1. לפניי בקשת הנתבעות לתיקון טעות סופר שנפלה בפסק הדין שניתן בתיק זה ביום 10.6.2019. בבקשה נטען כי נפלה טעות בסעיף 43 לפסק הדין בו נקבע – על בסיס נתונים שפורטו שם – כי שכרה הממוצע של התובעת לפני התאונה משני מקורות הכנסה עמד במצטבר על סך של 5932 ₪, בעוד שחיבור הסכומים של ממוצע שני מקורות ההכנסה מביא לתוצאה של 5605 ₪. נטען כי טעות זו בקביעת בסיס השכר גררה טעויות בחישוב הפסדי השכר לעבר ולעתיד וכן ברכיב הפסד תנאים סוציאליים. ביתר פירוט נטען כי בית המשפט ציין כי שכרה הממוצע של התובעת בחברת "עמל" עמד על 5,114 ₪ ואילו שכרה בגין עבודתה בחודשים ינואר עד מרץ 2015 בעבודות משק בית הסתכם בסך 3,930 ₪, ובממוצע לחודש (לתקופה של 8 חודשים) סך של 491 ₪. חיבור שני הסכומים הנ"ל (5,114 ₪ - השכר החודשי בחברת עמל, ו-491 ₪ - השכר בעבודות משק בית) מביא לתוצאה של 5,605 ₪ לפני הצמדה, ואילו בטעות נקבע בפסק הדין כי הסכום עומד על 5,932 ₪ (ולאחר הצמדה 6,000 ₪).
2. התובעת מתנגדת לבקשה וטוענת כי הנתבעות מתעלמות מסעיף 46 לפסק הדין, בו נקבע כי הפסד השכר בעבר בגין התקופה שמיום התאונה ועד לסוף חודש דצמבר 2015 עומד על סך של 14,610 ₪. לטענת התובעת, כעולה מבקשת הנתבעות, הפסד השכר לעבר עומד על סך של 43,530 ₪, ואם מחברים לסכום זה את הסכום בגין התקופה שמיום התאונה ועד סוף חודש דצמבר 2015, כפי שנקבע על ידי בית המשפט בפסק הדין, הרי שהסכום הכולל עומד על סך של 58,140 ₪, לא כולל תוספת ריבית מאמצע התקופה. בכל מקרה נטען כי בהתחשב בעובדה שהנושא שהעלו הנתבעות מחייב בחינה מחדש של סה"כ בסיס חישוב הכנסת התובעת בעבר לעומת הסכום המעוגל אליו הגיע בית המשפט, כמו גם הצורך להיזקק שוב לחישוב הריבית מאמצע התקופה, הרי שאין המדובר בטעות סופר והדרך היחידה להתערב בקביעת בית המשפט היא באמצעות הגשת ערעור על פסק הדין.
3. דין הבקשה להתקבל בכל הנוגע להפסד השכר לעבר ומכאן גם החלק היחסי של הפסדי פנסיה לעבר, אך בה בעת דין הבקשה להידחות ככל שהיא נוגעת לפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד.
4. בפסק הדין סקרתי את נתוני השכר של התובעת עובר לתאונה. בסעיף 43 לפסק הדין קבעתי כי ממוצע שכרה של התובעת מחברת "עמל" הוא 5114 ₪ ואילו ממוצע שכרה בשלושת חודשי העובדה בעבודות משק בית – 491 ₪ (חיבור סך כל השכר בשלושת החודשים חלקי שמונה חודשים). חיבור שני הסכומים מביא לתוצאה של 5,605 ₪ ואילו בפסק הדין נקבע בטעות כי ממוצע השכר הוא 5,932 ₪. בהליך שחזור פשוט ניתן לגלות כי הסכומים שנלקחו בחשבון הם 491 ₪ + 5441 ₪, במקום הנתון הנכון – 5114 ₪. לפיכך, ממוצע שכר התובעת בעבר הוא 5,605 ₪ בצירוף ריבית (לאחר שהוסף רכיב ההצמדה לשכר שלא נלקח בחשבון בפסק הדין) – 5790 ₪, חלף הסך של 6000 ₪. יצוין כי בחישוב הנ"ל הוסף רכיב ההצמדה לשכר שלא נלקח בחשבון בפסק הדין, זאת משום שמדובר בעניינים השלובים האחד בשני ולא ניתן לנתק ביניהם. משתוקן סכום הקרן, אין כל מניעה להוסיף לו הצמדה גם אם רכיב זה לא נכלל בפסק הדין.
5. טעות זו בבסיס השכר גררה טעות בחישוב הפסד השכר לעבר, ויש להעמיד דברים על מכונם. לפיכך, בהתבסס על ממוצע השכר, הפסד השכר לעבר הוא כלהלן: 5790 ₪ X 19% X 41 חודשים = 45,104 ₪, במקום הסכום שנקבע בפסק הדין. בהתאם לכך יש לתקן את חישוב ההפסד בגין הפרשות המעביד לפנסיה לעבר.

1. הדברים ביחס להפסד השכר לעתיד שונים בתכלית. אמנם, ההפסד לעתיד חושב בהתבסס על שכר של 6000 ₪, סכום זהה לסכום שלפיו חושב (בטעות) הפסד השכר לעבר, אולם בכך לא מתבקשת התוצאה כי מדובר בטעות סופר. בעוד שההפסד לעבר הוא נזק מיוחד שהוכחתו מבוססת על נתונים קונקרטיים של התקופה הסמוכה לפני התאונה (כך לפחות נקבע בפסק הדין), הרי ההפסד לעתיד מגלם קביעות עובדתיות לצד הערכות נורמטיביות פרי שיקול דעת שבית המשפט מפעיל. בסיס השכר לעתיד לא מבטא נתון קונקרטי של השתכרות בפועל, אלא מבטא הערכה לגבי כושר ההשתכרות. המגמה העדכנית בפסיקת בית המשפט העליון מבקשת לזהות את כושר ההשתכרות כ"נכס" או לפחות כמכיל רכיבים של קניין (ע"א 10217/16 ב.ת.ב - בניני תעשיה באר-שבע בע"מ נ' רפאל ג'ינר פסקה 43 (פורסם בנבו, 17.1.2019; ראו גם דברים שציינתי בת"א (קריות) 51577-09-14 פלונית נ' דראושה (פורסם בנבו, 21.2.2018)). על כן, העובדה כי שכר התובעת בתקופה הסמוכה לפני התאונה הסתכם בסכום מסוים אינה חזות הכל, ואת התמונה יש לראות במנעד רחב יותר ומתוך כך להסיק מה כושר ההשתכרות. הגם שנמצאה טעות בבסיס השכר בתקופה שלפני התאונה, עדיין אין בכך כדי להביא למסקנה כי נפלה טעות בהערכה הכוללת של כושר ההשתכרות. מהנתונים שנסקרו בפסק הדין עולה בבירור כי בחודשים מסוימים אף עלה שכרה של התובעת על 6000 ₪ (למשל בחודשים ינואר עד מרץ 2015 עבדה התובעת בשני מקומות ושכרה בכל חודש עמד על סך של כ- 6500 ₪ - ראו סעיף 43 לפסק הדין). הקביעה אפוא כי בסיס החישוב לעתיד הוא 6000 ₪ מגלם שילוב של נתונים עובדתיים קונקרטיים לגבי שכרה של התובעת עובר לתאונה וכן הערכה לגבי כושר ההשתכרות שנלמד בין היתר, אך לא רק, מנתוני העבר. בהינתן כך, כלל לא ניתן לומר כי חישוב הפסד השכר לעתיד הוא פרי טעות סופר, ועל כן דין הבקשה להידחות ככל שהיא נוגעת לרכיב זה.
2. לפיכך, יש לתקן את פסק הדין באופן שראש הנזק בגין הפסד שכר לעבר יעמוד על סך של 59,715 ש"ח (45105 + 14610 ₪). הפסד הפנסיה לעבר ולעתיד יתוקן ל – 12,981 ₪. לאחר תיקון רכיבים אלה, הפיצוי הכולל יעמוד על סך של 198,610 ₪. מתוך סכום זה יש לנכות את התקבולים שקיבלה התובעת מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 69,050 ₪. הפיצוי המגיע לתובעת מסתכם אפוא בסך של 129,560 ₪. כן יש לעדכן את שכר הטרחה וההוצאות בהתאם, לסכום של 21,500 ₪. פסק הדין יתוקן אפוא בהתאם לקביעות אלו. יתר הקביעות בפסק הדין בעינן עומדות.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ט, 27 יוני 2019, בהעדר הצדדים.