הצדדים מנהלים הליך בגין חבות בארנונה מאז חודש 12/17 ובהליך – טענת התיישנות על חלק מהחוב - הוא החלק שנצבר טרם חודש 12/10 .

טענות הצדדים

בית־המשפט ציווה על הגשת סיכומים בשאלת ההתיישנות. סיכומי הנתבעים הוגשו, ולאחר מכן סיכומי התובעת, שהיו ארוכים מפורטים והכילו טיעון משפטי מסועף.

בית־המשפט ציווה על הגשת סיכומי תשובה של הנתבעים, אך הנתבע 1 א"י נפטר בינתיים ממגפת הקורונה ובאת כוחו הודיעה כי ההליך איננו רלוונטי עבורו, הנתבע 2 לא הגיש סיכומי תשובה על אף חלוף הזמן. התובעת ביקשה לקבל החלטה בעניין ההתיישנות ולהוסיף ולשקול את צעדיה והנתבע 2 הצטרף לבקשתה. על פי תקנות סדר הדין האזרחי , מותר לתת בשלב זה החלטה מסיימת או פסק דין בעניינו של נפטר שהלך לבית עולמו טרם מתן ההחלטה ובית המשפט החליט להשתמש בהיתר אותו התיר המחוקק, בפרט נוכח תוצאת ההחלטה.

פרוטוקול והחלטה בת"א (שלום י-ם) 25865-03-12 חלאק נ' נאבלסי מיום 19/03/12 – ומשמעותם להליך זה.

התובעת הביאה בסיכומיה את ת"א 25865-03-12 וטענה כי משמעות פסק הדין שניתן בו הינה התחייבות של הנתבעים להסדיר את החוב הנתבע לתקופה האמורה באופן השולל טענת התיישנות.

בהליך ת"א 25865-03-12 ישנה החלטה מסיימת אשר מחייבת את הנתבע 2 להסדיר את עניין הארנונה "לכל התקופה שהיה בחנות", והיא החלטה שניתנה על יסוד הודעת שני הנתבעים. כתב הטענות שהגיש שם הנתבע 1 דכאן (שהוא התובע בת"א 25865-03-12) מייחס לנתבע 2 החזקה בחנות מ־1991 ועד סוף 2012. והנה – בהינתן כתב טענות זה מולו ובפני בית המשפט, הודה הנתבע 2 לדרישת הנתבע 1 בחוב הארנונה שלו על הנכס כלפי עיריית ירושלים בפני בית־משפט במילים "אני אסדיר את הארנונה הקשורה לחנות ששכרתי".

הודאה זו הינה הודאה בקיום זכותה של התובעת והינה הודאה המקיימת את תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ואחת היא אם היא כוללת הסתייגות הנוגעת לשטח החנות כל עוד אינה כוללת טענת התיישנות. כל זאת לצד התחייבות פשוטה מהנתבע 2 לנתבע 1 לטובת התובעת, להסדיר את חוב הארנונה לתקופת ההחזקה שבה שהה הנתבע 2 בחנות.

הפסיקה הכירה בתוקפה של הודאה בזכות עם הסתייגות כמספקת על־פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות (ת"א (מחוזי י-ם) 1122/97 דיור וקיט בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פסקה 16 לפסק־הדין (20.4.2004); ע"א 2703/98 אברהם גינדי בע"מ (בפירוק) נ' שפיגלר, פ"ד נה(1) 369, 384 (1999); ע"מ (מחוזי ת"א) 1204/05‏ ‏ ח' י' נ' ח' ו'‏ (26.12.2006) (לעניין הודאה עם טענת קיזוז בצדה); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 635 (2012)).

משכך רואה בית המשפט את הנתבע 2 כמי שהודה בפני בית משפט בזכותה של עיריית ירושלים לקבל ממנו ארנונה בגין הנכס ששכר מהנתבע 1 בין השנים 1991-2011.

אף שסיכומי התובעת אינם מייחסים לנתבע 1 (להבדיל מהנתבע 2) הודאה מפורשת בקיום זכותה לגביית ארנונה, ייאמר כי שונים הם פני הדברים בעניינו של הנתבע 1. אכן, עצם תביעתו של הנתבע 1 בת"א 25865-03-12 בפני בית־המשפט כי הנתבע 2 ישלם את הארנונה לתקופה שבין השנים 2012-1991 שבה שהה בחנות היא הודאה בקיום זכותה של התובעת לקבל את הארנונה בגין הנכס לשנים אלה, ובכך הנתבע 1 איננו כופר.

אלא ש"זכות תביעה" האמורה בחוק ההתיישנות משמעותה התקיימות של שלושה גורמים: תובע, עילה ונתבע. בענייני ארנונה תלויה זכות התביעה בעילה כלפי נתבע, והעילה היא אך ורק נגד המחזיק. המחזיק המוסכם בת"א 25865-03-12 הוא הנתבע 2, וגם אם עמד הנתבע 1 על תשלום הארנונה על־ידי הנתבע 2 הרי שאין בכך כול הודאה בעילת תביעה של העיריה נגדו. לכל היותר יש כאן מדאגתו הטבעית, המוסדרת בחוזה של בעל נכס לסטטוס של הנכס כנקי מחובות ארנונה, סטטוס שנודעת לו חשיבות על־פי סעיף 324 לפקודת העיריות.

טענות התובעת לפי סעיפים 8-6 לחוק ההתיישנות

ראשית יציין בית־המשפט כי הנכס מצוי בפתח עיניים, במקום מרכזי, באחד הרחובות המסחריים הגדולים בעירנו ירושלים, ופעלה בו מזה עשרות שנים חנות תכשיטים מוכרת.

בתום הדיון מיום 17/07/18 נכתבו בהחלטת חברתי, כב' השופטת מ' בנקי, הדברים הבאים:

"ב"כ העירייה יגיש בתוך 30 יום הודעה לבית המשפט האם אכן יש מקום לעמוד על התביעה נגד נתבע 1 וזאת לאור התביעה ונספחיה, וכן טענות נתבע 1 והבקשה לרשות להתגונן מטעמו".

בדיון מיום 10/02/19 העירה חברתי כב' השופטת בנקי את ההערה הבאה:

"לעניין התיישנות התביעה ביחס לשנים 2010 ואחורה, מועד עריכת חקירה ובירור מחזיקים בנכס הוא עניין הנתון בידיה של התובעת, ועל כן, קשה לומר כי מועד עריכתו הוא שעוצר את ההתיישנות".

אין לי אלא להצטרף להערות אלה ולתקף אותה פעם נוספת במסגרת החלטה זו.

בית־המשפט אינו יכול לקבל את הטענה כי "כוח תביעה" בא לידה של התובעת רק ב־2017, בוודאי לא מקום שבו ארנונה אינה משולמת מ־1991 והליכים משפטיים מיותרים חוזרים ומתנהלים כנגד האיש הלא־נכון, איש אשר כעולה מן הדו"ח עצמו מסר הודעת חדילה והשגה המצויים עדיין בתיק הנכס בעיריה.

לא זו אף זו; שמו של הנתבע 1 מצוי גם הוא בתיק העירייה במסמך משנת 1988, שבו הוא מזדהה כבעל הנכס, ואכן במרשמי לשכת רישום המקרקעין רשומים אביו של הנתבע 1 אשר נפטר לפני 50 שנה. דו"ח החקירה מראה צירוף של ארבעה יסודות עובדתיים אלה:

1 – ארנונה בלתי־ משולמת לאורך כול שנות התשעים ,

2 -הודעת חדילה מפורשת של המחזיק הרשום,

3 -השגתו של המחזיק הרשום התואמת להודעת החדילה, 4

-שמו של הנתבע 1 המצוי בתיק העירייה שבו הוא מזדהה במכתב מטעמו כבעל הנכס –

כל אחד מיסודות עובדתיים אלה אינו נובע כלל מדו"ח החקירה מ2017 - אלא מרישומים משנות ה – 80 ו- ה- 90 של המאה העשרים ונמצא מאז בתיק הנכס בעירייה.

די והותר בארבעה אלה כדי לקבוע כי "כוח תביעה" ו־"קצה חוט" היו בידי התובעת לגבי הנתבע 1 החל משנת 1989, ומאותן שנים היה עליה לדעת כי המחזיק הרשום יצא מהחנות עוד בשנת 1989 . אם לא השתמשה העירייה בקצות חוט אלה, אין לה להלין אלא על עצמה.

מאותה סיבה יש לדחות גם את טענת התרמית על־פי סעיף 7, ומוטב היה לטענה חמורה זו אילולא נטענה כלפי הנתבע 1. קיום שמו של הנתבע 1 בתיק הנכס כשהוא רשום כבעלים במכתב ששלח מיוזמתו שולל כול כוונת תרמית מראש, ותומך את טענות הנתבע 1 כי ניסה לברר את עניין הארנונה בנכס אך נדחה כי "איננו המחזיק הרשום". לא זו אף זו, הנתבע 1 עמד ותבע את הנתבע 2 בגין החזקתו בנכס בשנים 1991-2011 , ובבוא הצדדים לערוך הסדר מסיים ביניהם, בפני השופטת בהליך פומבי ופתוח, עמד על כך שהנתבע 2 יתחייב לשלם את הארנונה בגין שנות החזקתו שאותן מנה במפורש. אדם הנוקט מהלכי תרמית אינו מביא את עניינו לא בפני העיריה ולא בפני בית־המשפט, ואין מנהגו של רמאי המתחמק מארנונה, לטרוח ולהבטיח את זכותה של העיריה לתשלום ארנונה בפסק־דין נגד המחזיק.

תוצאות והוצאות

משכך מתקבלת טענת הנתבע 1 א"י. חלק התביעה נגדו בגין החיובים שקדמו ליום 13/12/10 התיישן , ובכל האמור בחלק זה – התובענה נדחית.

טענת ההתיישנות של הנתבע 2 נדחית מחמת הודאתו־שלו בקיום הזכות בפני בית־משפט ביום 19/03/12. ההליך נגד הנתבע 2 יוסיף להתנהל בגין הטענות שהותרו בהחלטת כב' השופטת בנקי בהליך בקשת הרשות להגן ובכל האמור בתקופה שבין 1991-2012

הוצאות המגיעות לנתבע 1 מן התובעת :

מדו"ח החקירה המצורף לכתב התביעה לא היה על העיריה אלא לפתוח את תיק הנכס המצוי אצלה, ולדעת, כבר בשנות התשעים, כי הנתבע 1 הוא בעל הנכס, וכי הוא־ עצמו הודיע כי מי שרשום היה כמחזיק בנכס חדל מלהחזיק כבר בשנת 1989 . תחת לפתוח את תיק הנכס ולהסיק ממנו את הנדרש, עמדה התובעת ופתחה שני הליכים משפטיים חסרי תכלית נגד "המחזיק" אותו אדם שחדל להחזיק עוד בשנת 1989 והודעה על כך הייתה מצויה בתיק ולא עוד אלא שהמודיע היה הנתבע 1. כך הטריחה התובעת פעמיים לשווא את בית־המשפט. סופה של התובעת שהטריחה את הנתבע 1, אדם חולה יליד שנת 1943, בהליכים משפטיים , שרובם המכריע בגין חובות שהתיישנו בבירור, תוך שהיא אף מגדילה וטוענת כלפיו טענת מרמה. הנתבע 1 (א"י), נפטר בימים אלה ממגפת הקורונה לקראת סוף העשור השמיני לחייו, וכעולה מן הפרוטוקול בשנותיו האחרונות הוטרח אל בית־המשפט להתגונן מפני תביעת ארנונה של בסכום של כ - 1,875,000 ש"ח.

על‏־פי תקנות 514-512 לתקסד"א התנהלותו של בעל דין היא עילה המשפיעה על הוצאות המשפט שייפסקו נגדו בתום ההליך. מחדלי התובעת חזרו והועמדו בפניה, הן על־ידי חוקריה־שלה, הן על־ידי הצד שכנגד והן על־ידי בית־המשפט, אך ללא הועיל. התובעת המשיכה בשלה ואף לאחר מותו של הנתבע 1 עמדה על מתן החלטה בטענת ההתיישנות שלו. השיקולים הנ"ל יובאו בחשבון בעת פסיקת ההוצאות עם מתן פסק־הדין הסופי .

הוצאות התובעת

הוצאות התובעת בעניינו של נתבע 2 תיפסקנה עם מתן פסק־הדין הסופי בעניינו, גם כאן תיפסקנה הוצאות אלה בשים לב לטענותיו והתנהלותו־של הנתבע 2 בהליך זה, אשר בהיותן סותרות את הצהרותיו־שלו בחוזי השכירות ובבית־המשפט בת"א 25865-03-12, הרי אין דעת בית־המשפט נוחה מהן.

נוכח החלטה זו ומותו הטראגי של המנוח א"י, יגישו ב"כ הצדדים הודעת עדכון עד ליום 01/02/21 והתובעת תודיע אם היא עומדת על המשך ההליך נגד הנתבע 1 בשל תקופת שבע שנים מזמן הגשת התביעה.

ניתנה היום, י"ד כסלו תשפ"א, 30 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.