ביום 29/4/18 ניתן נגד הנתבע פסק דין בהעדר התגוננות שבוטל בהחלטה מיום 18/7/18.

ביום 7/11/18 ניתן נגד הנתבע בפעם השנייה פסק דין בהעדר התגוננות שבוטל בהחלטה מיום 2/1/19.

לבקשה לביטול פסק הדין מיום 7/11/18 צורף מסמך שכותרתו "בקשת רשות להתגונן" אלא שבפועל לא צורף לו תצהיר.

בדיון טען ב"כ התובע כי משלא צורף תצהיר הרי שאין בפני בית המשפט בקשת רשות להתגונן ולפיכך עמד על מחיקת הבקשה למתן רשות להתגונן ולמתן פסק דין בהעדר התגוננות.

ב"כ הנתבע טען כי מדובר בטעות וכי סבר שצירף תצהיר גם לבקשה לביטול פסק דין וגם לבקשה למתן רשות להתגונן שהוגשו יחד.

המסמך שכותרתו "בקשת רשות להתגונן" הוגש יחד עם הבקשה לביטול פסק דין. לבקש לביטול פסק דין צורף תצהיר. עיון בסע' 17 למסמך שכותרתו "בקשת רשות להתגונן" מעלה כי נרשם בו במפורש "מצ"ב תצהירו של המבקש לתמיכה בבקשה". יש אפוא לקבל טענתו של ב"כ הנתבע כי סבר שצורף תצהיר וכי לכל היותר מדובר בטעות.

בנסיבות אלה אני מוצא כי אין למנוע מהנתבע לצרף את התצהיר לבקשה.

אעיר כי ב"כ התובע קיבל את הבקשה לביטול פסק דין ואת המסמך שכותרתו "בקשת רשות להתגונן" והיה מודע לכך שנרשם בו כי מצורף תצהיר, אלא שזה לא צורף בפועל. בנסיבות אלה היה עליו לפנות לב"כ הנתבע או לכל הפחות לבית המשפט ולהעיר תשומת הלב לאי צירוף התצהיר ולא היה מקום להמתין לדיון ולטעון למחדל דיוני המקים לו זכות לפסק דין בהעדר הגנה.

מכל האמור הבקשה למתן פסק דין בהעדר התגוננות נדחית.

הנתבע יצרף תצהיר לבקשת הרשות להתגונן תוך 10 ימים מהיום.

המזכירות תודיע לב"כ הנתבע בטלפון על ההחלטה.

ת"פ ליום 9/11/19.

ניתנה היום, ל' תשרי תש"פ, 29 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.