1. בפני בקשה לבטול פסק דין שניתן ביום 22.4.18.

פסק הדין ניתן בהתנגדות לביצוע שטר אשר הוגשה על ידי המבקשת ונדונה במעמד שני הצדדים בדיון מיום 13.3.18.

בסוף הדיון, לאחר חקירת המצהיר ושמיעת טעוני ב"כ הצדדים, ניתנה החלטה שלשונה כדלקמן:

"מצאתי לכאורה כי למבקשת עילת הגנה אחת הראויה לבירור והיא שאלת פירעון החוב באמצעות הערבות הבנקאית שנפרעה.

בטרם מתן החלטה בעניין זה הנני מורה לב"כ המשיבה להמציא ראיות ואסמכתאות כי הערבות הבנקאית כולה נפרעה ו/או שולמה לידיה של טלקאר בשלמותה וזאת תוך 10 ימים מהיום.

לאחר המצאת ראיות אלו גם לידי ב"כ המבקשת יודיעני ב"כ המבקשת תוך 7 ימים מיום שיקבל את הראיות כיצד בדעתו להמשיך את ההליך."

דהיינו, כל טיעוני המבקשת נדחו למעט אחת והיא טענתה כי הערבות הבנקאית שנפרעה – נפרעה לידי המשיבה על חשבון החוב הנטען על ידה.

על מנת לייעל את הדיון ולא להטריח את הצדדים ובית המשפט בניהול הליך בשל טענה יחידה זו אשר נשענת אך ורק על טענה כי כספי הערבות הבנקאית או חלקם שולמו לידי המשיבה על חשבון החוב הנטען, התבקש ב"כ המשיבה להמציא ראיות לידי מי שולמו הכספים או חלקם. בהמצאת ראיות אלו, יתכן ותוכרע הטענה עוד בטרם החל הדיון בה.

ב"כ המשיבה התבקש, לאחר שיגיש הראיות, להודיע כיצד ימשך ההליך, דהיינו, אם עדיין עומד הוא על טענתו לפיה יש לדחות את ההתנגדות במלואה או שמא יסכים למתן רשות להתגונן למבקשת בגין טענה זו.

2. ב"כ המשיבה הגיש ביום 18.3.18 ראיות על העברת כספי הערבות הבנקאית במלואם לידי טלקאר בדמות אישור הבנק על פירעון הערבות הבנקאית בחשבון המשיבה, אישור הבנק על העברת כספים בסכום זהה לסכום הערבות הבנקאית לטלקאר וקבלה שהנפיקה טלקאר בגין כספים אלו.

בתגובה למסמכים אלו, שהוגשה ביום 29.3.18, טען ב"כ המבקשת כי אין ליתן כל ערך למסמכים אלו מאחר ולא הוגשו על ידי עד ולא ניתנה למבקשת הזדמנות לחקור את העד על מסמכים אלו.

בכל מקרה, טען ב"כ המבקשת כי מסמכים אלו מוכחשים.

בטרם ניתנה החלטה כלשהיא בבקשות הנ"ל הגיש ב"כ המשיבה בקשה שהוכתרה כבקשה למתן פסק דין אך למעשה היה בה רק ציות להחלטה מיום 13.3.18 לפיה נדרש ליתן עמדתו כיצד ימשך ההליך.

ב"כ המשיבה צריך היה להסתפק בהודעה כי הינו עומד עדיין על עמדתו לפיה דין ההתנגדות להידחות.

אלא שב"כ המשיבה הוסיף ראיה אחת נוספת והיא הודאה מטעם המבקשת על חשבון איזה חוב נפרעה הערבות הבנקאית וזאת בדמות הסכם הפשרה שנכרת בין המבקשת לבין טלקאר בו מייחסת המבקשת את כספי הערבות הבנקאית לתקופת השכירות בגינה זכאית טלקאר לדמי השכירות.

בעקבות בקשה זו ניתן פסק דין ביום 22.4.18 אשר דחה את ההתנגדות לביצוע השטר.

3. טוענת המבקשת כי היה מקום לאפשר לה ליתן תגובתה לבקשה זו שכן נטענו בהן טענות חדשות בדמות אותה הודאה כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם הפשרה ולכן נפל פגם במתן ההחלטה כפי שניתנה ויש לבטלה ולאפשר למבקשת לטעון את טענותיה בעניין זה.

טענה זו דינה דחייה.

ראשית, יצוין כי פסק הדין שניתן דחה את כל טענות ההגנה של המבקשת ובכלל זה את הטענה לפיה סכום הערבות הבנקאית פרע את את חובה של המבקשת למשיבה ולו משום שהוכח באופן חד משמעי לפיה פרוטה אחת מכספי הערבות הבנקאית לא נתרו בידי המשיבה וזאת מעיון ממסמכים שהונפקו על ידי הבנק ואשר המבקשת זכתה לעיין בהם ואף ליתן תגובתה להם.

תגובתה של המבקשת למסמכים אלו לפיהה הינה מכחישה את תוכנם מאחר ולא הוגשו על ידי עד ולא ניתנה לה הזדמנות לחקור בגינם אינה מספיקה על מנת ליתן לה רשות להתגונן. טענה זו הינה טענת בדים שאין לה שחר ובסיס עובדתי.

אין די בהכחשה סתמית של מסמכים שנערכו והונפקו על ידי בנק ועל ידי טלקאר משום שלא התנהל הליך פרוצדורלי להגשתם והיה מקום מצידה של המבקשת ליתן גרסה חילופית או לפרט מדוע יש להטיל ספק בנכונותם של מסמכים אלו.

טענתה של המבקשת כי הערבות הבנקאית פרעה את חובה למשיבה (מחצית דמי השכירות בגין חודש ספטמבר 2016) נטענה כבר בתחילה בעלמא וללא כל ידיעה מה עלה בגורלם של כספי הערבות הבנקאית למעט עצם חילוטה.

משהוצגו לה ראיות מה עלה בגורלם, נסתם הגולל על טענה זו בהעדר טענה טובה אחרת.

ממילא לא תצא המבקשת נפסדת שכן חיובה בתשלום חובה למשיבה, תקים לזכותה טענה כנגד טלקאר לפיה חוב סכום דמי השכירות המגיע לה שולם במלוא סכום הערבות הבנקאית.

דחיית הטענה בפסק הדין שניתן, נועד בדיוק על מנת למנוע מהמבקשת לעשות שימוש באותו הסכום לפירעון שני חובות שונים כך שגם לו הייתי מתעלמת מקיומו של הסכם הפשרה או לא הייתי יודעת דבר על קיומו, לא היה בכך כדי לשנות דבר מפסק הדין שניתן.

העיון בהסכם הפשרה, שנעשה אגב עיון בתיק תביעת הפינוי, רק היווה נדבך נוסף לחשש שהתעורר בלבי לפיה עושה המבקשת שימוש שאינו ראוי כאמור לעיל אבל ניתן היה גם בלעדיו.

כפי שצוין בפסק הדין, העיון וגילוי הסכם הפשרה התאפשר גם ללא צירופו על ידי ב"כ המשיבה שכן היה מתגלה לעיני לאחר עיון בתביעה זו אשר גם המבקשת הפנתה אליו בטיעוניה.

4. טענה נוספת בפי ב"כ המבקשת היא כי בית המשפט אינו רשאי "להפתיע" את המבקשת ולעיין מיוזמתו בתיק בית המשפט ולהגיע למסקנות בהתאם.

כאשר שני הצדדים מפנים את תשומת לב בית המשפט להליך משפטי, רשאי גם רשאי בית המשפט לעיין באותו הליך, שהוא מידע המצוי תחת ידו ותחת קורתו, ואינו מנוע מלהישען על עובדות העולות מאותו הליך גם אם אירעו לאחר הדיון ובמיוחד כאשר מדובר בפסק דין.

אין שחר לטענה כי בית המשפט אינו רשאי "להפתיע" בעל דין באמצעות עיון בהליך משפטי בנסיבות אלה.

אדרבא, הנני רואה טעם לפגם בכך שתגובת ב"כ המבקשת למסמכי המשיבה לא הזכירה כלל את הסכם הפשרה שנכרת בין המבקשת לבין טלקאר ואשר נכרת באותו יום ממש בשעות הבוקר.

דהיינו, ב"כ המבקשת ייצג את המבקשת בדיון עם טלקאר בבוקר ואחה"צ, בשעה 14:57, מגיש תגובה שאין בה זכר לכריתתו של הסכם הפשרה בו נאמר:

"המבקשת תשלם את דמי השכירות בגין וכולל חודש נובמבר 2017 בסך של 139,514 ₪, ובניכוי הערבות הבנקאית שחולטה בסך של 88,503 ₪, דהיינו סך של 51,011 ₪. תשלום דמי השכירות האמורים ישולם עד ליום 10.4.2018." (הדגשה שלי – ו.ש.).

היתה זו מחובתו של ב"כ המבקשת להזכיר את תוכנו של הסכם הפשרה עם טלקאר ביודעו היטב כי סלע המחלוקת היא שאלת ייחוס כספי הערבות הבנקאית ולפרט או להבהיר את כל טענותיו כנגד ייחוס זה כעולה מהסכם הפשרה.

יצוין כי ב"כ המבקשת אף לא טרח לציין בבקשתו לבטול פסק הדין דנן ולא בתשובתו לתגובת המשיבה לבקשה, מה הן אותן טענות של המבקשת שעשויות לשנות את המסקנה כי מלוא כספי הערבות הבנקאית שולמו לידי טלקאר ועל חשבון חובה של המבקשת לטלקאר בלבד.

לשונו של הסכם הפשרה הוא חד משמעי ומייחס את מלוא סכום הערבות הבנקאית לחוב המבקשת לטלקאר ואין צורך בפרשנות כזו או אחרת.

5. סוף דבר הוא כי הבקשה נדחית והמבקשת תשלם למשיבה הוצאות הדיון בבקשה בסך 3,000 ₪.

ניתנה היום, ג' סיוון תשע"ח, 17 מאי 2018, בהעדר הצדדים.