פסק הדין עוסק בתביעת התובעת לקבלת פיצוי בגין נזק גוף שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מתאונת דרכים. חלק מפסק הדין ייוחד לדיון בגרסאותיהם הקוטביות של בעלי הדין. בעוד שהתובעת טוענת כי היא נדרסה על ידי רכב הנתבעת כשהלכה במעבר חציה, טוענת הנתבעת כי תחילת הסיפור בכך שנהגה כמעשה השומרוני הטוב וסופו בעלילה: היא מצאה את התובעת מוטלת על הכביש והסיעה אותה לקבלת טיפול רפואי ובמהלך הנסיעה התובעת הטיחה בה כי היא דרסה אותה. כן יעסוק פסק הדין במשמעות שיש לייחס למסירת פרט שקרי על ידי התובעת על גורל התביעה. ככל שגרסת התובעת תהיה על העליונה יהיה צורך לדון בשאלת היקף הנזק.

התביעה, גדר המחלוקת ומהלך הדיון

1. ביום 6.9.2015 בסביבות השעה 8:00 הייתה התובעת בדרכה לעבודה. היא הגיעה למעבר חציה ברחוב העצמאות 50 במגדל העמק והחלה לחצות את הכביש. לטענת התובעת, בעוד היא חוצה את הכביש במעבר חציה, נתבעת 1 (להלן: הנתבעת) שנהגה ברכבה, הגיעה אל מעבר החציה ופגעה בה. הנתבעת מציגה גרסה שונה לחלוטין. לדבריה, היא הגיעה לקרבת מעבר החציה, ראתה את התובעת שרועה על הכביש, עצרה את רכבה, שאלה לשלום התובעת, העלתה אותה לרכבה והסיעה אותה לקבלת טיפול רפואי. כשעלתה לרכב – כך טוענת הנתבעת – החלה התובעת להטיח בה שהיא דרסה אותה.
2. אין מחלוקת כי השימוש ברכב הנתבעת היה מבוטח בפוליסת ביטוח תקפה אצל המבטחת – הנתבעת 2, על כן ככל שתתקבל טענת התובעת כי הנתבעת דרסה אותה תהיה זכאית לפיצוי בגין נזקיה מהנתבעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד).
3. בתאריכים 11.4.2019 ו– 27.5.2019 הובאו ראיות הצדדים. בישיבות אלו העידה התובעת ומטעמה העידו בנה פבל; זוגה יצחק; מר אלכסנדר גסיס, שוטר במשטרת ישראל המשמש כבוחן תאונות דרכים; גב' נטליה אושרוב, אחות במרפאת קופת חולים לאומית במגדל העמק שבו קיבלה התובעת טיפול רפואי לאחר התאונה; מר רמי חסנין, טכנאי רנטגן במרפאה; גב' פנינה לוין, רכזת כח אדם בחברת סיעוד בה עבדה התובעת. מטעם הנתבעות העידו הנתבעת בעצמה וכן בתה גב' שיראל אבזיז. נוסף על כך, הצדדים הודיעו כי הם מבקשים לראות את המסמכים שצורפו לתיקי המוצגים מטעמם כחלק מהראיות, למעט מסמך אחד שהוא הצעת מחיר בגין טיפול שיניים שצורף לתיק המוצגים מטעם התובעת (ראו עמ' 17 לפרוטוקול). לאחר שהצדדים הביאו את ראיותיהם וסיכמו את טענותיהם, יש להכריע במחלוקת בין הצדדים.
4. כאן המקום לציין כי המשטרה חקרה את האירוע ואספה מספר ראיות (ראו תיק המשטרה – ת/1). בין היתר התובעת והנתבעת מסרו הודעות. בסופו של דבר לא הוגש כתב אישום נגד הנתבעת והתיק נסגר משום שלשיטת המשטרה מדובר ב"גרסה מול גרסה". על ההחלטה לא להגיש כתב אישום הגישה התובעת ערר לפרקליט המדינה שטרם הוחלט בו.

דיון והכרעה

1. לאחר שראיות הצדדים הונחו לפניי ועייני בסיכומי טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להתקבל, שכן מצאתי להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעת ולקבוע כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיחה את זכאותה לקבל פיצוי מן הנתבעות. אפתח בדיון בשאלת התרחשות התאונה ובטענות והמחלוקת סביב שאלה זו.

הייתה או לא הייתה תאונת דרכים?

1. בעוד שהתובעת טוענת כי הנתבעת דרסה אותה ברכבה, הנתבעת מציגה גרסה אחרת לפיה היא ראתה את התובעת מוטלת על הכביש, עצרה את רכבה, שאלה לשלומה, העלתה אותה לרכבה והסיעה אותה לקבלת טיפול רפואי – וכבר במהלך הנסיעה הטיחה בה התובעת כי היא דרסה אותה. הנה אפוא הצדדים מציגים גרסאות עובדתיות נוגדות וקוטביות. האם עסקינן במקרה של מילוי חובת "לא תעמוד על דם רעך" שהלך והסתבך; או במקרה בו הנתבעת אכן פגעה בתובעת במעבר החציה?
2. כך תיארה התובעת את הדברים:

"בשעה 08:00 ירדתי מהאוטובוס, התחלתי לעבור כביש וראיתי מצד שמאל שלי, 20-10 מ' שיש רכב בצבע אפור. התחלתי לעבור כביש, הייתי בחצי מעבר כמעט וקיבלתי מכה מצד שמאל ונפלתי קדימה. קיבלתי מכה בצד שמאל. לבעלי יש תמונות. נשברה לי שן. קמתי, הגברת יצאה מהרכב והתחילה לבכות ושאלתי למה היא עשתה זאת והיא אמרה שהיא נסעה רק 20 קמ"ש. היא ראתה אותי ולא עצרה. היא התחילה לבכות ושאלה מה היא תעשה, והתקשרה לבת שלה. הייתי בשוק. הייתי בדרך לעבודה. היא עשתה את זה והתחילה לבכות. היא רצתה לקחת אותי לקופת חולים ואמרתי לה שיש משטרה ובית חולים והיא אמרה שלא, שיש קופת חולים. הייתי בשוק. היא לקחה אותי לקופת חולים לרופא והתחילה לבכות בכל מקום, "הרגתי אותה, מה אעשה, מה יהיה איתי". היא דרסה אותי פשוט" (עמ' 17 ש' 15 ואילך – כל ההפניות הן לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת).

לעומת התובעת העידה הנתבעת כך –

"ביום 6.9.15, בשעה 08:00 בבוקר לערך, העליתי את הבת שלי שיר לבית הספר. בדרך חזרה, ליד הדואר והקיוסק, עצרתי את הרכב שלי ואז פתאום ראיתי מישהי שנפלה על הרצפה, בין מעבר החצייה לכביש. יצאתי אליה, שאלתי אם הכל בסדר, היא אמרה לי "קופת חולים, עבודה". היא לא דיברה ממש עברית. שאלתי אם היא רוצה שאקח אותה. ראיתי קצת דם על השפה, היה לי סמרטוט ונתתי לה לנגב. כשהיא ישבה ברכב שלי היא אמרה "דרסת אותי, דרסת אותי". אמרתי לה שלא דרסתי אותה, שרציתי לעזור לה. נלחצתי מאוד כשהיא אמרה שאני דרסתי אותה. לא הבנתי מה קורה פה, למה היא מפילה עלי דבר כזה. לקחתי אותה לקופת חולים, חיכינו בחוץ עד שקיבלו אותה. נכנסתי איתה לרופא, הוא אמר שאין מה להילחץ שהכל בסדר, שהיא לא במצב קשה" (עמ' 29 ש' 31 ואילך).

1. מספר נימוקים הביאוני לתת את הבכורה לגרסת התובעת ולהעדיפה על פני גרסת הנתבעת. לפני שאציג את הנימוקים למסקנתי, יודגש כי נדבך עיקרי של ההכרעה העובדתית נשען על ראיות נסיבתיות הנובעות מהתנהגות הצדדים המעורבים באירוע – במיוחד הנתבעת – ולמסקנות שיש לגזור מכך. עוד יודגש כי ההכרעה היא על בסיס הצטברותן של הראיות, שכן מספר ראיות, בבדידותן, יכולות להוביל למסקנות שונות. הדגש אפוא על צבר הראיות ועל התמונה הכוללת המצטיירת מהן. ועתה לפירוט.

הפעולות שנקטה הנתבעת לאחר התאונה

1. העצירה. אין חולק כי הנתבעת הגיעה ברכבה למקום האירוע ולדבריה ראתה את התובעת שרועה על הכביש "בשליש הימני של מעבר החציה" (עמ' 35 ש' 11 וראו גם השרטוט נ/6). הנתבעת ירדה מהרכב במטרה לסייע לתובעת ולהושיט לה עזרה. גרסה זו מצאה ביטוי בעדות הנתבעת בבית המשפט ובהזדמנויות נוספות (ראו מכתב הנתבעת נ/4; הודעת הנתבעת במשטרה ת/4; עדות הנתבעת בבית המשפט בעמ' 30-29; וכן בעדות התובעת בבית המשפט עמ' 17). עצירת הרכב והושטת עזרה על ידי הנתבעת לתובעת אינה מעשה חריג ובוודאי שלא נזקף לחובתה. קיימת חובה מוסרית ואף משפטית להושיט עזרה (ראו חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998) ולשמחתנו ערבות הדדית וסיוע לזולת בשעת מצוקה הם חלק מערכיה המושרשים של החברה. לפיכך, העובדה כי הנתבעת עצרה את רכבה והייתה נכונה להושיט עזרה לתובעת אינה מלמדת על מעורבותה בתאונה. ואולם, הדברים לא התמצו בכך. שורה של נתונים נוספים לגבי התנהגות הנתבעת ומצבה לאחר התאונה מעוררים מספר סימני שאלה שהמענה להם מוביל אל המסקנה כי היא פגעה בתובעת.
2. אי הזמנת אמבולנס ומשטרה. הנתבעת העידה כי כאשר הגיעה למקום היא ראתה את התובעת שרועה על הכביש וראתה שלתובעת "קצת דם על השפה" (עמ' 30 ש' 2). התובעת לא התקשרה למשטרה ולא הזמינה אמבולנס ולכשנשאלה מדוע לא עשתה כן היא השיבה: "לא ידעתי מה לעשות בסיטואציה זו", ומיד לאחר מכן – "בהתחלה היא אמרה לי עבודה ואחר כך קופת חולים. היא נכנסה לבד לרכב, אז לא הרגשתי צורך ולא חשבתי על הסיטואציה להזמין משטרה או אמבולנס" (עמ' 37 ש' 14-6). הנתבעת העלתה את התובעת לרכבה והביאה אותה לקבלת טיפול רפואי במרפאת קופת חולים לאומית במגדל העמק (להלן: המרפאה) ולא לבית חולים. העובדה כי הנתבעת לא הזמינה אמבולנס, לא התקשרה למשטרה והסיעה את התובעת לקופת חולים ולא לבית חולים, יכולות ללמד על כך כי היא פגעה בתובעת ובעקבות כך חששה מתוצאות המעשה. חשש זה הביא את הנתבעת להימנע מהזמנת אמבולנס או משטרה. יתרה מכך, גרסתה של התובעת כי הבאתה לטיפול במרפאת קופת חולים ולא בבית חולים הייתה ביוזמת הנתבעת נראית הגיונית יותר ומתקבלת על הדעת (עמ' 17 ש' 20). לזאת יש להוסיף כי לאחר קבלת הטיפול הרפואי במרפאה, פנתה התובעת בליווי זוגה לקבלת טיפול רפואי בבית חולים.
3. התרשמותי היא כי הנתבעת סברה ואולי קיוותה כי פגיעת התובעת קלה וטיפול רפואי במרפאת קופת חולים יביא את העניין לידי סיום בתוצאות לא חמורות מבחינתה. למצער ואולי אף בנוסף, התנהגותה זו של הנתבעת נבעה מתחושת אשמה ואחריות לפגיעתה בתובעת. הערכות אלו משתלבת עם יתר הנתונים ובראשם: שהייתה עם התובעת לאורך הטיפול הרפואי והסעתה לביתה לאחר מכן וכן דאגתה היתרה של הנתבעת ומצב רוחה הסוער לאחר התאונה.
4. שהיית הנתבעת לידי התובעת בקופת חולים, הזעקת בתה של הנתבעת, והסעת התובעת לביתה בתום הטיפול הרפואי. לאחר הסעת התובעת לקבלת טיפול, שהתה הנתבעת עם התובעת במרפאה והייתה לצדה עד לסיום הטיפול הרפואי. בתום הטיפול הרפואי הסיעה הנתבעת את התובעת ברכבה לביתה (עמ' 30). לא זו אף זו, זמן קצר לאחר שהנתבעת הגיעה עם התובעת למרפאה הצטרפה אליה בתה שיראל שבאותו זמן הייתה תלמידה בבית ספר. מעדויות הנתבעת ושיראל עולה כי לאחר שהנתבעת הסיעה את בתה שיראל לבית הספר, הבת הגדולה מעיין, שמתגוררת בהרצליה, התקשרה לשיראל וסיפרה לה שהתובעת במרפאה וכי "יש שם מישהי שטעונת שאמה דרסה אותה" (עמ' 27 ש' 7). באשר למקור הידיעה של מעיין על האירוע – הרי שמיד לאחר שהנתבעת העלתה את התובעת לרכבה היא התקשרה למעיין, סיפרה לה על ההתרחשות, וזו בתורה ביקשה משיראל כי תצטרף לאמה (עמ' 31 ש' 18). שיראל עזבה את בית הספר, הלכה למרפאה ושהתה ליד אמה והתובעת. כאן המקום לציין כי פרטים אלו מתיישבים היטב עם עדות התובעת, שציינה כי לאחר שעלתה לרכב הנתבעת, זו האחרונה התקשרה "לבת שלה שהסבירה לה מה לעשות. לאחר מכן היא התקשרה לאמא שלה ואמרה לה 'אמא הרגתי אישה'" (עמ' 17 ש' 31). כאמור, הנתבעת התקשרה תחילה לבתה מעיין ולאחר מכן הצטרפה אליה הבת שיראל ואין אינדיקציה כי התקיימה שיחה עם אמה של הנתבעת. בהקשר זה מקובל עלי הטיעון כי התובעת הסיקה בטעות כי הנתבעת שוחחה עם אמה ולא עם בתה בשל השימוש בביטוי "מאמי" – ביטוי שהנתבעת השתמשה בו באופן ספונטני עת פנתה לבתה באולם בית המשפט (עמ' 36 ש' 31).
5. ודוק: פעולותיה של הנתבעת, הסעת התובעת לטיפול רפואי, שהייתה לצדה והחזרתה לביתה – נעשו תוך ויתורה על הגעתה לעבודתה לטובת שהייתה ליד הנתבעת. הנתבעת העידה: "הייתי בדרך לעבודה, עבדתי באותו זמן במשק בית. הייתה אמורה לעבוד מיד לאחר שאני שמה את הבת שלי בבית ספר. הייתי אמורה לעבוד 5 שעות באותו יום..." (עמ' 37 ש' 6). כאמור, אין זה בלתי סביר כי הנתבעת תעצור ותושיט עזרה לתובעת, אולם הפעולות שנקטה הנתבעת, ואלו שלא עשתה, חרגו מגדרה של תגובה סבירה של מי שנתקל באדם זר שמוטל על הכביש. במקום שהנתבעת תתקשר למשטרה ותזמין אמבולנס, היא הפסיקה את שגרת יומה והעדיפה להסיע את התובעת, שלא הייתה מוכרת לה מקודם, ברכבה, לא לבית חולים אלא למרפאת קופת חולים, להתייעץ עם בתה הגדולה כבר במהלך הנסיעה, לשהות יחד עם בתה הקטנה ליד התובעת ולהסיע את הנתבעת לביתה בתום הטיפול הרפואי.
6. לטעמי, ההסבר הסביר יותר להתנהלותה של הנתבעת, שמתיישב עם ראיות נוספות שיוצגו בהמשך, לא מתמצה בגילוי אזרחות טובה מצדה, אלא נעוץ בעובדה כי הנתבעת פגעה בתובעת ותגובתה הייתה מתוך תחושת אחריות ואולי חשש. בהמשך – ניסתה הנתבעת לצמצם את האירוע מחששה מתוצאותיו. אינדיקציות להלך מחשבה זה ניתן למצוא בניסיונן התמוה של הנתבעת ושיראל למזער את הפגיעה שנגרמה לתובעת על ידי חזרה על הטענה כי פגיעתה הייתה קלה. כך למשל ראתה הנתבעת לציין כי לתובעת היה "קצת דם עם השפה" (עמ' 30 ש' 2), ואילו שיראל ציינה כי התובעת נראתה לה "די בסדר פרט לכך שהיה לה פצע בפה" (עמ' 27 ש' 13), כי התובעת "התמסכנה" (עמ' 29 ש' 6), וכי "הצילומים שהתעקשה לעשות, יצאו תקינים" (עמ' 29 ש' 6). אם אכן הנתבעת לא הייתה מעורבת בתאונה, לא ברור מדוע ראו השתיים להדגיש את פגיעתה הקלה לטענתן. לשם שלמות התמונה יצוין כי בהמשך היום, לאחר שהנתבעת הסיעה את התובעת לביתה, הוא הובאה על ידי זוגה לבית חולים ובהמשך התברר כי נותרה לה נכות בשיעור של 19.2%, לאחר שנקבעה לה נכות זמנית בשיעור של 40% לפרק הזמן הסמוך לתאונה. אינדיקציה נוספת היא הניסיון לצייר את התובעת כבלתי אמינה בטענה "שהיא סדרתית בקטע הזה" (עדות שיראל, עמ' 27 ש' 15). למותר לציין כי לדברים אלו לא הונח כל בסיס.
7. טענתה של הנתבעת כי ההסבר להתנהלותה מקורו בכך שהיא נלחצה לאחר שהתובעת הטיחה בה כי היא דרסה אותה. החשש מכך שהתובעת טפלה אשמה על הנתבעת, יכול אולי לספק הסבר לצורך בשיחה עם מעיין והגעת שיראל למרפאה. אולם, בהינתן גרסת הנתבעת לפיה התובעת הטיחה בה כי דרסה אותה רק בהיותן ברכב – הרי הטענה כי הנתבעת נלחצה מהטחת האשמה, לא יכולה ליתן הסבר סביר מדוע החליטה להסיע את התובעת ברכבה – עוד לפני הטחת האשמה – ובהמשך להישאר לידה בזמן הטיפול שקיבלה במרפאה ולהחזיר אותה לביתה לאחר מכן. זאת ועוד, טענת הנתבעת יכולה אולי לתת הסבר חלקי למצבה רוחה לאחר התאונה, אך נראה כי עוצמת ומאפייני התגובה חרגו מתגובותיו של מי שטפלו עליו אשמה, ומעידים על מעורבות בביצוע מעשה חמור. על כך מיד.

מצב רוחה של הנתבעת לאחר התאונה

1. הנתבעת עצמה מעידה כי לאחר התאונה הייתה בסערת רגשות (עמ' 30 ש' 8; עמ' 36 ש' 3). כך גם תוארה על ידי חלק מן העדים שפגשו בה (עדות הבת שיראל, עמ' 29 ש' 14; עדות נטליה אושרוב אחות במרפאה, עמ' 14 ש' 1). עוד עולה כי הנתבעת "בכתה וכל הזמן שאלה אם [התובעת] תהיה בסדר" (עמ' 13 ש' 23). הלחץ בו הייתה נתונה הנתבעת אף הביא אותה להתקשר לבתה מעיין וזו ביקשה מאחותה הצעירה לעזוב את בית הספר ולהצטרף לנתבעת. כאמור, נטען כי מצבה של הנתבעת הוא תולדה של השקר שטפלה עליה התובעת, דבר שעשוי היה לגרום לה להילחץ. ואולם, עולה כי דאגותיה של הנתבעת היו מופלגות ביחס למי שטפלו עליה שקר. לא זו אף זו, מצב רוחה של הנתבעת ודאגתה נסבו סביב מצבה של התובעת וחששה לגבי חומרת הפגיעה. לו אכן הלחץ בו הייתה נתונה הנתבעת הוא כתוצאה מהשקר שטפלה עליה התובעת, ניתן היה לצפות כי דאגותיה יתמקדו סביב השאלה כיצד תנער את חוצנה מהאשמה, ויהיו מהולות בכעס על התובעת בשל האשמת השווא. אך לא זה המוטיב העולה מהדאגות ששידרה הנתבעת. לפיכך, מצב רוחה הסוער של הנתבעת מתיישב יותר עם המסקנה כי היא פגעה בתובעת וחששה מתוצאות התאונה ולא מכך שהתובעת העלילה עליה עלילת שקר. מסקנה זו מתיישבת גם עם העובדה כי הנתבעת מסרה את פרטי הביטוח לבנה של התובעת.

מסירת פרטי הביטוח לבנה של התובעת

1. בנה של התובעת, פבל, העיד כי בזמן שאמו הייתה במרפאה היא התקשרה אליו לעדכן אותו על האירוע ועל מקום הימצאה והעבירה את הטלפון לנתבעת עמה הוא שוחח. במהלך שיחה זו מסרה הנתבעת לפבל, לבקשתו, פרטיה וכן פרטי הביטוח של הרכב (עמ' 11 ש' 4). פבל רשם את הפרטים על גבי מסמך שהוגש לבית המשפט (ראו- ת/2). במסמך זה רשום שמה של הנתבעת, מספר תעודת הזהות שלה, מספר הרישוי של רכבה וכן שם סוכן הביטוח ומספר הפוליסה. הנתבעת לא חולקת על כך שהיא מסרה את הפרטים לבנה של התובעת (עמ' 10 ש' 9). תחילה טענה הנתבעת שמסירת הפרטים הייתה בערב (עמ' 30 ש' 9) אך שבה ואישרה כי הדבר היה כעבור שעה (עמ' 33, ש' 4) וגרסה זו תואמת את מה שהנתבעת ציינה במכתב נ/4. למען הסר חוסר דיוק זה נזקף לשכחה בשל חלוף הזמן ואין בו כדי ללמד דבר ביחס למהימנות הנתבעת.
2. אין בפי התובעת הסבר מניח את הדעת למסירת הפרטים לפבל. במסמך נ/4 ובהודעה שמסרה במשטרה (ת/4), ציינה התובעת כי בנה של התובעת "ביקש ממני בכל זאת את הפרטים ומסרתי לו". בהודעה במשטרה מיום 15.10.2015 (חלק מת/1) ציינה כי "לאחר שבנה התקשר אלי וביקש את הפרטים של הביטוח הסברתי לו שלא פגעתי באמא שלו...הוא ביקש בכל זאת את הפרטים ואמר לי שאין לי מה לדאוג ורצה פרטים רק בשביל הביטוח...". בבית המשפט הסבירה הנתבעת כי בנה של התובעת "ביקש ממני בסך הכל פרטים של הביטוח והוא לא יעשה עם זה שום דבר" (עמ' 33 ש' 1). דברים אלו שנמסרו על ידי הנתבעת כהסבר מדוע מסרה את הפרטים לפבל – מעוררים קושי רב. זאת ועוד, גם אם כטענת הנתבעות בסיכומיהן הייתה חובה חוקית על הנתבעת למסור את פרטיה ופרטי הביטוח, הרי הנתבעת עצמה לא טוענת כי מסירת הפרטים הייתה בשל סברתה כי מוטלת עליה חובה חוקית למסור את הפרטים.
3. המסקנה ההגיונית והסבירה שיש להסיק ממסירת פרטי הביטוח של הרכב לפבל, היא כי הנתבעת אכן הייתה מעורבת בתאונה ופגעה בתובעת, ורק בהמשך – ניסתה להתנער ממעורבותה בתאונה. אם הנתבעת לא פגעה בתובעת, לא ברור מדוע ראתה למסור את פרטי הביטוח לפבל. הקושי מתחדד לנוכח עדותו של פבל לפיה הוא ציין בפני הנתבעת כי הוא מתכוון לתבוע את הביטוח (עמ' 12 ש' 1). התנהלות הנתבעת לא מתיישבת עם טענתה כי למן הרגע שהתובעת עלתה לרכב היא הטיחה בה טענת שווא וטפלה עליה שהיא דרסה אותה. לו כך פני הדברים הייתה ניתן לצפות להתנהגות אחרת חלף מסירת פרטי פוליסת הביטוח של רכבה ללא עוררין.

התרשומת שערכה הנתבעת, הפניה למשטרה ומזכר השוטר

1. לטענת הנתבעת, לאחר התאונה, בערב, היא ערכה תרשומת בכתב ידה לגבי השתלשלות הדברים (המסמך הוגש וסומן נ/4), וזאת משום שהרגישה צורך "וגם בשביל לזכור מה היה לי איתה" (עמ' 32 ש' 10). בניגוד לעדות הנתבעת בבית המשפט לפיה מסמך זה נערך ביום התאונה, הרי מתוכנו עולה כי הוא נערך לאחר מכן, שכן הנתבעת רשמה במסמך: "הגעתי לתחנת מ. העמק לשוטר בשם בשארה הסברתי לו בקצרה את המקרה והוא נתן לי מסמכים אלו". הגעתה של הנתבעת לתחנת המשטרה הייתה ביום 8.9.2015 כחלוף יומיים מהתאונה. בעניין זה יצוין כי הנתבעת פנתה למשטרת התנועה (חקירות תאונות דרכים צפון) מיוזמתה, עוד בטרם תוזמן לחקירה. על גבי טופס הודעה על תאונה (ראו ת/4) פירטה הנתבעת את גרסתה שעל עיקריה חזרה במשפט. הדברים שמסרה הנתבעת בהודעה, הם תעתיק כמעט מדויק של מה שנרשם במסמך נ/4. בזיקה ליתר הראיות נראה כי פנייתה של הנתבעת הייתה בבחינת "הקדמת תרופה למכה", בסברה כי הבאת טענתה לידיעת המשטרה תגביר את הסיכוי להדיפת גרסת התובעת.
2. התובעת מבקשת למצוא תימוכין לגרסתה ממזכר מיום 20.9.2015 שנערך על ידי השוטר אלכסנדר גסיס בעת חקירת התאונה (המזכר הוא חלק מתיק המשטרה – ת/1). מהמזכר עולה כי ביום 20.9.2015 השוטר התלווה לתובעת למרפאה ושם שוחח עם האחות נטליה וזו סיפרה "שזוכרת את [התובעת] שהיא הגיע[ה] לסניף ביום התאונה והייתה איתה אישה והיא אמרה ש[התובעת] קפצה לה למעבר חצייה", אך נטליה לא הייתה מוכנה למסור עדות במשטרה. דברים דומים נאמרו, כך נרשם במזכר, על ידי טכנאי רנטגן בשם רמי חסנין, שאף הוא לא היה מוכן למסור עדות. אינני סבור שניתן למצוא במזכר זה אישוש לגרסת התובעת. נדגיש כי מה שתועד במזכר אינם דברים שמסרה הנתבעת לשוטר אלא דבריהם של עדים ששמעו את הנתבעת ומסרו את הדברים לשוטר, כלומר מדובר בעדות מפי השמועה (ואף מכלי שלישי). לא זו אף זו, הן נטליה והן רמי הוזמנו לעדות על ידי התובעת ושניהם לא אישרו כי אמרו את הדברים בצורה בה נכתבו במזכר. נטליה ציינה כי את המידע היא קיבלה מהתובעת שסיפרה כי האישה שהתלוותה אליה דרסה אותה (עמ' 12 ש' 16, עמ' 13 ש' 29, עמ' 15 שורה 7); ואילו רמי לא זכר את המקרה ועת נשאל אם ייתכן שמסר את הדברים לשוטר ציין שאינו זוכר וכי יכול להיות (עמ' 40 ש' 12). מכל מקום, אינני סבור כי ניתן לקבוע ממצאים על בסיס האמור במזכר משום שהדברים לא ברורים מספיק ועולה חשש כי מדובר בדברים שהתובעת אמרה ביחס לאירוע ולא מידע שמקורו בנתבעת. מסקנה זו יפה גם ביחס לדברים שצוינו במסמך הרפואי שנערך במהלך הטיפול בתובעת בקופת חולים מיד לאחר התאונה (נ/1).
3. ועוד בעניין תיק המשטרה, יצוין כי אין ללמוד דבר לענייננו מהעובדה כי התיק במשטרה נסגר ללא הגשת כתב אישום. השוטר גסיס הסביר כי סגירת התיק הייתה משום שמדובר ב"גרסה מול גרסה". ברי לכל בר בי רב, כי הרף הראייתי הנדרש במשפט פלילי שונה מהרף הנדרש במשפט אזרחי. יש לציין כי על ההחלטה לסגור את התיק הוגש ערר לפרקליט המדינה (ת/5). גם מעצם הגשת הערר אין ללמוד דבר.

התרשמות מעדויות התובעת והנתבעת

1. התרשמותי מעדויות התובעת והנתבעת בבית המשפט מביאה אותי אף היא למסקנה כי יש לבכר את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעת. התובעת נתגלתה כאישה פשוטה, קשת יום, דיבורה ישיר ובוטח, לעתים זועף, אך בשום אופן לא ניתן לייחס לה התחכמות. ההיפך הוא נכון. הרושם העולה כי התובעת דיברה מדם לבה ומסרה גרסה שגרעינה דבר אמת ומשקפת את התרחשות הדברים לאשורם. במהלך עדותה, גילתה התובעת מדי פעם ביטויי כעס, שלעתים אף גבלו בעוינות מקום שהיא נשאלה שוב על גרסתה. הדבר לא פגם בהתרשמותי ממהימנות גרסתה ובמידה רבה אף חיזק את מהימנות דבריה. התרשמתי כי ביטויי הכעס אינם אלא סימן לדבקותה בגרסתה וכתגובה לניסיון לפקפק בדבריה, מעצם הטחת השאלות בחקירה נגדית. אף תכניה של העדות עצמה בייחוד כשהדברים אמורים לגבי גרעין הגרסה הנוגעת לפגיעתה בעודה במעבר החציה הוליכו אותי למסקנה כי בפיה דבר אמת. התובעת פירטה מה המרחק בו היא ראתה את הרכב, תיארה את צבע הרכב, את מצב רוחה של התובעת ואת הפעולות שבוצעו על ידה לרבות שיחת הטלפון לבתה. גרסתה של התובעת שזורה בראיות הנסיבתיות עליהן הצבענו ומשתלבת עמן בצורה טובה יותר לעומת גרסת הנתבעת והדברים פורטו לעיל. בפרטים שמסרה התובעת לגבי מעורבות רכב הנתבעת בתאונה יש גם כדי לדחוק לקרן זווית אפשרות שמא רכב אחר פגע בה והתובעת סברה בטעות כי הנתבעת היא שפגעה בה. אפשרות זו אף לא מתיישבת עם יתר הראיות ובראשן התנהגות הנתבעת לאחר התאונה.
2. במהלך טיפול המשטרה נערך עימות קצר בין התובעת לנתבעת, במהלך עדות הנתבעת (עדות מיום 15.10.2019, במכלול ת/1). אמנם עימות זה לא מהווה נתון משמעותי אך תכניו מסייעים ולו במעט להכריע מי מבין הגרסאות היא אמת. כך התנהל העימות:

"בשלב זה [התובעת] נכנסה למשרד על מנת לבצע עימות בין החשודה לבין [התובעת].

שאלות של [התובעת] אל החשודה:

ש. מה את לא דרסת אותי?

ת. לא דרסתי אותך גברת.

ש. למה את בכית בקופת חולים?

ת. אני נלחצתי מאד.

ש. למה את לא הזמנת משטרה?

ת. היא לי אמרה לי להזמין משטרה.

ש. אני רוצה לדעת למה את משקרת?

ת. מה אתה רוצה שאני אגיד. לא יפה להגיד משקרת.

ש. למה שאלת את אחות כל פעם אם אשאר בחיים?

ת. לא אמרתי דבר כזה".

1. בטרם נתייחס להתרשמות מעדות הנתבעת יוער כי בסיכומיה, הפנתה התובעת לכך שהיא מסרה את אותה גרסה ביותר מהזדמנות אחת: התובעת סיפרה לנטליה על כך שהאישה שהתלוותה אליה דרסה אותה (עמ' 12 ש' 16); בתיעוד הרפואי, בדגש על המסמך הרפואי שתיעד את הטיפול הרפואי הראשוני בקופת חולים, נרשם שמדובר בפגיעה בתאונת דרכים (נ/1). כך גם בטופס בל/250 וכך גם בעדות התובעת במשטרה. אכן, עולה כי התובעת מסרה גרסה עקבית והיא חזרה עליה למן הרגע שעלתה לרכב הנתבעת ועד לעדותה בבית המשפט. אולם בנסיבות המקרה אין ליתן משקל ראייתי לעצם חזרתה של התובעת על גרסתה, שהרי המדובר הוא בראיות שנבעו מאותו מקור – התובעת עצמה. במילים אחרות, אין בעקביות משום תמיכה במהימנות הדברים, בשל הכלל נגד סיוע עצמי, לפיו אין העד יכול לסייע לעצמו על ידי הצגת גרסה זהה מחוץ לכתליי בית המשפט (יעקב קדמי על הראיות 875 (חלק שני, 2009)). לצד זאת, אינדיקציה מסוימת בדבר מהימנות גרסת התובעת ניתן ללמוד מעצם העובדה כי בתחילת הנסיעה עם הנתבעת ברכבה, התובעת "התעמתה" עם הנתבעת והטיחה בה – פנים אל פנים – כי היא דרסה אותה, וכן ציינה בהיותה במרפאה, כשהנתבעת עמה, כי זו האחרונה דרסה אותה.
2. אשר לעדות הנתבעת – הנתבעת מסרה עדות ונחקרה בחקירה נגדית, ובמהלך חקירתה נתנה באופן פורמלי תשובה לכל תהיה שעלתה. התרשמתי כי הסבריה של הנתבעת נבעו מתכנון מוקפד של התשובות תוך הקדשת מחשבה מראש לכל פרט ופרט. ברם, העובדה כי מבחינה "פורמלית" מסרה הנתבעת הסבר לכל התנהלות אינה חזות הכל, שכן במספר נקודות הסבריה לא תאמו את ניסיון החיים והשכל הישר. כך למשל הסבריה לגבי מסירת פרטי הביטוח לבנה של התובעת והפניה למשטרה בעקבות כך. יתרה מכך, הסבריה של הנתבעת מעוררים מספר תהיות עליהן עמדנו לעיל, כגון אי הזמנת המשטרה ואמבולנס, לקיחת התובעת לסניף קופת חולים דווקא ולא לבית חולים, היותה במצב רוח סוער ודאגתה היתרה לשלומה של התובעת. ייתכן וכטענת הנתבעת בסיכומיה כי היא נוטה להילחץ, אך התרשמתי היא לחצה היה בשל פגיעתה בתובעת. במאזן ההסתברויות הכף נוטה לכיוון גרסת התובעת.
3. גם בעדותה של שיראל בתה של הנתבעת אין כדי לסייע לנתבעת. אינני סבור, כטענת התובעת, כי שיראל כלל לא הגיעה לקופת חולים. הראיות מלמדות שהיא כן התייצבה ליד אמה. עם זאת, אין אני סבור כי יש מקום לקבוע ממצאים על פי דבריה של שיראל, שכללו אימוץ מלא של גרסת אמה, וניכר כי עדותה באה לתת אישור לגרסת הנתבעת בשל יחסי הקרבה ביניהן. שיראל אף ניסתה לגמד את פגיעתה של התובעת, לייחס לה מניפולציה לגבי מצבה הרפואי ואף לטעון לחוסר אמינותה. טענות אלה לא רק שאין בהן לפגוע במהימנות התובעת, אלא שיש בהן כדי להפחית מהמשקל שיש לייחס לעדותה של שיראל ומכאן ביכולתה לתמוך בגרסת הנתבעת.

הטענה לסתירות ותמיהות

1. הנתבעות סבורות כי תיאוריה של התובעת בכל הקשור למנגנון הפגיעה, לדינמיקה של המגע בין הרכב לתובעת, לתנוחת הגוף לאחר התאונה, ולחבלות ביחס למנגנון הפגיעה – מעוררים קשיים. בהקשר זה הנתבעות מפנות למספר סתירות. הן טוענות כי במקום אחד ציינה התובעת: "פגע בי רכב צד שמאל של האוטו, הפגיעה הייתה בי מאחורה"; במקום אחר "הרגשתי מכה בגב ונפלתי על הכביש עם צד ימין"; ובעדותה בבית המשפט "קיבלתי מכה מצד שמאל ונפלתי קדימה" (עמ' 17 ש' 16). נטען עוד כי הטענה שהרכב פגע בה בצד שמאל וכתוצאה מכך נפלה קדימה איננה סבירה, ותיאורה לגבי תנוחת גופה לאחר התאונה לא תואמת את התיאור לגבי מנגנון התאונה. כן נטען כי התובעת לא ידעה להסביר איזה חלק ברכב פגע בה וכי הפגיעה שתיארה לא תואמת את נתוני וממדי הרכב. נוסף על כך, נטען שאין בתיעוד הרפואי פירוט לגבי שפשוף או מיחושים בפלג גופה השמאלי של התובעת, וכי לא ברור כיצד לאור תיאוריה נגרמו לה שבר בשן וחתך בשפה.

אין בידי לקבל טענות אלה. ראשית, חלק מן הסתירות הנטענות נעוצות בהבדלים דקים וכלל לא בטוח כי מדובר בסתירות, וגם אם כך – אין המדובר בסתירות של ממש. שנית, וזה העיקר, עסקינן באירוע תאונתי מהיר בו התובעת נפגעה מרכב נוסע בעודה הולכת במעבר חציה. בנסיבות אלו לא ניתן לצפות לתיאור מדויק עד לפרטי פרטים על הדינאמיקה של המגע בין הרכב לבין התובעת והאופן בו הוטלה על הכביש לאחר הפגיעה, משל היה מדובר בסרט שניתן לצפות בו בהילוך איטי ולעמוד על ההתרחשויות בכל שבריר שניה. שלישית, מדובר באירוע טראומתי שעשוי להשפיע על היכולת לשחזר את האירוע מזיכרונה של התובעת באופן מדויק, והדבר אך טבעי ואנושי. רביעית, קשה על למאוד לעמוד על פרטי הפרטים של ההתרחשות גם משום שקשה עד בלתי אפשרי לשחזר את תגובות התובעת בראותה את רכב הנתבעת מתקרב אליה. ניתן להניח שבראות התובעת את הסכנה מתקרבת, תנסה לבצע פעולות אינסטינקטיביות ובתוך כך תסיט את גופה ותשנה את תנוחתו ומיקומו. צפייה כי התובעת תשחזר את תגובותיה, פעולותיה, תנועותיה ותנוחותיה בכל שבריר שניה בזמן סכנה – היא מלאכה כמעט בלתי אפשרית ואף בלתי אנושית.

1. הנתבעות מפנות לסתירות נוספות שלדידן פוגמות במהימנות התובעת ואשר יש בהן כדי להוליך לדחיית התביעה. בין היתר נטען כי התובעת ציינה שהרכב שפגע בה היה רכב רגיל (מדובר ברכב מסוג סוזוקי סוויפט). ההגדרה של רכב התובעת כ"רגיל" אינה בלתי נכונה, ומכל מקום הרי התובעת נסעה ברכב המדובר ופרטי רכב הנתבעת לא נתונים במחלוקת. אינני סבור כי יש בטענות הנתבעות לגבי אי מתן תיאור למיקום הרכב לאחר הפגיעה כדי לשנות מהתמונה הראייתית. נזכיר כי נתון זה מניח כי אך טבעי שהתובעת לאחר שנדרסה על ידי רכב תמסור פרטים מדויקים לגבי מיקום הרכב, והנחה זו לא מקובלת עליי. גם הטענות ביחס למסקנה שיש להסיק מדברי התובעת בעניין העזרה שזוגה מושיט לה, אין בהן ממש.
2. מכל מקום, וגם אם פה ושם קיימות סתירות בעדות התובעת, הרי אין בכך כדי להביא לדחיית התביעה או לקביעה כי גרסתה לא מהימנה. קביעת מהימנות אינה מלאכה טכנית של ספירת מספר הסתירות ואי הדיוקים של עד או בעל דין. זוהי מלאכה מורכבת בה על בית המשפט לעמוד על התמונה הכוללת ולבחון אם מתגבשת תמונה עובדתית וכיצד מתיישבות פיסות הראיות לכדי תמונה עובדתית. תובנות אלו יפות ביתר שאת מקום שההכרעה העובדתית נשענת על ניתוח ראיות נסיבתיות שאינן תלויות רק במה שמסרה התובעת, והתרשמות ממהימנות התובעת היא אך נדבך אחד בלבד בקביעת התשתית העובדתית. בעניין זה אלא להפנות לדברים שציין בית המשפט העליון בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302 (1993):

"נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שיכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו....סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות אם יש הסבר סביר לסתירה... יש לעולם חשיבות לעקביות תיאוריו של עד. לצורך כך ניתן לפנות גם לנושאים שהם שוליים לסוגיה שבמחלוקת....יחד עם זאת, יש לראות את הדברים בפרופורציה הנכונה מבחינת חשיבותם היחסית במסכת אירועים שלמה....".

הטענה לאמירת שקר על ידי התובעת

1. הנתבעות טוענות שהנתבעת נתפסה בשקר, שכן לא סיפרה פרטים מלאים על היקף עיסוקיה. לפי הנטען, לתיק המוצגים שהגישה התובעת צירפה מסמכים חלקיים בלבד בנוגע להשתכרותה לאחר התאונה. כמו כן בעדותה ציינה כי עבדה במשרה מלאה לפני התאונה והיום עובדת ב3/4 משרה, כל זאת מבלי להזכיר שהיא עובדת במשרה נוספת, בה החלה לעבוד לאחר התאונה (עמ' 18). התובעת טענה כי היא לא הזכירה עובדה זו משום שהייתה עבודה זמנית והוסיפה כי אולי שכחה לספר (עמ' 19 ש' 6).
2. תוך שהן מפנות לפסק הדין שניתן לאחרונה בע"א 765/18 חיון נ' חיון (פורסם בנבו, 1.5.2019) (להלן: עניין חיון) – ביקשו הנתבעות לדחות את התביעה אך ורק על בסיס "שקריה" של התובעת. בפסק דינו של כב' השופט שטיין בעניין חיון צוין כי שקריו של בעל דין "הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות". תוצאה זו, כך על פי חוות דעתו של כב' השופט שטיין היא תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים מוכרים שיש לרענן ולהגביר את השימוש בהם: הראשון חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד משקר בכל עדותו; השני – ההנחיה המצויה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) בדבר הצורך בפירוט מקום שהקביעה היא על פי עדות יחידה של בעל דין ללא סיוע; והשלישי – איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. יודגש כי הפעלת כללים אלה, כפי שבית המשפט העליון מציין בעניין חיון הם כלים שנתונים לשיקול דעתו של בית המשפט.
3. הדיון סביב שקרי בעל דין והתוצאות הנובעות מכך במישור קביעת העובדות עשוי לעורר מספר סוגיות מורכבות שנזכיר רק את העיקריות בהן. הסוגיה הראשונה היא העוסקת באיתור השקר בהליך המשפטי; הסוגיה השנייה זיהוי הגורמים שהביאו לאמירת השקר; והסוגיה השלישית – הנפקות של מסירת דבר שקר בהליך המשפטי.
4. הסוגיה הראשונה שנוגעת לאיתור דבר השקר מהאמת, מעסיקה את בית המשפט מדי יום ביומו כחלק בלתי נפרד מהליך קביעת העובדות. איתור השקר והאמת היא נגזרת מהשאיפה הטבועה – להביא לדיוק עובדתי מרבי בקביעת העובדות. דיוק שכזה הוא ערך אובייקטיבי שיש בכוחו לגרום להגשמת הזכויות המהותיות באופן מיטבי. הסוגיה השנייה שענייניה התחקות אחר הסיבות לאמירת דבר שקר לרוב לא נדונה כסוגיה נפרדת אלא כחלק מהדיון בסוגיה הראשונה, ובכך גם עיקר יישומה בהליך המשפטי (ראו: ת"א (שלום קריות) פלוני נ' עירית נהריה (פורסם בנבו, 2.4.2018)). הסוגיה השלישית שנוגעת לנפקות של אמירת שקר – ולסוגיה זו כוונו עיקר טיעוניהן של הנתבעות – היא סוגיה מורכבת. לצד האמור בעניין חיון ניתן למצוא בפסיקת בית המשפט העליון התייחסות להשפעת אמירת שקר בנושא מהותי על גורל התביעה. כך למשל בע"א 9073/15 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 16 (פורסם בנבו, 4.9.2017), ציין כב' השופט הנדל דברים אלו:

"יש לחדד כי שקריו של תובע אינם חוסמים את דרכו כשלעצמם. אין חזקה חלוטה לפיה יש לדחות את גרסתו של תובע שקרן, ושיקולי מדיניות משפטית אינם תומכים בדחיית תביעה רק לנוכח שקריו של תובע. השקרים מתבטאים במשקל שיש לתת לראיותיו – אם לעדותו שלו ואם לראיות אחרות שהציג, בתלות בנסיבות המקרה. אולם אם גרסתו של התובע מוכחת במידה הדרושה באמצעות ראיות מהימנות – יש לקבל את גרסתו חרף שקריו. התרופה להתנהלות דיונית נפסדת מעין זו יכולה להיות, למשל, במישור פסיקת ההוצאות. אך בסופו של יום, על ההכרעה בתביעה גופא להיעשות על פי התשתית הראייתית שהונחה, על מה שיש בה ועל מה שאין בה".

דברים ברוח דומה ציין כב' הנשיא (בדימוס) שמגר בד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 459 (1991):

"נסיון החיים והנסיון השיפוטי מלמדים שגם השקרן כולל בדבריו קטעי אמת, וכי גם דובר שעיקרי דבריו אמת מתבל דבריו לפעמים באמירה שאינה אמת, ועל בית המשפט לנסות ולהפריד בין אלו לאלו. הסינון וההפרדה בין חלקים אלו הם מן המלאכות המקובלות על בית המשפט...".

ראו גם דבריו של כב' השופט עמית בת"א (מחוזי חיפה) 1130/05 סאלם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 7 (פורסם בנבו, 10.4.2008).

1. במעבר לענייננו, אינני סבור כי יש בטענת הנתבעות כדי להביא לדחיית התביעה. אמנם קיים קושי בכך שהתובעת לא מסרה נתונים מלאים לגבי השתכרותה, ובכלל זאת לא ציינה כי עבדה בעבודה נוספת לאחר התאונה, אך במהלך החקירה הנגדית היא ציינה חלק מהפרטים החסרים (עמ' 18 ש' 24). יש להציב קושי זה במקום הראוי לו. אינני סבור שמניעיה של התובעת הם להכשיל את ההליך השיפוטי או להשיג יתרון פסול במשפט. אין להוציא מכלל אפשרות כי התנהלותה של התובעת נבעה מסברתה (שאינני משלים עמה) כי העיקר הוא המידע לגבי המעסיק שלשם ביצוע העבודה אצלו הייתה בדרכה עת נפגעה. חיזוק להלך מחשבה זה ניתן למצוא בכך שהתובעת לא מסרה מידע לגבי עבודה נוספת בה עבדה לפני התאונה. כמו כן, הסברה כי התובעת לא מסרה מידע כדי לזכות ביתרון מניחה כי התובעת יודעת כי אם תסתיר את הכנסתה הנוספת עשוי הדבר להגביר את הסיכוי להגדלת הפיצוי המגיע לה בגין הפסדי השתכרות לעתיד. ידיעה זו היא מובנת מאליה לעוסקים בדיני נזיקין, אך לא ניתן לייחס אותה כלל וכלל לתובעת שחפה מכל תחכום. לזאת יש להוסיף (ועל כך פירוט בהמשך בפרק הנזק) כי הכנסתה של התובעת (הדלה ממילא) משני עיסוקיה לאחר התאונה, נמוכה מממוצע שכרה לפני התאונה. זאת ועוד, הגם ששאלת היקף הנזק היא שאלה עיקרית בתביעה לפיצוי, נדמה כי עיקר העיקרים הוא שאלת אירוע התאונה וגרסאותיהן הקוטביות של התובעת והנתבעת. לפיכך, גם אם נמצא קושי בהתנהלות התובעת, אין בכך כדי לחרוץ את גורל התביעה. הדברים אמורים ביתר שאת מקום שההכרעה מבוססת על ממצאים אובייקטיביים ועל ראיות שחלקן הגדול מקורו דווקא בהתנהלות הנתבעת.

תחולת סעיף 54 לפקודת הראיות

1. לבסוף, הנתבעות טוענות כי אין לקבל את התביעה משום שנקודת המוצא היא שהתובעת מבקשת לבסס את תביעתה על עדותה שלה עצמה כעדות יחידה. כזכור, סעיף 54 לפקודת הראיות קובע כי: "פסק בית המשפט באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחיד שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בית בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". אחת החלופות המנויות היא מקרים בהם "העדות היא של בעל דין". נקודת המוצא שבה אוחזות הנתבעות לא מקובלת עליי. לצד עדותה של התובעת עצמה לגבי עצם האירוע ראיות רבות נוספות שמהוות סיוע לעדותה, כך שאין המדובר בעדות יחידה של בעל דין "שאין לה סיוע", ומשכך אין לפנינו מקרה שעליו חל סעיף 54. זאת ועוד, נסיבותיו של מקרה זה ייחודיות בכך שדחיית גרסתה של הנתבעת מחזקת במידה מסוימת את גרסת התובעת, זאת בשל הזיקה ההדוקה בין שתי הגרסאות והיותן בבחינת האחת מוציאה את השנייה. גם אם יימצא כי המדובר הוא בעדות יחידה, הרי הראיות הנסיבתיות עליהן הצבענו ממלאות את דרישת הפירוט.

סיכום

1. אכן, לחלק מהתנהגות הנתבעת ניתן לייחס מספר פרשנויות, שחלקן תומכות בגרסת התובעת וחלקן תומכות בגרסת הנתבעת. בחינת הראיות נעשית תוך ראיית התמונה בכללותה וקביעה מהי הגרסה המסתברת יותר. בחינה שכזו נעשתה בזיקה להתרשמותי הישירה מן התובעת והנתבעת. בסופו של דברת מצאתי לקבל את גרסתה של התובעת. גרסתה של התובעת שזורה בצבר של ראיות נסיבתיות אליהן הפנינו ואשר כשלעצמן מטות את הכף לכיוון קבלת גרסת התובעת. מנגד, אינני יכול לתקוע יתדות על בסיס גרסתה של הנתבעת, אשר כשלעצמה נושאת קשיים וחלקים ממנה לא מתיישבים עם ההיגיון והשכל הישר. זאת ועוד, משמעות קבלת גרסתה של הנתבעת היא ייחוס עורמה, תחכום ואולי דמיון פורה שהובילו אותה לטפול לנתבעת אשמה מיד לאחר שזו עשתה עמה מעשה חסד. לא התרשמתי כי סביר לייחס לתובעת יכולות או כוונות אלו. האפשרות הנוספת לפיה התובעת נפגעה מרכב אחר וסברה בטעות כי התובעת פגעה בה לא מתיישבת עם עדות התובעת והפרטים שמסרה ובעיקר לא מתיישבת עם תגובותיה של הנתבעת לאחר התאונה.
2. אני קובע אפוא כי התובעת נפגעה כתוצאה מתאונת דרכים כאשר רכב הנתבעת שהיה נהוג על ידה פגע בתובעת. על כן, על הנתבעות החובה לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה. מכאן נעבור לדון בשאלת הנזק. תחילה נציב את אבני הדרך לחישוב ראשי הנזק ולאחר מכן נעבור לאומדן הנזקים עצמם.

שאלת הנזק

נתונים וקביעות לצורך חישוב ראשי הנזק

1. כללי: התובעת ילידת 14.10.1955. ביום התאונה – שארעה ביום 6.9.2015 – הייתה כבת 60; כיום היא כבת 63 וחצי שנים.
2. הפגיעה והטיפול הרפואי: כפי שכבר צוין, לאחר התאונה הובאה התובעת למרפאת קופת חולים בעיר מגוריה. במסמך שנערך במרפאה (נ/1) צוין כי התובעת מתלוננת על כאבים בבית חזה מימן וברך שמאל וכי קיימים חתכים שטחיים בפה ושבר בשן קדמית. מאוחר יותר פנתה התובעת לבית חולים העמק בעפולה. בתיעוד הרפואי מבית החולים צוין כי התובעת נחבלה בפנים, ברגל ימין וביד ימין, וצוין כי התובעת התלוננה על שברים בשיניים וקיימת נפיחות בשפתה התחתונה. בבדיקה צוין כי קיימת רגישות מעל קשת הצלעות, אך צילום לא הראה שברים. בבדיקת רופא אורתופד צוין כי קיימת רגישות אך לא נצפו שברים בצילומים שנעשו (בין היתר לברך). התובעת המשיכה בקבלת טיפול רפואי בקופת חולים וקיבלה טיפולי פיזיותרפיה. במהלך הטיפול נרשמו בין היתר תלונות על רגישות מעל קדמת החזה, מעל קידמת ברך ימין, מעל שורש כף יד שמאל, ומעל גב תחתון שכוללות תנועות מכאיבות. בהמשך נרשם במסמכים כי התובעת סובלת מ"כאבי גב תחתון כרוניים ברקע דיסקופטיה L4-L5 ושבר ישן...החמרה לאחר מעורבות בת.ד." כמו כן עולה מהמסמכים כי התובעת טופלה על ידי פסיכיאטרית ובתיעוד הקשור לכך צוין כי היא לא רגועה, מצב רוחה ירוד, סובלת מפחדים, מרעד בידיים, מצב רוחה ירוד וקיימת תחושה של חוסר משמעות (התיעוד הרפואי צורף לתיק המוצגים מטעם התובעת).

1. נתוני המוסד לביטוח לאומי: התאונה ארעה כאשר התובעת הייתה בדרכה לעבודה, ועל כן התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: מל"ל) כתאונה עבודה. לאור הכרה זו הוגשה תביעה לקביעת דרגת נכות ולתובעת נקבעו נכויות. וועדה רפואית של המל"ל קבעה כי לתובעת נכויות זמניות כלהלן: 30% החל מיום 1.10.2015 ועד 31.3.2016; ו- 40% מיום 1.4.2016 ועד ליום 1.8.2017 (ראו פרוטוקול ועדה רפואית לעררים מיום 21.8.2016).

כמו כן קבעה הוועדה הרפואית לתובעת נכות לצמיתות בשיעור משוקלל של 19.2% החל מיום 2.8.2017 לפי הפירוט הבא:

10% לפי פריט 37(5)(א) לתוספת תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות) בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה צווארי;

10% לפי פריט 34(ב)(2) לתקנות המתאר הפרעה נפשית במצב של "רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים אפקטיביים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית של כושר העבודה". קביעה זו התבססה על חוות דעת של יועץ מטעם המל"ל שציין בין היתר כי התובעת סובלת בעיקר מחרדות וקושי עקב מוגבלות תפקודית, אך אין סימנים לתסמונת פוסט טראומה ואין סימנים לדיכאון מג'ורי, וכי היא מקבלת תרופות נוגדות דיכאון בהשפעה חלקית;

0.25% לפי פריט 74(1)(3ד(ח) לתקנות שמתאר "אבדן שיניים עם אפשרות התקנה תותבת". קביעה זו נסמכה על יועץ בתחום פה ולסת מטעם המל"ל שמצא שקיימת פגיעה בלסת עליונה עם שבר בשן 15 ועקירה ושחזור כותרת שבורה של שן חותכת מרכזית (מסמכי המל"ל סומנו נ/3).

אין חולק כי קביעת הנכות מחייבת לצורך הליך זה משום שהיא קביעה "על פי דין" במובן סעיף 6 לחוק פלת"ד.

1. הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות: הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת היא בשלושה תחומים רפואיים. במישור האורתופדי לתובעת נקבעה נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בעמוד השדרה הצווארי. במישור הפסיכיאטרי נקבעה לתובעת נכות בשיעור של 10% בעיקר בגין חרדות ומוגבלות תפקודית. לתובעת נגרמה נכות מזערית בתחום אא"ג שאין בה ממד תפקודי.

אין צורך לשוב ולפרט מושכלות יסוד. כידוע, לא תמיד קיימת הלימה מלאה בין שיעור הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית. עם זאת, הנכות הרפואית מהווה אמת מידה מרכזית להערכת הנכות התפקודית (ע"א 32/50 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 1572 (1962); ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792 (1995) (להלן: עניין ג'רוג'יסיאן)). לצורך קביעתה של הנכות התפקודית יש להתחשב במכלול שיקולים "שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה" (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.2015)). כן יש לתת את הדעת ל"מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (פורסם בנבו, 25.7.2010) (להלן: עניין שלמייב)).

בנסיבות המקרה שלפנינו יש לשים דגש על גילה של התובעת, שהינה ילידת 1955, כבת 63 וחצי שנים כיום. הנכות ממנה סובלת התובעת היא בשני מישורים. נכות במישור הגוף ונכות במישור הנפש. כל נכות לבדה היא במערכת מרכזית בחייו של האדם, והגבלה בה משפיעה על התפקוד בפעילות החיים היומיומית, לא כל שכן, על תפקוד במסגרת תעסוקתית. שילובן של שתי המוגבלויות, לא מקל – לשון המעטה – על כושר תפקודה של התובעת. זאת ועוד, עיסוקה של התובעת, כפי שיובהר בהמשך, כולל אלמנטים משמעותיים של מאמץ פיזי, ועל כן לנכויות שנותרו השפעה משמעותית על יכולת תפקודה בעיסוקה. בנוסף לכך יש לתת את הדעת לאפשרות היפלטות התובעת משוק העבודה (עניין ג'רוג'יסיאן; ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה י"ג (פורסם בנבו, 13.7.2009)). השיקולים בהקשר זה הם מורכבים ובגדרם יש להתחשב באפשרות כי אם התובעת תיפלט משוק העבודה המשמעות תהיה קריטית שכן יתעורר קושי בהשתלבותה לאחר מכן בעבודה אחרת בהינתן גילה ומגבלותיה. מן העבר האחר יש להתחשב בכך שחרף התאונה חזרה התובעת לעבודה ועד לגיל הפרישה (הנורמטיבי) נותרו כשלוש שנים וחצי בלבד. לאור נתונים אלה, יש להעמיד את הנכות התפקודית באופן התואם את הנכות הרפואית – 19%, ואת הגריעה מכושר ההשתכרות גם כן באופן תואם (השוו: עניין שלמייב; ע"א 4919/09 עיסא נ' בר (פורסם בנבו, 14.6.2011)).

1. תעסוקה ונתוני שכר לפני התאונה: התובעת עסקה הן לפני התאונה והן לאחריה כמטפלת בקשישים. עיון ב"דוח רציפות" (נ/2) שמשקף דיווח של מעסיקיה של התובעת לאורך השנים, מגלה כי התובעת עבדה ברצף (כמעט מלא) מאז שנת 1990 אצל מעסיקים שונים ולעתים אצל שני מעסיקים במקביל. מהסכם העסקה בין התובעת לבין חברת עמל סיעודית בע"מ (להלן: חברת עמל) עולה כי שכרה של התובעת הוא לפי תעריף של 23.12 ₪ לשעה (חלק מת/3). התובעת צירפה תלושים ממעסיק זה (ת/3). עולה כי ממוצע שכרה של התובעת ממעסיק זה בחודשים ינואר עד אוגוסט 2015 הוא – 5,114 ₪ (ההצמדה להיום היא זניחה). מדוח הרציפות עולה גם כי לפני התאונה התובעת עבדה בשנת 2015 (ינואר עד מרץ 2015) שלושה חודשים במשק בית ושכרה הכולל בחודשים אלה – 3930 ₪ ובממוצע לחודש (לפי תקופה של 8 חודשים) – 491 ₪ לחודש. ניתן אפוא לסכם כי לפני התאונה שכרה הממוצע של התובעת לחודש הסתכם בסך של 5,932 ₪ ובצירוף הצמדה להיום – 6,000 ₪.
2. תעסוקה ונתוני שכר לאחר התאונה: למרות הנכויות הזמניות שנקבעו לתובעת, עולה כי היא חזרה לעבודה בחברת עמל כבר בחודש אוקטובר 2015, אם כי שכרה ממעסיק זה לאחר התאונה פחת מהשכר לפני התאונה. בחודש ספטמבר 2015 בו ארעה התאונה נרשמו ימי עבודה מועטים והשכר היה 1,057 ₪; בחודש אוקטובר השכר היה 4,182 ₪; בנובמבר 2015 – 2,349 ₪; ובדצמבר 2015 – 2,332 ₪. ההפרש בין השכר בחודשים אלה לבין ממוצע השכר לפני התאונה מסתכם בסך 14,080 ₪. בשים לב לנכות הזמנית שנקבעה לתובעת בתקופה זו, אני סבור כי סכום זה מבטא את הפסד השכר בפועל עד סוף שנת 2015.

שנת 2016 – מדוח הרציפות עולה כי התובעת עבדה בשני מקומות עבודה; האחד חברת עמל (ששמה שונה לחברת עמל ומעבר בע"מ, אינדיקציה זו עולה מתלושי השכר במכלול ת/3), והשנייה חברת דנאל בע"מ. סך הכנסות התובעת משני מקומות העבודה – 54,205 ₪, ובממוצע לחודש – 4,518 ₪.

שנת 2017 – בשנה זו עבדה התובעת בחברת דנאל אדיר וכן בחברת עמל. כפי שעולה מטופס 106 (חלק מ ת/3), מדוח הרציפות המעודכן שהוגש על ידי הנתבעות לאחר הסיכומים ומעדות התובעת, שכרה של התובעת בשנת 2017 משני המקומות מסתכם בסך 48,975 ₪ ובממוצע לחודש – 4,081 ₪.

שנת 2018 – מטופס 106 ומדוח הרציפות המעודכן לגבי שנה זו עולה כי השכר השנתי של התובעת הסתכם בסך 49,917 ₪, ובממוצע לחודש – 4,159 ₪. יצוין כי מדוח הרציפות המעודכן עולה כי בגין חודש עבודה אחד בחברת דנאל השכר הוא 21,027 ₪. נראה שנתון זה לא מדויק ועל כן אין להתחשב בו. זאת, משום ליד סכום זה נרשם חודש עבודה אחד ולאור נתוני השכר לחודש של התובעת הסכום לא נראה סביר; התובעת העידה כי היא עבדה אצל חברת דנאל עד 2017 ולאחר מכן התפטרה; ו הסכום שצוין זהה באופן מעורר חשד לסכום שנרשם באותו מסמך בגין 12 חודשי עבודה בשנת 2017, כך שנראה כי המדובר ברישום לא מדויק. מכל מקום משלא הובהר נתון זה אינני רואה להתחשב בו.

שנת 2019 – למכלול ת/3 צורפו תלושי שכר בחברת עמל לחודשים 1-2/19 ולסיכומים צורפו, ללא התנגדות, תלושים לחודשים 3-4/19. כמו כן התובעת ציינה כי החלה לעבודה אצל מעסיק נוסף במקביל (הגר שירות סיעוד בע"מ) וצורפו תלושים לחודש 3-4/19 (מהם עולה כי תחילת העבודה אצל מעסיק זה ביום 3.3.2019). שכרה הכולל של התובעת בארבעת החודשים משני המעסיקים מסתכם בסך 14,978 ₪ ובממוצע חודשי – 3,744 ₪.

לשלמות התמונה יצוין כי התובעת החלה לקבל קצבת אזרח ותיק החל מאוקטובר 2017 עם הגיעה לגיל 62. ב"כ התובעת הבהיר בסיכומיו – והדברים מקובלים עליי – שהגריעה בהשתכרות לא יכולה להיות משיקולים טקטיים מחשש לפגיעה בקצבת אזרח ותיק, שכן גם אדם עובד זכאי לקצבה אם שכרו לא עולה על תקרה של 7,807 ₪, בעוד ששכר התובעת גם לפני הזכאות וגם לאחריה היה רחוק מהתקרה.

[במאמר מוסגר יצוין כי לסיכומים צירפה התובעת תלושי שכר ולאחר מכן הגישו הנתבעות דוח רציפות מעודכן, הואיל והצדדים לא התנגדו למהלכו של האחר ובשים לב למהות הראיות שצורפו לא ראיתי להתעלם מהן]

חישוב הנזק

1. נזק לא ממוני – בשים לב לגיל התובעת ולשיעור הנכות סכום הפיצוי הוא 24,953 ₪ ₪.
2. הפסד שכר לעבר – נקודת המוצא שעסקינן בנזק מיוחד שטעון הוכחה בשני מישורים: עצם קיומו ושיעורו ( ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז חברה לשווק בע"מ, פ"ד ל (3) 281, 285 (1976); ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 809 (1981); ע"א 444/94 אורות ייצוא אומנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא (5) 241, 255 (1997)). מהסקירה שהובאה לעיל עולה כי לתובעת נגרמה גריעה בשכר לאחר שובה לעבודה. סבורני כי בשים לב לנכות הזמנית שנותרה לתובעת, יש לחשב את ההפסד מיום התאונה ועד סוף שנת 2015 לפי ההפרש בין ממוצע שכרה לפני התאונה לבין שכרה בפועל בתקופה זו. הפסד זה מסתכם בסך של 14,080 ₪, ובתוספת ריבית להיום – 14,610 ₪.

מאז חודש ינואר 2016 ועד למועד מתן פסק הדין חלפו 41 חודשים. מהסקירה שהובאה לעיל ניכר כי קיים פער בין השכר הממוצע של התובעת לפני התאונה לבין שכרה מדי חודש לאחר התאונה. פער זה הוא ביטוי לעובדה כי נגרם לתובעת הפסד לאחר התאונה. קביעה זו מתיישבת עם הנכות הזמנית ולאחר מכן הנכות הקבועה. דרך אחת לחשב את גובה ההפסד לתקופה זו הוא על ידי חישוב ההפרש בפועל בין השכר הממוצע לפני התאונה לשכר בכל חודש. אני סבור כי נכון יותר לבסס את החישוב לפי שיעור הגריעה מהשכר הממוצע לפני התאונה בהתאמה לנכות התפקודית (לא התעלמתי מכך שסמוך לאחר התאונה נקבעה נכות זמנית גבוהה יותר אך בתקופת הנכות הזמנית התובעת חזרה לעבוד). אמנם ההפרש בין ממוצע השכר לפני התאונה לבין השכר בפועל החל מינואר 2016 עולה על הגריעה לפי הנכות התפקודית. למרות זאת, יש לערוך את החישוב לפי יחס אובייקטיבי זאת בזיקה לקביעה בדבר הגריעה מכושר ההשתכרות. הפסד השכר אפוא מחודש ינואר 2016 ועד להיום הוא בסכום של 47,530 ₪ (6000 ₪ x 19% x 41 חודשים – בתוספת ריבית מאמצע התקופה עד היום).

סה"כ הפסד שכר לעבר – 62,140 ₪.

1. הפסד בגין כושר ההשתכרות לעתיד – בעת התאונה הייתה התובעת כבת 60 ונשואה. כיום היא כבת 63 וחצי, אך ממשיכה לעבוד, במקביל היא מקבלת גמלת אזרח ותיק לאחר שהגיעה לגיל 62.

לפי חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, גיל הפרישה לאישה הוא 62 (סע' 3 לחוק) אולם לגבי אישה שנולדה בשנת 1955 ואילך, קובע סע' 9 לחוק הפרישה כי השר הממונה על ביצוע החוק יקים ועדה ציבורית לבחינת גיל הפרישה שתגיש את המלצותיה. ואכן ועדה ציבורית מונתה והגישה המלצותיה בגדרן הציעה להעלות את גיל הפרישה לאישה ל- 64 (ראו דוח הועדה הציבורית לבחינת גיל הפרישה לנשים – ספטמבר 2016), אך המלצות אלו טרם קיבלו גושפנקה חוקית. בענייננו, התובעת טוענת כי יש לערוך את חישוב הפסדיה על בסיס ההנחה כי היא תמשיך לעבוד עד גיל 70. בבואי לקבוע את הגיל שיהווה הבסיס לקביעת הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד שמתי לנגד עיני את התמונה העולה מהנתונים המונחים בפניי, לפיהם מדובר באשה חרוצה ונמרצת שעובר לתאונה עבדה ברציפות למשך יותר מעשרים שנים (הנתונים הם משנת 1990, אני מניח כי הדבר בשל היות התובעת עולה ואין נתונים מארץ מוצאה). גם לאחר התאונה שבה התובעת לעבוד לאחר זמן קצר והיא ממשיכה לעבוד עד עצם היום, כשנתיים לאחר הגיעה לגיל פרישה. בהינתן נתונים אלו, אני קובע כי הגיל שישמש הבסיס לחישוב לעתיד הוא 67. בכך גם יש גם יינתן ביטוי לקביעה הנורמטיבית בחוק גיל פרישה לפיה גיל פרישת החובה הן לגבר והן לאישה הוא 67.

על בסיס דברים אלו, ולאור הקביעה בדבר הנכות התפקודית, אני סבור כי הגריעה מכושר ההשתכרות של התובעת היא בשיעור דומה לנכות התפקודית. בעניין זה נתתי את דעתי לאופי עיסוקה של התובעת, שדורש עבודה פיזית ולסיכון ההיפלטות משוק העבודה. נקודה זו היא משמעותית בשים לב לגילה של התובעת ולתנודות בעיסוקה לאורך השנים ומאחר ואין היא נהנית מיציבות תעסוקתית ואינה עובדת אצל מעסיק שמספק עוגני בטחון תעסוקתיים. קיים חשש אפוא שהתובעת תמצא את עצמה ללא עיסוק, או אז פגיעתה תקשה על חזרתה לשוק העבודה בשים לב לגילה ולמגבלותיה. כמו כן, העידה התובעת כי לצד עבודתה בחברת עמל היא עבדה עבודה נוספת זמנית בשל מצוקה כלכלית (עמ' 19 ש' 1, ש' 27). בנתוני המקרה, ותוך מתן דגש על כך שנתוני העבר מלמדים על ירידה בפועל לאחר התאונה אף בשיעור שעולה על הגריעה מכושר ההשתכרות, אינני רואה סיבה שלא לפצות את התובעת לפי חישוב אקטוארי מלא. חישוב כאמור מביא לתוצאה של 48,461 ₪ (מקדם ההיוון – 42.51; בסיס שכר של 6000 ש"ח; נכות תפקודית של 19%).

1. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה – ראש נזק זה יחושב לפי 12% מהפסדי ההשתכרות של התובעת לעבר ולעתיד (110,601 ₪), מכאן שהפסדי הפנסיה מסתכמים בסך – 13,272 ₪. לדרך חישוב הפסדי פנסיה ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (פורסם בנבו, 31.7.2014); ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (פורסם בנבו, 31.12.2013).
2. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – לאחר תקופה קצרה של פחות מחודש, חזרה התובעת לעבודה. לנתון זה יש משמעות ככל שהדברים נוגעים לעזרת צד ג' לעבר, שכן נקודת המוצא כי אין התאמה בין חזרתה של התובעת לעבודה לבין הטענה לעזרת צד של בני משפחה. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות את העזרה שהושיט זוגה של התובעת מעת לעת, בעיקר בסופי שבוע, כפי שהוא ציין בעדותו (עמ' 26-25).

אשר לעזרת צד ג' לעתיד – נכותה הרפואית של התובעת עומדת על שיעור של כ- 19% ולנכות זו עלולה להיות השפעה על תפקוד התובעת בעתיד, בעיקר בעבודות משק הבית (ע"א 92/87 דנן נ' חודדה, פ"ד מה(2) 604 (1991)). אכן, בשלב זה העזרה לה נזקקת התובעת היא מצומצמת ביותר משום שנראה כי לא איבדה מיכולותיה ותעיד על כך העובדה שהיא עובדת בעבודה שדורשת מאמץ פיזי ונפשי. עם זאת, יש לשקול את האפשרות כי עם נקוף הימים ובגיל מתקדם יותר, בשל מגבלותיה, התובעת תזדקק לעזרה מוגברת של בני משפחתה שתהא מעבר לסיוע הרגיל ההדדי הרגיל הקיים בתוך משפחה נורמטיבית (ע"א 428/77 סגל נ' שרף (מצוטט אצל דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 823 (2003)). אין גם להוציא מכלל אפשרות עזרה חיצונית שלא על ידי בני המשפחה. מצד שני, בגיל מתקדם יותר בלאו הכי תהיה זקוקה לעזרה חלקית (ע"א 185/88 אבו ג'עפר נ' אבו ג'עפר, פ"ד מה(3) 119, 122 (1991)). אינני סבור שיש לערוך חישוב כנטען על ידי התובעת וחלף זאת יש לפסוק פיצוי גלובלי.

לא השיקולים דלעיל, אני רואה לפסוק פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסכום של 50,000 ₪.

1. הוצאות לעבר ולעתיד – הטענה להוצאות בעבר היא טענה לנזק מיוחד שטעון הוכחה ובעניין זה לא הוצגו ראיות (התובעת לא טענה עוד להוצאות בגין טיפולי שיניים – ראו עמ' 14 לסיכומים). עם זאת, לא ניתן להתעלם מההוצאות שהתובעת הוציאה לשם נסיעה לצורך קבלת טיפולים רפואיים ולרכישת תכשירים רפואיים – מעבר לאלו הממומנים על ידי קופת חולים והמוסד לביטוח לאומי. חלק מהוצאות אלו תצטרך התובעת להוציא בעתיד. התובעת ויתרה על טענתה לעניין הוצאות הטיפול בגין הפגיעה בשיניים, ותבעה סכום צנוע של 2,500 ₪, משכך – אני רואה לפסוק סכום זה.

סיכום

1. ריכוז ראשי הנזק:

נזק לא ממוני 24,953 ₪.

הפסד שכר לעבר 62,140 ₪.

הפסד בגין פגיעה בכושר ההשתכרות 48,461 ₪.

הפסד הפרשות המעביד לפנסיה 13,272 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 50,000 ₪.

הוצאות לעבר ולעתיד 2,500 ₪.

סה"כ 201,326 ₪.

1. הפיצוי מסתכם אפוא בסך של 201,326 ₪. מסכום זה יש לנכות את התשלומים שקיבלה התובעת מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 66,485 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומם ועד למועד מתן פסק הדין – 69,050 ₪. הפיצוי המגיע לתובעת מסתכם אפוא בסך של 132,276 ₪.
2. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך של 132,276 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ והוצאות (כולל אגרה והוצאות העדים) בסך כולל של 22,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ט, 10 יוני 2019, בהעדר הצדדים.