התביעה שבפני היא ליתן צו הצהרתי, לפיו התובעים הם דיירים מוגנים, בהתאם לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972, ולחילופין זכאים לדיור חלוף על פי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967.

עובדות המקרה

1. המקרקעין המצויים ברחוב מרדכי כספי 26 (גוש 30112 חלקה 89) רשומים על שם רות בנבנישתי (להלן: "המקרקעין" ו"המוכרת" בהתאמה). בין המוכרת לבין התובע 1 (להלן: "התובע") נקשרה בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת עיסקת קומבינציה. בהסכם נקבע שהתובע יבנה במקרקעין בניין ובו 6 דירות, מתוכן הוא יקבל 4 דירות, והמוכרת תקבל את שתי הדירות הנותרות.
2. לשם מימון הבניה, נטל התובע ביום 29.12.89 מאת הנתבעת (להלן: "הבנק") הלוואה על סך 180,000 ₪ (הסכם ההלוואה הוא נספח 2 לבקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל בתיק שבפני, מיום 21.11.17). התובעים 2 – 5 (אשתו וילדיו הבגירים של התובע) חתומים על הסכם ההלוואה כערבים לה. מעבר לערבות התובעים 2 – 5, הסכימו התובעים להעמיד 2 דירות כבטוחה להלוואה, דירה אחת הבנויה על מקרקעי המוכרת ואשר היתה מיועדת לתובע, ודירה נוספת, שאינה נוגעת לענייננו.
3. המוכרת נתנה הסכמתה לרישום המשכנתא על אחת הדירות שיועדו לתובע, ולצורך כך חתמה על שטר משכנתא (נספח 1 לכתב התביעה). לשטר המשכנתא צורף נספח, שכותרתו "תנאים מיוחדים לשטר משכנתא" (נספח 2 לכתב התביעה), אשר בס' 12 שבו נכתב שהממשכנים, דהיינו המוכרת, "מצהירים ומסכימים בפירוש כי לגבי הנכסים הממושכנים וכל חלק מהם לא יהיו מוגנים לפי הוראות ס' 30 מחוק הגנת הדייר, התשט"ו – 1955 (שהפך לס' 33 לחוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972, להלן: "חוק הגנת הדייר") ו/או לפי הוראות ס' 38 ו- 39 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ")...". התובעים אינם חתומים על שטר המשכנתא, או על הנספח לו, ומאידך, בהסכם ההלוואה עליו חתומים התובעים אין תנייה דומה.
4. הבנייה הסתיימה בשנת 1990, ותובעים 1-2 עברו לגור בדירה ששימשה כבטוחה להלוואה האמורה (להלן: "הדירה"). ב- 1994 בנה התובע במקרקעין יחידת דיור נוספת, ללא היתר, במקום שהיה אמור להיות שטח מילוי השייך לרכוש המשותף.
5. במועד כלשהו בשנת 1995 פתח הבנק בהליך למימוש המשכנתא, וביום 8.5.96 הגישה התובעת 2 תצהיר לתמוך בבקשתה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל (נספח ב' לכתב התשובה). על פי ס' 6 לתצהיר זה, הדירה נמצאת במבנה הרשום על שם המוכרת, אף כי על פי הסכם הקומבינציה, התובעים 2 – 5 זכאים להרשם כבעלים של הדירה כשיירשם הבית כבית משותף, אלא ש"נתגלעו סכסוכים בין גב' בנבנישתי לבין המבקשים, שבעקבותיהם תלויים ועומדים הליכים שונים בבתי משפט בירושלים. עקב הליכים אלה טרם נרשם המבנה כבית משותף, והמבקשים טרם נרשמו כבעלים של הדירה." (ההדגשה אינה במקור – מ.צ'.)
6. התובעת המשיכה והצהירה בתצהיר הנ"ל שהיא מבקשת יחד עם התובעים האחרים למכור את הדירה בשוק החופשי, "בהקדם האפשרי לאחר רישום המבנה כבית משותף, צעד זה יתאפשר מייד עם סיום ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים בינינו לבין גב' בנבנישתי..." (ס' 25).
7. עוד עולה מהתצהיר הנ"ל שהתובע 1 הוכרז כפושט רגל ביום 51.2.96 (ס' 19).
8. ביום 4.6.96 דחה ראש ההוצל"פ את בקשת התובעים לעיכוב ההליכים. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 1024/96), ערעור אשר נדחה (פסק הדין צורף כנספח ג' לכתב התשובה). מפסק הדין בערעור עולה שהתובעים (המערערים שם) העלו טענות רבות כנגד מימוש המשכנתא, ובהם טענת חוסר תום לב של הבנק וכיוצ"ב, אולם לא טענו שעומדות להם הגנות לפי חוק הגנת הדייר או חוק ההוצל"פ.
9. ביום 21.5.00 ניתן פסק דין בתביעה נוספת שהגישו התובעים 3 – 5 נגד הבנק (ת"א 2258/00, פסק הדין צורף כנספח ד' לכתב התשובה). פסק דין זה ניתן לאחר שהצדדים הצהירו שהגיעו להסכמה לפיה חלקם של התובעים 3 – 5 בדירה משמש כבטוחה לסילוק המגיע מהם רק בגין ההלוואה שהוזכרה לעיל, ולא בגין הלוואה אחרת, שאינה נוגעת להליכים שבפני. עוד הצהירו הצדדים שם כי "מכספי מימוש הדירה יכוסה חלק החוב המגיע מהתובעים לכיסוי ההלוואה הנ"ל בלבד." התובעים לא העלו בהליך שם טענה כנגד מימוש הדירה לשם כיסוי החוב, או טענה בדבר זכותם להגנות חוק הגנת הדייר או חוק ההוצל"פ.
10. חלפה שנה, וביום 9.12.01 שוב נדרש בית המשפט המחוזי בירושלים לדון בבקשת התובעים 3 – 5 למנוע את מימוש המשכנתא. (בש"א 8721/01, החלטה צורפה כנספח ה' לכתב התשובה). מההחלטה משתמע שבבקשתם העלו התובעים טענות בדבר גובה החוב, טענות "פרעתי" וגם ביקשו למכור הדירה בעצמם על מנת לכסות את החוב. גם בהליך זה לא טענו התובעים שהם דיירים מוגנים בדירה. בית המשפט המחוזי דחה שנית את הבקשה לסעד זמני, ולא עיכב את הליכי המימוש. אלא אף שבית המשפט לא עיכב ההליכים, נראה שהם התעכבו מעצמם.
11. ביום 31.10.02 הגיעו הצדדים להסכמה על מינוי מומחה מוסכם לבדיקת גובה החוב (נספח ו' לכתב התשובה). על פי לשונה של ההסכמה: "המבקשים יפרעו את מלוא סכום החוב שייקבע בחוות דעתו של רו"ח בתוך 60 יום מיום שתומצא להם. אם לא יפרע סכום החוב כאמור במועד, תמכר הדירה על ידי כונס הנכסים." מיותר לציין שגם כאן לא נטענה טענה להגנה לפי חוק הגנת הדייר או טענת הגנה אחרת.
12. והנה, ביום 22.8.04, שוב ניתנה החלטת ראש ההוצל"פ בתל אביב, הדוחה בקשת התובעים לעיכוב הליכים. גם על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 3284/04), ערעור שהתקבל ביום 15.2.06 (פסק הדין צורף כנספח ז' לכתב התשובה). בפסק הדין בערעור ישנו תיאור העובדות שפורטו לעיל. עוד עולה מפסק הדין, שחוות דעתו של המומחה שמונה ניתנה אף שהתובעים לא העבירו לידיו מסמכים כלשהם. על כן עיכב בית המשפט את הליכי ההוצאה לפועל, על מנת לאפשר לתובעים להביא בפני המומחה את טענותיהם בדבר גובה החוב.
13. לא ברור מה אירע ממועד זה ועד ליום 14.12.10, אז נרשם הבית המשותף (ר' נסח הרישום, נספח 3 לכתב התביעה). מכל מקום, אף לאחר רישום הבית כבית משותף, הדירה נותרה רשומה בבעלות המוכרת, ועליה רשומה הערת אזהרה לטובת התובעים 2 – 5, וכן המשכנתא.
14. בחודש מרץ 2014 שוב נפגשו הצדדים בבית המשפט המחוזי בירושלים, בתביעה שהגיש הבנק כנגד התובעים שבפני, בה נתבקש בית המשפט לקבוע מהו היקף המשכון אותו זכאי הבנק לממש (ה"פ (מחוזי י-ם) 5815-03-14 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' צבי פרידמן). פסק הדין בתביעה זו ניתן ביום 15.10.17 וצורף כנספח ב' לכתב התשובה. על פי ס' 6 לפסק הדין, התובע טען שם שבשנת 1994 הוא בנה יחידת דיור עצמאית, ללא היתר מרשויות התכנון, בחלקים שהיו אמורים להרשם כשטח משותף, וכי ביחידה זו מתגורר אחד מילדיו. הבנק ביקש להצהיר שיחידת דיור זו היא חלק מהדירה הממושכנת, והתובעים התנגדו לכך. בית המשפט קיבל את עמדת הבנק, וערעור על פסק הדין תלוי ועומד בימים אלה בבית המשפט העליון.
15. עוד יצויין, שביום 9.5.16 ניתן בעניינה של תובעת 2 צו כינוס ומונה לנכסיה מנהלת מיוחדת (פש"ר 16834-05-16). כמו כן, בנסח הרישום מצוין שיש צו עיקול על הערת האזהרה של התובעת 2, לטובת לשכת הוצאה לפועל, בתיק מס' 03-11669-94-1, מיום 3.4.97.

טענות הצדדים

1. לטענת התובעים, עומדת להם ההגנה שנקבעה בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ולחילופין בס' 38 לחוק הוצאה לפועל. התובעים מודעים להלכה לפיה הגנה זו תעמוד רק לבעליה הרשומים של דירת המגורים, וכי הם אינם רשומים כבעלים. התובעים מבקשים על כן שבית המשפט יפסוק בניגוד להלכה האמורה, שכן הגיעה העת לשנותה.
2. עוד טוענים התובעים, שההלכה השאירה פתח לחריגים, וכי במקרה שלהם יש לחרוג מההלכה, משום שמי שמונע את רישום הבעלות שלהם בדירה הוא הבנק עצמו, ואין מקום ליתן לו ליהנות מתוצאות התנגדותו להעברת הרישום. לטענתם, שלילת זכותם להגנת חוק הגנת הדייר היא בגדר "עילה בת עוולה", ואין לאפשר לה להצמיח "זכות תביעה".
3. לטענת הבנק, יש לדחות את התביעה על הסף משום העדר יריבות: לתובע 1 אין זכויות בנכס, ואפילו לא רשומה לזכותו הערת אזהרה, כך שאינו יכול להיחשב כבעלים; תובעת 2 בהליכי פש"ר ולא צירפה את אישור בית המשפט של פשיטת הרגל לניהול ההליך, ולכן לא יכולה להיות בעלת דין; התובעים 3-5 אינם גרים בדירה, ולכן אין להם עילת תביעה על סמך חוק הגנת הדייר.
4. עוד טוען הבנק למעשה בית דין, השתק ומניעות, משום שהתובעים לא טענו עד כה בשום הליך שהם זכאים לדיירות מוגנת.
5. לגופו של עניין, מפנה הבנק לע"א 3295/94 גיל פרמינגר, הנאמן על נכסי חוה ויוסף מור, פושטי-רגל נ' חוה מור, פושטת-רגל, נ(5) 111 (1997) (להלן "הילכת פרמינגר" או "עניין פרמינגר"), בו נקבע בדעת רוב שסעיף 33 לחוק הגנת הדייר אינו חל על מי שבעלותו בנכס אינה רשומה בפנקסי המקרקעין, גם אם הוא זכאי להירשם כבעלים. הבנק מוסיף וטוען שהלכה זו אושרה אך לא מזמן, ברע"א 1517/17‏‏ דינה שמעון נ' יוסי ניר - בתפקיד כונס נכסים‏, (18.5.17) (להלן "עניין שמעון").
6. הבנק מוסיף וטוען שבשטר המשכנתא ישנו ויתור על ההגנה המוקנית בשני החיקוקים דלעיל, ועל כן, אין התובעים זכאים להסתמך עליהם. אמנם, הבנק מודע לכך שעל שטר זה חתומה רק המוכרת, ולא התובעים עצמם, אלא שלטענת הבנק התובעים יונקים זכויותיהם בדירה מזכויות המוכרת, ולא ייתכן שלתובעים יהיו יותר זכויות ממה שיש למוכרת עצמה. על כן, לטענת הבנק, הוויתור של המוכרת על זכויותיה מכוח סעיף 38 לחוק הוצאה לפועל, מחייב גם את התובעים.
7. באשר להגנה מכח ס' 38 לחוק ההוצאה לפועל, טוען הבנק שאף אם יש לתובעים הגנה מכוח סעיף זה, הרי שנוכח הזמן הרב שהם כבר חיים בדירה מבלי שעמדו בתנאי המשכנתא, הם כבר קבלו את המגיע להם מכוח החוק.
8. להשלמת התמונה נביא בקצרה גם את תשובת התובעים לטענות הבנק. התובעים הסכימו למחיקת תביעת התובעים 3 ו- 5, אשר אינם מתגוררים במקום. באשר ליתר התובעים, לטענתם, התובע 1 זכאי להרשם כבעלים, אף שלא רשומה לזכותו הערת אזהרה, יש בידם אישור המנהל המיוחד לנכסי התובעת 2, אף כי האישור לא הוצג, והתובע 4 מתגורר בדירה עם משפחתו.
9. באשר לטענת ההשתק והמניעות, טוענים התובעים שהמועד לדון בזכותם להגנות ס' 33 לחוק הגנת הדייר וס' 38 לחוק ההוצאה לפועל יחול רק לאחר שתוגש בקשה לרשם ההוצל"פ לפינוי הנכס, ובית המשפט העליון יכריע אם גם הדירה שנבנתה ללא היתר משועבדת לבנק (פר' עמ' 6 ש' 21-30).
10. בנוגע לוויתור שבשטר המשכנתא, טוענים התובעים, שהזכות לדיירות מוגנת היא אישית, ולכן אין שום משמעות לכך שהמוכרת ויתרה על כך, ואין בכוחה לוותר על זכות המוקנית לתובעים.
11. במהלך ישיבת קדם המשפט הסכימו הצדדים שפסק הדין ינתן על סמך הטענות בכתבי הטענות, המסמכים שצורפו להם, וסיכומיהם בעל פה, מבלי לשמוע עדויות, ועל כן כך ייעשה.

דיון והכרעה

השתק

1. לטענת הבנק, התובעים מושתקים ומנועים מלהעלות טענה בדבר זכותם לדיירות מוגנת בנכס, מאחר ולא העלו הטענה במשך 23 השנים האחרונות בהן מנסה הבנק לממש את המשכנתא. הבנק מפנה בעניין זה לרע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (8.3.09), שם נקבע שבעל דין מנוע מלהעלות כל טענה שיכול היה להעלות בהליך קודם בין אותם צדדים:

"בלשון משפטית אומר כי קיימת מניעות להעלות טענות שחובה היה להעלותן בהתדיינות קודמת בין הצדדים וחליפיהם. רעיון זה של מניעות בא לידי ביטוי גם בפסק הדין ב-ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.9.05), שם נקבע כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול וצריך היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי קודם בין בעלי הדין ולא עשה כן. כך עולה גם מדבריו של השופט א' מצא ב-ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 741 (1992): "למערער הייתה שעת כושר להשמיע את טענתו ולהביא ראיות להוכחתה. משנסתיימו ההליכים בלא שעשה כן, הריהו מנוע מלפתוח בהתדיינות חדשה, שמטרתה לעורר מחלוקת בפלוגתאות שכבר יש לגביהן הכרעה שיפוטית. מטרתו המעשית של השתק פלוגתא היא למנוע מבעל דין, שהיה לו 'יומו בבית המשפט', להטריד את בעל דינו בהתדיינות חוזרת באותו עניין שכבר הוכרע ביניהם במשפט הראשון"."

1. לטעמם של התובעים, ההלכה האמורה לא חלה עליהם, משום שהם לא היו יכולים להעלות טענתם לדיירות מוגנת, שכן המועד להעלותה הוא רק ערב הפינוי, ועל כן בכל 23 השנים האחרונות העלאת הטענה היתה מוקדמת מדי, ולא היא. כבר נפסק כי המועד להעלאת טענת דיירות מוגנת הוא בעת שהבנק פותח בהליכים למימוש המשכנתא:

"תביעתה הראשונה של המערערת לבית המשפט המחוזי הוגשה לאחר שהבנק החל בהליכי מימוש המשכנתא ומשכך היה על המערערת לטעון כבר אז כי היא זכאית לסעדים הללו, כסעד חלופי. לטעמי, אין אפשרות לנהל הליך ארוך ומורכב הנוגע לתוקפה של המשכנתא, מבלי לציין כי באם ידחו טענותיה באשר לתוקף חתימתה, סבורה המערערת כי היא זכאית למעמד של דייר מוגן או לסידור חלוף... סבורני כי המקרה שלפנינו נמנה על סוג המקרים השני, שכן היה על המערערת לצפות כי תביעה לסעד מהותי, ובענייננו – הכרה כדיירת מוגנת או זכאות לסידור חלוף, תהיה בלתי נמנעת באם תידחה תביעתה לסעד הצהרתי, כפי שאכן קרה – וזאת נוכח העובדה שהבנק החל בהליכי מימוש המשכנתא טרם הגשת התביעה הראשונה על ידה." (ע"א 10443/08 ‏זהבה לופו נ' בנק אגוד לישראל בע"מ (22.7.10))

1. הנה כי כן, המועד להעלאת טענת התובעים להגנה מכח ס' 33 לחוק הגנת הדייר היה בתביעה הראשונה שהגישו לאחר שהבנק החל בהליכי המימוש, דהיינו בבקשתם משנת 1996 לעיכוב הליכי המימוש, או לכל המאוחר במסגרת התביעה שהגישו בשנת 2000. משלא עשו כן, מושתקים התובעים מלטעון את הטענה כעת.
2. יתרה מכך, במקרה שבפני לא רק שהתובעים נמנעו מלטעון לדיירות מוגנת, אלא הם יצרו באופן אקטיבי מצגים לפיהם הם מסכימים למכירת הדירה, ואינם טוענים לדיירות מוגנת, וכי הם מסכימים למימוש הדירה, כך כשהצהירו במסגרת ת"א 2258/00 (פסק הדין צורף כנספח ד' לכתב התשובה) כי "מכספי מימוש הדירה יכוסה חלק החוב המגיע מהתובעים לכיסוי ההלוואה." וכך בהסכמתם מיום 31.10.02 (נספח ו' לכתב התשובה) לפיה "המבקשים יפרעו את מלוא סכום החוב שייקבע בחוות דעתו של רו"ח בתוך 60 יום מיום שתומצא להם. אם לא יפרע סכום החוב כאמור במועד, תמכר הדירה על ידי כונס הנכסים."
3. בשל מצגים אלו, מושתקים היום התובעים מלטעון כלפי זכותו של הבנק לממש את הדירה. בהקשר זה אין לי אלא להפנות לע"א 314/07 ברים ענבר רון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.4.10), אליו הפנו התובעים עצמם:

"תורת ההשתק, שמקורה בדיני היושר, נועדה למנוע תוצאות בלתי צודקות במשפט על ידי השתקת מתדיינים מהעלאת טענות מסוימות, גם אם טענות אלה הן נכונות. בתוך כך, נאסר על מתדיין להתכחש למצג שיצר כלפי הצד שכנגד, אם האחרון הסתמך עליו באופן סביר ובתום לב, ושינה עקב כך את מצבו לרעה (ע"א 4413/90 קוטליצקי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 12 (15.8.91); רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673 (2002); גבריאלה שלו דיני חוזים: החלק הכללי 120 (2005))."

1. הנה כי כן, אני סבורה שהתובעים מנועים מלהעלות היום טענה לדיירות מוגנת. יחד עם זאת, ולמעלה מהצורך, תבחן להלן טענתם לגופה.

סעיף 33 לחוק הגנת הדייר

1. זו לשונו של סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר:

"החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש."

1. בהלכת פרמינגר, נדונה השאלה מיהו "בעלו" של נכס, אליו מתייחס הסעיף. דעת הרוב שם קבעה שיש לפרש מושג זה בצמצום, וכי את הגנת החוק יש ליתן רק למי שמחזיק בנכס מקרקעין והנכס רשום על שמו (ר' פסקה 15 לפסק דינה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן):

"ערה אני לכך כי אם סעיף 33 לחוק מתפרש על דרך הצמצום, כחל רק על בעלות או חכירה לדורות רשומים אצל רשם המקרקעין, יצאו מכלל הגנת הדייר כל אלה שזכויותיהם אינן רשומות וכאלה רבים הם. על-פי פרשנות זו נגרע חלקם של אלה לעומת חלקם של אלה הרשומים כבעלים או כחוכרים לדורות של דירות מגוריהם. ואף-על-פי-כן גורסת אני כי יש לפרש את סעיף 33 לחוק בצורה מצומצמת, שכן רק כך תושג התכלית הראויה של סעיף 86א לפקודה וההיגיון הכלכלי חברתי משפטי שמאחוריו, ויושג האיזון הראוי בין האינטרסים המתחרים. אין הצדקה להקנות הגנה רחבה וגורפת כמו זו שבסעיף 33 החלה על כל נכס מקרקעין שבבעלותו ובהחזקתו של החייב, על חשבון נושהו. אין הצדקה להשאיר בידיו דירת פאר שלא ניתן לממש מתוכה את החוב. הגנה גורפת כזו פוגעת באינטרס קנייני לגיטימי של הנושים ומפרה איזון ראוי בין שני האינטרסים."

1. פסיקה זו אושרה מחדש בבית המשפט העליון מספר פעמים. כך למשל ברע"א 11804/05 שלום נגר נ' משכן-בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (19.1.06):

"אף אני בדעה שהובעה בע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 111 (השופטת שטרסברג-כהן) כי את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר יש לפרש על דרך הצמצום, וראו הניתוח והאסמכתאות דשם; כך גם בהלכת ע"א 1679/01 משכן נ' שפייזמן, פ"ד נז(2) 145 (השופטת דורנר). דברים אלה מתיישבים עם הגיון החוק ועם השכל הישר, כמו גם עם המגמה לצמצם כל עיקר בהגנת הדייר (ראו רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (טרם פורסמה); רע"א 330/05 שושן נ' Associazione)."

וכן ר' רע"א 8660/15 רזיאל טסה נ' אמיר גרינברג, נאמן לנכסי החייב (27.1.16).

1. הלכה זו אושררה שוב לאחרונה בעניין שמעון שנזכר לעיל. לאור חשיבות הדברים, נצטט כאן מפסק הדין (פסקה 3 לפסק הדין, מפי השופט הנדל):

"בית משפט זה קבע בעניין פרמינגר כי יש לפרש את סעיף 33 לחוק כחל רק ביחס לזכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות שאינן משתכללות ללא רישום. ברקע לפרשנות המצמצמת של סעיף 33, עומדת התפיסה כי מאז חיקוק חוק הגנת הדייר בסמוך לאחר הקמת המדינה, חלו תמורות במציאות החברתית והכלכלית באופן שמצדיק פרשנות מצמצמת של חוק הגנת הדייר בכללותו. כפי שתיארה השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין פרמינגר: "במציאות החדשה התהפכו לא פעם היוצרות, הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הגביר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר" (שם, פסקה 6 לפסק דינה). לצד זאת, במובן הכללי יותר, חל שינוי בתפיסת האיזון הראוי שבין ההגנה על קניינם של נושים לבין הבטחת קורת גג לחייבים (להרחבה אודות מגמת הפסיקה והטעמים שביסודה ראו גם ע"א 127/06 ‏בנק הפועלים בע"מ - משכן נ' לאה נגר (19.2.09), פסקה 13 לפסק דינה של השופטת א' חיות וההפניות שם; ועניין כובשי, פסקאות 20-19 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל).

נבהיר עמדתי זו תוך הצגת השיקול השני, שאינו בהכרח שני בחשיבותו, הנוגע כאמור לטעמים לגופה של הסוגיה שבפניי.

במישור המהותי – ואף המעשי – סבורני כי ההלכה הנוהגת מאפשרת להגיע לתוצאה מאוזנת וראויה. לאמור, חרף צמצום הגנת 33 לחוק הגנת הדייר כמתואר, בעלי נכסים לא נותרו מופקרים ועירומים מהגנה על בית מגוריהם בהליכי הוצאה לפועל. הדין מקנה נתיב הגנה חלופי, הקבוע בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967...

יש לתת את הדעת על כך שעל פי סעיף 38(ד) לחוק ההוצאה לפועל, הוראות סעיף 38 אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם. על כן, במקרים בהם הזכות לא נרשמה וסעיף 33 לחוק הגנת הדייר אינו חל – כבענייננו – ניתן לפנות להוראותיו הגמישות של סעיף 38 האמור (על היחס בין הסעיפים, ראו גם עניין פרמינגר).

ההסדר הקבוע בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל אף נושא יתרונות ביחס להסדר הקבוע בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר. סעיף 38 משקף מעין משוואה. לאמור, זכות הקניין של הנושה, שאף היא בת הגנה, ניצבת בצידה האחד. הצד השני בא לידי ביטוי בצורך להגן על בעל הנכס, תוך מימוש התכלית הסוציאלית. הענקת הגנה באגפה האחד של המשוואה – גורעת מן האגף האחר. הדין מחייב את רשם ההוצאה לפועל לערוך איזון על פי נסיבות המקרה.

לעומת זאת, ניתן לסבור כי ההגנה הקבועה בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, במקרים רבים מטה את הכף יתר על המידה לטובתו של בעל הנכס. כך בעיקר באשר סעיף 33 לחוק אינו מתחשב די הצורך בנתונים הפרטניים – הכלכליים ואחרים – של כל מקרה לגופו. סעיף 33 לחוק, על לשונו, קובע קטגורית, כי בהתקיים תנאיו "יהיה המחזיק לדייר". הדירה לא ניתנת למכירה כפנויה, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. ואילו, סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, מחייב את רשם ההוצאה לפועל לשקול את המקרה על נסיבותיו, טרם פינויו של הדייר ובני משפחתו...

לסגירת המעגל, ומשנפרשו שני השיקולים האמורים, אוסיף להסתייגות שהובאה לעיל. מבלי לקבוע נחרצות, אינני שולל את האפשרות כי במקרה המתאים ניתן יהיה לשקול מחדש את הלכת פרמינגר. אך זאת ייעשה, אם ייעשה, רק במקרה המתאים. כזה איננו בפנינו. הכלי של סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, בהינתן העובדות המונחות בפניננו – די בו. ברם ידוע הוא כי המציאות מגוונת מאוד, ולא צפויה, ועל כן יתכן מקרה אחר בו הקשיים בהלכת פרמינגר ייחשפו במלוא עוזם, ולא יהא בכוחו של סעיף 38 להושיע, מעשית או עיונית."

1. התובעים ביקשו להסתמך על דעת המיעוט בעניין פרמינגר, מפי כבוד השופט טירקל, אלא שאיני סבורה שס' 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה מתיר לבית משפט זה לפסוק בניגוד להלכה שנפסקה בבית המשפט העליון, אף אם ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של המיעוט, מה גם שפסיקה זו אושררה על ידי בית המשפט העליון יותר מפעם אחת, האחרונה אך לפני כשנה.
2. התובעים מוסיפים וטוענים שהמקרה שלהם הוא המקרה עליו יש להחיל את האמרה בפסק הדין בעניין שמעון, ש"במקרה המתאים ניתן יהיה לשקול מחדש את הלכת פרמינגר", משום שלטענתם, הבנק עצמו מנע את הרישום, ולכן אין לתת לבנק ליהנות מן ה"עוולה" הזו.
3. לטענה זו שני פנים, פן עובדתי ופן משפטי. מהפן העובדתי, לא שוכנעתי שהבנק הוא שמנע את רישום הדירה על שמם של התובעים או מי מהם. מהפן המשפטי, לא שוכנעתי שמניעת העברת הבעלות היא מעשה עוולה חסר תום לב, אשר שולל את זכות הבנק ליהנות מהלכת פרמינגר, כפי שיפורט להלן.
4. אין חולק שהתמונה העובדתית העולה מהמסמכים אינה מלאה, ונתונים רבים חסרים. אולם מתיאור הדברים כפי שהובא בתצהיר התובעת עצמה, שניתן ביום 8.5.96, (נספח א לבקשה של הנתבעת), לא הבנק מנע את רישום הדירה על שמם, אלא דווקא המוכרת: "על פי הסכם קומבינציה שנכרת עם גב' בנבנישתי, זכאים המבקשים להירשם כבעלים של הדירה מיד עם רישום המבנה כבית משותף. דא עקא, כי נתגלעו סכסוכים בין גב' בנבנישתי לבין המבקשים, שבעקבותיהם תלויים ועומדים הליכים שונים בפני בתי משפט בירושלים. עקב הליכים אלה, טרם נרשם המבנה כבית משותף, והמבקשים טרם נרשמו כבעלים של הדירה" (סעיף 6).
5. ובהמשך התצהיר שם מצהירה התובעת 2 ש"אנו, ביחד עם המבקשים האחרים, רוצים למכור את הדירה בשוק החופשי, בהקדם האפשרי לאחר רישום הבית כבית משותף. צעד זה יתאפשר מיד עם סיום ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים ביננו לבין גב' בנבנישתי" (סעיף 25). מתצהיר זה עולה בבירור כי לא כונסי הנכסים מטעם הבנק הם שמנעו את רישומה של הדירה על שם התובעים, אלא דווקא המוכרת היא שמנעה רישום זה.
6. הנה כי כן, לא ברור מה מנע את רישום הבית המשותף עד שנת 2010, אולם אין ספק שלפחות בשנות התשעים, לא הבנק מנע זאת, אל המוכרת עצמה. יצויין כי התובעים לא פירטו בתביעתם כיצד הסתיים הסכסוך המשפטי בינם לבין המוכרת, ומה נקבע בפסקי הדין שניתנו בתום ההליכים המשפטיים אליהם התייחסו בתצהיר הנ"ל. חזקה שההימנעות מהבאת ראיה כה זמינה נובעת מכך שהראיה היתה פועלת לרעת התובעים, וכי ככל הנראה קיימת מניעה לרישום הדירה על שמם עקב אותם הליכים, או שלפחות מניעה כאמור היתה קיימת עד לפני כמה שנים.
7. מכל מקום, טענת התובעים כאילו הבנק מנע את הרישום נטענה באופן כללי, בלא כל פירוט או אסמכתא. התובעים לא הראו שהבנק נקט פעולה כלשהי לסיכול הרישום על שמם. יתר על כן, התובעים לא הצביעו על אף פעולה שהם עצמם ביצעו לצורך רישום זכויותיהם, לא על מכתב פניה למוכרת או לבנק, לא על פניה לרשם המקרקעין או לבית משפט. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענתם שנטענה בכלליות וסתמיות.
8. אמנם, במשך השנים הארוכות בהן מתנהלים הליכי המימוש מונו מספר כונסי נכסים מטעם הבנק על הזכויות בדירה. מהעובדה שהדירה לא רשומה על שם התובעים ניתן ללמוד שהם לא הצליחו בהעברת הבעלות. אולם לא ניתן ללמוד מכך שהם בכוונת מכוון מנעו העברת הבעלות, כדי למנוע מהתובעים לזכות בהגנה הקבועה בס' 33 לחוק הגנת הדייר.
9. אולם, אף אילו סברתי שהבנק, באמצעות כונסי הנכסים מטעמו, הוא שמנע את הרישום, אין בכך כדי להצמיח לתובעים הגנת ס' 33 לחוק הגנת הדייר. בהקשר זה אין לי אלא להפנות לרע"א 11152/05‏ בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' פלונית (31.7.06), אשר במסגרתו נטענו טענות זהות לטענות שבפני:

"המשיבה מצדה טענה כי לא הזניחה את רישום הדירה על שמה, שכן רק לאחרונה נסללה הדרך לכך, וכונס הנכסים הוא שנמנע מלבצע את הרישום בפועל בשל ניגוד העניינים בו הוא נתון. בנסיבות אלה, טענה, האבחנה בין רישום הדירה על שמה בלשכת רישום המקרקעין לבין אי-רישומה, היא מלאכותית, ויש לקבוע כי המשיבה חוסה תחת הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר."

בית המשפט העליון דחה את הטענה:

"גם אם כשלעצמי אני חש אהדה "מהותית" לדעת המיעוט של השופט טירקל שם (בעניין פרמינגר – מ.צ'.) המעגן את גישתו כי יש להחיל את הזכות גם שאינה רשומה ב"מידת הרחמים" (עמ' 129). ואולם ההלכה הקיימת בעינה, ואיני רואה מקום לסטות ממנה, לא כל שכן להרחיבה, ובענייננו האיזון הראוי בנסיבות אינו יכול לכלול את הגנת הדייר, שמשמעה זכויות בדירה זו עצמה שלגביה כשלה המשיבה כמעט "מעתה ועד עולם", תוך פתח אף לבאים מכוחה. סבורני, בכל הכבוד, שלא כדעתו של השופט קמא, כי בנסיבות שלפנינו – בהן טרם נרשמו זכויות המשיבה בלשכת רישום המקרקעין – אין איפוא תחולה לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר. יודגש, כי אין בפי המשיבה כל טענה, לפיה במועד בו חויבה כלפי הבנק ... הבשילו התנאים לרישום זכויותיה בלשכת רישום המקרקעין. כל שמעלה המשיבה היא טענה בעלמא, לפיה "ביני לביני" נודע לה כי החברה המשכנת השלימה את רישום המקרקעין."

במילים אחרות, המועד הקובע לבחינת מצבה הרישומי של הדירה הוא במועד בו נקבע החיוב לבנק, ואין משמעות לשאלה אם כונס הנכסים נמנע מלבצע העברת הבעלות, אם לאו.

1. יתר על כן, אף אילו היו הכונסים מטעם הבנק רושמים את הדירה על שמם של התובעים כחלק מהליכי הכינוס, לא היה בכך כדי להקנות להם את ההגנה הקבועה בחוק הגנת הדייר:

"בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי, כי הדירה לא הייתה רשומה על שמו של החייב ועל שם המבקשת בעת כניסתו של החייב להליך פשיטת הרגל, והזכויות נרשמו על שמו של החייב ועל שמה של המבקשת (בחלקים שווים) כחלק מהליך פשיטת הרגל ולצורך העשרת קופת הכינוס בלבד, ולא על מנת שתעמוד לחייב או למבקשת הגנת חוק הגנת הדייר, הגנה שלא היו זכאים לקבלה לולי הסכמתו ופועלו של הנאמן... כחלק מהמגמה להצר את גבולותיה של הדיירות המוגנת, נקבע בעניין ע"א 3295/94 גיל פרמינגר הנאמן על נכסי חוה ויוסף מור, פושטי-רגל נ' חוה מור, פושטת רגל, פ"ד נ(5) 111 (1997), כי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר יחול רק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות, שאינה משתכללת ללא רישום. כמו כן, יש ליתן משקל גם לתכלית הרישום. העובדה שהרישום נעשה במקרה זה כחלק מהליך פשיטת הרגל ולצורך העשרת הקופה בלבד הינה שיקול משמעותי שיש לקחתו בחשבון, גם אם הדירה הלכה למעשה "רשומה" כיום גם על שם המבקשת." (ע"א 866/17 מרים חן נ' כונס נכסים הרשמי (25.10.17))

1. נוכח האמור, בכל הנוגע לזכותם של התובעים לדיירות מוגנת בנכס על פי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, יש לדחות את התביעה.

סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל

1. זו לשונו של סעיף 38(א) לחוק הוצאה לפועל תשכ"ז-1967:

"היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, דירת מגורים לחייב, לא יהיה רשם ההוצאה לפועל רשאי להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, אלא לאחר שהוכח, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר או שיש לו ולבני משפחתו הגרים עמו יכולת כלכלית המאפשרת מימון מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף."

אלא שסעיף זה הוא דיספוזיטיבי, והצדדים רשאים להתנות עליו בהסכם ההלוואה או בשטר המשכנתא, כפי שנקבע בס"ק ג לס' הנ"ל:

"ג) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על ביצועה של משכנתה או מימוש של משכון, זולת אם נרשמה המשכנתה לפני תחילת חוק זה, או אם פורש בשטר המשכנתה או בהסכם משכון שהחייב לא יהיה מוגן לפי סעיף זה."

1. בניגוד לזכות לדיירות מוגנת מכח ס' 33 לחוק הגנת הדייר, שהתנאים להתקיימותה נבחנים במועד בו נפתחים הליכי המימוש, ושינויים ברישום הבעלות שאירעו לאחר מועד זה אינם מעלים ואינם מורידים באשר לקיומה של הזכות, כאשר מדובר בזכות לדיור חלוף, על רשם ההוצאה לפועל לבחון את יכולתו הכלכלית של החייב לממן מקום מגורים סביר עובר למתן ההחלטה על מכירת המקרקעין ופינוי החייב. על כן, לא ניתן לומר שהתובעים היו יכולים וצריכים להעלות טענה בהקשר זה בהליכים הקודמים מול הבנק.
2. הלכה היא שבניגוד להגנת ס' 33 לחוק הגנת הדייר, את האפשרות להתנות על ס' 38 לחוק ההוצאה לפועל יש לפרש בצמצום:

"אף הפסיקה התייחסה למשמעות סעיף 38(ג) והאפשרות להתנות על ההגנה לדיור חלוף שהוא מעניק. נקבע, כי את האפשרות להתנות על הגנת הסידור החלוף יש לפרש בצמצום: "פרשנותו של חריג הוויתור המפורש צריך שתהא 'דווקנית', וכי אין לעשות שימוש בחריג זה אלא 'ביד קמוצה, בזהירות ובדקדקנות'" (ע"א 9136/02‏ מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ''ד נח(3) 934 (2004), עמ' 945-944; וראו: רע"א 1132/94 פי.אף.איי. אסטבלישמנט נ' רוזנר, פ"ד מט(5) 215). בעניין מיסטר מאני הובהר כי אין די באזכור טכני בהסכם של סעיף החוק שמקנה את ההגנה עליה למעשה הויתור, אלא "החשוב הוא ... הוויתור המפורש, הבהיר והנהיר על ההגנה" (שם, עמ' 945). בהמשך נקבע כי על המלווה באותו עניין "הייתה מוטלת החובה – חובה של הגינות – שלא להסתפק בניסוח האחיד והסתום לעין הבלתי מקצועית, של סעיפי הוויתור. היה עליה להוסיף ולהבהיר – אם במסגרת המסמכים ואם על-פה – את דבר קיומה של הזכות לסידור חלוף ואת נפקות הוויתור עליה" (שם, עמ' 947)...

גישה פרשנית זו, לפיה יש לפרש את חריג הויתור על ההגנה שמקנה החוק לדיור חלוף בצמצום ובזהירות, מצאה עוגן בפסיקה שהובאה. עוד יש לזכור כי ככל שעוסקים אנו במוסדות בנקאיים, הדרישה כי יסבירו ללווים על ההגנה מכוח החוק ועל משמעות הויתור עליה חוסה בצל חובות הגילוי והנאמנות המוטלות עליהם כלפי לקוחות ומקבלי שירות. הבנק חב בחובת גילוי מוגברת מכוח חובת הנאמנות. כבר נפסק כי על בנק ליתן שירות בנאמנות ובזהירות ראויה, בדרך מקובלת ובתום לב. הבנק מחויב לגלות למקבל השירות כל פרט בעל חשיבות לגבי השירות ולגבי הסיכונים הכרוכים בו (ראו: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 597-595; עניין מיסטר מאני, עמ' 947). כאשר מדובר בחובת הגילוי הבנקאית כלפי ממשכן, אימץ בית משפט זה גישה לפיה חובת הגילוי אינה מסתכמת ב"גילוי טכני של עובדות ונתונים" אלא "גם, ובעיקר, חובה להסביר לממשכן את משמעותה המלאה של העסקה על כל פרטיה, וחובה להשיג את הבנת הממשכן לכל המידע וההסברים שנמסרו לו" (ראו: ע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 15 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (7.7.2008)), וראו מאמרה של ד"ר רות פלאטו-שנער "חובת הגילוי הבנקאית כלפי הממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר" הפרקליט מט(2) 385, 402 (2007)). אף שהדברים נאמרו על רקע חובת הגילוי כלפי ממשכן נכס להבטחת תשלום של חייבים אחרים לבנק, נראה כי נכונים הם גם ביחס לממשכן שהינו לקוח של הבנק שמשכן נכס להבטחת חובותיו לבנק (וראו בהקשר זה גם: ריקרדו בן-אוליאל "משכנתא בנקאית בכלל ומשכנתא על בית מגורים בפרט – סקירה ביקורתית" דין ודברים ה 119, 156-149 (2010)). (בע"מ 3562/12 פלונית נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (23.2.14))

1. במקרה שבפני, לא די בכך שלא נטען ולא הוכח שהוסבר לתובעים שהם זכאים לדיור חלוף ומשמעות הוויתור שלהם על זכות זו, התובעים אפילו לא ויתרו עליה במפורש או במשתמע. בהסכם ההלוואה עליו חתמו התובעים בין כלווה ובין כערבים אין זכר לוויתור על הזכות לדיור חלוף, והוויתור מופיע רק על שטר המשכנתא, עליו חתמה המוכרת לבדה, וגם שם באופן לקוני, מבלי שניתן להבין מממנו את דבר קיומה של זכות לדיור חלוף ואת משמעות הוויתור עליה. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר שהבנק עמד בנטל להוכיח שהתובעים וויתרו על זכותם לאחר שקיבלו הסבר כנדרש.
2. יחד עם זאת, אין בכך כדי לקבוע שהתובעים זכאים לדיור חלוף, או את שיעורה של הזכות. הזכות לדיור חלוף אינה זכות אוטומטית, הניתנת לכל מי שדירת המגורים שלו נמכרת במסגרת הליכי הוצאה לפועל, אלא זו זכות שמותנית בתנאים, שיוכחו בפני רשם ההוצאה לפועל. עניין זה מסור לשיקול דעתו של רשם ההוצאה לפועל, אשר על פי החוק, לו יש את הסמכות להכריע בנוגע לזכות זו. (ר' למשל ת"א (שלום אש') 12988-03-14 יוסף ניר כונס הנכסים על זכויותיו של יחזקאל שמעון בנכס נ' דינה שמעון (28.9.16)).
3. יש להעיר שאף אילו סברתי שיש לי הכלים להכריע בשאלת הדיור החלוף, במקרה שבפני לא הניחו הצדדים את התשתית העובדתית הנדרשת. כך, לא הובאו בפני ראיות בדבר גובה חובם של התובעים לבנק, או בדבר שוויה של הדירה בעת שתמומש. יתר על כן, כל עוד לא הוכרע הערעור התלוי ועומד בבית המשפט העליון, לא ניתן כלל לדעת מה שוויה של הדירה, כשם שלא ניתן לדעת האם יש לתובעים דירת מגורים אחרת, דוגמת יחידת המגורים נשוא המחלוקת שם.
4. לאור האמור, אני סבורה שהתובעים לא ויתרו על ההגנה הקבועה בסעיף 38 לחוק הוצאה לפועל, אך יחד עם זאת, זכותם להגנה זו צריכה להתברר בפני הערכאה המתאימה, קרי, רשם ההוצאה לפועל. במסגרת זו ישקול גם ראש ההוצאה לפועל גם את טענת הבנק בדבר השנים הארוכות בהם ננקטים הליכי המימוש.

לסיכום

1. במשך 23 שנים מנסה הבנק לממש את דירת המגורים שניתנה כבטוחה להלוואה שטרם נפרעה. במהלך השנים, ניהלו התובעים מספר רב של הליכים מול הבנק בנסיון למנוע את רוע הגזרה. אולם בכל אותם הליכים לא העלו התובעים טענה להגנה מכח ס' 33 לחוק הגנת הדייר. יתר על כן, במספר הליכים קודמים התחייבו התובעים לאפשר לכונס למכור הדירה לשם פרעון החוב. כיוון שכך, מנועים התובעים מלהעלותה כעת.
2. כיוון שהבעלות בדירה אינה רשומה על שם מי מהתובעים, חוק הגנת הדייר, כפי שפורש בפסיקת בית המשפט העליון לאורך השנים, אינו מעניק להם זכות דיירות מוגנת לאחר מימושה.
3. ואולם, חוק ההוצאה לפועל קבע שרשם ההוצאה לפועל יבחן אם לחייב קיימת דירת מגורים מלבד הדירה הנמכרת במסגרת ההליך שבפניו. כמו כן, על רשם ההוצאה לפועל לבחון את יכולתו הכלכלית של החייב לרכוש לעצמו דיור חלוף, בין היתר לאחר שיבחן את היתרה שתוותר מהתמורה לאחר כיסוי החוב. התובעים לא ויתרו על זכות זו, והיא עומדת להם.
4. על כן, רשם ההוצאה לפועל יבחן את זכאות התובעים לדיור חלוף בשים לב למשך הזמן שנמשכים הליכי המימוש, לפסיקת בית המשפט העליון בשאלה אם הליכי המימוש יכללו דירה אחת או שתיים, לגובה החוב, לתמורה מהמכר וליתר הנסיבות שיובאו בפניו.
5. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, ישלמו התובעים, ביחד ולחוד, לנתבעת שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסך 7,500 ₪.

ניתן היום, ט' אלול תשע"ח, 20 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.