בקשה מטעם הנתבעת להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה

החלטה

לפניי בקשת הנתבעת לחייב את התובעת בהפקדת ערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 בסך 2,400,000 ₪, להבטחת הוצאות הנתבעת אם התביעה שבנדון תידחה (להלן: הבקשה).

עיקרי העובדות

1. אלקטרה, שהיא חברת בנייה (להלן: הנתבעת), שכרה בסוף שנת 2012 את שירותיה של י.נ.א. השקעות ותשתיות בע"מ (להלן: התובעת) כקבלן משנה, לשם ביצוע עבודות תשתית בפרויקט קריית ההדרכה של צה"ל בנגב - המכונה בשם "עיר הבה"דים". בסוף שנת 2013 הנתבעת שכרה את שירותיה של התובעת לביצוע עבודות תשתית שונות גם בפרויקט "עיר המשטרה" בבית שמש. התובעת טוענת כי הנתבעת לא שילמה לה את מלוא התשלומים שהיא חבה בהם בגין עבודתה. לפיכך הגישה (ביום 28.1.18) את התביעה שבנדון, בה עתרה לסעד כספי של 60,000,000 ₪. הנתבעת הגישה את כתב הגנתה ובו טענה טענות קיזוז שונות ומגוונות. בנוסף, הגישה (ביום 24.4.18) תביעה שכנגד על סך של 6,793,574 ₪.

הנתבעת הגישה את הבקשה שלפניי, בה עתרה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להוצאותיה ככל שהתביעה תידחה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: החוק).

עיקרי טענות הצדדים

2. לטענת הנתבעת, כאשר מדובר בתובעת שהיא חברה בע"מ, הכלל הוא שיש לחייב אותה בהפקדת ערובה, אלא אם כן תוכיח איתנות כלכלית. זו לא הוכחה. התצהיר שצורף מטעם התובעת נחתם על-ידי מישהו שלא ברור הקשר שלו לחברה; אין המדובר במנכ"ל ובבעל המניות היחיד שלה המצוין במרשם החברות, ומספר הזהות שלו שונה. גם דוחות הרווח וההפסד אינם מוכיחים איתנות כלכלית. עוד ציינה הנתבעת שלפי הדוח העדכני של חברת הדירוג דן אנד ברדסריט הערכת הסיכון לתובעת היא בדרגה 4 – דרגה חמורה ביותר. היא הוכרזה בעבר על-ידי בנק ישראל כ"לקוח מוגבל חמור" (עד לתאריך 27.1.14). גם בכתב התביעה הודתה התובעת כי היא בקשיים כלכליים, ובשל כך נאלצה לצמצם את היקפי עבודתה בצורה קיצונית. התובעת נאלצה, לשיטתה שלה, להעמיד את תביעתה על 60 מיליון ₪ (חלף 150 מיליון). הונה הרשום והמוקצה נמוך. רשומים לחובתה שעבודים שונים. כל אלה מבססים חוסר איתנות כלכלית.

אשר לסיכויי התובענה טענה הנתבעת, כי המסמך שהציגה התובעת בעניין הצעת הפשרה שלה הוא חסוי ואין להציגו לפני בית המשפט. כמו כן טענה כי נכונות לפשרה אינה מוכיחה הודאת בעל דין מצדה בדבר קיומו של חוב לתובעת. לשיטתה, לפי אותו ההיגיון היא הייתה יכולה להצביע על נכונות התובעת להתפשר עמה על סכום שהוא שבריר מסכום תביעתה, ומכאן שסיכויי התביעה נמוכים. הנתבעת כפרה בכל חוב לתובעת.

הנתבעת עתרה כי התובעת תפקיד ערובה בסך 2.4 מיליון ₪ (שהם 4% מסכום התביעה שהועמד על סך של 60 מיליון ₪). לשיטתה, גם בתביעה אחרת שהגישה התובעת נגד חברה אחרת (תמ"ר (ק"ג) 15146-07-16‏ טופ הנגב פרויקטים בנין ופיתוח בע"מ נ' י.נ.א. השקעות ותשתיות בע"מ (פורסם במאגרים, 2016, להלן: עניין טופ הנגב)) חויבה התובעת, בדצמבר 2016, בהפקדת ערובה בשיעור של כ-4 אחוזים מסכום התביעה, בשל יכולתה הכלכלית החלשה. יש להיערך לפסיקת הוצאות ריאליות ובמקרים רבים נפסקו הוצאות משפט שכאלה בהליכים מסוג זה ובסכומים ניכרים. ההוצאות הצפויות בתביעה זו הן מרובות, בשל ריבוי הפרטים והחומר הרב של חישובי עלות העבודות השונות. הנתבעת ציינה בסוף בקשתה, כי היא לא צירפה אליה תצהיר שכן הבקשה מבוססת על טיעונים משפטיים, נתונים פומביים ונתונים שמוזכרים בכתבי הטענות של הצדדים.

3. התובעת טוענת שיש לדחות את הבקשה.

אשר לאיתנותה הכלכלית, היא הוכיחה אותה באמצעות תצהיר מנהלה והדוחות שצירפה. מנגד, הנתבעת לא צירפה תצהיר לבקשתה, ולכן אין לקבל את טענותיה העובדתיות. לטענת התובעת, כשם שהצליחה לשלם אגרת בית משפט בסך של 480,000 ₪, הרי שיהיה באפשרותה לשלם את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בתביעה אם היא תידחה. כפי שצוין בדוח של שנת 2017, היה לתובעת רווח של 68,000 ₪, ובנוסף לכך היה לה רווח שלא הופיע בדוח הרווח וההפסד. בדוח של שנת 2018 צוין כי התובעת צברה בינתיים רווח בשנה זו בסך של 468,582 ₪. באשר לתביעה האחרת שהגישה התובעת, בעניין טופ הנגב, ובה חויבה בהפקדת ערובה, הבקשה שם לא טופלה כראוי על ידה. טענת הנתבעת כי רובצים לפתח התובעת שעבודים לא גובתה בתצהיר, ושעבודים שכאלה יכולים להיווצר במהלך העבודה הרגיל של החברה. דוח דן אנד ברדסטריט אינו יכול לשמש כראיה, מאחר שהוגש ללא תצהיר, ולא ניתן לחקור את עורך המסמך על האמור בו. אם הנתבעת טוענת כי בעבר היה מצבה של התובעת בעייתי, הרי שכעת מצבה יציב נתון שדווקא מוכיח את עוצמתה הכלכלית, שכן הצליחה לצאת, לשיטת הנתבעת, ממצב כלכלי מכביד.

אשר לסיכויי התובענה טענה התובעת כי אלה גבוהים לאור הודאת בעל דין של הנתבעת, במסגרת מסמך הצעת פשרה שהציעה לה (העולה כדי מיליוני שקלים). התובעת היא שסירבה לפשרה זו. מאחר שהגנתה של הנתבעת מבוססת בעיקרה על טענות קיזוז, הרי שלפנינו "הודאה והדחה", וננטל הראיה עובר אל הנתבעת להוכיח כי אכן עומדת לה זכות קיזוז. לטענתה, נותרה מחלוקת רק לעניין גובה החוב אך לא לעצם קיומו של חוב בסכומים גדולים מאד.

אשר לגובה הערובה, טענה התובעת כטענה חלופית, שאם בית המשפט יפסוק שהיא חייבת להפקיד ערובה, הרי שעל הערובה להיות בסכום נמוך מאד, לאור סיכוייה הגבוהים של התובענה, ולאור איתנותה הכלכלית. לטענתה, הדרישה המוגזמת של הנתבעת לערובה בסך 2.4 מיליון ₪ משקפת התנהלות חסרת תום לב שמטרתה לחסום את גישתה של התובעת לערכאות. עוד ציינה, כי ערובה גבוהה תיפגע בתזרים השוטף של התובעת ללא צורך, במקום שהכספים ישמשו אותה לפיתוח ולהגדלת פעילותה ורווחיה. זאת בנוסף לסכום הגבוה ששולם על ידה כאגרת בית המשפט. התביעה פשוטה יחסית לבירור, לאור העובדה שמלוא המידע מצוי בידי הנתבעת, ולאור העובדה שלא יהיה צורך במספר רב של עדים.

דיון

4. נקודת המוצא של הדיון היא בסעיף 353א לחוק והפסיקה שבעקבותיו. הכלל הוא שעל חברה שמגישה תביעה, ואחריות בעלי מניותיה מוגבלת, להפקיד ערובה להוצאות הנתבע. יחד עם זאת, אם תרים הנטל להוכיח איתנות כלכלית יחול החריג לכלל, הפוטר אותה מלהפקיד ערובה כאמור.

כך סיכם את התנאים להחלת סעיף 353א לחוק כב' השופט, כתוארו אז, מלצר ברע"א 10376/07 ‏ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם במאגרים, 2009, להלן: ענין הנדסה ממוחשבת)(בפסקה 12 לפסק הדין):

סעיף 353א לחוק מגדיר מספר תנאים שבהתקיימם רשאי בית המשפט להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, במידה ויזכה בדין:

(א)  מדובר בחברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת.

(ב)  הדבר ייעשה לבקשת הנתבע.

אלא אם כן

(ג)  סבר בית המשפט שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה.

או

(ד)  אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע.

מן התנאים הנ"ל עולה כי מה שנוסח כחזקה הניתנת לסתירה בפרשת אויקל, בהתבסס על סעיף 232 לפקודה, הוגמש מעט כיום (זאת אנו למדים מלשון ה"רשאי" שברישא לסעיף 353א לחוק ומהשפעתן של הזכויות החוקתיות המעוגנות בחוקי היסוד על המאטריה). כתוצאה מכך, קיימות עתה שתי חלופות, שבהתקיימן בית המשפט לא יורה על הפקדת ערובה:

(א) אם החברה הוכיחה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין.

(ב) אם בית המשפט סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה.

בהתאם למתווה זה, המשקף את ההלכה הנוהגת, אדרש לבקשה.

איתנות כלכלית של החברה התובעת

5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין מצבה הכלכלי של התובעת, ואת המסמכים שהוגשו מטעמם, הגעתי למסקנה כי התובעת לא הרימה את נטל המוטל עליה להוכיח איתנות כלכלית. וזאת מכמה טעמים:

א) "דוח מאזן בוחן יתרות" של שנת 2017, שאיננו מבוקר, המשקף רווח בסכום נמוך יחסית.

ב) "דוח מאזן בוחן יתרות" של שנת 2018 מיום 28.6.2018 מותיר רווח לתובעת בסך של 468,582 ₪, אך אין בו פירוט ממצה של הוצאות (שעה שמשווים את היקף ההוצאות בדוח הקודם משנת 2017). על הוצאות אלה יש למנות את שיעור אגרת בית המשפט, ויש לקחת בחשבון גם את זו שתשולם בעתיד.

ג) המצהיר מטעם התובעת איננו בעל המניות היחיד והדירקטור היחיד של התובעת שמצוין בדוח רשם החברות מיום 4.8.18 (נספח א' לתגובת הנתבעת תגובת התובעת לבקשה), שכן מדובר במספרי תעודות זהות שונים, ואין זה ברור מכאן מה הקשר של התובעת למצהיר מטעמה.

ד) הון המניות הרשום והמוקצה של התובעת נמוך.

נתונים אלה עולים מהמסמכים הקיימים בתיק, והעובדה שהנתבעת לא גיבתה בקשתה בתצהיר אינה מפחיתה ממשקלם.

סיכויי התביעה

6. בעניין סיכויי התביעה, נקבע בעניין הנדסה ממוחשבת כי בית המשפט רשאי לשקול גם נתון זה בבואו לבחון את חיוב החברה התובעת בערובה (סעיף 12):

...סעיף 353א לחוק איננו מתייחס לכאורה לשאלת סיכויי ההליך (סוגיה הנבחנת בעת הפעלת תקנה 519 לתקסד"א). יחד עם זאת, בסעיף 353א לחוק נאמר כאמור כי בית המשפט רשאי שלא לחייב את החברה בהפקדת ערבות, אם ראה שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערבות להבטחת הוצאות הנתבע והקושיה היא: האם ניתן לבחון את סיכויי ההליך במסגרת ה"רשאי" הנ"ל. לשיטתנו, השיקולים הכלליים המסדירים את סוגיית חיובו של התובע בהפקדת ערובה: איזון בין זכות הגישה לערכאות והזכות לקניין מחד גיסא לבין זכותו של נתבע ש"נגרר" להליך משפטי (שלא ייצא נפסד ולא ייפגע בקניינו גם אם יזכה) מאידך גיסא –חלים גם בענייננו. אחת מהמטרות העיקריות של הכוח לחייב תובע – בין אם הוא בשר ודם ובין אם הוא תאגיד - בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע. מכאן שבעיקרון אף סיכויי ההליך רלבנטיים [ההדגשות הוספו].

הנתבעת טענה כי סיכויי התביעה נמוכים, ולהוכחת טענתה הצביעה בעיקר על הסתירות בסכומים אותם דרשה התובעת, בחשבונות השונים שהגישה לתשלום ובסכומים הנקובים בכתב תביעתה, סכומים שהלכו ותפחו במיליוני שקלים. לעומת זאת, התובעת טענה כי סיכויי התובענה גבוהים, והצביעה, בין היתר, וכזכור, על הצעת הפשרה של הנתבעת, שצורפה על ידי הנתבעת כנספח 36 לכתב הגנתה (עמוד 452 לנספחי כתב ההגנה), בה הסכימה לשלם לתובעת מיליוני שקלים, וכן על כך שעיקר הגנתה של הנתבעת מתבססת על טענות קיזוז שהנטל להוכחתן מוטל על הנתבעת .

כאמור לעיל, הנתבעת טענה כי מסמך זה של הצעת הפשרה הוא חסוי, מאחר שניתן במסגרת מו"מ לפשרה. אולם, יש לציין כי הנתבעת עצמה צירפה מסמך זה לכתב הגנתה. יתר על כן, בסעיף 158 לכתב ההגנה חשפה הנתבעת עוד מידע מהליכי הפשרה. כך או כך, צודקת הנתבעת בטענתה כי בהצעות לפשרה אין משום הודאת בעל דין, וכל צד רשאי להציע הצעות פשרה משיקולים שונים ומגוונים משלו, ואין בכך כדי לחייבו בהכרח.

יחד עם זאת, בענייננו, אין המדובר בתביעת סרק שסיכוייה קלושים, שכן הנתבעת בכתב הגנתה אכן מודה במספר רכיבים של התביעה, אלא טוענת שעומדות לה טענות קיזוז שונות: בשל עבודות שביצעה התובעת באופן לקוי וחלקי או שלא ביצעה כלל, בשל עיכובים בעבודות התובעת, ובשל קיזוז חומרי גלם ועזר שהנתבעת מימנה וסיפקה לתובעת (ראו למשל: סעיפים 120, 142, 146, 189, 265 לכתב ההגנה). מאחר שהנתבעת העלתה בכתב הגנתה טענות קיזוז שונות, הרי שהנטל להוכיחן מוטל עליה (ראו ע"א 579/85 משה אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 765, 767 (1986)). כמו כן קיימת מחלוקת משפטית בין הצדדים, באשר להסכם המסגרת לביצוע עבודות מיום 1.12.11, האם הוא חל על עיר הבה"דים ועיר המשטרה, אם לאו. לטענת הנתבעת, הסכם המסגרת חל על פרויקטים אלו, ואילו לטענת התובעת, הצדדים לא התכוונו ולא הסכימו להחיל את הסכם המסגרת על פרויקטים אלו. יש בהכרעה במחלוקת משפטית זו כדי להשליך על הסכומים שהצדדים חייבים זה לזה.

מהאמור לעיל עולה, כי מדובר בתביעה שאינה קלושה, ובעלת סיכויים לכאוריים (תוך שאני אומר הדברים בזהירות המתבקשת, ומבלי לטעת מסמרות), ולכן אין זה ראוי לחסום את גישתה של התובעת לערכאות לשם בירור תביעתה נוכח השתת ערובה בסכום גבוה מדי.

סכום הערובה

7. אשר לגובה סכום הערובה להוצאות, נקבע בפסיקה כי על סכום הערובה להיות מידתי, ולאזן ברגישות המתבקשת בין השיקולים העומדים על הפרק. כך תיאר את הדברים כב' השופט מלצר בפרשת הנדסה ממוחשבת (בפסקה 13 לפסק הדין):

משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים [...] בכל שלבי הבדיקה ניצבות ברקע הדברים גם הזכויות החוקתיות שעליהן עמדנו לעיל: זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובע ושל הנתבע ועל בית המשפט ליתן אף להן את המשקל הראוי [...].

הנתבעת עותרת לחייב את התובעת בהפקדת ערובה בסך של 2.4 מיליון ₪, שהיא כ-4% מסכום התביעה. התובעת טוענת כטענה חילופית ולמען הזהירות, כי אם יחליט בית המשפט לחייבה בהפקדת ערובה הרי שעל הערובה להיות בסכום נמוך מאד, על מנת לא לפגוע בפעילותה העסקית, ומאחר שהתביעה דנן אינה דורשת הוצאות מרובות לבירורה.

ראשית יש להדגיש, כי הנתון הרלוונטי לצורך קביעת גובה הערובה הוא לא סכום התביעה, אלא מורכבות בירורה. נתון זה הוא שישליך באופן המשמעותי ביותר על ההוצאות שיידרש הנתבע להוציא בפועל לשם ניהול סביר של הגנתו. נגזרת מתמטית מסכום התביעה אינה משקפת בהכרח את ההוצאות האמורות. שנית, הנתבעת לא הציגה פירוט ממצה של ההוצאות הצפויות לה, אלא הסתפקה בתיאור כללי (ראו למשל בסעיף 53 לבקשתה), ובתגובתה לתשובה הוסיפה שמדובר ב"הררי חומר", ב"עבודה ראייתית רבה" וב-"מאות פרטי התחשבנות". וגם לתיאור כללי זה לא צורף תצהיר מגבה. גם אם הנתבעת הייתה מפרטת סכום הוצאותיה אין בכך די. על מנת לבחון מהו גובה הערובה הסביר והמידתי שיש להשית על התובעת בנסיבות העניין, אין די בבחינת הוצאותיה בפועל (הזווית הסובייקטיבית) אלא יש לבחון מהן ההוצאות הראויות שיש להוציא בתביעה מסוג התביעה דנן (הזווית אובייקטיבית).

לאור הנסיבות שפורטו לעיל, סכום הערובה המבוקש על-ידי הנתבעת, בסך 2.4 מיליון ₪, הוא מוגזם לטעמי. אמנם תביעה על סך 60 מיליון ₪ דורשת מטבע הדברים בחינה חשבונאית של מסמכים ופריטים רבים, אך יצוין שעל פניו, ומבלי לקבוע ממצאים, כפי שהציגה הנתבעת בטיעוניה ישנן סתירות במסמכי התובעת באשר לסכומי התביעה שהלכו ותפחו. לכן נראה, מבחי לטעת מסמרות, כי סכום התביעה הממשי הוא נמוך יותר.

בנוסף, יש להיזהר מלחסום את זכות הגישה של התובעת לערכאות על-ידי השתת ערובה בסכום גבוה מדי. כך, למשל, בעניין הנדסה ממוחשבת נפסק שסכום ערובה של 100,000 ₪ אינו גבוה מדי, במובן חסימת זכות הגישה לערכאות, אך מצד שני הוא גם אינו מועט מדי, ויש בו כדי להוכיח את רצינותה של התובעת בתביעתה. אותה פרשה עסקה בתביעה על סך 8,000,000 ₪ שהגישו שתי חברות כנגד בנק, לתשלום פיצויים בשל הפרת הסכם האשראי שנחתם ביניהם, שהוביל להפסקת פעילותן ולפתיחת הליכי פשיטת רגל כנגד מנהלן שערב לחובותיהן, ובית המשפט העליון הפחית את הערובה להוצאות שהושתה על התובעות על-ידי בית המשפט המחוזי, מסכום של 400,000 ₪ לסכום של 100,000 ₪. בית המשפט העליון ציין בין נימוקיו הן את עוניין של החברות התובעות והן את זכויותיהן החוקתיות (פסקאות 16-15 לפסק הדין):

...מצבן הכלכלי של המבקשות אכן בכי רע, כפי שגם הן מצהירות. לפיכך הנני סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות לפטור כאן כליל את המבקשות מהפקדת ערובה, שכן נוכח מצבן הכלכלי הקשה עולה חשש כי המשיב עלול לעמוד מול שוקת שבורה במידה ויזכה בתביעתו...ואולם בכך אין די כדי לסיים את הדיון בשאלות העומדות לפתחנו.  משקבענו כי המבקשות לא סתרו לחלוטין את ההנחה הראשונית, המצדיקה את חיובן בהפקדת ערובה, וכי בנסיבות העניין (בשלב הבדיקה השני) לא הוכח כי יהיה זה בלתי צודק לחייבן בערובה (זאת אף לפי המבחן המרוכך שהצגתי בסעיפים 13 ו-14 לעיל) נותרה פתוחה עדיין שאלת גובה הערובה (שלב הבחינה השלישי). גם פה יבואו כאמור בגדר השיקולים הרלבנטיים הזכויות החוקתיות של זכות הגישה לערכאות והזכות לקניין, כך שהפגיעה באלה לא תביא בפועל לשלילתן ותהיה מידתית [...].

לדידי, סכום הערבות שנקבע במקרה דנן הוא גבוה מדי ביחס לנסיבות העניין ואיננו מאזן כיאות את השיקולים שפורטו בהרחבה לעיל ואשר יישומם הוא תמיד תלוי נסיבות ... נראה כי בית המשפט הנכבד קמא ייחס משקל רב מדי ל"עוניין" של המבקשות, ומשקל נמוך מדי לזכות הגישה שלהן לערכאות ולחשש לפגיעה בזכות הקניין שלהן... בשקלול כל השיקולים הרלבנטיים, אני מחליט (נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות והמעמד החוקתי של זכות הקניין של המבקשות) להעמיד את שיעור הערובה שתידרש מהמבקשות על סך של 100,000 ש"ח, במקום הסכום של 400,000 ש"ח, שהושת עליהן בבית המשפט המחוזי הנכבד. סכום זה הוא בר-השגה גם אם אין אמצעים כספיים זמינים בידי המבקשות ולצורך זה יש להניח כי הן תוכלנה לשכנע גורם מממן כלשהו כי התביעות שהוגשו על ידן מגלמות סיכוי סביר להצלחה (ועל כך אין אני מחווה דעה, שהרי אין הדבר נדרש כאן). אם לא נאמר כן והמבקשות לא תצלחנה להשיג אפילו סכום מופחת זה יתכן ויהיה בכך משום אבק ראיה שאכן מדובר בתביעת סרק. למבחן זה, של האפשרות להשיג מימון מצד שלישי, יש איפוא חשיבות, שכן הוא מאיין בפועל טיעון של שלילת זכות הגישה לערכאות.

בענייננו, בשל ריבוי רכיבי העבודות והמחלוקות העובדתיות שבין הצדדים, ראוי להשית סכום גבוה מכך, ולפיכך ראיתי בנסיבות העניין לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להוצאות בסך של 150,000 ₪.

התוצאה

8. לאור האמור לעיל אני מקבל את הבקשה בחלקה, במובן זה שעל התובעת להפקיד בקופת בית המשפט ערובה להוצאות בסך 150,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית.

ההפקדה תיעשה עד יום 20.2.19 שאחרת ההליך יימחק.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בבקשה זו בסך כולל של 5,000 ₪. אי תשלום ההוצאות תוך 30 יום יוסיף להן רכיבי הצמדה וריבית כחוק.

­המזכירות מתבקשת להמציא עותק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י' שבט תשע"ט, 16 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.