זוהי תביעתה של עיריית ירושלים לתשלומי מיסים עירוניים בגין נכס מסחרי לתקופה של 21 שנים.

הליכים קודמים

1. בתובענה זו ניתנו החלטת ביניים ופסק דין חלקי שהכריעו שניהם בטענת התיישנות לאחר שהדיון בטענת ההתיישנות – הופרד.
2. בהחלטות ביניים אלה זה קיבל בית המשפט את טענת ההתיישנות של הנתבע 1 המנוח חסאן חלאק (א''י) שנפטר במהלך ניהול התיק (להלן "חלאק") - כאשר נקבע כי חלה התיישנות על התובענה שבה הנתבע הוא המנוח חלאק.
3. בית המשפט דחה במקביל את טענת ההתיישנות שנטענה בעניינו של חמדי נאבלסי (להלן "נאבלסי") לאחר שקבע כי הודה בחובו בפני בית משפט לכל תקופת ההחזקה ועצר בכך את מרוץ ההתיישנות.
4. לאחר שניתן פסק הדין החלקי הוגש ערעור מטעמה של התובעת על רכיב ההוצאות שנפסקו כנגדה לטובת עזבון המנוח חלאק ( 96,763 ₪ ) בית המשפט המחוזי (ע"א 29227-05-21 ) נעתר חלקית לערעור והעמיד את ההוצאות על סכום של 30,000 ₪.

קיצור טענות התובעת בסיכומיה

1. התובעת מאשרת כי במשך השנים הרלוונטיות נרשמו חובות המיסים העירוניים על נכס מספר 30956-031-000-0017 ברחוב א-זהרה 6 בירושלים (להלן "הנכס") על שמו של המנוח נאסר מתיא חנא. המנוח חנא היה רשום בטעות כמחזיק בנכס בספרי העירייה עד ליום 31/12/2012.
2. הליכים משפטיים לגביית ארנונה בגין הנכס אשר ננקטו נגד המנוח מתיא חנא לא הועילו ולאחר פטירתו פתחה התובעת בחקירה.
3. מן החקירה עלה כי התקיים בעבר הליך אזרחי בעניין פינוי הנכס והחובות הרובצים עליו בין נאבלסי השוכר לבין חלאק המשכיר [ת''א (שלום י"ם) 25865-03-12] בהליך זה ניתן פסק דין מוסכם המורה לנאבלסי לפנות את הנכס ביום 31/12/12 ולהסדיר את עניין המיסים העירוניים לכל התקופה בה שהה בנכס החל משנת 1991. כך עלה גם מעדות נאבלסי עצמו.
4. המסקנה שביקשה התובעת לגזור ממה שנאמר והוחלט בפסק הדין בת''א (שלום י"ם) 25865-03-12 בדבר דחיית טענת ההתיישנות היא זו שנאמרה בהחלטת בית משפט זה מיום 30/10/2020 והיא כי למעשה הודה נאבלסי בפני בית משפט בזכותה של עיריית ירושלים לקבל ממנו ארנונה בגין הנכס ששכר מחלאק בין השנים 1991-2011.
5. נאבלסי הודה גם בדיון ההוכחות בתיק זה מיום 06/10/21 בהחזקה בפועל בנכס בכל תקופת החוב נשוא התביעה וכן הודה כי לא שילם את החוב או חלק מהחוב.
6. בתשובה לסיכומי נאבלסי טענה התובעת כי טענות השיהוי והחיובים הרטרואקטיבים הן טענות חדשות ומהוות שתיהן הרחבת חזית אסורה.
7. לעניין סכום התביעה אישרה התובעת כי הפחיתה ביוזמתה את הסכום לסך של 1,396,699 ₪ וזאת בשל תיקון חישובי ריביות שנעשו בכלל מחשבי העירייה. שינויי ריבית אלה היטיבו עם נאבלסי והביאו להפחתת סכום התובענה נגדו.
8. התובעת אישרה כי העבירה תחשיב לידי ב''כ נאבלסי ובתחשיב זה אכן נבחנה האפשרות לחייב את נאבלסי על פי שטח מוקטן של 45.84 מ''ר אך תחשיב זה הועבר לצורכי פשרה בלבד ולפיכך הוא נהנה מחיסיון מוחלט ואין להביאו בפני בית המשפט כפי שעשה ב"כ נאבלסי.
9. הטענה בעניין שטח הנכס גם היא בגדר הרחבת חזית ומכל מקום אין הטענה כשרה להידון בפני בית משפט אלא בהליכי השגה וערר בלבד.
10. לעניין ריבית, שיהוי וחיובים רטרואקטיבים נטען כי :
11. לא די שמדובר בהרחבת חזית הרי שנאבלסי עצם את עיניו מחובתו לשלם ארנונה בגין הנכס שהוא מחזיק. עצימת עיניים זו (עע''מ 89/13 עירית רמת גן נגד הראל) מצדיקה חיובו לכל השנים כולל ריבית לפי חקיקת הרשויות המקומיות ולמצער ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה.
12. הוכח כי לנבאלסי מודעות לחוב והיא גוברת על היעדר שיגור הודעות שומה בזמן אמת [ע"א 8417-09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי (פורסם בנבו), ע"א 2987-91 מאירה ריינר נ' עיריית ירושלים , מו(3) 661]
13. לעניין הוצאות טענה התובעת כי יש להחמיר בהוצאותיו של נאבלסי נוכח התנהלותו הסותרת את הצהרותיו בפסק דין אחר ובפני בית המשפט. הגם שהתובעת עצמה ערערה על ההוצאות שנפסקו לחובתה בעניין חלאק הרי שבעניין נאבלסי דרשה שכר טרחה והוצאות לדוגמא נוכח ההתנהלות הדיונית של נאבלסי שהייתה נגועה בחוסר תום הלב והתאפיינה בפעולה בצורה שיטתית ומכוונת על מנת להתחמק מתשלום מס.

קיצור טענות נאבלסי בסיכומיו

1. נאבלסי טען כי שטח הנכס שהוחזק על ידו אינו נכון ולכן החישובים שנעשו על ידי התובעת אינם נכונים. בהתאם לכך טען כי סכום התביעה הנכון נמוך בהרבה. נאבלסי טען כי שטח הנכס הוא 20 מ''ר ולא 78 או 45 מ''ר כפי שטענה התובעת בשלבים שונים של ניהול התביעה.
2. נאבלסי טוען לשיהוי ניכר בהגשת התביעה - דבר אשר גרם לו נזק ראייתי וסופו להביא לדחיית התביעה שכן התובעת גילתה התנהגות רשלנית, לא חקרה מי הוא המחזיק בנכס, לא הוציאה חשבונות ארנונה כפי שמצופה מרשות ציבורית לעשות ורק לאחר 30 שנה ''נזכרה'' שיש חוב ארנונה לגבייה והוציאה חוקר מטעמה ורק אז התבררו הנתונים.
3. נאבלסי טוען כי יש לראות בחוב הארנונה כנגדו "חוב רטרואקטיבי" וחיוב כזה הוא בחזקת פסלות.
4. את יתר סיכומיו הקדיש נאבלסי לטענות הנוגדות את החלטת הביניים פסק הדין החלקי שניתן בעניין ההתיישנות (שכבר הוכרע לרעתו בהחלטת הביניים) והציע חישובים שונים לעניין ההתיישנות מאלה שנפסקו לחובתו.

תצהיר נאבלסי, עדותו, התרשמות וממצאי מהימנות

1. נאבלסי הצהיר לכתחילה כי שכר את החנות רק בשנת 2012, בנתון לכך הצהיר כי חוב הארנונה שולם במלואו לשנה זו בעקבות פסק דין שניתן נגדו ושטח החנות הוא 20 מ''ר ולא כפי שנכתב בכתב התביעה.
2. בחקירתו הנגדית מסר נאבלסי כי הוא רואה חשבון במקצועו ואז שינה את גרסתו בעניין משך השכירות. נאבלסי מסר כי שכר את החנות שכר עבור עסק שניהלה אשתו משנת 1991/1992. לאחר מכן מסר כי המקום היה סגור בשנים 2007-2008 והוא שכר אותו שוב משנת 2008 עד 2012.
3. נאבלסי אישר כי היה שוד בחנות בשנת 2002 וכי אשתו עבדה שם ונשדדה וחזר ואישר כי הוא ורעייתו נמצאים בחנות מ-1991.
4. לעניין תשלומי מיסים עירוניים מסר נאבלסי כי הוא הלך לעירייה בעצמו ''כרואה חשבון'' פעם, פעמיים או שלוש יחד עם בעל הבית חלאק .לאחר הפעם הרביעית שהלך לעיריה ולא נרשם, נאמר לו על ידי אנשי התובעת שהם "לא מוכנים לשנות את שם המחזיק אם יש חוב", הוא אמר להם שהוא לא מוכן לשלם.
5. נאבלסי זכר כי בעת ביקורו בעיריה עמד סכום החוב על סדר גודל של 100,000 ₪
6. נאבלסי מסר כי גם בשנת 2012 כאשר התחייב בבית המשפט לשלם את הארנונה, ראה זאת כהתחייבות המותנית בתנאי שזה יהיה על השטח האמיתי של החנות (לשיטתו 22.5-23 מ''ר)
7. נאבלסי אישר כי הוא לא שילם גם על השטח שהוא אינו חולק עליו "כי לא פתחו לו תיק" ולא היה על שם מי לשלם. נאבלסי מסר כי במגעיו עם התובעת דיבר עם פקידים דוברי ערבית אך לא יכול היה לזכור את שמותיהם או להצביע על תיעוד השיחה.
8. בית המשפט התרשם כי נאבלסי לא יכול היה להתמודד עם הסתירות בין תצהירו לבין המסמכים והעובדות שהובאו בפניו .

מאיה חוטה - עדות ותצהיר

1. מטעם עיריית ירושלים הצהירה גברת מאיה חוטה ונחקרה על תצהירה.
2. מאיה חוטה הינה מורשית חתימה באגף גבייה בעירייה. היא העידה על רישומו של הנכס, על הליכים משפטיים שנערכו בעניינו של המנוח חנא, ועל חקירה שבוצעה ב-2017. החקירה העלתה כי נאבלסי מחזיק בפועל (כפי שהודה בעצמו) הנכס החל מ-01/04/1991 עד 31/12/2012.
3. לעניין השינויים ברישום שטח הנכס העולים מן התחשיב שצורף לתצהיר העדה הבהירה העדה כי עד שנת 2008 חוייב הנכס לפי 78 מ''ר. בשנה זו ביקשה העירייה למדוד את הנכס אך לא זכתה לשיתוף פעולה, לכן הוגדל שטח הנכס על פי הערכה ל-100 מ''ר.
4. העדה הסבירה את התחשיב ואת השינויים שחלו בו במהלך השנים. העדה מסרה כי בדו''ח החקירה מ - 2016 עלה כי השטח שראה החוקר הוא כ - 45 מ''ר בשנת 2017 בוצעה מדידה והשטח שונה ל-45.84 מ''ר. לתצהיר צורף דו''ח גיול חוב ארנונה שתחילתו ביום 01/01/1991. הדו''ח נושא את התאריך 11/02/2016 בעקבות החקירה, השטח תוקן משנת החקירה, כלומר מ-2017 מפני שמדידה יכולה להיות ראיה רק ממנה והלאה ואינה יכולה לשקף מצב בעבר.
5. בחקירתה הנגדית מסרה העדה כי בשנות ה-80 וה-90 לא השתמשה העירייה בחוקרים פרטיים ולא עלה בידיה לגבות את חוב הארנונה מנאסר מתיא הגם שניתן נגדו פסק דין בשנת 1995. העדה העידה כי ''בהתאם לנהלים של היום'' אין קשר בין חובות קודמים לבין רישום של מחזיק בנכס וניתן להעביר רישום של נכס גם אם יש עליו חוב.
6. העדה מאיה חוטה מסרה כי אין לעירייה תיעוד של הפניות שלהן טען נאבלסי ואין לה הסבר בנהלי העירייה בעבר מדוע יענה פקיד תשובה המסרבת להחלפת מחזיקים בשל חובות קודמים על הנכס.
7. העדה אישרה כי רישום שינוי מחזיקים בדיעבד לתאריכים קודמים אכן אינו נעשה בנכס שעליו רובץ חוב. אך רישום מזמן הבקשה והלאה נרשם גם בהיעדר תשלום. העדה מסרה כי בזמן הרישום נוהגים פקידי העירייה לדרוש חוזה שכירות.
8. העדה הבהירה כי כתב התביעה הוגש בטרם נעשו תיקונים של ערכי ריבית במחשבי העירייה לטובת הנישומים (התיקונים נעשו ביום 29/07/19) ולפיכך גובה סכום החוב נכון ליום מתן העדות הוא 1,385,326 ₪ ולא כרשום בכתב התביעה.
9. העדה מסרה כי התחשיב אשר נעשה לפי 45 מ''ר הינו תחשיב לצורך פשרה בלבד.

תצהיר המנוח חסן חלאק

1. המנוח חסאן חלאק א"י נפטר במהלך הליך זה, אך בטרם נפטר מסר תצהיר ולפיו השכיר את החנות לנאבלסי החל מיום 01/04/1991 ועד ליום 31/12/2012.
2. בתיק הנכס בעירייה מצוי מסמך משנת 1988 שבו מזדהה חסאן חלאק כבעל הנכס וכן השגה לעיריית ירושלים בשנת 1995 במהלכה מסר חסאן חלאק כי אינו מחזיק בנכס משנת 1989.

דיון והכרעה

ממצאי מהימנות

1. חזית ההגנה המצויה בבקשת הרשות להתגונן היא חוסר יריבות (נטען באופן סתמי ללא הסבר – כנראה הכוונה לטענת "אינני מחזיק"), טענה להחזקה בשנת 2012 בלבד, וכן קיומם של פסקי דין מקבילים נגד אחרים בחובות נשוא התביעה.
2. חזית הגנה זו קרסה משנחקר נאבלסי בחקירה נגדית. הסתבר כי הוא החזיק בנכס הרבה מעבר לשנת 2012 (לגרסתו שלו משנת 1991/1992. עד 2007 ומשנת 2008 עד – 2012)
3. עיון בפרוטוקול בית המשפט מצביע על כך שביום 19/03/2012 ניתן פסק דין בת''א 25865-03-12 המבקש היה חלאק והמשיב היה נאבלסי. הדברים שנאמרו אז נרשמים כאן מפאת חשיבותם למחלוקת בעניין הצדדים:

ב"כ המבקש: הגענו להסכמה לפיה שהמשיב יפנה את החנות עד לתאריך 31.12.12 ואף יסדיר את עניין הארנונה לכל התקופה בה שהה בחנות, ולא יבצע שינויים במושכר עד לעזיבת החנות. הערבות ששילם המבקש בסך 5,000 ₪ תוחזר למבקש.

 המשיב: בתקופה זו אני אשלם את שכר הדירה למקום. הארנונה אין לה קשר לעניין, החוק קובע שבאיזה שטח שאני משתמש אני משלם. אני אסדיר את הארנונה הקשורה לחנות ששכרתי. מדובר במקום גדול אך לא שלי, אני משתמש רק ב-20 מ"ר. אני לא ביצעתי שינויים בחנות וגם לא אבצע שינויים בחנות."

1. לאחר שהדברים האלה נאמרו אישר בית המשפט את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של החלטה.

ממצא עובדתי בדבר משך החזקת נאבולסי בנכס

1. עיון בהליכים שהתקיימו בפני קודמתי, נראה כי בקשתו של נאבלסי למתן רשות להתגונן נדונה ביום 10/02/2019 והתקבלה ככל הנראה ללא סייג. משכך באה שאלת ההחזקה בנכס בגדר סמכותו של בית המשפט מכוח החריג שנקבע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 .
2. התשתית הראייתית אשר הובאה בפני בבית המשפט אינה מותירה מקום לספק כי הגרסה אשר הובאה בתצהירו של נאבלסי בנוגע למשך ההחזקה (שנה אחת) איננה עומדת במבחן החקירה הנגדית באשר לא די כי נאבלסי הודה בהחזקה בנכס בכל תקופת החוב נשוא התביעה, הוא אף הודה כי לא שילם דבר ולא די כי הודה בכך בפני בית משפט זה הרי גם הודה בכך בפני בית המשפט ב-ת''א 25865-03-12 ועוד הוסיף כי הוא מתחייב לשלם את הארנונה בגין התקופה שבה החזיק את הנכס.
3. אין לקבל את טענות נאבלסי כי לא ידוע לו מי בעל הזכויות בנכס (סעיף 1 בבקשת הרשות להגן) כי "קיים חוסר יריבות בינו לבין העירייה", ''מעולם לא החזיק בנכס למעט שנת 2012 בלבד'' ולעניין האשמת התובעת בחוסר תום לב ובשימוש לרעה בהליכי משפט – מוטב לה לטענה זו אילולא הייתה נטענת.
4. משכך עולה כי יש לקבוע כממצא עובדתי שנאבלסי החזיק בנכס מיום 01/04/1991 ועד ליום 31/12/2012.
5. המונח "נכס" מתייחס לרישום הנכס בפנקסי המיסים של העירייה אילו היו מחלוקות על שטחו של הנכס, הייתה האחריות מוטלת על נאבלסי כמחזיק לפעול להשיג ולערור על השומות שיצאו על הנכס .
6. בבירור עולה מן הסתירות שפורטו כי מהימנותו של נאבלסי נמוכה, הוא מצא עוז להתגונן בתצהיר שהוגש לבית המשפט בטענות מופרכות וסופו שסתר אותן בעדותו שלו. קביעה זו מתחזקת כאשר בית המשפט מביא בחשבון כי על אף פסק דין תקף שניתן בהסכמה ב 2012 , בחר נאבלסי בהגנה מופרכת של ניתוק קשר מהחזקת הנכס.
7. משכך המסקנה לעניין המהימנות היא כי אין לקבל את הנאמר על ידי נאבלסי כראיה אלא לכל היותר כסיוע או חיזוק לראיה מהימנה ממקור אחר.
8. בהמשך לדברים אלה אין בית המשפט מקבל את עדותו של נאבלסי על כי ביקש בזמן אמת מפקידי העירייה להרשם כמחזיק בנכס ואלה סרבו לרשום אותו בשל מחלוקת על חובות עבר על הנכס.
9. נוכח הסתירות היסודיות בעניינים היורדים לשורשה של מחלוקת בית המשפט שקל אם יש מקום לדחות את ההגנה ולקבל את התובענה כולה כבר בשלב זה על יסוד ההלכה שהורה בית המשפט העליון ב ע"א 765-18 חיון נגד חיון (פורסם בנבו – סעיף 26 לפסה"ד של מו"ר כב' השופט פרופ' אלכס שטיין). הלכה זו קובעת כי מקום שבעל דין סטה מן האמת בנוגע לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הרי סטיה זו לבדה צריכה לשמש בסיס לדחיית תביעתו ( או הגנתו ) – ללא צורך בניתוח ראיות נוספות.
10. אלא שבמקרה זה, רשלנות התובעת באיתור המחזיקים בנכס, כפי שעלתה בהחלטת הביניים בעניין ההתיישנות, וכפי שתדון להלן, טעונה גם היא איזון ראוי עם התנהלותו של נאבלסי.
11. משום כך, תגבר כאן הלכת ביהמ"ש העליון בעניין עיריית רמת גן [עע"מ 89/13 עיריית רמת גן נגד הראל ] שעל פיה, יש מקום להוסיף לדון ולאזן את התנהלות שני הצדדים בינם לבין עצמם ובינם לבין חלאק המנוח בהקשר עם חיוב הארנונה על הנכס.

שאלת שטח הנכס – העדר סמכות עניינית לבית המשפט.

1. למרבה הצער שאלת שטח הנכס הנישום אינה נתונה לסמכותו של בית משפט זה. ככל שלנבאלסי היו השגות בעניין שטח הנכס היה עליו לפנות במועד בהשגה על החיוב בארנונה.
2. שטחו של נכס הוא מן העניינים שהוחרגו מסמכותו של בית המשפט בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל''ו-1976 שם מובהר בסעיף 3(א)(2) כי אם נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, שטחו, או השימוש בו. המדובר במסלול מנהלי בסמכות עניינית ייחודית ואם לא נקט בו נאבלסי בזמן שהיה מודע לו הרי שאין לו להלין אלא על עצמו.
3. גם אם טוען נאבלסי כי חויב "באופן רשמי" בשומת ארנונה על שמו בארנונה רק בשנת 2017 הרי שהיה מודע היטב (כאמור בדבריו שלו בפרוטוקול מיום 19/03/2012 בת''א 25865-03-12) לפער בין חיוב הארנונה העירוני לבין טענתו שלו לשטח הנכס. לא די שלא עשה דבר, אלא אף שלא טרח לשלם את תשלום הארנונה על השטח שאינו שנוי במחלוקת חרף התחייבותו למנוח חלאק במעמד בית המשפט.
4. מן הפרוטוקול המצוטט הנ"ל עלה כי נאבלסי ראה כבר אז את כל החוב על הנכס כחוב שלו, והודה על כך בפני בית משפט – ובכך שלל בעצמו טענת התיישנות. ברור מן הפרוטוקול כי נאבלסי ידע היטב שהחוב מחושב על פי שטח גדול מ-22 מ''ר ובכל זאת בחר שלא לפנות בהליכי השגה וערר על שטח הנכס. אין בידו כעת לטעון טענת התיישנות על חלקים מהנכס.
5. פירוש המונח "נכס" כשהוא נאמר בשיוך למיסוי עירוני - אינו יכול להיות אלא יחידת המקרקעין הממוספרת במספר העירוני ובעלת המאפיינים המדוייקים הרשומים בפנקסי העירייה בזמן ההצהרה.
6. בית המשפט מקבל גם את הטענה הדיונית של התובעת בדבר שינוי חזית.
7. שאלת שטח הנכס אכן איננה כלולה בחזית אותה פרש נאבלסי כ"חזית הגנתו" בתצהירו ומשכך מן הבחינה הדיונית עצם הטענה הינה גם שינוי חזית אסור וגם טענה שלא ניתנה עליה רשות להתגונן בזמן בו התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ונתבקשה עליה רשות להתגונן.
8. עם זאת טוב תעשה התובעת אם תאפשר לנבאלסי לטעון את טענותיו ביחס לגודל השטח בהליך המנהלי על אף חלוף הזמן שכן אף התובעת נשענת על חזקות ומאשרת תוצאות מדידה והערכה אחרות בשלבים שונים של חיי הנכס.

חסיון מו"מ לפשרה

1. בהמשך לסיכומי הצדדים ולנתונים המספריים שהובאו בסיכומי נאבלסי – מציין בית המשפט כי אכן נעשו מספר ניסיונות על ידו להביא את הצדדים להסדר על בסיס עדכון גודל השטח בהתבסס על מדידה שנעשתה בשנת 2017 – זאת עשה בית המשפט על מנת ששורת הצדק ושורת הסדר תעמודנה בהסכמה על ישר משותף.
2. אך משכשלו מאמצים אלה אין החישובים שנערכו במסגרתם כשרים לבוא בפני בית המשפט כראיה, בוודאי שאין לכלול אותם בסיכומים ודין הוא שעניינים הניתנים להיות מוסדרים במסגרת הסדר פשרה – לא יכירם מקומם בסיכומים ובפסק דין ובית המשפט רואה בחומרה העלאתם על שולחנו על ידי ב"כ נאבלסי כאילו היו ראיות כשרות.

טענות נאבלסי בדבר חיוב רטרואקטיבי

1. הטענה שהופיעה בכתבי הטענות של נאבלסי הינה טענת התיישנות ולא טענת חיוב רטרואקטיבי. במובן זה אכן נגועות טענותיו בעניין זה בשינוי חזית שהועלה בסיכומים ללא קבלת רשות.
2. טענת חיוב רטרואקטיבי הינה טענה מובחנת ומורכבת אשר נידונה בפסיקה בהרחבה ומכילה דקויות ותנאים רבים, עובדתיים ומשפטיים העשויים לשנות את התוצאה. הפסיקה מנתה רשימה לא סגורה של גורמים אלה :
3. עניינו של הפרט הנישום למפרע בסופיות ההחלטה בדבר חובתו (או היעדר חובתו) לשלם ארנונה, ובפרט אינטרס ההסתמכות שלו;
4. סעדים חילופיים : הליכים מקבילים של השגה ערר וועדות מיוחדות וכיו"ב בעניין השומה
5. משך הזמן של החיוב לאחור;
6. שיהוי מצד החייב בטענות כנגד החיוב
7. נסיבות הטעות שהובילה לרישום שגוי שצריך לתקנו למפרע;
8. נסיבות גילויה של אותה טעות;
9. השאלה על מי רובץ האשם בכך שהחיוב נגבה למפרע, והאם הוא קשור להתנהלותו של הנישום;
10. השאלה האם קיימת הייתה אפשרות סבירה לברר במועד השומה את העובדות לאשורן. האם התקיימו העקרונות החלים על שינוי החלטה מנהלית: סמכות, תכלית, מידה וסבירות.
11. מקורות החישוב המדוייקים של החיוב הרטרואקטיבי כך שיתכן שחיובים מסויימים יוכשרו כמעשה מנהלי ראוי ויתכן שאחרים לא יוכשרו ככאלה.
12. ניקיון כפיים של העותר במשאו ומתנו עם הרשות ובעתירה.

( ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002); עע"מ 89/13 עיריית רמת גן נגד הראל, [פורסם בנבו], רע"א 187/05 נסייר נגד עיריית נצרת [פורסם בנבו] עת"ם (מינהליים ת"א) 2532/06 מאיר נ' מועצה מקומית בית דגן, [פורסם בנבו] (4.9.2007)).

1. משכך שבעתיים אין להשלים עם כך שהטענה לא הועלתה בכתבי הטענות, לא ניתן היה לקדם אותה באמצעות הליך הוכחות מתאים ובכל זאת עלתה בהרחבה בסיכומים.
2. משכך טענת שינוי חזית בעניין טענת החיוב רטרואקטיבי מתקבלת וטענת החיוב הרטרואקטיבי נדחית מטעם זה.
3. בשולי הדברים יאמר כי גם אם היה בית המשפט מקבל את שינוי החזית הרי שבנסיבות העניין לא היה מקום להכיר בפסלותו של החיוב הרטרואקטיבי מקום שבו יש ממצא ברור על החזקת הנכס אל מול טענות סותרות הנטענות בחוסר תום לב על היעדר החזקה.
4. בפרט דברים אמורים מקום שבו מדובר ברואה חשבון המודע היטב לחובת תשלום ארנונה ולמשמעות הנודעת להיעדר תשלום ארנונה או קידומם באמצעות הליכי השגה וערר - במועד.
5. לכך יש להוסיף את התחייבותו של נאבלסי בבית משפט להסדיר את ענייני הארנונה על תקופת ההחזקה שלו. כל אלה עומדים כנגד דרישתו של נאבלסי לסעד שביושר (אקוויטבילי) כמו פסילה כוללת של חיוב בשל היותו רטרואקטיבי.

טענות נאבלסי בעניין פסקי דין מקבילים על אותו הנכס

1. טענת נאבלסי בדבר פסקי דין מקבילים על אותו הנכס נכונה עקרונית אלא שאין היא פוטרת אותו מחובת תשלום ארנונה בגין נכס שהחזיק. וזאת משום שפסקי הדין הנטענים ( כנגד המנוח מתיא חנא )הם מהשנים 1994, 1997, התובעת הוכיחה כי לא נגבו בגינם כספים ותקופת ההתיישנות להגשתם לביצוע כבר חלפה, ואין חשש לכפל גביה.

טענת שיהוי

1. נאבלסי טען גם טענת שיהוי (אמנם תחת הכותרת ''טענת התיישנות'') והיא מפורשת בתוך סעיף 4 לבקשת הרשות להתגונן מטעמו.
2. על פי הסכמת הצדדים הוכרעה טענת ההתיישנות לאחר הגשת סיכומים בהחלטה מיום 30/11/2020 ונקבע כי בית המשפט רואה את נאבלסי כמי שהודה בפני בית משפט בזכותה של עיריית ירושלים לקבל ממנו ארנונה בגין הנכס ובגין השנים 1991-2011.
3. עם זאת טענת השיהוי כנגד מעשה מנהלי, הינה טענה רחבה בהרבה מטענת ההתיישנות ועשויה להתקבל ולהביא לבטלות יחסית של המעשה המנהלי - גם מקום שבו נדחתה טענת התיישנות.
4. המחוקק והפסיקה עמדו על כך שאין לחייב עירייה לתור אחרי המחזיקים במאות אלפי נכסים הנמצאים בתחומה. החובה מוטלת על המחזיק לשנות את רישום ההחזקה המצוי בעירייה. עם זאת חייבת העירייה לפעול בשקידה ראויה על מנת לברר את גורלו של נכס שלא משולמת בגינו ארנונה באופן רציף וסדיר משך שנים ארוכות.
5. בעניין הנכס נשוא התביעה כעולה מדו''ח החקירה של העירייה עצמה היו בידי העירייה

פרטי מידע הקושרים את חלאק ישירות לזיקה קניינית לנכס אך לא בוצעה אליו כל פניה:

1. בירור, אילו היה נערך עם חסאן חלאק, היה עשוי להוביל לנבאלסי ובירור זה היה מתבקש נוכח המסמכים שהיו בתיק הנכס בעירייה ונוכח העיון שבוצע בתיק הנכס פעם אחר פעם מקום שהוגשו התובענות נגד חנא.
2. אילו היה נערך בירור כזה במקום שממילא נדרשו אנשי התובעת ומיצגיה לשאלת ההחזקה בנכס, הייתה העירייה מגיעה בנקל לזהותו של המחזיק האמיתי הוא נאבלסי.
3. המסקנה הבלתי נמנעת היא כי הרשות התרשלה באיתורו של נאבלסי כנישום הנכון בנכס. ובסעיף העוקב, תידון משמעותה של התרשלות זו.

מאזן ההגינות בין נישום ובין רשות

1. טענת השיהוי הינה טענה שביושר מתחום המשפט המנהלי. בית המשפט הבוחן את מעשי המנהל אמור לבחון גם אם האזרח הבא וטוען לשיהוי מתגונן בטענה זו בידיים נקיות בתום לב ובדרך מקובלת.
2. בית המשפט מונחה ליצור מין מאזן הגינות ואשם בין הרשות ובין הנישום גם בהתחשב עם כך שחובת ההגינות המוטלת על הנישום פחותה משמעותית מזו המוטלת על הרשות וכך הורנו בית המשפט העליון בעניין זה [ עע"מ 89-13 עיריית רמת גן נ' אריה הראל (פורסם בנבו)

"במישור העקרוני, אף אני מסכימה כי חובת ההגינות המוטלת על הרשות היא גבוהה יותר מזו המוטלת על הפרט. אולם, לשיטתי, יש לתת משקל גם לדרגת האשם הקונקרטית שיש לייחס לצדדים במקרה זה. הרשות התרשלה באי-גבייתה של הארנונה בכל אותן שנים והמשיב לא טען שהגורמים המופקדים על הארנונה בעירייה ידעו על הנכס וקיבלו החלטה מודעת להימנע מגביית ארנונה בגינו. לעומת זאת, המשיב ידע גם ידע כי אינו משלם ארנונה בגין הנכס, ואף לא טען שסבר כי פטור מסוים המוכר בדיני הארנונה חל עליו. גם אם נקבל שהפרט אינו מחויב "להזכיר" לרשות המקומית כי "שכחה" לגבות ממנו ארנונה, הרי שיהיה זה מרחיק לכת לומר בדיעבד כי לפרט מותר היה להסתמך על הימשכותה של הטעות."

1. בית המשפט שקל את פרטי התנהלותו הדיונית ומנה שיקולים רלוונטיים אלה:
2. מקרהו של נאבלסי חמור יותר מזה שהוצג לבית המשפט העליון בעניין עיריית רמת גן כי נאבלסי הפר את אותה "חובת הגינות נקודתית [עע"מ 89-13 סעיף 28 לפסה"ד] " המוטלת על האזרח מול הרשות.
3. נאבלסי הפר את חובת ההגינות תום הלב והדרך המקובלת לא רק אל מול הרשות אלא גם מול בעל חוזהו חלאק שאיננו רשות : בזמנים הרלוונטיים היה נאבלסי חב חובה חוזית מובהקת למשכיר חלאק לא כל שכן שחובה זו אף גברה, התעצמה, והייתה לפסק דין שניתן בפניו בנוכחותו ובהסכמתו. אלא שנאבלסי בחר בדרך הכפירה הכוללת, סופו של חלאק שנפטר במגפת הקורונה בטרם הסתיים ההליך בעניינו וביודעו כי הוא משאיר אחריו ליורשיו – בני משפחתו תובענה פתוחה בסכום בסדר גודל של מליון וחצי ₪.
4. נאבלסי ומאשר בעדותו כי הוא רואה חשבון ופירט בעצמו כי הוא מכיר בחובתו לשלם ארנונה ולפעול בעניין שינוי מחזיקים. בית המשפט מצא כי ידע ולא עשה דבר ונמצא נכס מסחרי מוחזק בידיו ומטעמו כעשרים שנה ללא תשלום מיסים עירוניים.
5. נאבלסי העיד בעצמו כי היה חשוף לשומות הנכס (בזמן שעמדו לשיטתו על כ-100,000 ₪) אך לא עשה דבר לשלמן, אף לא את חלק התשלום שהוא סבר שמגיע בגין הנכס המוחזק על ידו.
6. גם כאשר כבר פנתה העירייה בתביעת ארנונה אל נאבלסי – הוא בחר לענות לה בכפירה כוללת שאין לה יסוד – התנהלות דיונית זו עומדת בסתירה מסויימת לטענת השיהוי באיתורו של נבולסי כמחזיק בנכס ואיננה עולה בקנה אחד עם ההנחה העומדת בבסיס השיהוי כביכול אילו דרשה הרשות את המגיע לה בזמן היה הנישום משלם את הסכום המגיע במועדו במקומו וכהלכתו.
7. המדובר בנכס מסחרי – ובנכס מסחרי נושא רווח יש לאזן את מאזן היושר ההגינות ותום הלב בין הרשות לנישום באופן שיצמצם את הפגיעה בציבור ואת הרווח והתחרות הבלתי הוגנת שעשה המחזיק בהפעילו נכס מסחרי "מסובסד" ע"ח הציבור יותר מעשרים שנה - ללא תשלום ארנונה.
8. רשלנות רשות באיתורו של הנישום הנכון זכתה להתייחסות נרחבת בפסיקה אך בעניין זה הורה בית המשפט העליון כי אין לתקן מחדל כלפי נישום באמצעות סבסוד המיסים שלו על ציבור הנישומים ואין להעניש את ציבור הנישומים הכולל ולהנות את הנישום ב"פטור" גורף שמעולם לא הגיע לו ויש מקום להשתמש בכלים של בטלות יחסית של המעשה המנהלי – הוא השומה.

וכך נאמר בעניין עעמ 89/13 עיריית רמת גן נ' אריה הראל (פורסם בנבו)

....שרשלנותה של העירייה מלגבות ארנונה בגין הנכס היא מטרידה ובעייתית. אולם, בניגוד לחברי, אני סבורה שברשלנותה זו חדלה העירייה כלפי הציבור, ולא כלפי המשיב. המשיב נהנה במשך שנים רבות מ"פטור" דה-פקטו מתשלום ארנונה, אשר העירייה לא הייתה מוסמכת לתת. ..... מדובר במעשה שחומרתו הציבורית רבה, שכן כלל תושבי העיר נאלצו שלא בטובתם "לסבסד" את העסק המסחרי אותו הפעיל המשיב. כפי שכבר נפסק בידי בית משפט זה, כאשר רשות מקומית מגלה כי ניתנה הנחה בארנונה המבוססת על טעות והיא אינה עושה דבר לתקנה היא מועלת בתפקידה כנאמנת הציבור (ראו: עע"ם 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף אשקלון, [פורסם בנבו] פסקה ל"א (21.8.2011)). אם כן, אין ספק שמדובר ברשלנות, אך המשיב הוא שנהנה ממנה ובוודאי שאינו יכול לטעון כי נפגע בגינה.

1. בית המשפט סבור כי האיזון הראוי בין השיקולים מצביע על כך שיש לפקוד על נבאלסי את חוסר הגינותו הנקודתית במנהגו עם הרשות, עם חלאק ועם בית המשפט שדן בעניין שבינו ובין חלאק. אך יש לאזן את אלה אל מול רשלנותה של הרשות משך כ 20 – 15 שנים לאתרו כמחזיק המתאים.
2. באיזון בין השיקולים יש לקבוע כי מחדלי הרשות כנאמן של ציבור הנישומים לא שללו את מלוא הזכות לשום ולגבות את המס.
3. עם זאת נכון הוא לאזן את התנהלותו של נבאלסי עם התנהלותה של הרשות ולשלול מן הרשות את היתרון שהקנה לה המחוקק על נושים אחרים לקנוס את הנישומים המאחרים ולחייבם בריבית הפיגורים הקשה המחושבת על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם – 1980.
4. מחדל השיהוי נמדד ביחידות של זמן ומחירו הכלכלי של זמן נמדד באחוזי ריבית.
5. לפיכך יש לקבוע שיעור הריבית החוקית הגבוה שלפיו מחושב חובו של נבאלסי הנתבע בתביעה זו, יומר בריבית ההיוון הרגילה של 3% לשנה. שיעור ריבית זה הוא השיעור אותו אומד בית המשפט העליון [עא 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם בנבו)]כ"מחיר הכסף" השנתי התקני – כלומר את התוספת השולית השנתית המצטברת על סכום כסף לטובת המחזיק בו בזמן שנמצא כי בעל דינו אמור להחזיק בו .
6. הפחתת ריבית זאת משקפת את ההסתברות הקיימת שאם הייתה הרשות מאתרת את נאבלסי בעודו מחזיק בנכס ושמה אותו במועד הפעלת העסק על ידו ולא מספר שנים לאחר שחדל להחזיק בנכס – היה נאבלסי משלם את המיסים במועדם.
7. משום כך פוסק בית המשפט כי יש להחיל את שיעור הריבית המופחת על התקופה שבין תחילת ההחזקה בנכס [ 01-04-1991 ] ועד לתום החודש בו הצהיר נאבלסי בבית המשפט [01-04-2012 ] במעמד מתן פסק הדין בת''א 25865-03-12 כי יסדיר את תשלומי הארנונה בגין הנכס. ממועד זה ועד ליום התשלום בפועל ישא נאבלסי בהפרשי הריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם – 1980.
8. שמכך תתקבל התובענה חלקית כאמור בעקרונות החישוב המפורטים להלן.

תוצאות והוצאות

1. התביעה מתקבלת חלקית. בית המשפט פוסק כי הנתבע 2 נאבלסי ישלם לתובעת את סכום התביעה (כפי שתוקן לטובת הנישום בתצהיר מיום 17-03-21 ) בשינוי הריבית שנפסק לעיל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם – 1980 שימנו החל מיום 01-04-12 ועד ליום התשלום בפועל.
2. התובעת תערוך חישוב מחדש של החיוב המתוקן שהגישה ותמיר את שיעור הריבית שנצברה על חיובי הארנונה ל 3% לשנה החל מיום 01-04-1991 ועד ליום 01-04-2012. יתר עקרונות החישוב כפי שתוקנו לטובת הנישום בתצהיר תובעת מיום 17-03-21 – ישארו על כנם.
3. התובעת תגיש בקשה לפסיקתא לביקורת של בית המשפט ותצרף לו קובץ מדיה מגנטית יחד עם גליון אלקטרוני המכיל את התחשיב המפורט עם שיעור הריבית שנפסק ובלעדיו. הבקשה תוגש עם העתק מן המדיה מגנטית לב"כ נאבלסי עד ליום 10-10-22 וככל שלא תוגש למועד, ולא יוארך המועד, יראה בית המשפט את התובעת כמי שהסדירה את עניינה עם נאבלסי וזנחה את תביעתה על כל המשתמע מכך.
4. הואיל ועל בית המשפט לחשב את ההוצאות על יסוד פרק י"ח לתקסד"א 2018, ואחד השיקולים האמורים בתקנות הוא הסכום הנפסק יחסית לסכום הנתבע, יחושב רכיב ההוצאות ויפסק לאחר הגשת הפסיקתא.
5. זכות ערעור כחוק - תמנה מיום חתימת הפסיקתא.

ניתן היום, כ"ז אב תשפ"ב, 24 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.