פתח דבר והצגת יריעת המחלוקת

1. לפניי תביעה כספית בגין חובות נטענים של הנתבעת כלפי התובעת, שהצטברו עקב אי תשלום מיסי חובה עירוניים, ובכלל זה, חובות ארנונה ומים. המחלוקת בין הצדדים נסובה על מספר סוגיות עיקריות כדלקמן:

התיישנות חובות ארנונה בהליך אזרחי, בשים לב למועד התגבשות עילת התביעה, ובכלל זה: הודאתה של הנתבעת בחוב והפקדת המחאות מטעמה בגין החוב, כאשר חלק מסויים מההמחאות בוטל באופן שנוצרה יתרת חוב משמעותית.

כן עלתה הסוגיה הבאה: האם הליכים מינהליים עוצרים התיישנות אם לאו, כמו גם פרשנותה של ההלכה שנקבעה ברע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן (פורסם ב"נבו", 16.4.2018, להלן: "הלכת פרידמן") ותחולתה הרטרואקטיבית של הלכה זו.

בשולי עניין זה אדרש להכריע במתח שבין הטענה בדבר הודאת הנתבעת בחוב, לכאורה, מול הטענה שלפיה הלכת פרידמן מורה אותנו כי הליכים מינהליים אינם עוצרים את התיישנות התביעה.

כן עולה שאלה ביחס לפטור של הנתבעת בנסיבות שבהן היא התלוננה על גורם בכיר בחברה עירונית שבה הועסקה, חברה הכפופה לתובעת, שהטריד אותה מינית, כאשר בעקבות תלונתה הושעה העובד מעבודתו והורשע במסגרת הליך פלילי שהתנהל בעניינו. לטענת הנתבעת, ממועד תלונתה בעניין ננעלו בפניה השערים בעירייה והגורמים שלעניין סירבו ללכת לקראתה ביחס לחיובי המיסים השונים שבהם חוייבה. נדון בעניינים אלו בהמשך הילוכנו.

הצדדים, הנכסים והתביעה

1. התובעת, עיריית רחובות (להלן: "התובעת") היא עירייה כמשמעותה בסעיף 2 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), המוסמכת, בין היתר, להטיל על המחזיקים בנכסים בתחום שיפוטה תשלומי חובה על פי דין.
2. הנתבעת (להלן: "הנתבעת") החזיקה במועדים הרלוונטיים בשני נכסים המצויים בתחום שיפוטה של העירייה: האחד: נכס המשמש כעסק ברחוב חרל"פ 2 ברחובות (להלן: "הנכס בחרל"פ"), והשני: נכס המשמש דירת מגורים ברחוב מאפו 5/11 ברחובות (להלן: "הנכס במאפו").

התביעה בסדר דין מקוצר ובקשת הרשות להתגונן

1. התביעה הוגשה מלכתחילה כתביעה בסדר דין מקוצר בגין חוב כולל על סך של 90,643.66 ₪, וזאת, בהסתמך על תדפיסי התובעת, ובכלל זה, דוחות יתרות, הצגת המחאות דחויות לחשבון משלם, ומצב חשבון לפי קובץ נכסים, הנלווים לכתב התביעה.
2. ביום 29.1.18 הוגשה בקשת רשות להתגונן (להלן: "הבר"ל") ע"י הנתבעת. הבקשה הוגשה באמצעות תצהיר חתום ע"י הנתבעת, אך לא מאומת ע"י עו"ד. במסגרת התצהיר הבהירה הנתבעת כי ביום 14.6.16 קיבלה הנחה על כל חובותיה בשיעור של 70%. כן טענה כי מרבית החוב התיישנה בחלוף 7 שנים ממועד היווצרותו. עוד טענה כי הוטרדה מינית במסגרת עבודתה ע"י גורם בכיר המועסק אצל התובעת, כך, לטענתה, ומשכך, פעלה התובעת לגביית חובה תוך התעמרות בה. לבסוף טענה טענות בדבר מצבה הרפואי, הנפשי והכלכלי.
3. ביום 12.7.18 התקיים דיון בבר"ל לפני כב' הרשם הבכיר אייל דוד. במסגרת הדיון מיום 11.2.20, הורה הרשם דוד לצדדים להגיש סיכומיהם לגבי טענת התיישנות שהעלתה הנתבעת בתצהירה וכן במהלך הדיון. התובעת הגישה סיכומיה לעניין ביום 9.8.18 והנתבעת הגישה סיכומיה ביום 26.8.18. בהחלטתו מיום 11.2.20 החליט הרשם דוד ליתן רשות להתגונן והתובענה הועברה לפסים של הליכים בסדר דין רגיל ונדונה לפניי. יוער כי בסעיף 7 להחלטתו הנ"ל קבע כב' הרשם דוד כי התצהיר בבר"ל ייחשב ככתב הגנה מטעם הנתבעת, על כל המשמעויות המשפטיות הנובעות מכך. אתייחס לעניין זה בהמשך הילוכי.

טענות הצדדים:

טענות התובעת:

1. לטענת התובעת, לנתבעת חובות ארנונה ומים לפי הפירוט דלהלן:

• חוב בגין הנכס בחרל"פ (מסומן במחשבי התובעת כנכס מס' 480018005) עבור השנים 2003-2004 בסך של 5,428.20 ₪.
• חוב בגין הנכס במאפו (מסומן במחשבי התובעת כנכס מס' 5104750011) בגין התקופה שבין 2007-4/2017 בסך של 81,662.80 ₪.

כן נושאים חובות אלו ריבית והפרשי הצמדה נכון למועד הגשת התביעה.

1. לשיטת התובעת, בהתאם להלכה הפסוקה – יש לראות בהליכי גבייה מינהליים שנוהלו כנגד הנתבעת, כעוצרים את מירוץ ההתיישנות המשפטית. במהלך התקופות האמורות בוצעו הליכי גבייה ממשיים אשר עצרו את מירוץ ההתיישנות. הנתבעת הייתה מודעת להליכים אלה ואף הגישה בקשה לקבלת הנחה בשנת 2016 (כך, גם מסרה בחקירתה הנגדית במהלך הדיון בבר"ל) וכן המחאה בסך של 70,901 ₪ בגין החובות לשנים 2010-2015, המחאה אשר בוטלה על ידי הנתבעת בהמשך. יתרה מכך, התובעת נמנעה מלהעביר את יתרת החוב של הנתבעת לטיפול משפטי מתוך התחשבות בנתבעת.
2. לא זו אף זו: לטענת התובעת, עוד במהלך שנת 2011 מסרה הנתבעת המחאות, וגם בהן יש הוכחה להודאתה בחוב. לעניין זה, יש לראות את בקשתה להנחה כאמור כהודאה בקיום החוב. מדובר ב-13 המחאות דחויות המפורטות בנספח מיום 3.5.17, שאותו צירפה התובעת לכתב התביעה והנושא כותרת – "הצגת המחאות דחיות לחשבון משלם". לצד שלוש מההמחאות מפורט כי אלו חזרו בשל קבלת הוראת ביטול (המחאה אחת) או חזרה של ההמחאות (שתי המחאות). לטענת התובעת, יתר ההמחאות כובדו וסכומי ההמחאות קוזזו מיתרת חובה של הנתבעת, כפי שהדברים עולים מסעיפים 16-17 לתצהיר עדותו הראשית של מר בניהו שרעבי (להלן: "מר שרעבי"), מנהל אגף האכיפה בתובעת.
3. עוד טוענת התובעת, כי די בראיות בכתב שהוצגו על ידה על מנת להטות את הכף לטובתה, בהינתן כי ענייננו ברשומה מוסדית כהגדרתה בפקודת הראיות, ובשים לב לכך שהנתבעת לא הציגה ראיות לסתירת הרשומות שהוצגו ע"י התובעת.
4. עוד טוענת התובעת, כי העובדה שהנתבעת ניסתה להגיע להסדר עם התובעת ואף הגישה לתובעת המחאות על חשבון חובה, הסדר שהנתבעת עצמה לא עמדה בו, בהינתן חילול ההמחאות שניתנו על ידה, הרי שיש בכך משום הודאה בחוב, כמו גם עצירת מרוץ ההתיישנות. בהקשר זה טוענת התובעת כי למעשה עילת התביעה התגבשה אך ורק עם ביטול השיקים שלעניין.
5. בכל מקרה, לטענת התובעת, גם אם נקבל את ההלכה החדשה שנקבעה בעניין פרידמן כנטען ע"י ב"כ הנתבעת, הרי שאין מקום להחלה רטרוספקטיבית של הלכות שנקבעו לאחר שנת 2017, השנה שבה הוגשה התביעה.
6. כן טוענת התובעת כי גם אם יתקבל שלל טענות הנתבעת לעניין ההתיישנות, הרי שהן רלוונטיות אך ורק לתקופה שעד ל-7 שנים עובר למועד הגשת התביעה, ומשכך החיובים שאותם יש לקזז בנסיבות העניין הם כדלקמן: החיוב בגין הנכס בחרל"פ שאותו יש לקזז עומד על הסך של 5,428.2 ₪ והקיזוז בגין הנכס במאפו עומד על הסך של 9,341.9 ₪. בסה"כ יעמוד הקיזוז על הסך של 14,770.1 ₪, גם אם תתקבל שיטת הנתבעת ביחס לסוגיית ההתיישנות.

טענות הנתבעת:

1. לשיטת הנתבעת, לתובעת אין זכות לטעון לגבי כל חוב שנוצר עובר ליום 25.12.2010, כלומר: 7 שנים עובר ליום הגשת התביעה. הנתבעת מפנה להלכות השונות הקובעות כי הליכים מינהליים אינם עוצרים את מירוץ ההתיישנות. כן מפנה הנתבעת ללוחות הזמנים של ההתנהלות המשפטית שלעניין כדלקמן: התביעה הוגשה ביום 25.12.17, כך שהחוב שלגביו חלה התיישנות נובע מהחוב היחסי המתחיל רק ביום 26.12.10. כלומר, גם שנת 2010 נכללת במסגרת תקופת ההתיישנות, וזאת בניגוד לטענות התובעת. נוכח דיני ההתיישנות והפסיקה הרי שלכל היותר מדובר בחוב של 59,328 ₪. לטענת הנתבעת, ביום 16.4.18 ניתנה הלכה מחייבת בעניין פרידמן ויש להחילה באופן רטרוספקטיבי.
2. אולם לטענת הנתבעת, גם הסכום הנ"ל אינו מבוסס, שכן הנתבעת שילמה מספר תשלומים לא מועט והדבר לא מצא ביטוי בכתב התביעה ובטענות התובעת. מחלק מהרישומים שהצליחה הנתבעת לאתר עולה כי נמצאו 13 המחאות – 6 המחאות מחודש אוקטובר 2010, המחאה נוספת מחודש ינואר 2011, המחאה מחודש פברואר 2011, המחאה מחודש מרץ 2011, המחאה מחודש אפריל 2011, המחאה מחודש מאי 2011, המחאה מחודש יוני 2011 והמחאה מחודש יולי 2011. התובעת לא הציגה כל ראיה כי ההמחאות חוללו ולא נפרעו.

לטענת הנתבעת, מדובר בחישובים שגויים לכל הפחות, אם לא שגויים ושקריים כנגד הנתבעת, וזאת משיקולים מגמתיים שאינם ממין העניין.

1. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי בשים לב לתלונתה בדבר הטרדה מינית שהובילה להליך פלילי נגד מנהל בכיר אצל התובעת, שבסופו של דבר הורשע והורחק ממקום עבודתו הרי שננעלו בפניה השערים בעירייה והגורמים שלעניין סירבו ללכת לקראתה ביחס לחיובי המסים השונים שבהם חוייבה, כמו גם לבחון את טענותיה לגופו של עניין.
2. נדון בטענות אלו בהמשך הילוכנו.

דיון והכרעה

1. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית.

מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר שרעבי מיום 11.11.20.

התובעת צירפה לכתב התביעה (כנספח א') ולתצהירו של מר שרעבי תדפיסי חיוב – דו"ח יתרות ומצב חשבון – הכוללים את פירוט חובה של הנתבעת לפי סוגי החיובים בין השנים המפורטות לקמן:

• חוב בגין הנכס בחרל"פ (עסק) עבור השנים 2003-2004 בסך של 5,428.20 ₪.
• חוב בגין הנכס במאפו (מגורים) בגין התקופה שבין 2007-4/2017 בסך של 81,662.80 ₪.

1. יוער כבר כעת כי פירוט החיובים של הנתבעת, כפי שהוצג בתצהירו של מר שרעבי, כולל חיוב בגין הנכס בחרל"פ בסך של 6,759.70 ₪, וכן חיוב עבור הנכס במאפו בסך של 132,590.50 ₪ עבור התקופה שעד ליום עריכת דוח היתרות ביום 11.11.20, חרף העובדה שהתביעה הוגשה ביום 25.12.17, וממילא לא ניתן לכלול בתוכה חיובים שלאחר מועד הגשת התביעה. לעניין זה אפנה גם לקביעתו של מר שרעבי בסעיף 5 לתצהירו לפיה החוב עד ליום 11.11.20 עומד על הסך של 139,350.20 ₪. כאמור: סכום זה כולל חיובים מאוחרים יותר למועד הגשת כתב התביעה וממילא לא נוכל להידרש אליהם.
2. מטעם הנתבעת הוגש תצהירה של הנתבעת מיום 30.11.20. יוער כבר כעת כי בתצהירה הנ"ל חורגת הנתבעת ומרחיבה במיוחד ביחס לטענת ההתנכלות שאותה חוותה נוכח התלונה על הבכיר במקום עבודתה, תוך פירוט של הגורמים שלעניין. כשלעצמי, אני רואה בהרחבה זו משום הרחבת חזית אסורה, במיוחד נוכח תצהירה של הנתבעת בבר"ל, שהיווה, כאמור בהחלטת הרשם דוד, כתב הגנה מטעמה. בהקשר זה מקובלת עלי טענת ב"כ התובעת ולפיה יש למחוק את הקטעים בתצהיר זה אשר מהווים הרחבת חזית אסורה ולהתעלם מהם. לא זו אף זו: הנתבעת הועסקה בחברה עירונית ולא בעיריית רחובות עצמה, ומשכך, לא ברור הקשר בין תלונתה (מוצדקת וחמורה ככל שתהיה) לבין הטיפול בחובותיה. בהקשר זה אדגיש כי השיקולים למתן הנחות בחיוב ארנונה אין להם ולא אמור להיות להם כל ממשק עם שיקולים זרים שאינם בליבת בחינת היכולת הכלכלית לגופו של עניין, ולעניין זה יש להחיל על התובעת את חזקת התקינות המנהלית.
3. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים על רקע התשתית הראייתית שהונחה לפניי, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל ברובה. להלן אפרט את טעמי.

התיישנות

1. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות" או "החוק") קובע כי התיישנות בעניין שאינו מקרקעין היא 7 שנים.

סעיף 6 לחוק קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. באשר לפרשנות של המושג - "עילת התביעה" הרי שנידרש לכך בהמשך הילוכנו.

סעיף 7 לחוק, שעניינו – "השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע" קובע את הכלל הבא:

"מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה", הטעיה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה."

1. לטענת התובעת, הנתבעת הונתה את התובעת בכך שהציגה המחאות כנגד דרישות התשלום ולבסוף אלו בוטלו. כל זאת, בניגוד להוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, ומשכך, אין כל מקום להעלאת טענות מטעם הנתבעת בעניין חלוף תקופת ההתיישנות. יתירה מכך: לטענת התובעת, בהצגת ההמחאות ובבקשה להנחה מטעם הנתבעת יש משום הודאה דה פקטו בחוב של הנתבעת כלפי התובעת.
2. כאמור לעיל, טוענת הנתבעת כי אין לכלול במסגרת חישוב החוב הנטען את החובות שבעניינם חלה התיישנות, בחלוף 7 שנים ממועד התגבשות החוב. התובעת חולקת על כך וסבורה כי בשל התנהלות הליכים מינהליים לשם גביית חובה של הנתבעת הרי שיש מקום להביא בחשבון גם חובות אלו. כן טוענת התובעת כי נוכח הפקדת ההמחאות ע"י הנתבעת על חשבון חובה הרי שיש לראות בכך משום הודאה בחוב. כאשר בוטלו מקצת ממהמחאות בהוראתה הישירה של הנתבעת הרי שבכך נוצרה עילת תביעה חדשה, כמו גם יש לראות התנהלות זו כ"הטעיה", כמשמעות מושג זה בסעיף 7 לחוק.

להלן נבחן את השאלות המסורות להכרעתנו: ראשית, נתייחס לסוגית ההליכים המינהליים ונבחן האם הם עוצרים את מרוץ ההתיישנות בהליך האזרחי. בהמשך נבחן האם אכן כטענת התובעת יש לראות בהפקדת ההמחאות משום הודאה בחוב ובביטול מקצת ההמחאות משום הטעיה בניגוד להוראות חוק ההתיישנות.

ראשית, אפרט את התפתחות ההלכה בעניין ההליכים המינהליים כעוצרים את תקופת ההתיישנות:

הלכת נסייר והפסיקה התומכת בעמדה שלפיה הליכים מינהליים עוצרים את תקופת ההתיישנות

1. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כאמור, כי מועד תחילת מניין ההתיישנות חל ביום שבו נולדה העילה.
2. ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (פ"ד סד(1), 215, להלן: "הלכת נסייר") נקבע כי הליכי הגבייה המינהליים עוצרים את מירוץ ההתיישנות כל עוד הם נמשכים וסדירים.

בהלכת נסייר נדונו שתי השאלות הבאות: השאלה האחת היא, האם רשאית הייתה המשיבה לתקן את הפרמטרים (גודל השטח) לחישוב הארנונה באופן רטרואקטיבי, כלומר להחיל את החישוב המתוקן גם על התקופה שקודם התיקון ולגבות את ההפרש. במידה שהתשובה לכך חיובית, תתעורר שאלה נוספת והיא: האם תהיה התחולה לאחור מוגבלת לתקופה שטרם התיישנה.

ביהמ"ש העליון (מפי השופטת ד' ברלינר, בהסכמת השופטות א' פרוקצ'יה וא' חיות (כתוארה אז)) דחה את הבקשה לרשות ערעור, בכל הנוגע לתיקון הרטרואקטיבי של שומת הארנונה. לעומת זאת, בשאלת ההתיישנות ניתנה רשות ערעור והיא נדונה כערעור והערעור התקבל, בין היתר, מהטעם שלרשות מקומית יש סמכות לתקן את חיוב הארנונה באופן רטרואקטיבי, אולם בעשותה כן היא כפופה לעקרונות החלים על שינוי החלטה מינהלית. כן נקבע כי חייב רשאי לטעון שהחוב שהרשות הציבורית מבקשת לגבות ממנו בהליכי גבייה מינהליים התיישן, וזאת, באמצעות הגשת עתירה מינהלית נגד הרשות. על החייב להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, במועד הגשת העתירה המינהלית ולא לאחר מכן.

1. לעניין היישום של הלכת נסייר ר' פסיקתו של השופט אילן שילה בעת"מ (מרכז) 6882-11-10 סמקו סנטר (1998) בע"מ נ' עיריית נס ציונה (פורסם ב"נבו", 22.11.10, ר' במיוחד בסעיף 9 לפסק הדין), שדחה את טענת ההגנה בדבר התיישנות חוב בשל קיומו של הליך מינהלי, נוכח הלכת נסייר.
2. כן ר' את פסיקתה של כב' השופטת יעל וילנר בעת"מ (חיפה) 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עיריית חיפה (פורסם ב"נבו, 6.6.12), שאימצה גם היא את הלכת נסייר.
3. כן ר': עע"מ 8832-12, עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (פורסם ב"נבו", 15.4.15, להלן: "עניין עיריית חיפה"). מדובר בפסק דין של בית המשפט העליון (בהרכב של 7 שופטים), שבחן שוב את הלכת נסייר, ומצא כי אין מקום לסטות ממנה ואף החיל אותה ביחס להליכי גבייה פסיביים; כלומר: סמכות הרשות המקומית לסרב להנפיק אישור ללשכת רישום המקרקעין לשם העברת נכס.

בעניין עיריית חיפה התייצב היועץ המשפטי לממשלה בהליך וביקש לסטות מהלכת נסייר ואף לבטלה. טענתו, אשר נדחתה ברוב דעות, הייתה בין השאר, כי יש להחיל על הליכי הגבייה המינהליים, האקטיביים והפאסיביים, את דיני השיהוי המינהלי ולא את דיני ההתיישנות האזרחיים.

באותו עניין נקבע כי בהלכת נסייר אומץ כלל הקובע שפעולת גבייה שהובאה לידיעת החייב מקימה חזקה בדבר איפוס מירוץ ההתיישנות, כך שיש להתחיל ולמנות את התקופה מחדש. יש לאמץ כלל זהה אף לעניין תקופת ההתיישנות החולשת על הליכי גבייה פסיביים.

הלכת פרידמן והפסיקה התומכת בכך שהליכים מינהליים אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות

1. בעניין פרידמן נדרש בית המשפט לשאלה אם הליכי גבייה מינהליים שננקטו על ידי הרשות המינהלית (באותו עניין – הליכים לגביית חובות ארנונה שננקטו על ידי העיריה) – עוצרים את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי, שננקט על ידי הרשות המנהלית לשם גביית החוב. בעניין זה קבע כב' השופט ניל הנדל את הכללים הבאים, לאחר הצגת השאלה כדלקמן:
2. "רשות מינהלית רשאית לנקוט בשני סוגי הליכים לשם גביית חובות מסוימים – הליך מינהלי (כגון משלוח התראות או עיקול נכסים על ידי הרשות) והליך אזרחי (כגון הגשת תובענה בבית המשפט בסדר דין מקוצר ובקשת סעדים שונים). השאלה שלפתחנו היא האם הליכי גבייה מינהליים שננקטו על ידי רשות מינהלית – ובענייננו הליכים לגביית חובות ארנונה שננקטו על ידי עירייה – עוצרים את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי, שננקט על ידי הרשות המינהלית לשם גביית החוב."
3. השופט הנדל מפנה להלכת נסייר; אולם עוסק בשאלה אחרת, והיא – האם הליכי גבייה מינהליים המתנהלים ע"י העירייה כנגד אזרח עוצרים את מרוץ ההתיישנות במסגרת תביעה אזרחית.

השופט הנדל השיב לשאלה זו בשלילה, בקבעו את הדברים הבאים:

"בפני רשות מקומית החפצה לגבות חוב ארנונה עומדים שני מסלולי פעולה אפשריים. בקצירת האומר נאמר כי המסלול הראשון הוא פנייה להליכי גבייה מינהליים, בין אם מכוח הפרק החמישה-עשר לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות), ובין אם מכוח פקודת המיסים (גביה). המסלול השני הנו הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט המוסמך."

כן מאבחן השופט הנדל בין הלכת נסייר, שעניינה - החלת דיני ההתיישנות הרגילים על הליכי גבייה מינהליים, לבין טענת התיישנות של אזרח ביחס להליכי גבייה אזרחיים, כאשר מלכתחילה נוהלו כנגדו הליכי גבייה מינהליים:

"בתחילת העשור, בהלכת נסייר הנזכרת לעיל, נקבע לראשונה כי יש להחיל את דיני ההתיישנות הרגילים על הליכי גבייה מינהליים. המשמעות היא שנישום שהרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלית רשאי להתגונן בטענה שהחוב התיישן, וזאת על דרך של הגשת עתירה מינהלית נגד הרשות..."

השופט הנדל מפנה להוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הקובע את ההוראות הבאות:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה"

השופט הנדל מאבחן בין הקביעה בעניין נסייר לבין לשון סעיף 15 לחוק שעניינו תובענה:

"לטענת העירייה המונח "תובענה" בחוק ההתיישנות פורש בפסיקה ככולל אף הליכי גבייה מינהליים. טענה זו מבססת העירייה על פרשנותה להלכת נסייר. לפי שיטה זו בהלכת נסייר נקבע כי המונח "תובענה" בחוק מתיישב עם הקביעה כי הוא כולל אף הליכי גבייה מינהליים.

אלא שבניגוד לעמדה זו, בעניין נסייר הובהר כי תובענה היא רק הליך המתנהל בבית המשפט, ולא הליך המתנהל מחוץ לכתלי בית המשפט" (ההדגשות כאן ולהלן – שלי. י.פ.).

כלומר: עניין נסייר לחלוטין לא קובע כי הליכי גבייה מינהליים עוצרים את מרוץ ההתיישנות בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות.

"אכן, במסגרת המסלול המינהלי ניתנו לרשות המקומית על ידי המחוקק אמצעי גבייה שלא ניתנו לבעל דין "רגיל" המבקש לפרוע חובותיו, וזאת בשם האינטרס הציבורי שאותו היא מייצגת... אלא שהיכולת לנקוט הליכי גבייה מינהליים לא באה להקנות לרשות זכויות מהותיות כלשהן כלפי הנישום, או להשפיע על טענות ההגנה שהלה יכול להעלות נגד דרישתה. כפי שהוסבר בעניין נסייר....".

לסיכום, קובע השופט הנדל (בשים לב להלכת נסייר) כי הליכי גבייה מינהליים אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות בהליך האזרחי.

כן דן השופט הנדל בשאלה האם הלכה זו היא רטרוספקטיבית או פרוספקטיבית בלבד והוא קובע את הכלל הבא:

"גם אם נניח כי להלכה הנוכחית עשויות להיות השלכות תקציביות מסוימות – "נקודת המוצא העקרונית הינה כי הלכה חדשה פועלת הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית" (רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עיזבון עבד אלחמיד, פ"ד סא(1) 126, פסקה 5 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (2006))."

ואכן בעניין סולל בונה נקבע שנקודת המוצא העקרונית היא כי הלכה חדשה פועלת הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית.

1. קיצורם של דברים: ההלכה הפסוקה מורה אותנו כי אין הליכי גבייה מינהליים עוצרים את מרוץ ההתיישנות בהליך האזרחי, והלכה זו פועלת אף באופן רטרוספקטיבי.
2. משכך, יש לקבל את עמדת הנתבעת ולקבוע כי העובדה שהתובעת נקטה בהליכים מינהליים כנגד הנתבעת, אינה מאפשרת לה לגבות חובות שחוייבה בהם הנתבעת שמועדם היה עובר ליום תחילת תקופת ההתיישנות, קרי: לפני יום 26.12.10. במאמר מוסגר אציין, כי בע"א 1986-02-11 בי סג בע"מ נ' עיריית תל אביב (פורסם ב"נבו", 8.11.12) נקבע שעילת התביעה נולדה לגבי כל שנת מס ביום 1 בינואר של אותה שנה, אולם צוין שם כי קיימת מחלוקת בפסיקה ביחס לקביעה זו. משכך, אני מקבל את הטענה לפיה יש לחשב את תקופת ההתיישנות החל מיום 26.12.10, ולא החל מיום 1.1.10 כפי שטענה התובעת.
3. בהקשר זה אפנה לפסק דינה של כב' השופטת תמר בר אשר צבן בתא"ק (י-ם) 51953-01-15 עיריית ירושלים נ' ל. ר. מתן שירותים בע"מ (פורסם ב"נבו", 20.7.15, להלן: "עניין עיריית ירושלים"), שבו נקבע כדלקמן:

"אין בתקופה שבמהלכה נקטה רשות מקומית הליכי גבייה מינהליים לגביית חובות ארנונה כדי להשהות את תקופת ההתיישנות. אין לומר כי הוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות חלה על הליכי גבייה מינהליים במובן זה שמשך התקופה שבהם נקטה הרשות בהליכים אלו יבוא במניין תקופת ההתיישנות."

1. יוער כי פסק הדין בעניין עיריית ירושלים ניתן עובר להלכת פרידמן, אולם לאחר שכב' השופט אלעזר נחלון נתן את פסק דינו בעניין פרידמן בגלגול הראשון בבית המשפט השלום, בתא"ק (שלום ירושלים) 20237-01-15 עיריית ירושלים נ' צבי פרידמן (פורסם ב"נבו", 6.5.2015); עניין אשר התגלגל בסופו של דבר לפתחו של בית המשפט העליון במסגרת הלכת פרידמן.
2. בשולי הדברים אפנה את שימת הלב לפסק דינה של כב' השופטת צנציפר הלפמן, בת"א 25356-11-16 עיריית רחובות נ' המרכז לאקונומיה לישראל בע"מ ואח' (פורסם ב"נבו", מיום 30.10.19) שעסקה גם היא בשאלה האם הליכי גבייה מינהליים שננקטו ע"י רשות מינהלית עוצרים את מרוץ ההתיישנות, כאשר שימת הלב מופנית לכך שגם במקרה זה הוגשה התביעה ע"י עיריית רחובות:

"ברע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן (16.4.2018) נדרש בית המשפט לשאלה אם הליכי גבייה מנהליים שננקטו על ידי הרשות המנהלית (באותו עניין – הליכים לגביית חובות ארנונה שננקטו על ידי העיריה) – עוצרים את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי, שננקט על ידי הרשות המנהלית לשם גביית החוב. בשאלה זו שררה חוסר אחידות בקרב הערכאות הדיוניות. בית המשפט העליון פסק בהלכת פרידמן כי "תובענה" אינה כוללת גם הליכי גבייה מנהליים ומשכך, אין בכוחם של הליכי גבייה מנהליים שנקטה רשות מנהלית כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי. בשים לב לפסיקתו של בית המשפט העליון, אין מקום לשנות מן הקביעה בעניין התיישנות התביעה. מן המקובץ עולה כי נוכח הלכת פרידמן, כמו גם בהתאם להחלטת כב' השופט באומגרט, יש לקבל את טענת ההתיישנות לגבי כל החיובים שנוצרו למעלה משבע שנים קודם הגשת התביעה," (פסקה 11 לפסק הדין).

1. נמצאנו למדים כי אכן במהלך השנים שררה חוסר אחידות בקרב הערכאות הדיוניות באשר לשאלה האם גבייה מינהלית ע"י הרשות המקומית עוצרת את תקופת ההתיישנות. אולם, בית המשפט העליון הכריע בהלכת פרידמן כי "תובענה" כמשמעה בסעיף 7 לחוק ההתיישנות אינה כוללת גם הליכי גבייה מינהליים, ומשכך, אין בכוחם של הליכי גבייה מינהליים שנקטה רשות מנהלית כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות בהליך אזרחי. בשים לב לפסיקתו של בית המשפט העליון, אין מקום לשנות מן הקביעה בעניין התיישנות התביעה.
2. לאחר שהגענו למסקנה זו לפיה אין בהליכי גבייה מינהליים כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות עדיין אנו נדרשים לשתי שאלות יסודיות, המועלות ע"י התובעת: כדלקמן: האחת: עניינה בהודאה בחוב, והשנייה: עניינה בהטעיה. נעסוק בשאלות אלו כעת:

טענת התובעת בדבר ההודאה בחוב

1. כאמור לעיל, טוענת התובעת כי נוכח הגעת הנתבעת להסדר תשלומים עם התובעת ובשים לב להפקדת ההמחאות ע"י הנתבעת במשרדי התובעת (המחאות שחלקן חולל, כאמור), הרי שיש בכך משום הכרה בחובה של הנתבעת כלפי התובעת ויש לראות בכך משום הודאה בחוב.
2. לעניין זה מפנה התובעת לפסק דינו של כב' השופט רון סוקול בעת"מ (חיפה) 8646-07-09 עזר אזולאי נ' עיריית חיפה (פורסם ב"נבו", 29.7.10; להלן: "עניין אזולאי"), שדחה את טענת ההתיישנות, נוכח הלכת נסייר, כמו גם בשים לב לכך שחלק מההמחאות שנמסרו ע"י העותר לעירייה חוללו. כן מפנה התובעת לעת"מ (חי') 46669-07-10 בית חינוך לעיוורים לבני ישראל נ' מועצה מקומית קריית טבעון (פורסם ב"נבו", 31.3.11; להלן: "בית חינוך לעיוורים"). באותו עניין נקבע כי מששילם נישום את החוב או חלקו, אזי מדובר בהודאה בזכות ותקופת ההתיישנות מתחילה מרגע התשלום.

יודגש כי שני פסקי הדין הנזכרים ניתנו לפני הלכת פרידמן. עם זאת, אין באמור בהלכת פרידמן אלא אך ורק שאין בהליכי גביה מינהליים כדי לעכב את מרוץ ההתיישנות. אלא שבמקרה דנן, נוכח הפקדת ההמחאות על ידי הנתבעת על חשבון חובה, יש לראות בכך משום הודאה בחוב. עם ההודאה בחוב ועם ביטול או חילול ההמחאות, הרי שהחל מרוץ ההתיישנות מחדש. זאת, נוכח הוראותיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הקובע כדלקמן:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון ההתיישנות."

1. הנה כי כן, סעיף זה קובע באופן מפורש כי הודאה בכתב בקיום זכות התובע, תביא לתחילת תקופת ההתיישנות מיום אותה הודאה. ברי כי מסירת המחאות בגין החוב לו טוענת התובעת מהווה הודאה בכתב, ומשכך יש לראות במועד זה כמועד תחילת תקופת ההתיישנות. גם הפסיקה שהוצגה לעיל – עניין אזולאי ועניין בית חינוך לעיוורים– תומכת בקביעה זו. ויודגש כי בהקשר זה, ונוכח נוסחו של הסעיף, אין כל מקום להבחין בין הליכי גבייה מינהליים לתביעה אזרחית. נוסח הסעיף בעניין זה ברור מאוד ואינו משתמע לשני פנים.
2. אכן, באפשרותה של התובעת לפנות לאפיק של הוצאה לפועל לשם מימוש ההמחאות שבוטלו; אולם מאחר שמרוץ ההתיישנות "התאפס", כאמור, אין לקבוע כי פנייתה להליך של תביעה אזרחית בסדר דין מקוצר אמורה לעמוד בעוכריה.
3. עולה איפוא מן המקובץ, כי חישוב תקופת ההתיישנות החל ביום מסירת ההמחאות, אז הודתה למעשה התובעת בקיומו של החוב. עם זאת, הצדדים לא הציגו, ואף לא ציינו, מהם המועדים שבהם נמסרו ההמחאות על ידי הנתבעת ועבור אילו תקופות חוב נמסרו המחאות אלה. ההמחאה היחידה לגביה קיים פירוט מסוים, היא ההמחאה שאותה מסרה התובעת בשנת 2016 לאחר דין ודברים בין הצדדים והסכמה לתשלום סכום של 70,901 ₪ (כאשר גם לא ברור האם מדובר בתשלום בגין חוב עבור השנים 2010-2015 בלבד או שמא גם עבור חלק משנת 2016). ר' בעניין זה נספח "הצגת המחאות דחויות לחשבון משלם" שצורף לכתב התביעה, וכן עדותה של הנתבעת במסגרת הבר"ל בדיון מיום 12.7.18:

"ש. בשנת 2016 קיבלת הנחה מטעם העירייה לשנים 2010-2015?

ת. נכון." (ש' 16-17, עמ' 1 לפר').

1. במצב דברים זה, ובשים לב לכך שאין מחלוקת בין הצדדים ביחס לעובדה שהנתבעת הסכימה לשלם בשנת 2016 את הסך של 70,901 ₪ (ובעצם כך יש לראות הודאתה בחוב זה), הרי שתקופת ההתיישנות ביחס לסכום זה החלה בשנת 2016. על אף שהיום המדויק אינו ברור, ממילא אין לכך משמעות, שכן בוודאי שביום הגשת התביעה – 25.12.17, טרם חלפו 7 שנים.
2. אלא שכאמור, אין באפשרותי לקבוע דברים דומים ביחס ליתר ההמחאות וכפועל יוצא מכך ביחס להודאת הנתבעת ביתר החובות הנטענים. כך לדוגמא, אין כל מניעה כי המחאות שמסרה הנתבעת בשנת 2011 היו עבור חובות מאותה שנה, כך שהתובעת לא נותרה חייבת בגין שנה זו. במצב כזה לא ניתן לראות בהמחאות שבוטלו בשנת 2011 כהודאה ביחס לחוב בשנים קודמות, כך שחובות שקדמו כאמור ליום 26.12.10 ייתכן והתיישנו. עוד אוסיף בעניין זה, כי מלבד ההמחאה משנת 2016, סוגיית ההמחאות אינה ברורה ומובנת כלל, ואף לא אחד מהצדדים השכיל להציג הסברים מובנים או ראיות ביחס להמחאות הנטענות.
3. כך, כל שהתובעת הציגה הוא פירוט מסך מחשב של 13 המחאות שזמן פרעונן הוא בתאריכים הבאים: 20.5.03; 20.4.03; 20.3.03; 20.2.03; 28.1.03; 23.7.16; 11.2.11; 13.1.11; 11.7.11; 11.6.11; 11.5.11; 11.4.11 ו- 11.3.11, את הסכומים אותם נשאה כל אחת מהמחאות אלה ואת העובדה כי ההמחאה משנת 2016 בוטלה וכי שתי המחאות נוספות משנת 2011 חוללו. אולם כאמור, אין בכך כדי ללמד בגין איזה חוב נמסרו המחאות אלה. כמו כן, ברי כי פירוט זה אינו כולל את כלל תשלומי הנתבעת לאורך השנים, שכן במסגרת סיכומיה צירפה גם הנתבעת פירוט של 13 המחאות שאותן מסרה לתובעת, כאשר המחאות אלה אינן תואמות במלואן את ההמחאות שציינה התובעת. כך, מציינת הנתבעת קיומן של 6 המחאות משנת 2010 שלא צוינו כאמור על ידי התובעת. לטענת התובעת קוזזו סכומים אלה ואחרים ששולמו על ידי הנתבעת מהחוב הכולל, אולם דברים אלה לא הובהרו די צרכם ולא גובו בראיות.
4. מן המקובץ עולה אפוא, כי הודאת הנתבעת בחוב והחלתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות יכולה לחול ביחס לסך של 70,901 ₪ בלבד.

טענת התובעת בדבר ההטעיה

1. אדון בקצרה בטענת התובעת בדבר הטעיה מצד הנתבעת. לטענת התובעת, לא זו אף זו: ענייננו בטענת הטעיה: התובעת והנתבעת הגיעו להסכמות בדבר מתן הנחה לנתבעת נוכח הפקדת המחאות ע"י הנתבעת לתשלום חובה, והנה פעלה הנתבעת עצמה לביטול מקצת מההמחאות. כאשר נוכח ההסכמות שלעניין, התנהלות זו מהווה הטעיה.
2. כאמור לעיל, קובע סעיף 7 לחוק ההתיישנות כי:

"מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" - לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה."

1. לא מצאתי כי התנהלות הנתבעת עולה כדי הטעיה. אינני סבור כי הנתבעת מסרה את ההמחאות לתובעת בכוונת מכוון להטעותה ביודעין כאשר היא ידעה מראש שההמחאות שאותן היא מוסרת יחוללו או יבוטלו. להבנתי, מצב זה נבע מקשייה של הנתבעת לעמוד בתשלומים, אולם לא היה בכוונתה להטעות ולהוליך שולל. יתירה מכך: מירב ההמחאות שנמסרו ע"י הנתבעת (10 מתוך 13 – גם לשיטת התובעת) כובדו על ידה, וברי כי לא ניתן להגדיר התנהלות מעין זו כהטעיה, כמשמעותה בסעיף 7 לחוק.
2. לא זו אף זו, אינני סבור כי מסירת ההמחאות היא שמנעה מהתובעת להגיש תובענה. זאת, מאחר שמרבית ההמחאות האמורות נמסרו בשנת 2011, כאשר שתיים מהן חוללו כבר אז. ההמחאה הבאה נמסרה רק בשנת 2016 (!) – ככל הנראה בגין החוב הכולל נכון לאותו מועד. משכך, עמדו בפני התובעת כ-5 שנים לפעול במישור האזרחי ולהגיש תובענה, וזאת עוד בטרם "הטעתה" אותה הנתבעת.
3. סיכומו של עניין, לא מצאתי לקבל את טענת ההטעיה.

טענת הנתבעת בדבר היעדר ראיות מספיקות מטעם התובעת בהיעדר דוח יתרות מסכם

1. בשולי הדברים עלתה במהלך ניהול ההליך טענה לפיה הראיות שהוצגו ע"י התובעת אין בהן משום ראשית ראיה או שאין מדובר בחוב קצוב. לטענת הנתבעת, על התובעת להידרש להוכחת חוב זה. יודגש כי סוגיה זו לא הוזכרה בתצהיר הבר"ל מטעם הנתבעת, כפי שלא בא זכרה בסיכומי הנתבעת. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אדרש לעניין זה במיוחד נוכח הצורך לפסוק את הסכום המדוייק שלעניין.
2. כתב התביעה מפורט ובהתאם לדין, וזאת, בניגוד לטענות הנתבעת בעניין. בהתאם להלכת "השורה התחתונה" אין התובעת נדרשת לצרף דו"ח יתרות מפורט ודי בצירוף דו"ח יתרות מסכם, כפי שהוגש בבש"א (מעלה אדומים) 58-06 ועד מקומי מצפה יריחו נ' קרויזר יוסף (פורסם ב"נבו", 11.2.07).

בעניין זה קבע כב' השופט צור, סגן נשיא, את הדברים הבאים:

"ההלכה בהקשר זה היא ש"רשות אינה צריכה לפרט בכתב התביעה כיצד חושב חוב התביעה ואינה צריכה לצרף דף חשבון המציג את אופן היווצרות החוב. די לה לציין את יתרת חובו של הנתבע שהוא בבחינת 'שורה תחתונה' " (ראה: רוסטוביץ, ארנונה עירונית (מהד' 4) עמ' 405)."

1. התובעת מבססת את חיובי הנתבעת על רשומות מוסדיות, בהתאם להוראות סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הקובע את הדברים הבאים:

"(א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה –

(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;

(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;

(3) היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי –

(א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על  אמינותה;

(ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב."

1. לעניין הרשומה המוסדית קיימת גם הוראה ספציפית בסעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש], כדלקמן:

"פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת – כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן."

1. כן נקבע גם בתא"ק (פ"ת) 3792-06-09 עיריית פתח תקווה נ' י.ש שירותי פחחות וצבע (פורסם ב"נבו", 19.9.10). ביחס לבקשה לדחות בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה שהוגשה ע"י העירייה בסדר דין מקוצר:

"בהחלטת בית המשפט העליון בעניין בהמ' 323/67 סיבי דימונה בע"מ נ' מועצה מקומית דימונה, פמ' נ"ז 340 נקבע:

" אין צורך שתביעה של רשות מקומית תהיה מבוססת על ראייה בכתב. הוראות (צריך להיות: "הוראת". י.פ.) החוק המאפשרת הגשתה של תביעה כזו בסדר דין מקוצר כלולה בתקנה 202(2) ולא בתקנה 202 (1)(א), שבה נדרשת ראייה בכתב. גם מבחינת הדין המהותי אין צורך בצירוף הודעת הדרישה לכתב התביעה, הועיל (צריך להיות: "הואיל". י.פ.) והחיוב נוצר מכח דין ולא מכוחה של הודעת הדרישה..."

המקור לחיוב הוא ארנונה המוטלת על פי דין, ולא הודעת החיוב שנשלחה לנישום. אין חובה לצרף מסמך או ראייה בכתב לתביעת רשות מקומית בסדר דין מקוצר ר' ספרו של הנריק רוסטוביץ "ארנונה עירונית", מהדורה חמישית, עמ' 904 על פיו:

" רשות מקומית המגישה תביעה בסדר דין מקוצר לפני תקנה 202(2) לתקסד"א, אינה צריכה לצרף כל ראיות בכתב. המקור לחיוב הוא ארנונה המוטלת על פי דין, ולא הודעת החיוב שנשלחה לנישום"."

דברים אלו הולמים להפליא אף את נסיבות המקרה שלפניי.

1. ויובהר, אין בדברים אלה כי לסתור את שנאמר לעיל ביחס להודאה בחוב. רוצה לומר, על אף שמדובר ברשומה מוסדית ולפיכך די לכאורה "בשורה התחתונה", אין באותה שורה תחתונה די כדי לבסס הודאה בחוב של הנתבעת, כאשר לא ברור ביחס לאיזה חוב נמסרה ההודאה.

טענת הנתבעת בדבר ההליכים שהתנהלו כנגד הממונה עליה במקום עבודתה

1. כאמור לעיל, מקצת הטענות שפורט בהרחבת יתר במסגרת תצהיר עדותה הראשית של הנתבעת מהווה הרחבת חזית אסורה, ובכלל זה, הטענות בדבר התנהלות הממונה עליה. בהקשר זה אשוב ואדגיש כי הנתבעת לא עבדה מעולם אצל התובעת אלא בחברה עירונית, שלה זיקה מסויימת לתובעת. משכך, אני מוצא קושי בהעלאת טענת הנתבעת ולפיה התנהלות התובעת כלפיה מהווה התנכלות.
2. לא זו אף זו, מנספח ג' לתצהירו של מר שרעבי עולה כי הנתבעת הגישה בקשה להנחה לדירת מגורים לשנת 2015 לגבי הנכס במאפו, כאשר על הבקשה נכתב בכתב יד כי לנתבעת הוצאות בריאות חריגות וכי הגורמים שלעניין (שחתימתם מיום 25.5.16 מתנוססת על גבי המסמך) ממליצים על הנחה בשיעור של 70% ביחס לנכס זה עבור שנים 2010-2015.
3. זאת ועוד: מנספח מודפס מיום 14.6.16 של אגף המיסים בתובעת עולה כי אכן אושרה לנתבעת הנחה בשיעור של 70% מארנונה לשנים הנ"ל, תוך הבהרה כי במידה שהזכאי (קרי: הנתבעת) לא יעמוד בהסדר שלעניין - תבוטל ההנחה.

אין כל חולק על כך שאכן הנתבעת לא עמדה בהסדר במלואו, והיא עצמה אף הודתה בכך. כמו כן, אין גם חולק על כך שהתובעת פעלה בעניינה של הנתבעת לפנים משורת הדין במתן הנחה כה משמעותית. עם זאת, טוענת הנתבעת כעת כי החלטת התובעת לסגת מהגישה המאפשרת הנחה נובעת מכך שהתובעת מתנכלת לנתבעת בשל תלונתה על הגורם הבכיר במקום עבודתה.

1. הטענות הועלו בקצרה מאד במסגרת תצהירה של הנתבעת בהליך הבר"ל. אולם הורחבו במסגרת תצהיר עדותה הראשית. יודגש כי בהתאם להחלטת הרשם דוד מיום 11.2.20 תצהיר עדותה הראשית מהווה כתב ההגנה מטעמה, ומשכך לא ניתן לחרוג ממנו.
2. יתירה מכך: ענייננו בטענת קונספירציה: הנתבעת הועסקה בגוף הקשור לתובעת, אולם מעולם לא הועסקה אצל התובעת עצמה, וממילא הקשר הנטען בין ביטול ההנחה לבין תלונתה בדבר ההטרדה המינית קלוש ביותר וברי כי לא הוכח לגופו, לא בראיות ואף לא בשמות של הגורמים המעורבים בקונספירציה הנטענת. ברי כי כאשר ענייננו בטענת הגנה שעניינה קונספירציה, כמו גם טענת תרמית, הרי שעל הנתבע להתכבד ולפרט את טענתו ולהוכיחה ברמת הוכחה מוגברת, וזה לא נעשה אף לא ברמת ההוכחה הקלושה ביותר.
3. בהקשר זה נתתי דעתי, בין היתר, לתשובתו של מר שרעבי לשאלת המותב ביחס למקום עבודתה של הנתבעת, כי הוא אינו יודע היכן הנתבעת הועסקה, כי בכל מקרה מדובר בתאגיד עירוני ולא בעירייה עצמה, וכי הוא אינו מכיר באופן אישי את הגורם הבכיר שלגביו הגישה הנתבעת את תלונתה (עמ' 6, ש' 17-20 לפר').
4. לא זו אף זו: הנתבעת עצמה מודה בחקירתה הנגדית שהתובעת לא התעמרה בה ואף פעלה בעניינה לפנים משורת הדין; אף שלשיטתה יש לראות בהתנהלות התובעת משום התעמרות (מעמ' 1, ש' 21 ועד עמ' 2, ש' 5 לפר'). כן מודה הנתבעת כי יש לה חובות כלפי התובעת וכי לא עמדה בהסדר התשלומים (ר': עמ' 1, ש' 10-15 לפר' ועמ' 11, ש' 13-14 לפר').
5. זאת ועוד: לטענת הנתבעת מגיעה לה הנחה, אשר נשללה ממנה, כאמור. אמנם שלילת ההנחה נעשתה נוכח אי עמידת הנתבעת בהסדר שלעניין, אולם גם לו נעשתה שלילת ההנחה שלא כדין הרי שאין זה המקום במסגרת ההליך שלפניי לתקוף את שלילת ההנחה אלא במסגרת עתירה מינהלית שהיה על הנתבעת להגיש מבעוד מועד ולא בשלב זה. אין צורך לומר שהנתבעת לא פעלה, כאמור. עוד זאת: ענייננו בתובעת אשר היא בגדר גוף מינהלי, ומשכך, הביקורת על פעילותה צריכה להיות מבוססת, וניכר כי טענות הנתבעת בנדון דנן אינן מבוססות כלל.
6. עולה מן המקובץ כי אין מקום לקבל את טענת הנתבעת שלפיה הגשת התביעה כלפיה ואי העמידה בהבטחת ההנחה נעשו מטעמים לא ענייניים ובשל התלונה שהגישה כנגד גורם בכיר במקום עבודתה.
7. בשולי הדברים אדגיש כי לבי עם הנתבעת, במיוחד נוכח הסבל שחוותה במקום עבודתה בנסיבות המיוחדות המפורטות בתצהירים מטעמה, אולם לא מצאתי לקשור בין סוגיה זו לבין הסוגיה מושא הדיון שלפניי.
8. עוד בשולי הדברים אדגיש כי חובתה של העירייה כלפי כלל תושביה לפעול באופן שוויוני וללא משוא פנים לגביית כלל חובות הארנונה, המים ויתר החובות העירוניים, המשמשים בסופו של דבר את כלל התושבים בעיר. לו היתה פועלת העירייה בסטיה מעקרון שוויוני זה היתה פועלת שלא כדין, ומשכך אין מקום לביקורת עליה בעניין זה.

סכום החוב שעליו לא חלה התיישנות

1. כאמור, יש לראות במסירת ההמחאה על ידי הנתבעת משנת 2016 כהודאה בחוב. משכך לא חלה על הסכום הרשום בה – 70,901 ₪ התיישנות. עם זאת, לא ברור האם מדובר בהודאה בחוב ביחס לשנים 2010-2015 בלבד או שמא גם ביחס לחלק משנת 2016. זאת, מאחר שהצדדים מסכימים על כך שנוהל משא ומתן לעניין הנחה על החוב בשנים 2010-2015, אולם לא ניתן ללמוד מכך שההסדר שאליו הגיעו בשנת 2016, כאשר מועד הפירעון של ההמחאה שנמסרה היה כאמור יולי 2016, לא כלל גם חלק משנת 2016. נוכח הספק, ונוכח העובדה כי נטל הראייה בעניין זה מוטל על התובעת, אני קובע כי סכום זה כולל את חובותיה של הנתבעת עד ליום 23.7.16 – יום פירעון ההמחאה. מאחר שאין באפשרותי לקבוע את החלק היחסי בתשלום של שנת 2016, יש להוסיף לחובת הנתבעת רק את החיובים עבור שנת 2017 – שלגביהם לא חלה התיישנות, וממילא גם לא נטען כך על ידי הנתבעת.
2. בהחלטתי מיום 12.8.21 קבעתי כי על ב"כ הצדדים להבהיר את שיטת החישוב של כל צד לשיטתו. זאת, מאחר שהסכומים הנתבעים אינם תואמים את הסכומים הנטענים על ידי הצדדים. במסגרת תגובת התובעת להחלטה זו, צורפה טבלה המפרטת את חובות הנתבעת על פי סוג החיוב (ארנונה/מים/שמירה) ועל פי שנת החיוב. מטבלה זו עולה, כי חובות הנתבעת עבור שנת 2017 הם בסך של 9,422.4 ₪ בגין ארנונה, ו-256.8 ₪ בגין דמי שמירה. סה"כ מדובר ב – 9,679.2 ₪.
3. צירוף סכומים אלה (הסך של 70,901 ₪ וכן הסך של 9,679.20 ₪) יחדיו מעלה כי חוב הנתבעת לתובעת עומד על סך של 80,580.2 ₪. ויודגש: מדובר בסכומים שעליהם לא חלה התיישנות: הסכום הראשון בשל ההודאה בחוב, במסגרת המחאה שנמסרה בשנת 2016; ואילו הסכום השני מתייחס, כאמור, לשנת 2017; כלומר: ענייננו בחוב שלא נכלל בהמחאה משנת 2016, המהווה הודאה בחוב עד למועד האמור.
4. בשולי הדברים אעיר כי אמנם נטל הראיה מוטל על התובעת, אולם, כאמור לעיל, די לנו ברשומות המוסדיות. בהינתן שמול רשומות אלו עולות טענות שבכללן הודאה בחוב בכללו, ללא יכולת פירוט אלו סכומים יש לקזז מהחוב וללא הצגה של תשלומים ששולמו (לבד מההמחאות שכן כובדו והמפורטות ע"י התובעת עצמה) הרי שבהתאם לדיני הראיות (סע' 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, בדבר עדות של בעל דין שאין לה סיוע), עלינו להעדיף את עדותו של מר שרעבי מטעם התובעת.
5. עוד יוער כי אמנם במשפט העברי מצאנו התייחסות לנתבע ש"מודה במקצת הטענה" כמו במקרה שלנו, בהתבסס על הפסוק "אשר יאמר כי הוא זה" (שמות, כב, ח), כאשר עקרון זה מסב עצמו בעיקר על פקדון שהופקד בידי הנתבע. במקרה כזה מחייבים חז"ל את הנתבע בשבועה בבית הדין (תלמוד בבלי, בבא-קמא, קו, עמוד ב). במקרה של לווה שנתבע קובעים חז"ל כי יש לחייבו בשבועה, משום החזקה שאין אדם מעז פניו בפני בעל חובו. כלומר: אין אדם מעז להחציף פניו ולטעון כי איננו חייב מאומה במקרה שבו לווה סכום כסף מהתובע. לכן: דווקא במקרה של הודאה במקצת אנו מחייבים את הלווה בשבועה. יודגש כי בימינו אין נוהגים להשביע את הנתבע. מכל מקום ולגופו של ענייננו: ההודאה במקצת בנדון דנן איננה מבוססת דיה, לא בעצם הטענה ולא בסכומים מדוייקים, אין אפשרות ואין היתכנות להשביע את הנתבעת; ועומדות לפנינו שתי החזקות לטובת התובעת, הן חזקת התקינות המינהלית והן החזקה הנותן בכורה לרשומות המוסדיות.

סוף דבר

1. כאמור, ענייננו בתביעה בגין חוב ארנונה של הנתבעת לתובעת. הנתבעת לא הכחישה למעשה את חובה, אלא ניסתה להעלות טענות בדבר התיישנות, כמו גם טענות נוספות. באשר לסוגיית ההתיישנות, הרי שכאמור לעיל, עקרונית לא ניתן לעצור את מרוץ ההתיישנות בשל ניהול הליכים מינהליים. עם זאת, לא תוכל הנתבעת למצוא מזור לתביעה נגדה בהסתמך על טענה זו, באשר בהצגת המחאה בסך של 70,901 ₪ על ידה, המחאה אשר בוטלה על ידה בסופו של דבר, יש לראות משום הודאה בחוב, על המשמעות המשפטית הנובעת מכך, בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות. משכך, יש לקבל את התביעה ברובה הגדול.
2. יודגש כי חרף קבלת טענת התובעת באשר לשלילת טענת ההתיישנות, בגין הודאה בחוב בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, וחרף העובדה שבהתאם להוראות פקודת הראיות ופקודת העיריות ובהתאם להלכה הפסוקה, יש להסתמך על הרשומות המוסדיות של התובעת, הרי שבשים לב להעדר הבהירות וההתאמה בין הרשומה המוסדית לבין יתרת ההמחאות (גם לאחר הגשת ההבהרות מטעם התובעת, בהתאם להחלטתי לאחר שמיעת ראיות הצדדים) לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת במלוא חובה כפי שזה מופיע ברשומות המוסדיות של התובעת.

תוצאה

1. עולה מן המקובץ כי דין התביעה להתקבל ברובה הגדול.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 80,580.2 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, מיום 25.12.17 ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן, תישא הנתבעת באגרת בית משפט בסך של 2,278 ₪, וכן בשכר טרחת עורך דין בסך של 9,428 ₪, כאשר סכום זה נקבע בשים לב לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000 כמו גם בהלימה לאופן ניהול ההליך.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד בתוך 60 יום.

פסק הדין יישלח לב"כ הצדדים ע"י המזכירות.

ניתן היום, ו' חשוון תשפ"ב, 12 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.