הצדדים מנהלים הליך בגין חבות בארנונה מאז חודש 12/17, ובהליך טענת התיישנות על חלק מהחוב, הוא החלק שנצבר טרם חודש 12/10.

החלטת קודמות

בית־המשפט ציווה על הגשת סיכומים בשאלת ההתיישנות ונתן החלטה מנומקת בעניין ההתיישנות. טענת ההתיישנות של הנתבע 1 התקבלה נגד חלק הארי של התובענה, ואילו טענת ההתיישנות של הנתבע 2 נדחתה. בעקבות החלטה זו הודיעה התובעת כי היא מסכימה למחיקת כול התובענה כנגד הנתבע 1, והמחלוקת בין הצדדים – נותרה בשאלת ההוצאות.

שיקולים בקביעת הוצאות

ראשית יציין בית־המשפט כי הנכס מצוי בפתח עיניים, במקום מרכזי, באחד הרחובות המסחריים הגדולים בעירנו ירושלים, ופעלה בו מזה עשרות שנים חנות תכשיטים מוכרת.

בתום הדיון מיום 17/07/18 נכתבו בהחלטת חברתי, כב' השופטת מ' בנקי, הדברים הבאים:

"ב"כ העירייה יגיש בתוך 30 יום הודעה לבית המשפט האם אכן יש מקום לעמוד על התביעה נגד נתבע 1 וזאת לאור התביעה ונספחיה, וכן טענות נתבע 1 והבקשה לרשות להתגונן מטעמו".

בדיון מיום 10/02/19 העירה חברתי כב' השופטת בנקי את ההערה הבאה:

"לעניין התיישנות התביעה ביחס לשנים 2010 ואחורה, מועד עריכת חקירה ובירור מחזיקים בנכס הוא עניין הנתון בידיה של התובעת, ועל כן, קשה לומר כי מועד עריכתו הוא שעוצר את ההתיישנות".

מותב זה הצטרף להערות אלה, ומצא לנכון לתקף אותן פעם נוספת במסגרת ההחלטה בעניין ההתיישנות.

בית־המשפט קבע כי אינו יכול לקבל את הטענה כי "כוח תביעה" בא לידה של התובעת רק ב־2017, בוודאי לא מקום שבו ארנונה אינה משולמת מ־1991 והליכים משפטיים מיותרים חוזרים ומתנהלים כנגד האיש הלא־נכון, איש אשר כעולה מן הדו"ח עצמו מסר הודעת חדילה והשגה המצויים עדיין בתיק הנכס בעיריה.

לא זו אף זו; שמו של הנתבע 1 מצוי גם הוא בתיק העיריה במסמך משנת 1988, שבו הוא מזדהה כבעל הנכס. ואכן, במרשמי לשכת רישום המקרקעין רשומים אביו של הנתבע 1 אשר נפטר לפני 50 שנה.

דו"ח החקירה מראה צירוף של ארבעה יסודות עובדתיים אלה:

1. ארנונה בלתי־משולמת לאורך כול שנות התשעים;

2. הודעת חדילה מפורשת של המחזיק הרשום;

3. השגתו של המחזיק הרשום התואמת להודעת החדילה;

4. שמו של הנתבע 1 מצוי בתיק העיריה, שבו הוא מזדהה במכתב מטעמו כבעל הנכס.

כול אחד מיסודות עובדתיים אלה אינו נובע כלל מדו"ח החקירה מ־2017 אלא מרישומים משנות ה־80 וה־90 של המאה העשרים, ונמצא מאז בתיק הנכס בעיריה. די והותר בארבעה אלה כדי לקבוע כי "כוח תביעה" ו־"קצה חוט" היו בידי התובעת לגבי הנתבע 1 החל משנת 1989, ומאותן שנים היה עליה לדעת כי המחזיק הרשום יצא מהחנות עוד בשנת 1989. אם לא השתמשה העיריה בקצות חוט אלה, אין לה להלין אלא על עצמה.

מאותה סיבה מצא בית־המשפט לדחות גם את טענת התרמית על־פי סעיף 7, ומוטב היה לטענה חמורה זו אילולא נטענה כלפי הנתבע 1. קיום שמו של הנתבע 1 בתיק הנכס כשהוא רשום כבעלים במכתב ששלח מיוזמתו, שולל כול כוונת תרמית מראש, ותומך את טענות הנתבע 1 כי ניסה לברר את עניין הארנונה בנכס אך נדחה בנימוק ש"איננו המחזיק הרשום". לא זו אף זו, הנתבע 1 עמד ותבע את הנתבע 2 בגין החזקתו בנכס בשנים 2011-1991, ובבוא הצדדים לערוך הסדר מסיים ביניהם, בפני השופטת בהליך פומבי ופתוח, עמד על כך שהנתבע 2 יתחייב לשלם את הארנונה בגין שנות החזקתו שאותן מנה במפורש. אדם הנוקט מהלכי תרמית אינו מביא את עניינו, לא בפני העיריה ולא בפני בית־המשפט, ואין מנהגו של רמאי המתחמק מארנונה, לטרוח ולהבטיח את זכותה של העיריה לתשלום ארנונה בפסק־דין נגד המחזיק.

תוצאות והוצאות

משכך מתקבלת טענת הנתבע 1 א"י. חלק התביעה נגדו בגין החיובים שקדמו ליום 13/12/10 התיישן, ובעניין החלק הקטן הנותר – ויתרה התובעת נוכח החלטת בית־המשפט וקיומו של מחזיק.

התוצאה היא כי כול התובענה נגד הנתבע 1 – נדחית.

הוצאות המגיעות לנתבע 1 מן התובעת

מדו"ח החקירה המצורף לכתב התביעה לא היה על העיריה אלא לפתוח את תיק הנכס המצוי אצלה, ולדעת, כבר בשנות התשעים, כי הנתבע 1 הוא בעל הנכס, כי הוא־עצמו הודיע כי מי שרשום היה כמחזיק בנכס חדל מלהחזיק כבר בשנת 1989. תחת לפתוח את תיק הנכס ולהסיק ממנו את הנדרש, עמדה התובעת ופתחה שני הליכים משפטיים חסרי תכלית נגד "המחזיק" – אותו אדם שחדל להחזיק עוד בשנת 1989 והודעה על כך הייתה מצויה בתיק, ולא עוד אלא שהמודיע היה הנתבע 1. כך הטריחה התובעת פעמיים לשווא את בית־המשפט. סופה של התובעת שהטריחה את הנתבע 1, אדם חולה יליד שנת 1943, בהליכים משפטיים, שרובם המכריע בגין חובות שהתיישנו בבירור, תוך שהיא אף מגדילה וטוענת כלפיו טענת מרמה. הנתבע 1 (א"י), נפטר בחודשים האחרונים ממגפת הקורונה לקראת סוף העשור השמיני לחייו, וכעולה מן הפרוטוקול בשנותיו האחרונות הוטרח אל בית־המשפט להתגונן מפני תביעת ארנונה של בסכום של כ־1,875,000 ש"ח.

על‏־פי תקנות 514-512 לתקסד"א, התנהלותו של בעל דין היא עילה המשפיעה על הוצאות המשפט שייפסקו נגדו בתום ההליך. מחדלי התובעת חזרו והועמדו בפניה, הן על־ידי חוקריה־שלה, הן על־ידי הצד שכנגד והן על־ידי בית־המשפט, אך ללא הועיל. התובעת המשיכה בשלה ואף לאחר מותו של הנתבע 1 עמדה על מתן החלטה בטענת ההתיישנות שלו. השיקולים הנ"ל יובאו בחשבון בעת פסיקת ההוצאות עם מתן פסק־הדין הסופי.

מנגד, מביא בית המשפט בחשבון כי התובעת בחרה שלא להוסיף ולנהל את ההליך חסר הסיכוי בגין חלק הארנונה אשר אינו כפוף לפסיקת ההתיישנות (שנתיים מתוך עשרים ואחת שנים), והחלטה מינהלית ודיונית נכונה זו צמצמה את ההוצאות, ויש לזקוף אותה לזכות התובעת.

הוצאות התובעת בעניינו של נתבע 2 תיפסקנה עם מתן פסק־הדין הסופי בעניינו. גם כאן תיפסקנה הוצאות אלה בשים לב לטענותיו והתנהלותו־של הנתבע 2 בהליך זה, אשר בהיותן סותרות את הצהרותיו־שלו בחוזי השכירות ובבית־המשפט בת"א 25865-03-12, הרי אין דעת בית־המשפט נוחה מהן.

לעניין זה יובאו בחשבון, ככל שתוכחנה ותוכרענה, גם הפעולות אשר היה בהם כדי לעודד את התובעת לפתוח ולנהל הליך סרק כנגד הנתבע 1, וייתכן כי בהליך זה תזכה התובעת בשיפוי מקצת הוצאותיה.

באיזון בין השיקולים, ונוכח הוראות התקנות, פוסק בית־המשפט את הוצאות הנתבע 1 בשיעור הקבוע בכללי התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין לתביעה כספית.

התובעת תשלם הוצאות ושכר טרחת עו"ד לעיזבון הנתבע 1 בסך כולל של 96,763 ש"ח בסכום זה חושב מע"מ.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ח אדר תשפ"א, 12 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.