדת דייריה, נטענה על ידה בהיעדר תצהיר וללא כל תימוכין אחרים. בנסיבות אלו, יש לזקוף לחובתה של הנתבעת לא רק את מחדלה הראייתי מלהמציא נתונים בעצמה אודות היקף האלמנטים שהורכבו בפועל במבנה ע"י התובעת, אלא גם את העדר שיתוף הפעולה מצידה ומניעת חקר האמת, והכל תוך יצירת נזק ראייתי לתובעת.
7. במצב דברים זה, אני מקבלת את טענת התובעת, כי כלל האלמנטים מאלומיניום, עליהם סוכם בין הצדדים, הורכבו על ידה, זאת למעט דלת כניסה וחלונות כיס.
8. סוגיה ראייתית נוספת שלא ניתן להתעלם ממנה, עניינה בטעויות, אי בהירויות ואי דיוקים שעולים מראיות התובעת, ובעניין זה חקר ב"כ הנתבעת את עדי התובעת ארוכות וטען לכך בסיכומים בהרחבה יתרה. כך, למשל, לא ידעה גב' צדוק לומר בעדותה, האם יש התאמה בין הפריטים המצוינים בהזמנה 667 לבין אלו המפורטים בבקשת תשלום 7, שהיא הבקשה האחרונה שנשלחה לנתבעת (עמ' 29). העד מר גינסבורסקי נשאל ארוכות על סכומי החוב ושיעור הכספים ששולמו בפועל לתובעת, ולא ידע להשיב על כך בעדותו (ר' עמ' 58 – 61). עוד, עלה כי ישנה טעות בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת, אשר העתקה הוגש כחלק מראיותיה. בנוסף, התברר, כי עדיה של התובעת לא ידעו להסביר לגמרי את התחשיב שבוצע כחלק מבקשת התשלום האחרונה, ובא כוחה שניסה ליתן הסברו לתחשיב איששר כי יש טעות באופן שבו הוצגו הנתונים באותו (ר' עמ' 61). כל אלו בהחלט מקשים ראייתית על בירור טענותיה של התובעת, אולם בניגוד לטענות הנתבעת, הרי אין בהם בכדי לאיין את זכויותיה של התובעת על פי ההסכם, ככל שניתן ללמוד עליהן מתוך כלל הראיות.
9. לאחר שקבענו את האמור, נותר לנו כעת לברר, מהי התמורה החוזית שהוסכמה בין הצדדים ומהם הסכומים ששולמו בפועל לתובעת ע"י הנתבעת?
10. עפ"י הזמנת עבודה 667, ביחס אליה קבעתי לעיל כי הינה בעלת תוקף מכח הסכמות מאוחרות בין הצדדים, התמורה המוסכמת עומדת ע"ס 396,804 ₪ בתוספת מע"מ. כאמור לעיל, לטענת התובעת, בקשת תשלום מס' 7, אשר צורפה כנספח ד', היא זו אשר משקפת את התחשיב הסופי של חובה של הנתבעת כלפיה. אולם כפי שהתברר במסגרת הראיות, עסקינן למעשה בתחשיב שנערך ע"י בא כוחה של התובעת וזאת לצרכי ההליך המשפטי וכהכנה לו. עוד התברר, כי בתחשיב נפלו טעויות (ר' דברי ב"כ התובעת בעמ' 61 ו – 66 לפרוטוקול). מכאן, אני מסיקה שלא ניתן להסתמך על בקשת תשלום מס' 7, ככזו המשקפת באופן ברור את הסכמות הצדדים ביחס לתמורה.
11. חלף זאת, וכפי העולה מן הראיות, הזמנת הייצור והתחשיב האחרון שאושר והוסכם על הצדדים, ואשר נערך עפ"י הזמנת עבודה 667, הוא זה אשר מפורט בבקשת תשלום מס' 4, שצורפה להודעות המייל ששלחה גב' צדוק ליואל בתאריכים 13.02.17 ו – 16.03.17. תחשיב זה כמעט זהה בפריטים שצוינו בו ובכמותם להזמנה 667 (למעט סעיפים 8, 8.1 ו – 14.1). כפי שקבעתי לעיל, הנתבעת אישרה בקשת תשלום זו, בכך שביצעה בסמוך לאחריה ובהתאם לה תשלום בסכום המדויק שצוין בה (88,199 ₪) ולא הביעה כל הסתייגות מן האמור בבקשת התשלום, ביחס להיקף הזמנת הייצור לפי הזמנה 667. אני רואה באישורה זה של הנתבעת, כהסכמתה לכל האמור בבקשה, לרבות מספר האלמנטים שהוזמנו לייצור והיקף התמורה הכספית הכולל שנדרש בגינם. הנה כי כן, מאחר וזהו המסמך האחרון שעל בסיסו הסתמכו הצדדים בהסכמה לכימות העסקה ולביצועה, אתייחס אליו ככזה המשקף את שיעור התמורה הכספית המוסכמת. עפ"י בקשת תשלום 4, התמורה הכספית המוסכמת האחרונה המוכחת, עומדת ע"ס 402,495 ₪ בתוספת מע"מ. לפיכך, אני קובעת כי בגין הזמנת הייצור שבוצעה לאור הזמנה 667 ומכוחה (תוך ביצוע שינויים בודדים בה), עומדת על סכום זה. לאחר שקבענו, כי דלת הכניסה וחלונות הכיס לא הותקנו בסופו של דבר, יש להפחית עלותם מסכום התמורה המוסכמת (בסך כולל של 27,059 ₪ בתוספת מע"מ, ר' סעיפים 12 ו – 23 לטבלה בבקשת תשלום מס' 4), ובסה"כ להעמיד את סכום התמורה בגין אלמנטים שהורכבו ע"י התובעת ע"ס 375,436 ₪ בתוספת מע"מ.
12. יחד עם זאת, כפי שקבעתי לעיל, התובעת לא השלימה את התחייבויותיה עפ"י ההסכם בכך שחדלה מביצוע העבודה, מבלי לסיים להתקין את כלל האלמנטים ומבלי שמסרה תעודות אחריות. בנסיבות אלו, טענה הנתבעת כי בהתאם להסכם התובעת אינה זכאית לתשלום 20% מסכום התמורה, שאמור היה להיות משולם לה רק בגמר העבודה. טענה זו, בדין יסודה, שכן הדברים עולים באופן ברור מההסכם בין הצדדים. יחד עם זאת, וכפי שקבעתי, הזמנה 667 היא זו אשר הסכימו לה הצדדים בשלבים מאוחרים של ההתקשרות ביניהם, ועפ"י הזמנה זו, הוסכם כי רק שיעור של 15% מן התמורה הכוללת ישולם בגמר החשבון (ולא 20% כפי שהוסכם בהזדמנה 585 הראשונית). נתון זה קיבל, גם ביטוי ברור בבקשת תשלום מס' 4, שאושרה בהתנהגות ע"י הנתבעת (ר' עמודה 4 משמאל בטבלה שבבקשת התשלום). לפיכך, בהתאם להסכמות הצדדים בהזמנה 667, אני קובעת כי יש להפחית 15% מסכום התמורה המוסכמת, כלומר מתוך הסכום 375,436 ₪. ומכאן, כי התובעת זכאית לתשלום סך 319,120.6 ₪ בתוספת מע"מ, בהתאם להזמנה 667.
13. כעת, יש לברר כמה כספים שולמו בפועל לתובעת ע"י הנתבעת בגין ביצוע הזמנה 667? לעניין זה, נתחיל בציון העובדה הפשוטה, שאין מחלוקת בין הצדדים, שהתובעת שילמה בפועל לנתבעת סכום כולל של 284,969.23 ₪ בתוספת מע"מ, ובסה"כ 333,414 ₪ (ר' לעניין זה סעיף 29 לתצהירו של מר גינסבורסקי, נספח 2 לתצהירו של עוה"ד אזולאי והסכמת הצדדים בפרוטוקול, כי יש התאמה בין הסכומים המפורטים בכל אחד מן התצהירים).
14. דא עקא, שלטענת התובעת רק חלק מן הסכום ששולם הינו בגין אספקת אלמנטים בהתאם להזמנה 667, והיתרה שולמה בגין מעקות ומסתורי כביסה, שסופקו מחוץ להזמנה זו, וליתר דיוק, כי סך של 93,179 ₪ (כולל מע"מ) שולם מחוץ להזמנה ומעבר לה. לאחר שלמדתי את הראיות ושמעתי את העדויות, אני קובעת כי יש לקבל טענתה זו של התובעת, ואלו נימוקיי:
    1. ראשית, הן בהזמנה 585 הראשונית והחתומה והן בהזמנה 667 המוסכמת המאוחרת, צוינו מעקות ומסתורי כביסה כ"אופציה" בלבד ולא כומתו כחלק מסכום העסקה. כלומר, הצדדים הסכימו שהתשלום בגין מעקות ומסתורי כביסה, ככל שיוזמנו, יהיה מעבר לסכום התמורה המוסכמת.
    2. שנית, הנתבעת לא הכחישה טענת התובעת כי המעקות ומסתורי הכביסה הותקנו על ידה במלואם.
    3. שלישית, בפניותיה בכתב של גב' צדוק ליואל, הופרדה בקשת התשלום בגין מעקות ומסתורי כביסה מן התחשיב הכולל. ר' לענין זה, מסמך שצורף להודעת מייל מיום 13.02.17, שם צירפה גב' צדוק את בקשת תשלום מס' 4 וכן מסמך נפרד לבקשת תשלום בין מסתורי כביסה ומעקות ע"ס 38,610 ₪. הנתבעת ביצעה תשלום בסכום זה בדיוק, ביום 15.04.17. מכך אני למדה, שהנתבעת אישרה הן את אספקת המעקות והמסתורים בפועל, הן את הדרישה הנפרדת לתשלומם והן את החיוב הכספי שנדרש בעבורם. בקשה נוספת לתשלום בגין רכיבים אלו, הוציאה התובעת בהודעת מייל של גב' צדוק, מיום 01.05.17, לה צורף תחשיב בכתב יד ובו צוין, כי התשלום הכולל בגין מסתורי כביסה ומעקות ע"ס 79,796 ₪ בתוספת מע"מ, ונוכה ממנו הסכום ששולם. הנתבעת לא הציגה כל ראיה, כי הסתייגה מן הסכום האמור בזמן אמת. ביום 18.05.17, בוצע ע"י הנתבעת תשלום ע"ס 47,000 ₪, אותו התובעת זוקפת בגין רכיבי המעקות ומסתורי הכביסה.
15. לאור האמור, אני קובעת כי הוסכם בין הצדדים שמעבר לתמורה החוזית המוסכמת, לפי בקשת תשלום 4 שנערכה לאור הזמנה 667, ישולם סכום נוסף בגין מעקות ומסתורי כביסה, שהזמנתם הייתה למעשה אופציה שמומשה.
16. הנה כי כן, לאור קביעותינו לעיל, הרי שיש לצרף את סכום התמורה המוסכמת לפי בקשת תשלום מס' 4 (פחות 15% בהעדר השלמת עבודה), לצרף לה את התמורה המוסכמת בגין מעקות ומסתורי כביסה, ולהוסיף את סכום המע"מ. הסכום שיתקבל הוא סכום התמורה הכולל, שהתחייבה הנתבעת לשלם לתובעת. מן הסכום האמור יש להפחית את סך הכספים הכולל ששילמה הנתבעת לתובעת במסגרת ביצוע ההסכם.
17. בהתאם לאמור, סכום התמורה המוסכמת, לפי בקשת תשלום 4, ולאחר הפחתה בשיעור 15%, עומד ע"ס 319,120.6 ₪ בתוספת מע"מ. לסכום זה, נוסיף את סכום התמורה בגין מעקות ומסתורי כביסה שהותקנו ע"י התובעת באתר, 79,796 ₪ בתוספת מע"מ, ונקבל סך כולל של 398,918.6 ₪ בתוספת מע"מ, סה"כ 466,732.5 ₪. זהו הסכום הכולל שהתחייבה הנתבעת לשלם לתובעת. מסכום זה, עלינו להפחית את סך הכספים שאין חולק כי שולם בפועל ע"י הנתבעת סך 333,414 ₪ (כולל מע"מ). תוצאת התחשיב שלהלן, מובילה אותנו לסכום 133,318.5 ₪. זהו הסכום המשקף את יתרת התמורה שהתחייבה הנתבעת לשלם לתובעת, ובניגוד להתחייבותה, לא שילמה.
18. סוף דבר:
19. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת, לסילוק סופי ומוחלט של התביעה, סך כולל של 133,318.5 ₪ (כולל מע"מ), שישולם בצירוף הפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.
20. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 30,000 ₪, שישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. סכום ההוצאות נקבע בשים לב להיקף הטיעונים והראיות, למספר הדיונים שהתקיימו בתיק, להיקף הבקשות והתגובות שהוגשו ולעובדה שהתובעת נדרשה להפקיד ערבון כספי בקופת בית המשפט בראשיתו של ההליך. מאידך, התחשבתי בעובדה שהתביעה התקבלה אך בחלקה.
21. כספי העירבון שהופקדו ע"י התובעת, בהתאם להחלטה מיום 12.01.19 יושבו לה לאלתר, באמצעות בא כוחה.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, י"ח תשרי תשפ"ב, 24 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.